אחד ביום - דרושים ולא מגיעים

באמצע המאה ה-19, "הבהלה לזהב" בקליפורניה גרמה לנטישה המונית של מקומות עבודה ויצרה מחסור חמור בידיים עובדות. בישראל של 2025 אין זהב, אבל המשבר הוא אותו משבר: מוסכים ריקים, אוטובוסים שלא מגיעים ומסעדות שסוגרות אזורים שלמים. הפעם אנחנו עם מעיין פרתי ופרופ׳ גיל אפשטיין, מרצה לכלכלה באוניברסיטת בר אילן וחוקר בכיר במרכז טאוב - מנסים להבין לאן נעלמו העובדים? 

---

‏תאריך עליית הפרק לאוויר: 18/12/2025.

‏[חסות]

‏[מוזיקת פתיחה]

‏אלעד: היום יום חמישי, 18 בדצמבר, ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני אלעד שמחיוף, ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום, בכל יום.

‏באמצע המאה ה-19 התרחשה בקליפורניה מה שנקראה "הבהלה לזהב". זה קרה אחרי שג'יימס מרשל דיווח שמצא זהב באזור קולומה, לא רחוק מסקרמנטו. ואז התקווה להתעשר ברגע התפשטה במהירות בכל ארצות הברית, גם מעבר. מאות אלפי גולד דיגרס עזבו את הכל ונסעו מערבה. קבוצת הפוטבול של סן פרנסיסקו, היא נקראת עד היום ה-49ers, על שם אותם רבבות שב-1849 הגיעו לאזור, בתקווה למצוא שם זהב. מה שקרה הוא שהאנשים האלה שנסעו לחפור בקליפורניה, השאירו מאחוריהם משרות, עבודות. רבים מהם פשוט התפטרו ברגע ועזבו. ברחבי ארצות הברית נוצר משבר, נוצר מחסור בידיים עובדות. המון משרות נשארו פנויות ולא היה מי שימלא אותן. בתי מלון דיווחו על מחסור כל כך חמור בעובדים, שהמחירים ללילה זינקו. מסעדות, נמלים, כולם מצאו את עצמם פתאום בלי אנשים שיעשו את העבודה. האירוניה היא, שאלו שכן נשארו ועבדו, היו יכולים לדרוש שכר כל כך גבוה, שרבים מהם עשו הרבה יותר כסף, בהשוואה לחברים שלהם שנסעו מערבה עם את חפירה וחלום. עכשיו, למה אני מספר לכם את כל זה? אוה. מיד תבינו.

‏[הקלטה]

‏מעיין: "כמה עובדים חסר לך עכשיו, ברגע נתון?"

‏ברנרדו בלחוביץ': "בכל הקבוצה, לפחות 250 עובדים."

‏מעיין: "כמה עובדים חסרים לכם?"

‏עמיר קינן: "מאות."

‏מעיין: "מאות?"

‏קינן ממן: "היום אנחנו כבר קרובים למעל 100 עובדים שחסרים בכל הרשת."

‏מעיין: "תגיד, כמה עובדים חסרים לכם?"

‏עמיר קינן: "מאות."

‏מעיין: "מאות נהגים?"

‏עמיר קינן: "מאות נהגים חסרים לנו."

‏עוז סגן: "יש פה חוסרים כמעט בכל מקום שתזרקי עליו זרקור."

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: מעיין פרתי כתבתנו, היא פגשה בשבועות האחרונים לא מעט בעלי עסקים. ממסעדנים, מבעלי מוסכִּים, כן, אומרים מוסכִּים, נהגי אוטובוס ועוד ועוד ועוד ועוד, וכולם מספרים לה את אותו הדבר. בישראל אין, אמנם, בהלה לזהב. לצערנו לא נמצא מצבור בקריות או בפרדס חנה, לפחות לא עדיין. אבל למרות זאת, בישראל קורה עכשיו בדיוק מה שקרה בקליפורניה של ה-49ers, אין עובדים. אז הפעם אנחנו עם המשבר שכבר משפיע על הכלכלה הישראלית כולה. הדרושים שלא מגיעים לעבודה.

‏שלום מעיין.

‏מעיין: שלום אלעד.

‏אלעד: עד כמה אנחנו מדברים כאן על משהו שאפשר לכנות אותו כתופעה? כלומר, עד כמה המחסור בידיים עובדות בישראל הוא חמור?

‏מעיין: זו תופעה שרק הולכת ומתגברת. כלומר, אם פעם היינו רואים את זה רק בתחומים מאוד מאוד מאוד ספציפיים, כמו מלונאות, מסעדנות, היום אנחנו כבר רואים את זה חולש כמעט בכל תחום שקשור איכשהו לעבודה שיותר סיזיפית, שיותר פיזית. ממוסכים שיש להם מחסור קשה בידיים עובדות, ועד, כמו שאמרנו, מלונות, מסעדות, אגב, בכל התפקידים.

‏[הקלטה] ברנרדו בלחוביץ': "שורדים, סוגרים אזורים, הרבה פעמים קורה שאזור במסעדה סגור בגלל שאין עובדים, ועובדים יותר קשה."

‏מעיין: אבל זה לא רק שם, זה גם ברשתות השיווק, וזה אפילו נהגי אוטובוס.

‏[הקלטה] עמיר קינן: "זה גורם ליציאות באיחור, זה גורם גם לפעמים לצמצום קווים, זה גורם לקושי ולאתגר אמיתי בהפעלת תחבורה ציבורית."

‏מעיין: בקיצור, כל עבודה שאתה צריך להפעיל את הגוף ולא רק את השכל, חסר.

‏[הקלטה] עוז סגן: "יש צורך בעובדים ואין עובדים. היום, אם תדברי עם תעשיינים, מפעלים, חברות ניקיון, חקלאים, בנייה, אין אף אחד שרוצה לעבוד."

‏מעיין: הייתה לנו את אותה בעיה קצת בתקופה שנשקה לקורונה, ואז זה איכשהו נפתר, אנשים חזרו לשוק העבודה, אבל המלחמה האדירה את זה והמחסור שהיה קטן יחסית, של כמה אלפים בודדים, פתאום הלך והגיע למעל 100,000 עובדים שפשוט חסרים.

‏[הקלטה] קינן ממן: "מה שקורה שאנחנו שוחקים יותר את העובדים הקיימים, הם נאלצים לעבוד יותר שעות, ובסוף הם מתעייפים, וגם הם נוטשים בסוף."

‏אלעד: טוב, אז ברור שיש כאן תופעה, והמספרים ממש מדברים בעד עצמם. כי לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אנחנו כבר אוטוטו מתקרבים ל-150,000 משרות פנויות, זה לא רחוק מהשיא שראינו בתקופת הקורונה. אז תסבירי לי, מעיין, למה זה קורה? למה זה קורה עכשיו?

‏מעיין: אז יש כמה סיבות: אחד באמת דור ה-Z, הדור הצעיר הזה, הוא לא רוצה לעבוד בעבודות פיזיות.

‏[אוסף הקלטות]

‏איילת יהודה: "אני יכולה להגיד לך שבאים אנשים וקשה להם, הם הולכים."

‏מייה בן אהרון: "העבודה הזאת היא סיזיפית, היא קשה."

‏איילת יהודה: "ואני חושבת שדווקא שמשתחררים זה הזמן לעשות כסף, להרוויח, לחסוך."

‏מעיין: היום יש כל מיני דרכים להתפרנס בצורה יפה, כמו למשל לעבוד בוולט. שאתה יכול לפתוח ולסגור את האפליקציה מתי שרק בא לך. אתה לא צריך לתת משמרות, אתה לא צריך לתת שעות, אין לך מעסיק שיושב לך על הראש ודורש ודורש ודורש. זה אחד. שתיים, יש הרבה מאוד שמנסים להצליח ברשתות החברתיות, להפוך להיות משפיענים. יש כאלה שמצליחים ויש כאלה שפחות. שלוש, הרבה מאוד צעירים לא צריכים לצאת מהבית ולשלם שכירות. ברגע שאתה גר אצל ההורים, אתה לא באמת צריך להרוויח הרבה כסף ולעבוד.

‏[הקלטה] עוז סגן: "הדור הצעיר הולך לענפים של טכנולוגיה, ולכן יש מחסור. וזה לא רק ב… בענפים כמו שהיינו רגילים, בענפי הבנייה והחקלאות. זה היום מתפזר לכל המשק. אם נתפוס פה ילדים בני 23, 4, 5, שלומדים, תשאל אותם מה אתה רוצה לעשות בחיים? אני מניח שהתשובה להיות נהג אוטובוס, היא תהיה פחות שכיחה."

‏מעיין: ויש עוד דבר. בשמונה באוקטובר, נאסרה כניסת עובדים פלסטינאים למדינת ישראל. בהתחלה חשבו שזה רק יפגע בנדל"ן. מהר מאוד הם הבינו שזה כמעט בכל תחום. מנדל"ן ועד שיפוצים ואפילו חנויות. חקלאות. תחשוב על זה. ראינו עשרות אלפי עובדים זרים שעוזבים את הארץ, שלא מוכנים להישאר כאן. אני מזכירה לך שהיו עובדים זרים תאילנדים שנחטפו לעזה. חלקם גם לא חזרו. כלומר, החברים שלהם, האנשים, הקולגות שלהם רואים את כל הדבר הזה ובורחים מפה.

‏אלעד: זהו, את הזכרת את ענף הסיעוד והבנייה, החקלאות כמובן, המלחמה הורידה משמעותית את מספר העובדים הזרים בישראל. בין אם אלו שלא מורשים להיכנס, כמו הפלסטינים, או עובדים זרים שבחרו לעזוב, כמו רבים מהתאילנדים והפיליפינים. אבל מעניינת אותי עוד קבוצה אחת, שאנחנו דיברנו עליה לא פעם בהקשר של פגיעה בתעסוקה שהם חוו בשנתיים של המלחמה, והקבוצה הזו היא המילואימניקים.

‏מעיין: מאות אלפי אנשים צעירים, שעזבו את מקומות העבודה שלהם והלכו לשרת את המדינה. עכשיו, יש כאלה צעירים שבאמת עבדו, אתה יודע, במסעדנות, מלונות ועוד ועוד, שהיום הם כבר לא רוצים לחזור ולעשות את העבודות האלה, כי הם עבדו קשה, עבדו פיזית במשך שנתיים, והם לא רוצים לחזור, הם רוצים לעשות את האפגרייד הזה בינם לבין עצמם. ויש גם מילואימניקים שעבדו בהייטק ופוטרו, אבל הם ממש לא מתכוונים ללכת לעבוד בחקלאות או רשתות שיווק או מלונאות, ולכן הם מעדיפים להיות מובטלים ולא ללכת לעבוד בעבודות כאלה. בקיצור, הדבר הזה התחיל, והוא רק הוסיף למשבר שכבר התחיל כשהיינו בקורונה.

‏אלעד: טוב, אז מכל הסיבות האלה יש מחסור. ואת פגשת הרבה בעלי עסקים שסובלים מהמחסור הזה בעובדים. אני רוצה שתתארי לי את ההשפעה של התופעה עליהם. כלומר, מבחינת בעל עסק שיש לו משרות שהוא לא מצליח לאייש, מה זה אומר? איך זה נראה?

‏מעיין: קודם כל, תחשוב על זה, שיש בעלי עסקים שמגיעים בבוקר לפתוח את העסק ופתאום מגלים שהעובד שלהם לא הגיע. ואז הם לא יכולים להמשיך את היום, הם לא יכולים לפתוח את העסק. וזה מתחיל מזה שגני ילדים סגורים כי אין מספיק סייעות, אבל זה מגיע לזה שחנויות שלמות לא נפתחות כי פתאום אין לך עובד. עכשיו, אתה יודע, יש חנויות קטנות, חנויות רחוב, שהבעלים יכול לגבות ולפצות ולהגיד, "אוקיי, אז אני אשאר, אז אני אעבוד חצי יום, אני אסגור, אני אחזור בערב". אבל יש חנויות שלמות, למשל בקניונים, שאם העובדים היום לא מגיעים, אי אפשר לפתוח את החנות. מסעדות שלמות שלא נפתחות או שסוגרות, כי אין צוות שיתן מענה לאותו אזור. ולכן הם צריכים לסגור שטחים שלמים, שטחים שהם משלמים עליהם, ארנונה וחשמל ומיסים, אבל בפועל, השטח הזה סגור.

‏אלעד: אבל את יודעת, אני מתחבר למה שאמרת, אפרופו שטח של מסעדה, שהבעלים עדיין משלם עליו ארנונה, משלם שכר דירה, הוא משלם הוצאות, חשבונות, חשמל, אבל השטח הזה לא מכניס לעסק שלו אגורה, כי אין לו את מי שיתפעל אותו, הוא מפסיד כסף.

‏מעיין: בסוף, בסוף, בסוף, איכשהו זה מתגלגל לכולנו לכיסים. כי מעבר לזה שאין עובדים והבעלים של העסק פתאום מרגיש שהוא אבוד, הוא גם צריך לשלם הרבה יותר כדי להביא עובדים. אם פעם היית יכול לשלם קצת מעל המינימום, שלושה שקלים, חמישה שקלים מעל המינימום, לתת כל מיני הטבות כאלה ואחרות, עוד שני ימי חופש בשנה ועוד ועוד, היום זה כבר לא המשחק. היום, בתור מסעדן, אתה צריך לשלם 100 שקלים לשעה לכל מלצרית או מלצר, אחרת הם לא יבואו לעבודה מחר בבוקר. היום אתה כבר לא יכול לשלם למוסכניק 50 שקלים לשעה, אף אחד לא יגיע לעבוד. ועל מי זה מתגלגל? הצרכן. אף בעל עסק לא מוכן לקחת את זה על עצמו.

‏אלעד: רגע, אבל את רוצה להגיד לי שבעל מסעדה כזה, נניח, הוא מה? מציע 100 שקל למלצר לשעה ועדיין אנשים לא באים? כלומר, בעלי העסקים מנסים לחזר, למשוך, לפתות עובדים ואין?

‏מעיין: זה לא רק שהם מנסים, הם מנסים ועושים כל דבר אפשרי כדי לגרום לאנשים להגיע לעבודה. ואני אתן לך כמה דוגמאות: למשל, בחברות אוטובוסים מוכנים לתת עד 30,000 שקלים בונוס למי שמגיע לעבוד כנהג אוטובוס. אתה גם תקבל את הרישיון שלך בחינם על חשבונם, גם בתקופת הרישיון אתה תקבל משכורת, ואתה גם תקבל בונוס אם תישאר בעבודה למשך שנתיים-שלוש, וגם חסר. כמה חסר? חסר אלפים. לא רק זה, ברשתות שיווק מוכנים לשלם גם הרבה מעל שכר המינימום, גם לתת לך למשל קרן השתלמות מהיום הראשון, זה הרבה מאוד עבודות, ובכלל, זה דבר שלא שמענו עליו עד לפני שנה שנתיים, ואם אתה נשאר מעל שנה במקום העבודה, אתה תקבל תואר אקדמי שלם על חשבון רשתות השיווק, ועדיין לא מגיעים אנשים. רוצה שאני אתן לך עוד דוגמאות? עד 120 שקלים לשעה כדי שתגיע לעבודה. למשל בתור מלצר או בתור טבח, ולא רק בתור שוטף כלים שאת זה אנחנו כבר יודעים שקשה מאוד לגייס, ועדיין, הישראלים לא מגיעים. הצעירים, שפעם היו עובדים בעבודות האלה לפני הצבא, אחרי הצבא, לפני הלימודים, תוך כדי שהם סטודנטים, היום כבר לא רוצים לעשות את זה.

‏[אוסף הקלטות]

‏ברנרדו בלחוביץ': "המון המון שימור עובדים, לא שימור לקוחות, שימור עובדים. מסיבות עובדים, פינוקי עובדים, חגיגות. יש לי מענק של חיילים משוחררים, מי שעובד אצלי שמונה חודשים, הטיול הגדול אחרי צבא עליי. שולח אותו לדרום אמריקה, שולח אותו למזרח."

‏קינן ממן: "הגענו למסקנה שאין ברירה. אנחנו אפילו יצאנו בתחילת השנה בקמפיין לחיילים משוחררים, שכל חייל משוחרר שיעבוד אצלנו ב… ברשת, אנחנו ניתן לו מענק של שנת לימוד אוניברסיטאית חינם."

‏מעיין: "נו, מדהים, ובאו?"

‏קינן ממן: "באו? אף אחד לא בא."

‏מעיין: "באמת?"

‏קינן ממן: "אף אחד לא בא."

‏מעיין: וגם אם הם מגיעים לחלק מהראיונות, אז הרבה פעמים באים עם תנאים מאוד מאוד נוקשים, ואחרי יומיים, שלושה, שבוע עוזבים את מקום העבודה, ואפילו לא מודיעים. צריך להגיד, כלומר, יכול להיות שהם לא יגיעו למשמרות שלהם, ואפילו לא ישלחו הודעה של "אני לא מגיע, החלטתי לעזוב". פשוט לא עונים לטלפון וכאן נגמר הסיפור.

‏אלעד: זה מדהים, כי אנחנו בסוף מדברים על ענפים עם שולי רווח יחסית קטנים. לא סתם אלו עבודות שבאופן מסורתי המשכורות בהן נמוכות בהשוואה לענפים אחרים. יש גבול שמעליו להחזיק מלצר או מוסכניק ברמת שכר מסוימת, זה כבר פשוט לא משתלם. הגבול הזה באופן יחסי הוא לא מאוד גבוה. ולכן אני חושב שאני לא אטעה אם אני אומר, שכשיש עשרות אלפי עובדים חסרים, במגוון כל כך רחב של תחומים, וכשאנחנו מגיעים לרמות שכר כאלה, אז אנחנו מדברים על תופעה שמשפיעה על הכלכלה הישראלית בכלל, וגם על החיים של כל אחד ואחת מאיתנו.

‏מעיין: ברור, חד משמעית. תקשיב, יוקר המחיה במדינת ישראל הוא באמת, הוא מהקשים בעולם. כאן הרבה מאוד עסקים, אתה יודע, אם פעם הם היו מדברים ואומרים "העלו לנו את הארנונה", "העלו לנו את החשמל", "העלו את המים", היום הם כבר לא מדברים על זה. היום הם אומרים, "מה שעלה זה שכר כוח האדם. כשאנחנו צריכים לשלם פי שלושה אנחנו חייבים לייקר את המוצרים שלנו פי שלושה". אז אם זה תחבורה ציבורית, אבל אם זה מלונות, שאתה פתאום צריך עשרות עובדים, ואתה צריך לשלם להם פי שלושה לכל עובד כזה, וגם אם זה סופר או מסעדה ומוסך ועוד ועוד, שוב, כל העבודות האלה שהן עבודות פיזיות, שם אנחנו רואים את זה. אם לא נמצא לזה פתרון שיהיה פתרון הולם, מהיר, ולא כל כך יקר, אנחנו נמשיך לשלם ביוקר. ואגב, משנה לשנה זה רק יעשה חריף יותר ויותר.

‏פרופ' אפשטיין: אז אני אספר לך על שיחה שהייתה ממש אתמול בארוחת ערב, חנוכה, הדלקת נרות.

‏אלעד: בקטע לא מתוכנן פרופסור גיל אפשטיין, מרצה לכלכלה באוניברסיטת בר אילן וחוקר בכיר במרכז טאוב, הוא בא לשיחה איתנו על מחסור בעובדים בישראל כשהוא כבר די טעון.

‏פרופ' אפשטיין: היה אצלי חבר מאוד טוב שהוא בעל מוסך, והוא מספר לי שיש לו מחסור של עובדים, ואני אומר לו: "אז מה, מה קורה?" הוא אומר: "תראה, העובד שלי לא מגיע והוא לא מודיע לי שהוא לא מגיע. ואחרי ארבעה ימים הוא פתאום מופיע", ואני אומר לו: "למה לא היית?" אז הוא אומר לי: "לא יכלתי להגיע". ואז הוא אומר: "אם אתה נוזף בי אני לא חוזר אליך מחר". אז הוא אומר: "אין לי ברירה, אני חייב להעסיק אותו, יש לי מחסור. למה מגיעים לקוחות, צריכים לתקן את המכוניות וכדומה".

‏אלעד: אז גם החבר של פרופסור אפשטיין מהמוסך, וגם בעלי העסקים שדיברו עם מעיין, כולם מתארים את אותה בעיה. עכשיו, יש לבעיה הזו פתרון, אבל לא בטוח שכולם יאהבו לשמוע אותו.

‏קודם חסות אחת וממש מייד חוזרים.

‏[חסות]

‏אלעד: בכל מה שקשור לכלכלה של מדינה, אנחנו רגילים למדוד עד כמה שוק העבודה שלה בריא לפי נתוני האבטלה שלה. ואם נסתכל רק על זה, על נתוני האבטלה של ישראל, המצב מעולה. וזה מוזר, כי בדרך כלל, במצבים שבהם יש המון משרות פנויות, אפשר היה לצפות שהמשמעות היא שיש גם המון אנשים שיושבים חסרי מעש בבית.

‏פרופ' אפשטיין: רק שיש לנו כרגע סתירה, והסתירה בנתונים זה שהאבטלה היא בין הנמוכות שהיו לנו אי פעם, אבל מחסור של עובדים. כלומר, זה… זה סתירה שקשה לתפוס אותה, אם רואים את הנתונים, 3 ומשהו אחוז אבטלה או אפילו פחות מ-3% אבטלה שזה וואו, אבל צריך גם לזכור עוד דבר אחד, זה שאני מדבר על אבטלה זה מתוך שיעור ההשתתפות. ויש גם כאלה שמתייאשים ולא מחפשים עבודה. ב-6,000 שקל אני לא רוצה לעבוד. ואז אני לא נחשב גם מובטל. אז בן אדם מובטל, צריך לזכור, זה בן אדם שרוצה לעבוד, שמחפש עבודה. אם הוא לא מחפש עבודה הוא לא נחשב מובטל. ולכן גם אם האבטלה נמוכה, זה לא אומר שאין לי אנשים שאין להם עבודה.

‏אלעד: זהו, אז נתוני האבטלה פחות רלוונטים כאן. הנתונים של ישראל הם אחלה, הם מעולים, אבל כנראה שיש שם עיוות, כי הנתונים מודדים רק את מי שאקטיבית מחפש עבודה. וזה בדיוק העניין. עשרות אלפי המשרות הפנויות שיושבות לא מאוישות הן בגלל מה שנקרא labor shortage. הן למרות נתוני האבטלה ולא בגללם, אנשים לא רוצים לעבוד, ו-labor shortage כזה הוא לגמרי סימן שמשהו בכלכלה לא בריא.

‏פרופ' אפשטיין: בהחלט. כדי לייצר אתה צריך עובדים, ואם אתה רוצה לייצר ולהגדיל את התפוקה ואתה רוצה להצליח אתה צריך שיהיה לך עובדים שתוכל לקחת אותם ככוח עבודה. אז אם אין לך עובדים אתה לא יכול לייצר ואתה לא יכול לספק שירותים ומוצרים. אתה לא רוצה להיות במצב כמו שפעם הייתה יפן, שייצאו את כל המוצרים שלהם ולא היה אוכל למקומיים. אז אנחנו צריכים קודם כל שיהיה לנו גם לייצר למקומיים. אתה רוצה לקבל מזונות, אתה רוצה שיבנו לך בניינים פה, וכדומה, ובלי זה אתה גם פוגע בצמיחת המשק.

‏אלעד: פרופסור אפשטיין הזכיר את יפן, ו-labor shortage זו תופעה שהיא ממש לא ייחודית לישראל. באירופה מדברים עליה כבר שנים. אירופה שהאוכלוסייה בה מזדקנת, מצטמצמת. אירופה שהבינה שאם היא לא תמצא פתרון אז לא יהיה בה את מי שיעבוד.

‏פרופ' אפשטיין: ופותרים את הבעיות האלה באירופה, על ידי זה שהם פותחים את השערים להביא מהגרים, להביא מהגרים, עובדים זרים. וה… אירופה מוצפת ואנחנו שומעים בחדשות על איך היחסיים, אנחנו רואים מה שקרה לדוגמה באנגליה. באנגליה, אחת הבעיות העיקריות היה שהיה להם הרבה עובדים, הרבה זרים, וכל מי שיש לו דרכון אירופאי יכול להיכנס לאנגליה, והם אמרו: אנחנו לא רוצים יותר את האנשים, את הזרים האלה. אז מה הם עשו? הם הצביעו כדי לעזוב את האיחוד האירופי כמחאה. ובסוף היה ברקזיט, והם מצאו את עצמם החוצה בגלל שהיה להם כל כך הרבה כוח עבודה זר.

‏אלעד: הברקזיט זו דוגמה אחת, מחאה עממית בריטית נגד שטף של עובדים זרים שהגיעו בעיקר ממזרח אירופה. אבל בכלל, הסנטימנט שמתנגד להגירה, המשברים הפוליטיים והחברתיים שאירופה מתמודדת איתם, הרבה מכל זה נולד באותה החלטה לפתוח את השערים, לייבא כמעט בלי הגבלה עובדים זרים מבחוץ. אז בישראל הרי לא יעשו כזה דבר, כי בישראל זה אפילו יותר מורכב לפתוח את השערים, בגלל הצביון היהודי וחוקי הגירה נוקשים. והאמת, שיש פתרון שדואג לכל הבעיות האלה ביחד. באופן די אירוני, מי שקידמה כבר את הפתרון הזה כשנתקלה ב-labor shortage לפני 30 שנה, היא מדינת ישראל.

‏פרופ' אפשטיין: אחד הדברים שאנחנו עשינו במדינת ישראל, בשנות ה-90, סוף השנות ה-90, הבאנו עובדים זרים זמניים. מה זה אומר עובד זר זמני? הוא בא לעבוד בתקופה מסוימת. והחוק היה שבן אדם יכול להגיע עד חמש שנים, אחרי חמש שנים הוא יעזוב את הארץ, אחרי שנתיים הוא בכלל צריך לצאת מהארץ ולחזור, כדי לראות שלא היה פה איזושהי בעיה והוא נעלם ונעשה לא חוקי. התחילו בהתחלה על ידי כך והמעסיק היה צריך לשים ערבון, ואנחנו יודעים שזה עדיין קיים בסיעוד, זה קורה הרבה גם במלצרות, גם בחקלאות, עדיין הדברים האלה קיימים. וזה פתרון שהאמת היא, שאחרי שזה היה בארץ, דווקא האירופאים חיקו אותנו, וראו מה שקורה בארץ ואמרו: רגע, נכון, אנחנו לא רוצים לתת להם אזרחות, בואו ניקח אותם כעובדים זרים זמניים, אחרי תקופה מסוימת הם צריכים לצאת. אם תהיה התאוששות של המשק, אז אני לא אצטרך אותם, לא אתן להם לחזור. ואם לא תהיה התאוששות, אני אתן להם להיות פה.

‏אלעד: לכאורה זו דרך יעילה, גם להביא כוח עבודה זר שיאייש את המשרות שישראלים לא מוכנים לעבוד בהן, משרות קשות לרוב, לא מתגמלות, במקרים מסוימים אפילו מסוכנות. והמודל הזמני נועד לחסוך בעיות חברתיות, סוגיות של התאזרחות והגירת קבע. כשהעובד הזר הוא זמני אז גם אין שינוי בצביון היהודי של מדינת ישראל. הבעיה היא שזה לא תמיד מסתדר ככה. ראינו בעבר, מקרים של עובדים זרים שמגיעים לארץ, גם אם באופן זמני, וחיים בישראל שנים בלי מעמד מוסדר. הילדים שלהם יכולים לגדול בארץ, להיוולד בארץ, להתחנך בארץ ואז לעמוד בפני גירוש. אנחנו ראינו שלמרות המנגנון הזה שישראל הגתה בשנות ה-90, לא פעם המודל הזמני לא באמת פתר את השאלות התעסוקתיות וגם לא את השאלות החברתיות.

‏פרופ' אפשטיין: ישראל לא פיתחה את המנגנונים המתאימים כדי שזה יעבוד כמו שצריך, כיוון שאם אני עובד זר שאני עובד בישראל, אני, לא כדאי לי לחזור הביתה לפיליפינים, לדוגמה. למה? המשכורת הרבה יותר גבוהה בישראל. אבל אם אני צריך לצאת אחרי חמש שנים ולחזור הביתה, אז אני אומר רגע, יום לפני שאני צריך לחזור הביתה, כדאי לי להפוך להיות לא חוקי. ואז אני אהיה לא חוקי ואני אחפש עבודה לא חוקית, ואני אשאר פה עד שיתפסו אותי, וזה יכול לקחת 5 שנים, 10 שנים, 20 שנה וכדומה. אבל אם ניצור מנגנון, לדוגמה, שכל עובד שמגיע ארצה, חלק מהמשכורת הוא מקבל לכיס וחלק מהמשכורת הוא מקבל לחיסכון. אם אם הוא יעלה על המטוס בזמן, הוא יקבל את הכסף הזה, אם לא הוא מאבד את הכסף, ואז אנחנו נותנים לו סיכון שכדאי לו להישאר, לעזוב בצורה חוקית, כדי שאחר כך הוא יקבל את הכסף שהוא יפסיד אם לא.

‏אלעד: מעיין, ברגע שיש מחסור שהוא כל כך חמור, שכל כך הרבה ישראלים לא מוכנים לעבוד בעבודות הפנויות, ובהתחשב בעובדה שרובוטים ו-AI, מה לעשות, עדיין לא יכולים ממש לתפקד כמלצרים כנהגי אוטובוס או מוסכניקים. זה נשמע לי שהפתרון הריאלי היחיד, בין אם במודל זמני או מודל אחר, הוא שבעבודות הצווארון הכחול, מה שנקרא, אנחנו נהיה משק שמבוסס לא מעט על עובדים מבחוץ.

‏מעיין: נכון מאוד, וזו בדיוק הבעיה. אין באמת פתרון ממשי מלבד עובדים זרים. מנסים להביא עובדים בעיקר מהמזרח, צריך להגיד בעיקר מתאילנד.

‏[הקלטה]

‏מעיין: "איך את מתקשרת עם כל העובדים החדשים?"

‏מנהלת סניף "קרפור": "אה… הורדנו את האפליקציה של גוגל טראנס [כך במקור] ואנחנו פשוט מדברים איתם וזה מתרגם."

‏מעיין: [פונה לעובדת זרה] "איך זה לעבוד בישראל?"

‏עובדת זרה: [עונה בתאילנדית]

‏קול אישה בתרגום AI: "העמיתים לעבודה נחמדים, התנאים טובים, והאנשים בישראל מקסימים."

‏מיכאל לובשיץ: "לגבי ההכשרה של העובדים, אני לא… לא לקחתי סיכון. טסתי אליהם, קיבלתי שמה מקום כדי לבחון אחד אחד, ומתוך קבוצה של 50 אנשים בחרתי עשרה."

‏אלעד: מה זה אומר להביא עובדים זרים לעבוד בישראל? כי כבעל עסק, להביא עובד זר, בכלל, אני יודע גם ממקומות אחרים בעולם, זה לא תהליך פשוט. יש המון בירוקרטיה שנלוות לעניין הזה.

‏מעיין: זו בירוקרטיה שאין כמותה. אין משרד ממשלתי אחד במדינת ישראל שמתכלל את כל הדבר הזה ובודק כמה עובדים חסר לך, איך אנחנו יכולים להביא אותם, אלא אתה צריך בתור מעסיק לגשת, לבקש מכסה ממשרד הכלכלה, ועם זה ללכת למשרד העבודה, ואז לרשות האוכלוסין וההגירה, ולמשרד הפנים, ולחברת כוח אדם, שתטוס איתך כדי להביא את העובדים האלה, ואז אתה צריך להביא אותם. זה מסלול מאוד מאוד ארוך, שאורך לפחות חצי שנה במקרה הטוב. כל אותו הזמן, אתה עדיין במחסור של עובדים, ורק אז הם מגיעים לארץ. לא בכל עסק אתה יכול לענות על המחסור הזה עם עובדים זרים, ולמה? כי שירות לקוחות, אתה צריך עדיין אנשים שידברו בשפה שלך, אז אתה לא יכול. נהגים, אתה לא רוצה לתת לאנשים שלא מכירים את התרבות הנהיגה הישראלית, אתה לא רוצה לתת להם להסיע עכשיו 50 או 60 אנשים בזמן נתון, ולכן זה אפשרי בעבודות מאוד ספציפיות, כמו למשל במוסכים, כמו למשל בסדרנים על המדפים. אבל יש גם רשתות שיווק שאומרות, אנחנו הולכות להפוך את הקופות שלנו לתאילנדית, כדי שיוכלו העובדים התאילנדים שאנחנו מביאים, גם לשבת ולעבוד בקופות. אתה יודע, קארפור בנו בית מלון ברחוב הירקון, על הים בתל אביב, כדי להביא 100 עובדים זרים.

‏[הקלטה]

‏מיכאל לובשיץ: "לקחנו בית מלון בשביל העובדים הזרים שהם מגיעים לתאילנד. פה בכניסה יש להם את הלובי שלהם, הכל כתוב בתאילנדית, כל השלטים, כל הדברים האלו. פה יש פה פינה אחת של חדר אוכל, שהם יוכלו לשבת. הם חוזרים מהעבודה, שיהיה להם מקום לשבת לאכול."

‏עובדת במלון: "יש במלון 24 חדרים, בכל חדר ילונו שלושה עובדים. החדרים מאובזרים כולם, מיטות, מצעים."

‏מעיין: אתה יודע, בסוף מי משלם על זה? ברגע שאתה מביא עובד זר, אתה חייב לדאוג לו למגורים ולעוד הרבה מאוד דברים. לביטוח בריאות, לרופא למשל. אם היום, עכשיו, עובד זר קם בבוקר והוא חולה, לאן הוא הולך? מי זה, מי אמון על הדבר הזה? מסתבר שהמעסיק. המעסיק ממש צריך לקחת אותו לרופא, לבית החולים. כלומר, זה עולם שלם של מאחורי הקלעים שפתאום המעסיקים במדינת ישראל צריכים להתמודד איתם. כאילו, יש גם פה לא מעט תנאים שצריך לעמוד בהם.

‏אלעד: אז אני מוכרח לשאול אותך, כי אנחנו תיארנו משבר שעושה רושם שכולם מדברים עליו וכולם מודעים לו, זה משבר שכבר משפיע על עסקים גדולים, בינוניים, אולי גם קטנים, הוא משפיע על הכלכלה הישראלית, הוא משפיע על יוקר המחיה. הממשלה, לפחות לפי שיחות שאת עורכת, היא באירוע?

‏מעיין: אז תראה, כשאני מדברת עם אנשים במשרדי הכלכלה, אגב, אנשים בכירים, ואני אומרת להם: "תגידו, אתם מבינים את האירוע?" אז הם אומרים, זה קטע, כי הם אומרים, "אנחנו עכשיו מתחילים להבין את האירוע ואנחנו מנסים להבין מה הפתרונות היעילים". עכשיו אתם מנסים להבין מה הפתרונות היעילים? היינו במשבר הזה בתקופת הקורונה, חזרנו למשבר הזה בענק בשבעה באוקטובר, ורק עכשיו אתם מתחילים לחפש פתרונות יצירתיים להבאת עובדים? תקשיב, הדבר הזה כבר אורך יותר מדי זמן. זו בעיה שאם לא נצלול לעומק ונטפל בה בתקופה הקרובה אנחנו הולכים ו… אנחנו נמשוך את זה במשך שנים. ומי שמשלם את המחיר, זה אנחנו וזה העסקים הקטנים שנסגרים פה, עסק אחרי עסק. וזה הסיפור. במדינת ישראל לא עומדים בקצב של הבעיות שיש כאן.

‏אלעד: כן, ויש לנו.

‏מעיין פרתי תודה.

‏מעיין: תודה רבה, אלעד.

‏אלעד: ותודה לפרופסור גיל אפשטיין.

‏[מוזיקת סיום]

‏אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה עדי חצרוני, דניאל שחר, שירה אראל והילה פז, על הסאונד יאיר בשן שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

‏אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם בשבוע הבא.

‏[מוזיקה ממשיכה להתנגן עד שמתפוגגת]

‏[חסות]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה