בעזה נפתחה אתמול דלת של רכב ומצלמה של אל ג'זירה הציצה פנימה. בקושי אפשר היה לראות שלוש דמויות מפוחדות שיצאו במהירות מהאוטו, מוקפות במחבלים חמושים. אבל התמונה הזאת הספיקה בשביל לעורר התפרצות כנה של שמחה והתרגשות בכל הארץ. כי השלוש האלה הן דורון שטיינברכר, אמילי דמארי ורומי גונן, וברגע הזה הן יצאו לחופשי. לא רחוק משם, בקיבוץ כפר עזה, המקום ממנו אמילי ודורן נחטפו, היה שקט - תזכורת שעבור האנשים שהיו כאן העולם נעצר בשבעה באוקטובר. אז הפעם אנחנו עם הדואליות של הרגע הזה, שמסמן התחלה חדשה אבל גם עצב על מה שקרה לפניו וחשש מהעתיד.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 20/01/2025.
[חסות]
[מוזיקת פתיחה]
אלעד: היום יום שני, 20 בינואר, ואנחנו "אחד ביום", מבית N12. אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום, בכל יום.
[הקלטה]
שדרנית: "…בדקות האחרונות…"
דוברת: [בקול רועד] "אנחנו בהתרגשות מטורפת. הם אומרים שזה עוד רגע קורה והן בידיים שלנו [מחיאות כפיים] קדימה, לאמא".
שדרנית: "ראינו אותן עומדות על רגליהן ויוצאות בעצמן מהרכב".
אלעד: בעזה נפתחה דלת של רכב. מצלמה של אל ג'זירה הציצה פנימה. בקושי אפשר היה לראות שלוש דמויות כחושות, מפוחדות. חצי שנייה והן כבר היו בחוץ. יצאו במהירות מהאוטו על הרגליים כשהן מוקפות במחבלים חמושים. אבל אפילו זה היה מספיק.
[הקלטה] אנשים: [שרים ומוחאים כפיים] "עם ישראל, עם ישראל, עם ישראל חי. עם ישראל… עוד אבינו, עוד אבינו עוד אבינו חי. עם ישראל, עם ישראל, עם ישראל חי…"
אלעד: זה היה מספיק להתפרצות אדירה של שמחה והתרגשות בכל הארץ.
[הקלטה]
אישה: [צועקת] "דורון חוזרת!"
הקהל: "דורון חוזרת!"
אישה: "רומי חוזרת!"
הקהל: "רומי חוזרת!"
אישה: "אמילי חוזרת!"
הקהל: "אמילי חוזרת!"
אלעד: וזה הספיק, כי שלוש הדמויות האלה הן דורון, רומי ואמילי. וברגע הזה הן יצאו לחופשי.
[שירה בליווי פסנתר של "כמה טוב שבאת הביתה", וקול של אישה בוכה]
"…אחחח כמה שטוב אתה כאן
כמה שטוב אתה כבר כאן
כמה שזה טוב טוב…" [מחיאות כפיים]
[הקלטה]
הילה: "מגיעות לכניסה לכפר עזה. על השער הצהוב התמונות של החטופים."
עדי: "שלום."
הילה: "אהלן."
אדם: "לאן אתם?"
הילה: "מחדשות 12."
אדם: "שמאלה פה על הגדר. סבבה? עד הסוף. כאילו, עד שתראו כזה רחבה, עם מלא תקשורת וזה, בסדר?"
הילה: "סבבה."
עדי: "תודה רבה."
אלעד: לא רחוק מכל מוקדי החגיגות הרועשות, כאילו עולם אחר. עולם שקט.
[הקלטה] הילה: "ריק פה לגמרי. ממש אין פה אף אחד. פשוט נראה כמו מקום נטוש."
[ברקע, לאורך כל הזמן, רעש של כלי טיס]
אלעד: כפר עזה הוא המקום שבו גרו דורון ואמילי, בשכונת צעירים, מה שנקרא "דור צעיר". משם הן נחטפו. כשהילה פז ועדי חצרוני שלנו הסתובבו בשכונה אתמול, אפשר היה לשמוע ממש רק את רעשי המל"ט הצה"לי.
[הקלטה] הילה: "עוברים בין בתים. כל כמה בתים, זה בית שנחטף ממנו מישהו, שנהרג בו מישהו. אה… יש את המבנה שממנו יצאו חברי כיתת הכוננות שנהרגו. הנשקייה. ממש כל בית מלווה באיזה שלט של הזוועה שקרתה בו. יש פה את הבית שזיו ברמן נחטף ממנו, את הבית שאמילי נחטפה ממנה. אני רואה פה את הבית שאלון שימריז נחטף, גלי ברמן, שגרו אחד מול ה… אחד מול השני."
אלעד: בין צוותי התקשורת והחיילים השומרים, בקיבוץ הן נתקלו בגבר שמיד היה להן ברור שהוא לא עיתונאי ולא חייל. הוא לבש בגדי עבודה, היו לו כפפות עבות. הוא בדיוק מילא מריצה בעשבים יבשים. הוא גנן בכפר עזה.
[הקלטה]
סער: "קוראים לי סער, אני מברור חיל, עובד באזור פה כגנן. מאז השביעי אני בקושי פה. יצא לי להגיע רק כמה פעמים, אה… כש… כשקוראים לי בעצם לשמור על גינה שקיימת, שהאנשים לא נמצאים פה בדרך כלל, אבל… אבל הגינה קיימת, ורוצים לשמור עליה. אה… הרבה לקוחות לא… לא בחיים היום. [נאנח] זה שכונה… זאת למשל שכונה שהמון אנשים נרצחו בה."
הילה: "והיום יש קצת תחושות אחרות, כש… כשהבנות בדרך?"
סער: "האמת שלא."
הילה: "לא?"
סער: "לא."
הילה: "כי מה?"
סער: "כי… כי התחושה היא אותה תחושה. קיבוץ ריק, מוזר. כל האזור ככה, אני עובד בעוד קיבוצים, וזה… היום לא שומעים את ההפצצות ואת המלחמה, אבל שומעים שקט. זה לא יותר טוב."
[מוזיקת רקע]
אלעד: כל הסיטואציה הזו היא מאוד סמלית, כשחושבים עליה. מצד אחד, אותו קיבוץ שקפא, שכאילו הזמן בו עצר מלכת. הבתים עדיין מפויחים, השלטים שם עם שמות הדיירים, שמות שהפכו בחמישה עשר החודשים האחרונים לכאלה שכולנו מכירים. זאת תזכורת שעבור האנשים שחיו כאן, העולם נעצר בשבעה באוקטובר. דורון ואמילי שנחטפו מכאן, כמו רומי שנחטפה ממסיבת הנובה, הן חיו 471 ימים ארוכים, מסויטים, נוראיים, שהם ההמשך הישיר של שבעה באוקטובר. עבורן, במידה רבה, גם, הזמן עצר.
אבל אל מול הקיפאון יש אנשים כמו סער, הגנן. אנשים שלמרות הכל מנסים לתחזק את הגינה המטאפורית, לעקור את העשבים השוטים, לגזום את הדשא, לשתול אולי פרח או שניים, לדאוג, למרות הקיפאון, שמשהו יתקדם, גם אם זה רק חלק קטן. בעיקר לדאוג שכשהחטופים יחזרו מעזה, אז לפחות תחכה להם כאן גינה ירוקה. ואתמול, הגינה הזו חיכתה. היא חיכתה במקומות שבהם נפגשו בני משפחה וחברים. היא חיכתה כשהמונים יצאו לרחובות לקבל את פני החטופות ששבו.
[הקלטה] אנשים קוראים בהתרגשות: "אמילי! אמילי! אמילי! אמילי! אמילי! אמילי! אמילי! אמילי! אמילי!"
אלעד: היא חיכתה כשנציגי צה"ל ראו אותן בפעם הראשונה ואמרו להן, "אתן בבית". גם בכיכר החטופים. דניאל שחר שלנו הייתה שם. גם שם אפשר היה להרגיש היטב את הדואליות הזו. את הבית המפויח, זכר לזמן שעצר בשבעה באוקטובר. ולמרגלותיו, את הגינה הקטנה הירוקה, הניסיון שלנו לצמוח.
[הקלטה] ענבר: "אז אני ענבר גולדשטיין. אני דודה של אגם, גל וטל גולדשטיין אלמוג, ששוחררו בנובמבר, וגיסתה של חן. אני אחותו של נדב ודודה של ים, שנרצחו בשבעה באוקטובר. ואני חווה היום אההה… פלאשבקים, אבל אני מרגישה שאני חווה שוב את ה-26 בנובמבר, שזה היום שהמשפחה שלי חזרה. אז אני נעה כל הזמן בין שמחה והתרגשות לבין חרדה וחששות. אני זוכרת ש… כשהמשפחה שלי חזרה, אז מבחינתי זה לא קורה עד שהם לא בידיים שלנו, ו… והייתי באמת מאוד שקטה ואסופה ביום הזה, ולא הרשיתי לעצמי לשמוח. אז אני מאחלת שממש עוד מעט, וגם אם זה לזמן קצר, כולנו נרשה לעצמנו רגע לשמוח יחד עם שלוש המשפחות, ולא להכות את עצמנו, אז אני עוד מעט אהיה יותר שמחה, ואני ארשה לעצמי להיות שמחה, ולחייך, ולנשום נשימה עמוקה שבאמת נכנסת עד הסוף למטה. אח שלי, נדב עליו השלום, לימד אותנו שהתקווה מתה אחרונה. אז אנחנו נחזיק את הדבר הזה, וכן, אנחנו… אנחנו נהיה רגע… נהיה שמחים. זה בסדר, מותר. זה לא על חשבון העצב, למדנו שזה מתקיים יחד."
[הקלטה] גיל: "אה… אז אני גיל, אני בן דודה של כרמל גת, ואני פה היום כדי לשמוח ברגע המשמח הזה, ביום שהוא נורא מורכב. יש בו גם שמחה וגם עצב. עצב כי זו הייתה הפעימה של כרמל. היא הייתה ממש אמורה לחזור בפעימה הזאת. והיא לא חוזרת כי לא חתמו את העסקה בזמן. ושמחה כי ירדן מקבלת את אחותה בחזרה, ומירב מקבלת את הבת שלה, ומנדי, וסימונה, כולם… הן מחבקות אותן עכשיו. כמה… אי אפשר, אי אפשר שלא להיות מלאים בשמחה על הדבר הזה. אבל גם בדאגה, כי… כי אני יודע, ואני שם עם המשפחות האחרות, ש… ש… בחשש שיקרה להן מה שקרה לנו. שהחטופים שלהן יישארו מאחור, ועלולים גם… הגורל שלהן עלול להיות כמו הגורל של כרמל. ואחרי כל כך הרבה חודשים של רכבת הרים רגשית, לקבל סוף סוף איזה רגע טהור של שמחה מרוכזת, של לראות את שלושתן יוצאות מהרכב הזה, ולהבין שהן מחבקות עכשיו את המשפחה שלהן, אני… אני הייתי… אני הייתי משלם הון כדי לחוות את הדבר הזה, אז ברור שאני כאן."
[הקלטה] דורון: "אה… דורון זקצר, קיבוץ חצור. אנחנו משפחה מאמצת של עידן אלכסנדר, חייל בודד מטנפליי ניו ג'רזי, שנחטף מהמוצב בשביעי לאוקטובר. עידן לא בפעימה הראשונה. בפעימה השנייה. והדאגה, הפעימה, מה הלוחות זמנים? מה הערבויות? מה הבטחונות? איך זה יקרה? ואיך החטוף האחרון מגיע? איך הראשון יודעים, נראה את זה היום. אבל איך האחרון? כי העסקה הזאת חייבת להביא את כולם. חייבת. ואנחנו לא ניתן לעסקה הזאת להיגמר באמצע, כי זה גוזר את גורלם. צריכים להביא את כולם. וזה שעידן יחזור, אני יודע. אני החלטתי שהוא חוזר. אני יכול לדמיין איך הוא רץ לחבק את יעל. זה לא אם, זה מתי. אבל אנחנו… אסור לנו להרפות לרגע, ואנחנו פה, עד שאחרון החטוף והחטופים יחזרו, אנחנו משפחה אחת. המשפחה הזאת לכל החיים, אבל המשפחה הזאת צריכה להיאבק שכולם יהיו בבית."
[מוזיקת רקע]
אלעד: המורכבות הזו היא כל הסיפור. זו המציאות שתלווה אותנו בשבועות הבאים. השמחה ואיתה גם עצב. אלו שנאבקו עבור החטופים, והלב שלהם התמלא אתמול, למרות שבני המשפחה שלהם לא חזרו עדיין, או כבר לא יחזרו בכלל. השמחה הכנה, האמיתית, של כל ישראלי, כשראה את הצעירות שחזרו, אבל במקביל החשש מהמחיר שישראל משלמת, והמחיר שישראל עוד תשלם. הדואליות שבין הרעש, החגיגות של הציבור בשולי הדרכים, בכיכר החטופים, ואיתו השקט במקום שבו הכל קרה.
[הקלטה]
זוהר: "שמי זוהר שפק, חבר קיבוץ כפר עזה, עשרים ומשהו שנה. שלושה ילדים שגדלו פה. שני נכדים שנולדו פה. והיינו פה בממ"ד, יצאנו לשפיים. פחות משבועיים אחרי זה התחלתי לבוא לפה, וחודש אחרי… אני כבר פה, מתפקד פה."
הילה: "זאת אומרת, נובמבר 23' כבר…"
זוהר: "נובמבר 23', אני כבר פה כמעט באופן מלא."
הילה: "ואין תושבים."
זוהר: "כן. את שומעת בומים, ואת רואה פה סיורים. זה גם דיסוננס נוראי. היו פה את החבר'ה של בית השיטה, שעבדו על הגינות הפרטיות."
אדם אחר פונה אליהם: "זהו, זהו. הביאו אותם."
זוהר: "מי? אה, כן?"
הילה: "הביאו?"
קול ברקע: "אתה מאמין?"
הילה: השיחה שלנו נקטעה כשאחד מאנשי התקשורת בקיבוץ מיהר לעדכן את זוהר. לעדכן אותו שהעבירו את רומי, דורון ואמילי לידי הצלב האדום. אני בקושי נשמתי, אבל זוהר לא זז.
[הקלטה]
הילה: "מה מרגיש?"
זוהר: "תכף נראה. מתחיל."
הילה: "מתחיל לחייך?"
זוהר: "לא."
הילה: "עוד לא?"
זוהר: "אני עוד לא מרגיש. אני לא מאמין. אני… שוב, לא שאני אומר שזה לא יקרה. אני אומר שכשזה יקרה, אני אשמח. שמחה, בערבון מוגבל. כי אומרים ששתי הבנות יחזרו, אבל יש לנו שלושה עוד שנמצאים שם, אנחנו לא יודעים מה מצבם… אנחנו לא יודעים מה מצבם של השתיים האלה, איך הן יחזרו. אני מכיר את שתי הילדות האלה שחוזרות היום. הן חוזרות, ונשארים שם גלי וזיו, וקית', ועוד תשעים ושתיים אחרים מכל מיני מקומות שאני משער שזה… אותו דבר, אותה תחושה נוראית. אנחנו לא יודעים מה קורה איתם. עכשיו, זה ילדים שלנו."
[מוזיקת פסנתר שקטה]
הילה: זוהר כאילו לא הרשה לעצמו לשמוח. מי שכן הרשו לעצמם להרגיש אחרת, לפחות למראית עין, הם כאלו שבאו מבחוץ. ליד אחד הבתים ראינו כמה חבר'ה, בני 18-19. הם שפשפו את הטיח מהקירות של מבני הקיבוץ, ומילאו במלט את החורים מהיריות שעוד נשארו מהקרבות.
[הקלטה]
נועם: "אה… כן, אנחנו מעמותת איילים, עושים פה שנת שירות. אני נועם."
יונתן: "אני יונתן."
דניאל: "אני דניאל."
יונתן: "אנחנו נכנסנו בתחילת אוגוסט לשנת שירות. עשינו הכשרה כזאת של שלושה חודשים של בנייה מקיפה, ואז נכנסנו בתחילת נובמבר לכפר עזה, אנחנו קומונה של 16. כל יום אנחנו עובדים פה בנוי, בכזה פרויקטים של בנייה, עשינו… שיפצנו את המבנה סטודנטים של הקיבוץ, ואת הספרייה, מכלול. ועכשיו משפצים את הארכיון, את הארכיון החדש."
[קול של כלי טיס ברקע]
נועם: "ברור שיש רגעים קשים מנשוא כאילו של לראות, פשוט לראות את… גם עכשיו, כל כך הרבה זמן אחרי, לראות איך המקום הזה נראה בחלק מהמקומות זה קשה מאוד. אבל באמת רוב הזמן אנחנו משתדלים להשאיר את העיניים על המטרה, ו… ולעבוד פה ולעשות את זה מקום טוב יותר."
הילה: "המטרה היא מה?"
נועם: "לחזור לגור כאן."
[מוזיקת רקע]
הילה: "ואיך אתם היום? ספציפית. מה אתם מתכננים? לא יודעת, יש איזה… אתם עושים…"
יונתן: "הבאנו מחשב, ו… הבאנו מחשב כאילו בשביל לראות, אין לנו כבלים, אז כאילו בשביל לראות את ה… נחבר את זה לטלוויזיה ונראה כולנו ביחד. ויש פה מישהי שיש לה את החולצה של אמילי דמארי, אז היא שמה אותה היום לעבודה."
נועם: "זה פשוט מטורף, שאנשים חוזרים הביתה, זה… כאילו הסיבה שזה כל כך מאושר ומשמח שהם חוזרים, זה כי זה היה פשוט סבל בלתי נגמר. זה פשוט… הרבה תחושות מעורבות. זה מוזר נורא לראות את זה קורה."
עדי: וכך יצא שדווקא בכפר עזה, במקום שבו התחיל המסע הארוך שחלקו הסתיים אתמול, את רגעי השחרור של אמילי, דורון ורומי ראו בחיבור מאולתר של מחשב למסך.
[הקלטה] קול של אישה: "…תגביר…"
עדי: או כמו במקרה של זוהר, ביחד עם שני חברים מהקיבוץ, במשרד קטן, עם אור ניאון וטלוויזיה ישנה, ובשתיקה.
[הקלטה]
[קול מהטלויזיה ברקע] שדרנית: "…דורון, אמילי…"
זוהר: "עכשיו אני כן מאמין. אבל אני חושב על טלי, אמא של גלי וזיו יושבת לה עכשיו בבית, לא בטוח שמי… שהיא רואה את זה. ו… ארבע בנים מתוכם שניים שם. עליה אני חושב עכשיו. די, הם אפילו לא ברשימה. לטלי יש במקרה הטוב ביותר ארבעים ושתיים יום אהה… להמשיך להתמודד עם זה."
הילה: "לא נותן לעצמך רגע…"
זוהר: "איזה זכות יש לנו לקחת לעצמנו רגע של… אין לי ספק שדורון ואמילי בידיים הכי טובות בעולם. לא… לא רק רפואית, גם הבית יחבק אותם. וטלי צריכה להמשיך, להיפגש עם ה… עם הקצינה של צה"ל… הקצין או הקצינה של צה"ל שכל פעם יעדכנו אותה במה לא יודעים. חרא. לא יכול יותר."
[מוזיקת רקע]
אלעד: אנחנו חשבנו אתמול על כל הדברים שעברנו אנחנו, באופן אישי, מאז שבעה באוקטובר 2023. החגים, האירועים, המפגשים, שיחות עם אנשים. היינו חולים, היינו בריאים, היינו שמחים, היינו עצובים. ואז חשבנו עליהן, על שלוש הנשים הצעירות הכחושות שהביטו לעברנו דרך המסך. מה הן עשו בכל הזמן הזה? כמה דברים הן היו יכולות להספיק, לעשות, לחוות? כשהלכנו אחורה בזיכרון הזה שלנו, הגענו גם ל-26 באוקטובר 2023. אנחנו דיברנו אז עם אמא אחת, שבסך הכל עשרים ימים קודם קיבלה שיחת טלפון מהבת שלה, שסיפרה לה בבהלה שמחבלים פלשו למסיבה שבה היא נמצאת. היא סיפרה שיורים עליה, היא שיתפה שהיא נפצעה, ובסוף אמרה "תפסו אותי". מירב לשם גונן הייתה כבר אז אצילית, חזקה, היא הייתה אופטימית. "ברור שרומי תחזור", זה היה ה-state of mind שלה, לא היה מילימטר של ספק. אז הרשתי לעצמי לשאול אז את מירב, ממש בסוף השיחה שלנו, "יש כבר תוכניות לאחרי שרומי תחזור? את כבר יודעת מה תעשו יחד?" ומירב כבר אז ידעה.
[הקלטה] מירב: "ברור. קודם כל התוכנית העיקרית זה להרים מתחם נובה כזה, כמו המסיבה שממנה היא יצאה, ולהביא לשם את כל המטה, את כל המתנדבים, את כל מי ש… מי שמרגיש הוא היה חלק מהדבר המופלא הזה, ולחגוג את זה ש… ש… שאנחנו מחוברים, שלא השארנו איזשהו חלק, איבר חיוני ביותר, במקום אחר. ואחר כך… אחר כך אני מאמינה שתהיה עבודת שיקום מאוד גדולה לכולנו, שחלק מעבודת השיקום הזה זה יהיה הרבה בדיחות שחורות, זה יהיה לשבת בבית הקפה עוד הפעם כדי לחזור ולהתחבר לרגעים שהיו בעולם, ביקום הקודם שהיינו בו עד השביעי לאוקטובר. וזה יהיה, כן, מן הסתם טרקים בעולם שרציתי להצטרף אליה כשהיא הייתה אמורה לנסוע, היא חשבה לנסוע עוד הפעם לטיול בחו"ל, והיה לנו תוכנית שאני אצטרף אליה. אז להצטרף אליה. זה פשוט לחיות, רק ביחד."
[הקלטה]
בני משפחה של רומי: "מושלמת… [קולות בכי] …אחותי היפה… אפשר לגעת בך!"
רומי: "…יפים שלי…"
בני משפחה של רומי: "…אמא'לה! יש! את פה!"
[מוזיקת רקע]
אלעד: אז רומי, דורון ואמילי, טוב שאתן שוב איתנו, בבית. חיכינו לכן מאוד. אנחנו מחכים גם ליתר 94 החטופים והחטופות שלנו. מתפללים שיחזרו הביתה בהקדם.
וזה היה "אחד ביום" של N12. הקבוצה שלנו בפייסבוק זמינה עבורכם. אתם יותר ממוזמנים לכתוב לנו שם, פשוט חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק. תחקיר והפקה שירה אראל, עדי חצרוני, דניאל שחר והילה פז. על הסאונד יאיר בשן, שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.
אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם מחר.
[חסות]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comentários