top of page

אחד ביום - על ספת הקב"ן בעזה


בעשור האחרון התפתחה בצה״ל ההבנה שכמו בפגיעות פיזיות, גם בפגיעות נפשיות לזמן יש חשיבות קריטית, וטיפול כמה שיותר מהיר יכול לסייע למנוע פגיעה ארוכת טווח. וכך נולד הצלת״ק, צוות לטיפול בתגובות קרב, שמביא את המענה הנפשי לחיילים ממש עד לחזית - ואל תוך המלחמה בעזה. 

 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 20/02/2024.

[חסות]

אלעד: היום יום שלישי, 20 בפברואר ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום - בכל יום.

רס"ן טורחנסקי: אני אתאר לך למשל סיטואציה - בית חשוך שכל החלונות בו… אתה יודע, מכוסים בבדים שחורים כאלה, אין תאורה בכלל מלבד פנסי ראש. עכשיו, הקב"ן נכנס לשם, ושם הוא עושה את השיחה הזאת.

אלעד: לא מה שהייתם קוראים לו הטיפול הנפשי הקלאסי. אין כאן ספה נעימה ומפנקת, אין קופסת טישו למקרה שהרגשות יתגברו, אין צבעי פסטל מרגיעים על הקירות או מוזיקה שקטה בחדר ההמתנה. זו עזה, בזמן מלחמה. ושם, גם שם, חיילים זקוקים לסיוע, לטיפול.

רס"ן טורחנסקי: הם אומרים לעצמם, היינו באירוע קשה, איבדנו אנשים. אתה יודע מה, אפילו היינו צריכים רגע איזושהי שיחה שהיא… אתה יודע, באיזשהו Level אחר, בעומק אחר. אבל המשכנו, סיימנו את המשימה. הם יצאו חזרה, הם חזרו אחרי זה חזרה שוב פנימה. זאת בעיניי הצלחה.

אלעד: ומי שאחראית על המערך הזה, הקב"נית הפיקודית של פיקוד דרום, היא רב-סרן ליאור טורחנסקי. היא זו ששולחת את הקב"נים לשדה הקרב להעניק שם עזרה ראשונה, בדיוק כמו חובש, רק של הנפש. אז הפעם אנחנו עם המלחמה של הקב"נים, קציני בריאות הנפש בצה"ל, במטרה לטפל בכל אחת ואחת מהפציעות השקופות של החיילים בדרום.

רס"ן טורחנסקי: תראה, האמת שלא תכננתי. זה ממש לא היה משהו שחשבתי שאני אי פעם אעשה. ואז הציעו לי בעצם להגיע ולהחליף מישהי בחופשת לידה. ובאמת מהרגע הראשון שהתחלתי את התפקיד, הרגשתי שזה המקום שלי.

אלעד: כמו הרבה דברים שאיכשהו מסתדרים להם בסוף, גם הקריירה הצבאית של רב-סרן ליאור טורחנסקי התחילה במקרה. אבל במילותיו של הקב"ן הראשי של הביטלס עליו שלום: החיים הם מה שקורה, בזמן שאתה מתכנן תוכניות אחרות. ליאור הפכה לקצינת בריאות הנפש, קב"נית, ויחסית בשלב המוקדם יותר בקריירה שלה, היא מצאה את עצמה בתקופה מורכבת במיוחד עבור אנשים כמותה - מבצע צבאי גדול שהתנהל בעזה, מבצע "צוק איתן".

רס"ן טורחנסקי: תראה, אז הייתי גם אשת מקצוע צעירה וגם צעירה במערכת הצבאית, במערך בריאות הנפש. ובאמת "צוק איתן", אתה יודע, כבר אז אני חושבת שעשינו הרבה דברים שלא נעשו קודם. פתחנו איזשהו מקום שקוראים לו צלת"ק, זה צוות לטיפול בתגובות קרב, שבעצם ישבנו שם וקיבלנו 24/7 חיילים שיוצאים משדה הקרב לקבלת טיפול, כאשר יש גם יכולת השהייה, זאת אומרת, יכולנו גם להשהות אותם אצלנו מבחינת לינה ואוכל ו… אתה יודע, טיפולים שהם יכולים להאריך גם יותר מפעם אחת, אלא לאורך מספר ימים, ואז בעצם בסופם אתה מקבל החלטה אם אותו חייל שהגיע אלינו… אם הוא יכול לחזור ללחימה או שבעצם הוא עובר לאיזשהו מתקן שהוא עורפי יותר.

אלעד: הצלת"ק - ואני מזהיר, זו לא הפעם האחרונה שתשמעו כאן ראשי תיבות שרלוונטיות רק לצבא - אז הצלת"ק, הקטע שלו הוא למקם את הטיפול כמה שיותר קרוב לשדה הקרב וכמה שיותר קרוב לחוויה שעבר החייל בשטח.

רס"ן טורחנסקי: זה היו התוכניות שלנו, שבמידה וידרש מבצע או מלחמה בעזה שמשלב בתוכו גם תמרון, זאת אומרת, שאנחנו יודעים שיהיו חיילים שבהכרח יחוו חוויות מורכבות בשדה הקרב, אז בעצם אנחנו מבינים שאנחנו רוצים לתת להם מענה שהוא בעצם מתבסס על עקרונות שהם עקרונות מאוד עתיקים שלנו, שעובדים שנים ועובדים מאוד טוב גם היום, גם במלחמה הזאת וגם אז, הם נקראים קמ"ץ. קמ"ץ זה בעצם ראשי תיבות של קרבה, מיידיות וציפייה. וזה בעצם אומר שאנחנו רוצים לתת מענה שהוא קרוב ככל הניתן לשדה הקרב, מיידיות זה אומר שכמה שיותר קרוב לזמן האירוע, ועם ציפייה, שזה עניין מאוד-מאוד חשוב, עם ציפייה לחזרה לתפקוד.

אלעד: קמ"ץ, גם ראשי תיבות, הזהרתי מראש. אבל בגדול, הפואנטה היא שב"צוק איתן" הקב"נים התנסו בשיטת עבודה חדשה, כזו ששמה דגש על טיפול מהיר, סוג של עזרה ראשונה כמעט. והכל מתוך הבנה בעקבות מחקר שהתפתח, שכמו בפגיעות פיזיות, גם בפגיעות הנפשיות לזמן יש חשיבות קריטית. טיפול כמה שיותר מהיר משמעותו שאפשרות לפגיעה ארוכת טווח תהיה פחותה.

רס"ן טורחנסקי: פחותה משמעותית. גם אנחנו מבינים שאחד, כשאנחנו לא פועלים על פי העקרונות האלה, אז הרבה פעמים יהיה לנו מאוד-מאוד קשה להחזיר אדם לתפקוד, זאת אומרת, חזרה למשימה שלו, ליחידה, ללחימה. ואני אגיד שזה לא ב… זה מאוד חשוב לי להסביר שזה לא מבחינת ההיבט הצבאי, זאת אומרת, אני לא רוצה להחזיר מישהו לתפקוד בגלל שאני אשת טיפול בצבא. אני רוצה להחזיר מישהו לתפקוד כי זה הדבר הכי נכון לו. כי כשאני מסתכלת עכשיו על אותו אדם ואני אומרת, טוב, איך אני רוצה שהוא יראה ב-40 השנים הבאות, אני רוצה שהוא יחזור עם איזושהי חוויה, שגם אם היה קשה, וגם אם היה מורכב, וגם אם אפילו הוא היה צריך לקבל איזשהו סיוע כדי להתאושש מאיזושהי תגובה שהייתה לו, תגובה קשה, הוא בסוף חזר חזרה, השלים את המשימה. זאת אומרת, הנרטיב השלם הזה הוא מאוד-מאוד חשוב להמשך.

אלעד: "צוק איתן" הוביל אותה לכמה תובנות. הסיפורים שהיא שמעה שם, הניסיון שהיא צברה שם, האופן שבו ראתה שהטיפול משפיע על החיילים שחזרו מעזה, ליאור הבינה דברים שעיצבו את האופן שבו היא רואה את התפקיד שלה.

רס"ן טורחנסקי: אני אגיד לך, הבנתי משהו מאוד-מאוד מפתיע שהוא מלווה אותי גם היום - שבסוף מה שאנשים זקוקים לו הוא די פשוט - זה לשבת מול אדם, שכדאי שהוא יהיה איש מקצוע כי… אתה יודע, בסוף יש לזה ערך אחר, אתה יודע בדיוק מה להגיד וגם הרבה פעמים כשאתה יושב מול איש מקצוע אז אתה גם מקבל את הדברים אחרת מאשר שהיה אומר את זה חבר. ואתה יודע, צריך לנרמל ל… זאת אומרת, להגיד שמה שהוא מרגיש זה הגיוני ושמה שהוא עכשיו… אולי שקשה לו לישון או שהיה לו קשה לתפקד או שהוא מרגיש מאוד-מאוד עצוב, כל זה הגיוני, לא אומר שום דבר לא על מי שהוא עכשיו ובטח לא על מי שהוא יהיה, ושאנחנו מצפים שתוך מספר ימים, לפעמים גם מספר שבועות, הוא יחזור חזרה לעצמו. וצריך בעיקר בעיקר לא להיבהל מזה, כי זה מאוד מבהיל אנשים, התחושה הזאת של אנשים שמגיעים ואומרים אני משתגע, אני אף פעם לא הייתי כזה.

אלעד: ומאז, ליאור עברה שורה של תפקידים עד שהגיעה להיות הקב"נית הפיקודית של פיקוד דרום. יש משהו ששווה שתדעו על קב"נים, שהוא לא ממש ידע כללי, אבל בעצם, לכל יחידה בצה"ל, יש קב"ן שבעיתות שגרה אחראי על בריאות הנפש שבה. הוא יכול להדריך את המפקדים, כך שידעו איך לאתר חיילים שנמצאים בסיכון. הוא מדבר עם החיילים עצמם, הוא מייעץ, ובטח ביחידות הלוחמות הוא גם עושה הכנה מראש למצבי קיצון, מצבי קיצון שאפילו הקיצוני שבהם לא הגיע קרוב לרמה של שבעה באוקטובר, אותה שבת שחורה שתפסה את ליאור בבית, בדרום.

רס"ן טורחנסקי: תראה, אני תושבת העוטף, אז בעצם באותה שבת אני הייתי ב… יש לי שלושה ילדים, אז שניים מהם קטנים, אז הם כבר היו ערים לחלוטין ב-6 וחצי, שיחקו בחדר המשחקים שהוא הממ"ד גם. ובדיוק התכוונתי להכין קפה. אני עומדת במטבח, ואצלנו במטבח שומעים היטב את השיגורים. זאת אומרת, עוד לפני שהייתה אזעקת צבע אדום, אני שמעתי את היציאה של השיגור. וממש תוך כמה דקות בעלי בעצם לקח את הנשק ויצא יחד עם כיתת הכוננות. וגם הייתה הפסקת חשמל, אז מאותו רגע, ושעות קדימה, אני בעצם נעולה עם שלושת הילדים בממ"ד בלי חשמל. ואתה יודע, במקביל אני מחזיקה את התפקיד שלי ואני מתחילה ליצור קשר עם הקב"נים שלי. אני מוצאת את עצמי בערך ב-11 בבוקר כבר אומרת לקב"נים שלי, למרות שעוד מן הסתם לא יצאה הנחיה ברורה, אבל בגלל גודל האירועים היה לי ברור שאנחנו נערכים לתרחיש הכי גדול שלנו, זאת אומרת, שאנחנו פותחים שוב את הצלת"קים ולדבר עם אנשי המילואים וכו'. זה מה שאני עושה בשעות הראשונות.

אלעד: בשעות המפחידות, ההזויות האלה, של שבעה באוקטובר, ליאור החזיקה במקביל כמה תפקידים. קב"נית פיקודית זה אחד מהם. אישה מודאגת שבעלה יצא להילחם במחבלים בכיתת כוננות זה התפקיד השני. ואמא ששמרה על שלושת הילדים שלה בממ"ד זה התפקיד השלישי.

רס"ן טורחנסקי: זה די הייתה פרידה. כי לא… הייתה לשנינו תחושה שהוא לא יחזור. היה ברור לנו שקורה משהו מאוד-מאוד גדול, כבר היה מאוד-מאוד רועש מסביב. ואתה יודע, חילקנו תפקידים. היה ברור שהוא יוצא ושאני נשארת. קודם כל, להיות אמא, אני הייתי באחריות של לשמור על הילדים שלי. וזה מה שעשיתי בכל השעות. אתה יודע, לפעמים אני מסתכלת אחורה, יש גם הודעות שחזרתי אליהם, אני אומרת, איך ברגעים שחשבתי, באמת-באמת השלמתי עם זה שזה נגמר, התעסקתי בלפתוח צלת"ק.

אלעד: אני מודה שבתחילת השיחה עם ליאור לא ממש הבנתי. לא הבנתי את הבהילות לתפעל את מערך הקב"נים ולפתוח צלת"קים כבר בשבעה באוקטובר. אמרתי לה, שאלתי, זה הרי לא כמו בית חולים שהכרחי לטיפול בפציעות מסכנות חיים, טיפול חירום. טיפול נפשי הרי לוקח זמן, זה תהליך. אז מה הדחיפות לשלוח קב"נים בזמן שביישובי הדרום עדיין התנהלה לחימה? אז זהו, שככל שליאור הסבירה, אני הבנתי. הבנתי שיש דבר כזה עזרה ראשונה דחופה גם בענייני הנפש. זה לא תלוש כמו שזה אולי עלול להישמע שבאמצע קרב קב"ן תופס חייל ואומר לו, 'בחורצ'יק, בוא נדבר רגע'. התובנות מ"צוק איתן", אלו שהמחישו את החשיבות של הקרבה הפיזית למקום האירוע וגם הקרבה בזמן לאירוע, החשיבות של טיפול מהיר כדי למנוע נזקים לטווח ארוך, כולם בעצם יושמו כאן - בסיטואציה בלתי אפשרית, שבה חיילים וחיילות מצאו את עצמם בשבעה באוקטובר תחת מתקפה מפתיעה, כשקיבוצים ויישובים הפכו פתאום לשדה קרב, עם אזרחים שהפכו לחזית. והחיילים האלה עוד יצטרכו להתנער מכל הדבר הזה ולהשתתף במלחמה קשה שתארך חודשים ארוכים אחר כך.

רס"ן טורחנסקי: הדבר הכי שכיח זה, איזושהי קריסה תפקודית, זאת אומרת, אתה יודע, במצב שהוא לא מצליח לתפקד, אולי קופא, אולי ככה מכונס בתוך עצמו, ואנחנו רוצים להוציא אותו מאותה סיטואציה ולגרום לו לחזור לתפקד ולהרגיש גם חיוני בתוך הסיטואציה המורכבת הזאת, זה אחד. הדבר השני, זה בעצם באזורים שבהם כבר יש יכולת לעשות את זה, זאת אומרת, שזה לא תחת עכשיו ממש שדה קרב, אז בעצם להתחיל לקבץ אנשים בקבוצות ולעשות להם איזושהי שיחת עיבוד, שבשיחת העיבוד הזאת מה שאנחנו מבקשים לעשות זה קודם כל, אתה יודע, לתת איזשהו מקום לדבר על הדברים, אבל באופן שהוא מאוד ממוסגר, ובעיקר, מה שמאוד-מאוד חשוב, ואת זה אנחנו רואים באופן מאוד בולט, את היתרונות של זה, ממש בשיחות של השביעי לאוקטובר וגם באילך, ליצור איזשהו נרטיב שהוא נרטיב קבוצתי. זאת אומרת, אתה יכול הרבה פעמים לראות קבוצה ש… כל אחד מגיע, נגיד, מחלקה שלחמה ביחד, כל אחד מגיע עם איזשהו קיטועי זיכרון מאותו רצף אירועים שהם חוו, וההשלמה הזאת שהם עושים אחד לשני היא ממש הרבה פעמים קריטית אפילו בהיבטים הקליניים, זאת אומרת, אחד יכול ללכת עם איזושהי תחושה שמשהו שהוא לא עשה בעצם הביא למוות של חבר שלו, של אזרחים למשל, ושהקבוצה משלימה לו את זה אז פתאום הוא יכול להבין שהוא בכלל טעה, אתה מבין? וזה נגיד, תחשוב איזה משמעותי זה, להשלים את הדבר הזה עוד באותו יום או ממש סמוך לאירוע מאשר שהוא ילך עכשיו 40 שנה עם איזושהי חוויה שהוא גרם למוות של אנשים.

אלעד: חסות אחת, וממש מיד חוזרים.

[חסות]

אלעד: אנחנו עם הקב"נים של פיקוד דרום ועם הקב"נית הפיקודית של הפיקוד רב-סרן ליאור טורחנסקי. קב"נים שהתחילו את הטיפול בחיילים כבר בשעות הראשונות של שבעה באוקטובר, בזמן שליאור הייתה בכלל נצורה בממ"ד עם שלושת הילדים שלה ובזמן שבעלה בחוץ נלחם בכיתת הכוננות. בשעות הערב, המשפחה התאחדה, כולם בריאים, הם פונו מהבית. וליאור התמקדה בדבר אחד בלבד - בעבודה.

רס"ן טורחנסקי: בעצם, כל הלילה הייתי בטלפונים, בבוקר עליתי על מדים ובעצם נסעתי לפיקוד. וזהו, ואני אגיד לך שבאמת, מהרגע שהרגשתי שלפחות הילדים נמצאים במקום בטוח, הדבר שהכי הטריד אותי זה, איך אנחנו מגיעים לכל מי שצריך. ושני דברים הטרידו אותי בדבר הזה. אחד, זה באמת שזה פשוט מעגלי חשיפה בסדרי גודל אחרים. זאת אומרת, אתה יודע, כשאנחנו אומרים לקב"ן, תקשיב, אל מול אירוע חריג, אתה מתבונן עליו ואומר טוב, תמפה עכשיו את מעגלי החשיפה, תוודא שאין מישהו שהיה במעגלי החשיפה שאנחנו לא נוגעים בו - אנחנו, המפקד בליווי שלנו, אבל שיש איזושהי נגיעה. ופה, אתה יודע, אתה עומד אל מול האירועים של השביעי באוקטובר, ואתה אומר, איך מתחילים בכלל למפות את מעגלי החשיפה? וזו מחשבה שהייתה לי כל הזמן, ואני זוכרת שהייתה לי איזושהי שיחה עם חברה טובה בבוקר של השמיני לאוקטובר, והיא אמרה לי, 'ליאור, תשחררי, את לא באמת תצליחי להגיע לכולם'. אבל אני לא בן אדם שמשחרר בקלות. ובאמת אני חייבת להגיד שמאותו יום, וגם עכשיו, אתה יודע, בכל השלבים שאנחנו ממשיכים להתגלגל בהם, זה אחד הדברים… זה קו המחשבה שלי, זאת אומרת, איך אנחנו מגיעים לכולם ולא רק מגיעים לכולם, אני לא רוצה להגיע רק למי שאומר שהוא צריך אותנו, אני רוצה להגיע לכל מי שהוא אפילו עדיין לא יודע שהוא צריך אותנו.

אלעד: המוקדים המוכרים, אלו שנמצאים בפיקודים, הכי קרוב שאפשר לשטח הלחימה, כבר פעלו. קב"נים הגיעו, חיילים הגיעו, הכל עבד. אבל זה לא הספיק. אנחנו מדברים הרבה בשבועות האחרונים על היעילות של צה"ל, יעילות חסרת תקדים בטיפול רפואי בפצועים בשטח בעזה. פירטנו גם כאן בעבר איך הכל עובד בצורה מדהימה, מהרגע שבו הוכרזה תקרית ועד שהחייל מחולץ ומגיע לטיפול בבית חולים בישראל. כמה חיים ניצלו בזכות זה. אז המחשבה הייתה לייצר תהליך כזה גם לנפש. וזה אמר להכניס קב"נים לא הכי קרוב שאפשר לשטח הלחימה, אלא ממש לשטח הלחימה - לעזה.

רס"ן טורחנסקי: מה שהיה זה שכן התחלנו לקבל ככה… אתה יודע, פניות, אני אומרת עוד פעם, קב"נים אורגניים, משוייכים למפקדים שמכירים אותם ויודעים גם מה הערך שלהם, מתחילים לקבל טלפונים לקב"נים שלהם להתייעץ על דברים שקורים בפנים, מתוך… אתה יודע, אירועי לחימה מורכבים. ואתה יודע, זה משהו שהתחיל בהתחלה ככה בחצי-צחוק כזה של קב"נים שאמרו, 'ליאור, מתי את מכניסה אותנו פנימה?' ואז אמרתי, רגע, למה בעצם לא? עכשיו, בהתחלה זה היה ברור שאנחנו מכניסים למקומות שהם לא… אתה יודע, עכשיו מקומות שהקב"ן צריך להיכנס גם, אתה יודע, לתוך איזושהי לחימה, כן למקומות שהם יותר רגועים ומאפשרים גם שיח, אם לא - לא עשינו בזה כלום. וזאת בעצם הפעם הראשונה שאנחנו מחליטים לעשות זאת. אני באמת חושבת, אתה יודע, חוץ מזה שזאת החלטה שבאמת דורשת הרבה מאוד אומץ, הרציונל הקליני שלה היה מאוד-מאוד ברור, כי אנחנו ממש הבנו שזה מציל חיים.

אלעד: זו החלטה שדורשת אומץ וזה בטח לא קל לשלוח קב"נים לקרבות בעזה. זו פעם ראשונה שדבר כזה קורה. והתגובות היו יכולות להיות קשות, אבל הן לא. הקב"נים שהיו שם, כולם בעצם אומרים את אותו הדבר.

רס"ן טורחנסקי: תראה, אני חייבת להגיד לך, יש בזה משהו מאוד עוצמתי בלהיכנס ככה לטובת האנשים שהם אנשים שלך, זה באמת ככה, הם… ככה הם רואים את זה. יש בזה איזשהו תהליך ריפוי שהוא באמת, הוא עבור שני הצדדים. היו לי קב"נים שאמרו, 'תראי, זה מטורף, אתה מנסה לנהל שיחה ופתאום דברים… איזה בומים שמרעידים את הבית לחלוטין'. היו גם איזה שני קב"נים שהיו באיזושהי היתקלות. זה קצת הוריד לי שנים מהחיים. אבל כן בחוויה כזאת של… אתה יודע, שנכנסים באופן שהוא ממוסגר לטובת שיחה כזאת, אז כן, יש איזושהי תחושה כזאת, שבסוף אתה יודע, הקב"ן היה והוא מבין הכי טוב מה זה להיות שם, הוא מבין אותם הכי טוב שיש.

אלעד: המפגשים האלה בעזה, בתוך בניין מופצץ עם פנסי ראש ובד שחור שמכסה חור שהיה פעם קיר, הם כמובן רק חלק מהטיפול. אמרנו, סוג של עזרה ראשונה. אחריו יגיעו שיחות נוספות, טיפולים נוספים, לפחות עבור מי שזקוק לכך.

רס"ן טורחנסקי: תראה, לא כולם זקוקים לתהליך לטווח ארוך. זאת אומרת, אנחנו נותנים את המענה הראשוני, בעצם עד חמישה ימים, ואם ראינו שאנשים זקוקים ליותר מזה ובעצם לא מסוגלים עדיין לחזור… אתה יודע, ליחידה שלהם או… אז אנחנו בעצם מעבירים אותם לאיזשהו גוף שעושה איזשהו טיפולי המשך והם גם יכולים לטפל גם לאורך זמן, וגם בהרבה מהמקרים לחזור גם חזרה אלינו לאחר מכן. אני אומרת שאפילו מעבר לדבר הזה, אנחנו מבינים שגם, נגיד, יחידה שהשתחרה, אנחנו רוצים לשוב ולגעת בהם בשבועות שלאחר מכן ובוודאי אם הם חוזרים חזרה אלינו. ואתה יודע, זה גם כל הזמן הדהד לי בראש ש… אתה יודע, לאורך כל חודשי המלחמה, בעיקר בהתחלה, כל הזמן אמרו כולם יהיו בפוסט-טראומה, כולם טראומטיים ו… אתה יודע, אני לא מקטינה את גודל האירועים, אני רק כל הזמן ממש מבקשת להגיד, שגם אם אנשים חוו אירועים טראומטיים הכי מורכבים שיש זה לא… ממש לא בהכרח אומר שהם יהיו פוסט-טראומטיים. ואת זה תמיד חשוב מאוד-מאוד לזכור - רוב האנשים לא יהיו פוסט-טראומטיים, בזכות ה… קודם כל, המשאבים האישיים שלהם והחוסן והעורף המשפחתי שלהם והתמיכה והיכולת שלהם לדבר את הדברים. ובוודאי שאני מקווה שאנחנו משלימים את התמונה עם כל מה שאנחנו מבקשים לתת מההתחלה.

אלעד: אין ספק שנעשתה המון התקדמות בטיפול הנפשי בחיילים ואין ספק שהכוונות טובות. הקב"נים מסכנים את עצמהם, מילולית - הם נכנסים לאזורי הקרבות. ועדיין, בניגוד לפציעה פיזית שאותה קל יחסית לראות ולהרגיש, יש משהו בפגיעות נפש שעלול להיות מתעתע. וזה, בשילוב עם מערך שבסוף צריך להתמודד עם משאבים מוגבלים ועם כוח אדם מוגבל, יחד איתם סטיגמה שעדיין קיימת סביב הבעיות של הנפש - הכל מוביל לחשש טבעי, וחשש קיים, שיש מי שבכל זאת נופל בין הכיסאות, יש מי שמתפספס.

רס"ן טורחנסקי: תראה, אני חייבת להגיד לך שאני ממש חושבת… שהשיטה שבה אנחנו עובדים במלחמה הזו היא באמת אמורה לאטום… אתה יודע, אני רוצה… תמיד אנחנו יכולים… תמיד אפשר, אתה יודע, להניח שאולי יש דברים שאנחנו לא רואים, אבל אנחנו באמת… האופן שבו אנחנו פועלים הוא כל הזמן תוך מחשבה של… איפה אולי יש משהו שאנחנו מפספסים. בסדר, אני אומרת, טוב, היינו איתם בשביעי לאוקטובר, היינו איתם בשדה הקרב, הם הגיעו לצלת"קים אם הם היו צריכים, עשינו עבורם את שיחות הסגירה, עשינו איתם את כל זה, אוקיי, ועכשיו מה? אנחנו עדיין צריכים, נגיד, לשוב ולגעת בהם בפרקי זמן של אחרי שהם משתחררים. אז אני מאוד רוצה להאמין שהשיטתיות שאנחנו פועלים בה היא בוודאי… לפחות חותרת ל… אתה יודע, לזה שלא יהיו לנו את החורים האלה.

אלעד: ועדיין, ליאור מסתכלת על מה שנעשה ב-137 הימים האחרונים בסיפוק. מהרגעים ההם בממ"ד עם הילדים ועד עכשיו היא קיבלה החלטות לא פשוטות, היו תרחישים חסרי תקדים, אבל עד כמה שאפשר למדוד, בתחום של בריאות הנפש לפחות, יש גם הצלחות.

רס"ן טורחנסקי: תראה, זה נכון שבתחומים שלנו זה יותר… אתה יודע, יש בזה משהו יותר אמורפי, אבל אני כן אגיד לך שמה שאנחנו רואים כעת הוא כבר מלמד אותנו לא מעט. זאת אומרת, אנחנו מ… מהאנשים שראינו, 82% חזרו חזרה ליחידה, כשהרוב המוחלט הוא ללחימה. שזה בעיניי… אתה יודע, זה אני אגיד לך באמת - זה הפתיע גם אותנו. וזה כבר אומר הרבה מאוד. אני אוכל להגיד לך שאנחנו לומדים הרבה, אתה יודע, קצת כמו במחקר איכותני שהרבה פעמים מאפיין את השדה התיאורטי שלנו. אנחנו באמת ניזונים מהרבה מאוד פידבקים של אנשים שהשתחררו ושל אנשים שעדיין וכו'. אתה יודע, יש משהו שהגיע אליי ככה לפני מספר שבועות, ששאלו מישהו כשהוא יצא מה… מהלחימה שאלו אותו איך היה? אז הוא אמר היה קב"ן. זה… אתה יודע, זה מטורף. זה אחד, אתה יודע, אומר כמה זה היה חסר אולי לפני כן, ובעיקר כמה זה חשוב עכשיו.

אלעד: רב סרן ליאור טורחנסקי, תודה.

רס"ן טורחנסקי: תודה רבה.

אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה - שירה אראל, דני נודלמן ועדי חצרוני, על הסאונד יאיר בשן שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

אני אלעד שמחיוף.

אנחנו נהיה כאן גם מחר.

[חסות]

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

9 views0 comments

コメント


bottom of page