אחד ביום - לאן נעלמו הכיתות?

כבר שנים שמערכת החינוך הישראלית סובלת ממחסור חמור של כיתות. פעם אחר פעם גורמי המקצוע מנסים להבין מהו הפער, איך זה קורה שלמרות שיש תקציב של מיליארדים בשנה עדיין חסרות כיתות, ואיך זה שההון שמוקצב לבניית כיתות חדשות בכל שנה פשוט הולך לאיבוד. זה סיפור שעובר במסדרונות בתי הספר - אבל מתחיל בעצם במסדרונות של משרד האוצר. הפעם, אנחנו עם כתבנו יוסי מזרחי שערך תחקיר בנושא במסגרת הפינה שלו במהדורה המרכזית, ״המבקר״. התחקיר שלו העלה כמה מסקנות די מעניינות בנוגע לשאלה הגדולה: לאן נעלמו הכספים לבניית כיתות חדשות?

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 19/08/2025.

‏[חסות]

‏[מוזיקת פתיחה]

‏אלעד: היום יום שלישי, 19 באוגוסט, ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום, בכל יום.

‏[הקלטה מתוך כתבה]

‏מראיינת: "איך זה ללמוד בכיתה עם 37 ילדים?"

‏ילד: "לא כיף, כולם דוחפים את אחד השני."

‏אלעד: בארכיון חברת החדשות אפשר למצוא לא מעט כתבות דומות לזו משנת 2011. הייתה כתבה דומה גם שנתיים אחר כך.

‏[הקלטות מתוך כתבות בערוץ 12]

‏כתבת: "כך מתחיל כל שיעור באחד מבתי הספר בבאר שבע. התלמידים ממש מחכים בתור כדי להיכנס לכיתה שבה לומדים יותר מ-40 תלמידים."

‏אב של תלמידה: "בתחילת השנה, הילדה שלי סיפרה לי שהיא לא מוכנה לצאת לחצר הקטנה של כיתות א'-ב', כי נכנסו לשם שש כיתות לימוד. בשנה הבאה יכנסו לשם שבע כיתות לימוד, 210 ילדים לתוך…"

‏אם של תלמידה: "השנה בבית הספר של הבת שלי עומדים לבטל את חדר המורים בשביל לעשות שם כיתה, וזה אחרי שביטלו את חדר השפות, את חדר האומנות…"

‏אלעד: והייתה עוד אחת, לפני פתיחת שנת הלימודים בשנת 2014.

‏[הקלטה מתוך כתבה]

‏קולות ילדים מפגינים: [שריקות ברקע] "לא לומדים! די לצפיפות! די לצפיפות! העם דורש כיתה לא צפופה!"

‏מרואיינת: [המולה ושריקות ברקע] "המצב של 40 ילדים בכיתה הוא פשוט בלתי נסבל. המורות לא מגיעות לילדים."

‏ילדה: "וגם ככה קשה לנו ויש בעיות משמעת, אז איך 40 ילדים יוכלו להיות בכיתה, זה ממש גם צפוף…" [ההמולה דועכת ברקע]

‏אלעד: עכשיו, זה לא שאנחנו עד כדי כך לא מקוריים, אלא שצפיפות בכיתות זה אישיו בכל שנה במהלך שנות הלימודים. יש כתבות על כיתות שאוחדו, יש כתבות על שיעורים שנערכו במוסדות ציבור. אנחנו לא מצאנו כתבה על תלמידים שאולצו לשבת על אדן החלון, אבל אולי אם היינו מחפשים עוד קצת, היינו מוצאים גם את זה. מערכת החינוך הישראלית סובלת כבר שנים ממחסור חמור. אין מספיק כיתות.

‏[מוזיקת רקע]

‏בסוף שנת 2020 היו חסרות 10,219 כיתות, כך לפי דו"ח מבקר המדינה. אני אחזור לצורך הדגשה, 10,219. עכשיו, מה אם אני אומר לכם שבמדינת ישראל בכלל לא היה אמור להיות מחסור? לא של 10,000, לא של 1,000, אפילו לא של כיתה אחת. להפך, בישראל היה אמור להיות עודף עצום של כיתות. יש לדבר הזה תקציב, יש לזה מנגנון, יש לזה תוכנית, אבל מה? יש גם חור. חור שבמשך שנים גורמי המקצוע ניסו להבין מה הוא ואיפה הוא. ואיך יכול להיות שמיליארדים שמיועדים לבניית כיתות חדשות פשוט הולכים לאיבוד?

‏אז הפעם יש לנו תשובה. כלומר, ליוסי מזרחי, כתבנו, שערך תחקיר במסגרת הפינה שלו במהדורה המרכזית, "המבקר". ליוסי יש תשובה. תשובה אחת לפחות לשאלה לאיפה נעלמו הכיתות?

‏שלום יוסי.

‏יוסי: אהלן אלעד.

‏אלעד: אני רוצה שנתחיל את הסיפור הזה לא בבתי ספר דווקא, לא בכיתות, אלא במסדרונות משרד האוצר. במיוחד התקופה של עד לפני שנתיים, התקופה שבה במסדרונות האלה התרוצץ אחד ממה שאפשר להגדיר נערי האוצר, אלי מורגנשטרן.

‏[הקלטה]

‏יוסי מזרחי: "מה היה התפקיד שלך באוצר?"

‏אלי מורגנשטרן: "אני הייתי רכז חינוך באגף תקציבים באוצר."

‏יוסי מזרחי: "אז בעיקרון אתה אשם?"

‏אלי מורגנשטרן: "אני אשם."

‏אלעד: אתה הפלת עליו את התיק כבר בהתחלה. ספר לי עליו.

‏יוסי: תראה, דמות יוצאת דופן, חריגה, וגם בכירים באוצר מהיום ולשעבר שהבינו שהצלחנו לשכנע אותו להתראיין, לא האמינו. ולמה? כי במקורו חרדי לכל דבר. הגיע ממשפחה חרדית, הסביבה חרדית, האמונה, כיפה שחורה עדיין על הראש, והלך ללמוד, ובהמשך הלימודים הוא, לא עלינו, עבר לאגף התקציבים במשרד האוצר, ושם הוא אחראי גם על התקצוב של הממלכתי-דתי, גם על הגורמים הפרטיים שמקבלים כסף ממשרד החינוך, והפך להיות מאוד מקצועי, מצד אחד בנתונים, במספרים, מבין איך השיטה עובדת בעולם הכלכלי שלנו. מצד שני, הוא מבין את צורכי המערכת החרדית וגם את הטריקים והשטיקים שעושים, כי הם לא זרים לו.

‏[מוזיקה ממשיכה ברקע]

‏אלעד: זהו, אז אותו אלי מורגנשטרן, במסגרת התפקיד שלו במשרד האוצר, ועם כל ההבנה שלו את הצרכים ואת הטריקים והשטיקים, הוא התמקד בנושא בניית כיתות חדשות בישראל. עכשיו, לא צריך להיות כלכלן מבריק כדי לפתוח את התקציב ולראות שיש לנושא הזה כסף ייעודי. כלומר, אנחנו מדברים על הרבה מאוד כסף, מיד גם תגיד לי כמה, והכסף הזה צבוע. הוא יכול להיות מושקע רק בבניית כיתות חדשות.

‏יוסי: שלושה וחצי מיליארד שקלים זה התקציב, מתוך תקציב משרד החינוך, שהולך לבינוי כיתות ומבנים מידי שנה. כיתה מוערכת בכמעט מיליון שקלים, שזה הבנייה של הכיתה ומסדרון וחדר מנהל, שירותים, כל מה שצריך בנוסף לזה. כמות הכיתות, שלפי המתמטיקה הפשוטה, שבונים בישראל או שמתקצבים יותר נכון בישראל מידי שנה, היא 3,500 כיתות. אחוז הגידול האוכלוסייה מביא לכך שאתה צריך משהו כמו 2,200 כיתות נוספות מידי שנה. אז בעיקרון, יש לנו 1,300 כיתות נוספות שמדינת ישראל מתקצבת בכל שנה וזה כבר עשור וחצי אחורה.

‏אלעד: איך המנגנון עובד? כלומר, איך מחליטים מי יקבל כמה כסף כדי לבנות כיתות חדשות במוסדות חינוך?

‏יוסי: תקצוב, באופן כללי, אמור לעבוד בשיטה מאוד פשוטה. הצורך עולה מהשטח. בית ספר מצהיר על מספר התלמידים שיש לו, או ישיבה קטנה לצורך העניין. כמה תלמידים בכל כיתה יש לו, כמה בשכבה, ומספר תעודת זהות של כל תלמיד ותלמיד. זה אמור לעבור לרשות המקומית. הרשות המקומית אמורה לבדוק את זה, לראות מה המצב בשטח, איזה מבנים יש, כמה כיתות יש, האם ההצהרה של אותו בית ספר היא סבירה, ומשם להעביר את הדרישה למשרד החינוך. במשרד החינוך מתקבלת הדרישה. גם שם אמור להיות הליך של פיקוח ואז האגף לבינוי, בתוך משרד החינוך, אמור להחליט מי יקבל, מתי יקבל. כל שנה יש דיון על התקציב השנתי. החישוב של כיתה מתבצע לפי מספר התלמידים. אפס עד עשרה תלמידים זה לא כיתה, זה לא נחשב לכלום. עשרה עד 20 תלמידים זה תקן לחצי כיתה, שזה בערך חצי מיליון שקלים. 20 תלמידים עד 40 תלמידים זה כבר תקן של כיתה שלמה. הממוצע הישראלי עומד על 32.8 תלמידים לכיתה, יחסית גבוה אם אנחנו רוצים להשוות את עצמנו למערב.

‏אלעד: טוב, אז זה נשמע לי מסודר. ומורגנשטרן ראה שיש תקציב, יש כסף. הכסף הזה גם אמור להיות מספיק לא רק כדי למלא את הצורך של התלמידים בישראל, אלא שהוא אמור להיות מספיק לכך שבכל שנה יהיו אקסטרה, עוד מאות רבות של כיתות. אבל אותו מורגנשטרן גם ראה שזה לא המצב. כלומר, לא רק שאין עודף כיתות בישראל, יש מחסור.

‏יוסי: בדיוק. כן, הוא אומר שזה נושא שנשך אותו, ממש ישב עליו מהרגע הראשון שהוא נכנס למשרד, אותו מחסור.

‏[הקלטה] אלי מורגנשטרן: "נושא של הכיתות לימוד הטריד אותי, נשך אותי מהרגע שנכנסתי לתפקיד. כל הזמן היו מגיעים אליי ראשי ערים, חברי כנסת, 'אין מספיק כיתות, תנו לנו עוד כיתות, תנו לנו עוד כיתות'. ו… והכיתות נעלמות, אתה מזרים כיתות והקערה לא מתמלאת."

‏יוסי: עכשיו המחסור הוא קבוע, הוא בערך 10,000 כיתות לאורך כל השנים. והוא מצד אחד, אלי, מסתכל ואומר 'תראה, תיקצבנו, יש מספיק כיתות, יש כיתות עודפות אפילו ברמה של 1,300 בשנה. מצד שני, אני רואה את המספרים של החוסרים, אני רואה דו"חות של מבקר המדינה, אני רואה דרישה מהרשויות המקומיות לעוד ועוד כיתות, ואני לא מצליח להבין, להסביר לעצמי, לאן נעלמות כל הכיתות האלו?'

‏אלעד: תשמע, כשאתה אומר שאין סיבה אז הכוונה היא שאין סיבה כלכלית, כי יש תקציב, אבל הרי יש סיבה. ואלי מורגנשטרן ניסה להבין מה הסיבה. הוא ניסה להבין איך יכול להיות שלמרות שמועברים מיליארדים עדיין יש מחסור.

‏יוסי: בדיוק, הוא מקבל פנייה ממבקר המדינה. מבקר המדינה רוצה את תגובת האוצר לעובדה שיש כמעט 10,000 כיתות חסרות לאורך כל כך הרבה שנים, והוא רוצה להבין איפה הבעיה? הבעיה היא בתקצוב? הבעיה היא בהגעת הכסף? הבעיה היא בכמות הילדים המטורפת שאולי נחתה עלינו פתאום? ואז אלי, כדי לתת תגובה למבקר המדינה, תגובה רצינית, אלי מתחיל לחפור לעומקה של בעיה שהוא ידע שהיא קיימת כבר בעבר, רק הוא לא הבין למה. וגם מול מבקר המדינה הוא לא מצליח לתת תשובה.

‏[מוזיקת רקע מתחילה]

‏לפני קצת יותר משנה הוא עוזב את משרד האוצר, פותח חברת ייעוץ כלכלי נפרדת, ובין היתר חוקר, חלק באופן עצמאי לחלוטין, כדי לנסות להבין לאן נעלם הכסף. ואז, בשלב הראשון, הוא ממפה את ה… את מפת החינוך בישראל. יש לך גורמים ממלכתיים, אוקיי? יש רשויות מסודרות וגורמים ממלכתיים וממלכתי-דתי וממלכתי-חרדי, שלפי הבדיקה שלו, ולפי גם רמת הסבירות, הכסף לא נעלם שם. שם יש פיקוח, יש אכיפה, אתה רואה בעיניים מה נבנה. אם חלילה הייתה תקלה כלשהי, אתה מקבל גם פידבק מההורים, מהרשות, על המחסור ובדיוק למה. ואלי מגיע למסקנה הראשונה שלו שהחור השחור נמצא בהעברות שמתבצעות לגופים פרטיים, כאלה שקשה לפקח עליהם וקשה לאכוף עליהם. הגופים הפרטיים שלנו הם למעשה המגזר החרדי הפרטי. יש לך ישיבות פרטיות שמנוהלות על ידי עמותות, ישיבות שעוסקות בעולם דת, שרוצות כולל, בית מדרש וגם כיתות לימוד. האחריות של משרד החינוך, דרך אגב, היא לכיתות לימוד של הממלכתי, ממלכתי רגיל, דתי או חרדי. אין איזה הגדרת חוק בשום מקום שכותבת שמדינת ישראל חייבת לממן גם כיתות לימוד לילדים קטנים בישיבות פרטיות לחלוטין. ולמרות זאת המדינה כבר הרבה מאוד שנים ממלאת את החוסר הזה ומעבירה את הכספים.

‏אלעד: המדינה אולי לא חייבת, אבל היא מממנת בכל מקרה. ושם גילה אלי מורגנשטרן את אותו חור שבו נבלע הכסף, אבל אני עדיין לא מבין איך זה עובד, איך זה קורה?

‏יוסי: דוגמה די קרובה אלינו. ביישוב אלעד יש ישיבה שנקראת "כנסת יחזקאל", אוקיי? הישיבה נמצאת שם, זו ישיבה גדולה. ישיבה גדולה, דהיינו גילאי 17 ומעלה, בסדר? התקצוב של משרד החינוך אמור להיות עבור כיתות ומבנים לישיבות קטנות, לתלמידים בגילאי 14 עד 17. ולמרות זאת, אותה ישיבה, "כנסת יחזקאל", מעבירה לרשות המקומית, ומשם למשרד החינוך, דרישה, לפי מספרי תלמידים. הכל גלוי דרך אגב, הכל נמצא באתרים, צריך רק להסתכל עליהם. זה מה שאלי עשה ואנחנו בעקבותיו. ואז אתה מגלה שקודם כל הישיבה המציאה ישיבה קטנה. אתה הולך לשטח עם מצלמה נסתרת, שואל תלמידים, 'איפה הישיבה הקטנה? איפה התלמידים בני 14, 15?'

‏[הקלטה]

‏יוסי מזרחי: "ישיבה גדולה או קטנה פה?"

‏תלמיד: "גדולה".

‏יוסי מזרחי: "גדולה?"

‏תלמיד: [בלגלוג] "אתה לא רואה ישיבה ענקית? איזה גודל?"

‏תלמיד: "ישיבה קטנה יש פה ברחוב… ממשיך…"

‏יוסי מזרחי: "אה, אה, הבניין ההוא שם?"

‏תלמיד: "כן."

‏תלמיד: "זה הכל קרוואנים."

‏תלמיד: "אמור להיות פה בנייה."

‏יוסי מזרחי: "פה אין ישיבה קטנה?"

‏תלמיד: "פה לא. פה זה ישיבה גדולה."

‏יוסי: הם אומרים לך 'אין דבר כזה'. ושאלתי שוב ושוב, 'אתם בטוחים? איפה הישיבה הקטנה?' אומרים לי, 'אין פה ישיבה קטנה, זו רק ישיבה גדולה'. ואפילו קצת צוחקים עליי, החילוני שנכנס אליהם ואומרים לי, 'מה, זה לא מספיק גדול? תראה איזה גודל אנחנו, עד לשם אנחנו מגיעים'. אז אותי זה פחות הצחיק. שתיים, אתה רואה את המספרים שמעבירה "כנסת יחזקאל", אותה ישיבה, לרשות המקומית ולמשרד החינוך, כיתה ט' עם תלמיד אחד בלבד. שנה לאחר מכן אתה רואה חמישה תלמידים. עוד שנה חולפת, 20 תלמידים. שנה אחר כך עוברים, כביכול, לישיבה הגדולה, אתה רואה 79 תלמידים. ולפי הדוגמה הזאת, בתוך ארבע שנים, אותה כיתה בדיוק שהתחילה עם תלמיד אחד וארבעה, הכפילה את עצמה פי 20 והגיעו עד 79 תלמידים.

‏אלעד: כלומר, כשאיש אוצר, כלכלן, כמו מורגנשטרן, כשהוא העמיק במספרים, הוא הבין שזה לא הגיוני שכיתה אחת, שנה אחרי שנה, קופצת פתאום בעשרות אחוזים במספר התלמידים שבה. מבט חטוף של כלכלן או איש חינוך במקרה הזה, ישר יקלוט שזה לא הגיוני.

‏יוסי: אז כל מבט, לא חייב להיות איש חינוך או איש כלכלה, כל מבט של אדם מהצד אומר 'תשמע, משהו לא סביר פה, זה לא יכול להיות שבגיל 14 יש ילד אחד, בגיל 15 באותה כיתה חמישה ילדים, פתאום 20, פתאום 79'. המספרים האלה לא מדויקים.

‏[הקלטה] אלי מורגנשטרן: "אין נשירה בסדרי גודל האלה באף מקום, ואין קליטה של תלמידים חדשים, זה לא קיים. המספרי תלמידים האלה אמורים להדליק נורה אדומה בכל מערכת."

‏יוסי: אז ככל שאתה מעלה את מספר התלמידים, התֶקֶן לכיתות עולה, אתה מקבל, אמרנו בערך מיליון שקלים פֶּר כיתה, זה הרבה יותר כסף, ואתה רואה ישיבות שבמקום תקן של ארבע או ארבע וחצי כיתות, מקבלות תקן של 10 כיתות. ההבדל הוא חמישה וחצי מיליון שקלים.

‏[מוזיקה]

‏אלעד: חסות אחת וממש מייד חוזרים.

‏[חסות]

‏אלעד: יוסי, בדרך להבין איך יכול להיות שלמרות שיש תקציב של מיליארדים בשנה שנועד לבנות כיתות חדשות, יותר ממה שצריך, הרבה יותר, בישראל יש מחסור בכיתות. אז בדרך לשם הגענו לשיטה של מערכת החינוך החרדית הפרטית. מוסדות חינוך, ישיבות, שמנפחים באופן מלאכותי את מספר התלמידים כדי לקבל עוד כסף, עוד תקנים לבניית כיתות. ואז, הנתונים מראים את זה גם כן, אחרי כמה שנים שהם מציגים עלייה במספר התלמידים על הנייר, פתאום, אותם מוסדות חינוך מראים ירידה גם של עשרות אחוזים. תסביר לי את הקטע הזה.

‏יוסי: יש לי מספרי זהות של תלמידים מסוימים ששייכים לאותה חסידות, לאותו אזור, ואני מגיש לפי מספר התלמידים הזה. את מספר התלמידים אפשר, כאמור, לעשות עליו מניפולציה. אני מעביר מבית ספר א' של ישיבה אחת לבית ספר ב' של אותה ישיבה בשנים מסוימות, רק על הנייר, באופן פיקטיבי. התלמיד לא באמת צריך לנסוע לבית ספר אחר או לישיבה קטנה אחרת. ואז יש לי יותר תלמידים, אני מבקש הרבה יותר כסף לבינוי, מקבל את זה תוך שנתיים-שלוש בדרך כלל, מקבלים אישור וגם את הכסף, ורגע אחרי זה, אתה רואה שמספר התלמידים באותה ישיבה, בישיבה הקטנה, לאט לאט מתחיל להתמעט, מתחיל לזלוג, להיעלם. וההערכה שלנו, זה דבר שלא נבדק ברמה של 100%, אבל הערכה מאוד סבירה שמספר התלמידים שיורד פה עובר פשוט למוסד אחר של אותה ישיבה, או של אותה חסידות, ושם יבקשו עכשיו תקציב בינוי גבוה כי להם יש עוד הרבה תלמידים.

‏[מוזיקת רקע]

‏ובראייה מאוד רחבה, כך כסף של משרד החינוך שנועד לבינוי כיתות בחינוך הממלכתי עובר בסוף לידיים של עמותות פרטיות לצרכי דת.

‏אלעד: הבנתי אותך, כלומר, ההערכה היא שאחרי שהם ניפחו נתונים באופן פיקטיבי ומלאכותי, ואחרי שקיבלו את התקצוב לאותן אקסטרה כיתות שהם בכלל לא צריכים, ואחרי שהכיתות האלה כבר נבנו, מוסדות החינוך, לכאורה, פשוט מעבירות על הנייר את התלמידים שלהם למוסד חינוך אחר, שהוא מאותו פלג או מאותו זרם, והמוסד הזה בתורו גם מבקש כסף כדי לבנות כיתות שיכילו את כל התלמידים החדשים, שלכאורה, לפחות, הצטרפו. זה פשוט מדהים. אבל תגיד יוסי, אם לא כיתות, לאן הולך הכסף? מה בונים?

‏יוסי: אתה יכול להעריך מה נבנה באותו הכסף, כי אתה פשוט רואה בעיניים מה צץ שם בשטח מלבד כיתות. אתה רואה ברכסים, לדוגמה, אוקיי, לפני… זה היה לפני כמעט עשור, ביקשו תקציב מאוד גבוה, קיבלו כמה מיליונים יותר עבור כיתות שלא ממש צריכים אותם, ואז אתה רואה שפתאום צץ לך בית כנסת בשם "קול שמחה", באותו מתחם של אותה ישיבה שמנוהלת על ידי אותה עמותה. ואז מצד שמאל לכמה כיתות החדשות שנבנו, אתה רואה פתאום כולל יחסית גדול שלומדים שם. מתחת לכולל, אם אתה כבר רוצה לחפור לעומק, מצאנו גם אולם שמחות שנקרא "יהלום".

‏[הקלטה]

‏יוסי מזרחי: "זה ישיבת 'אהלי שמואל'?" [רעש חזק ברקע]

‏מרואיין: "לא."

‏יוסי מזרחי: "טוב. אז מה זה פה?"

‏[הדיבורים נבלעים ברעש הרקע החזק]

‏יוסי מזרחי: "מטבח שלהם?"

‏מרואיין: "אה… בערך…"

‏יוסי: מה עושה אולם שמחות עם מטבח והכל, מתחת לישיבה, באותו מתחם, זה כבר גדול מבינתנו, אבל אפשר להעריך בדיוק לאן הלך הכסף שנעלם. אפשר לתקצב כוללים, בתי מדרש, בתי כנסת ולבנות אותם, וזה בסדר וזה ראוי גם במדינת היהודים, אבל מתקציב משרד הדתות, לא לגזול כסף שנועד לילדים ממקומות אחרים, כי בסוף ילד בירוחם יידחס לבית ספר צפוף, בכיתה צפופה, עם מבנה קטן, בגלל שבנינו יותר בתי כנסת מכסף שלא נועד לזה.

‏[הקלטה] אלי מורגנשטרן: "יש משרד הדתות. זה לא התפקיד של משרד החינוך. אין סרט שכסף של משרד החינוך מגיע בצורה פורמלית לבינוי של ישיבה. לא יכול… זה לא יכול להיות, זה פשוט לא עובד."

‏אלעד: על כמה כסף אנחנו מדברים שנופל לתוך החור השחור הזה? כמה מתוך אותו תקציב שנתי, שלושה וחצי מיליארד שקלים, כמה לפי ההערכות מתבזבז על מוסדות שלא באמת צריכים לבנות כיתות חדשות?

‏יוסי: אנחנו מדברים על מיליארד ו-300 מיליון, להערכת אלי, כנציג האוצר, שנעלם איפשהו. והוא רוצה ללכת על ה-safe side, ובשורה התחתונה, להערכתו, לפחות 50% מהסכום הזה נעלם בישיבות קטנות, פרטיות, של עמותות דת, לצרכי בניית מוסדות דת, בין 600 ל-700 מיליון שקל, וזה מידי שנה.

‏אלעד: תגיד, אין פיקוח? משרד האוצר הוא מעביר את הכסף למשרד החינוך, שמעביר את הכסף לרשות מקומית, והיא מעבירה את הכסף למוסד החינוכי. עכשיו, המוסד החינוכי נהנה, ברור. הרשות המקומית, חלקן לפחות, אני מניח, מתגאה בבנייה של כיתות חדשות, זה דבר טוב. אין לרשות המון תמריץ לבחון הכל בדקדקנות, בסדר. אבל משרד החינוך, משרד האוצר, מה, הם שולחים צ'ק וזהו? לא באים לבדוק אחר כך?

‏יוסי: לא מגיע אף פעם נציג של משרד החינוך או של משרד האוצר, מגיע לסוף הדרך ואומר, 'טוב, אני רוצה לראות את התוכנית בנייה, אני רוצה לראות באמת מה נבנה ביחד עם הטופס ארבע, אני רוצה לחתום. למה? כי זה הכסף שלנו, זה הכספי ציבור, אנחנו מימנו את זה. אנחנו רוצים לדעת מה באמת נבנה בסוף הדרך ולמי השימוש הזה נועד'. ואני אלך איתך אפילו עוד צעד קדימה. חלק מהמוסדות האלו מתרוקנים עם הזמן בגלל אותה מניפולציה עם מספרי התלמידים. חלק הקהילה שם עוזבת. יש הרבה סיבות שלא יהיו שם תלמידים בסוף הדרך, או מעט מאוד תלמידים. וגם אז, משרד החינוך שיש לו זכות, כי הוא מימן את התקציב הזה, לא הולך לאף ישיבה, אני לא מצאתי מקרה אחד כזה, שם את היד על הכיתה, על המבנה ואומר 'רבותיי, זה שלי, יש לי זכות פה, הערת אזהרה גם כן. אני לוקח את המבנה הזה, אני נותן לקהילה אחרת שכן צריכה, אני נותן את זה לחינוך הממלכתי באיזה יישוב שהוא כן צריך, אני עושה עם זה שימוש אחר ציבורי'. אלא מה, זה פשוט… המדינה לא עושה את זה מצד אחד. מצד שני, עמותות, פרטיות לחלוטין דרך אגב, כאלה שאתה יכול לתרום להם. רק פה מי שביצע את התרומה בניגוד לחוק, זו מדינת ישראל, שלאחר התרומה, שהבינה שעבדו עליה, היא גם לא לוקחת את זה בחזרה. ואני מחזק את הדברים שלי עם התגובה של יואב קיש בעצמו, משרד החינוך. הוא אומר, 'אם יתגלה שרשויות עבדו עלינו והעבירו כסף לעמותות פרטיות עבור דברים אחרים, הם ישלמו, הם ישאו בדין'. אז הצהרה לחוד, מעשים לחוד. לא ראיתי מקרה אחד של סנקציה או קנס על עמותה פרטית.

‏אלעד: תשמע, זה באמת סיפור מרתיח. אני יכול להבין מקומות שבהם יש מחסור כי אין כסף, אין תקציב, זה דבר אחד. אבל יש פה תקציב, יש פה כסף. פשוט לוקחים אותו למקומות שהוא לא אמור להגיע אליהם. מחסור בכיתות זה לא דבר שאמור לקרות במדינת ישראל. ואיכשהו עושה רושם שכולם מודעים לתופעה הזו וחיים איתה בשלום.

‏יוסי: כן, זה תופעה הרבה יותר רחבה, הרבה יותר עתיקה מאשר השנים האחרונות. וכשהיו חשדות, ואלי מורגנשטרן עוד בתקופתו באוצר התחיל לשאול שאלות, איך זה יכול להיות שהכסף הזה נעלם? התשובה, לדבריו, שהוא קיבל היא, 'עזוב אותך, נו, 50 שנה זה עובד. מה נזכרת עכשיו? באת לשנות לנו את כל ההרגלים, לסובב לנו את הגלגל? ככה זה, זה בסדר, הכסף עובר לשם ולא צריך לחפור יותר מדי'.

‏[הקלטה] אלי מורגנשטרן: "כולם אומרים, תן לי לעבוד בשקט. עזוב אותי. מה אתה רוצה? זה עובד 50 שנה. מה אתה רוצה? כבר שנה שעברה שאלו, ולפני שנתיים שאלו. הכל בסדר. מה אתה חושב שעכשיו אתה גילית את אמר…? האמת? אשכרה זה מה שאמרו לי."

‏יוסי: אנחנו מסתכלים על זה מלמטה, מהזווית שלנו, כהורים, כמורים, מערכת החינוך, וזה נראה עניין כלכלי, מספרים והכל. וכשאתה מדבר עם אלי לעומק, אתה מבין לאיזה רמות זה מגיע. זה מגיע לשיחות מראש הממשלה, על תקצובים של ישיבות מסוימות, ערים מסוימים, השר שמתקשר לנזוף ולשאול 'איך לא בניתם פה ואיך לא בניתם שם?' הנושא הזה כביכול קטן, איזוטרי, לא יודע, 10% מהתקציב של משרד החינוך, שהוא התקציב השני בגודלו, הוא משפיע על הרבה מאוד אנשים, הרבה מאוד לחצים יש סביבו, עד רמת שרים וראש ממשלה. אם אתה רוצה להבין כמה הסיפור הזה של אגף הבינוי במשרד החינוך, עד כמה הוא חשוב, צריך להסתכל רק על טייס אחד, קוראים לו יואב קיש. בשנתיים וחצי שלו במשרד, הוא החליף שלוש פעמים את ראשי האגף לבינוי במשרד החינוך. עכשיו, על פניו תגיד, מה, הוא רק מקבל תקציב, מעביר תקציב, מסדר את הרשויות, איפה צריך, איפה לא… אבל יש שם המון לחצים. [מוזיקת רקע מתחילה] אם לשר החינוך, יואב קיש, היה מספיק חשוב להחליף שלוש פעמים תפקיד כזה של ראש אגף בינוי בתוך משרד החינוך, כנראה שהאגף הזה הוא הרבה יותר מבינוי.

‏אלעד: יוסי מזרחי, תודה.

‏יוסי: תודה אלעד.

‏אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12. תחקיר הכיתות הוא כמובן לא התחקיר היחיד של יוסי מזרחי. ביוני 2023 יוסי יצר עבורנו את הסדרה המיוחדת "סוד הברינקס". יחד עם כל הסדרות והפרויקטים המיוחדים של "אחד ביום", גם "סוד הברינקס" של יוסי מחכה לכם בערוץ חדש שפתחנו באפליקציות הפודקאסטים. פשוט חפשו "אחד ביום - הסדרות".

‏העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה עדי חצרוני, שירה אראל, הילה פז ודניאל שחר, על הסאונד יאיר בשן שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

‏אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם מחר.

‏[מוזיקה מסתיימת]

‏[חסות]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה