אחד ביום - המשימה של מרב

אזהרת טריגר: שבעה באוקטובר

מרב סבירסקי איבדה את הוריה בשבעה באוקטובר בקיבוץ בארי. אחיה איתי, נחטף לעזה ונרצח על ידי שוביו לאחר הפגזת צה"ל שפגעה בהם. אז עכשיו כשהלחימה התחדשה, דיברנו עם מרב כי היא מכירה את המציאות המורכבת משני הצדדים שלה - היא מכירה את האכזריות, את הרוע, ואת הסכנה שהיא חמאס - והיא גם מכירה את ההשלכות האפשריות של המלחמה העצימה בעזה על החטופים שעדיין נמצאים שם.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 20/05/2025.

‏[חסות]

‏[צלילי פתיחה]

‏אלעד: היום יום שלישי, 20 במאי, ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו, סיפור אחד ביום, בכל יום.

‏[הפסקה ארוכה]

‏טוב, אנחנו עוד ממש שנייה נתחיל. מה שלומך?

‏מרב: השאלה שאין איך לענות עליה, כן.

‏אלעד: עדיין.

‏מרב: עדיין לגמרי, יותר ויותר.

‏אלעד: וואלה.

‏מרב: כן, כי כאילו יש ציפייה שיהיה בסדר כבר, אבל לא. אנחנו עדיין תקועים באותו יום, פחות או יותר, במין יום מתמשך אינסופי כזה. וגם אם אני אגיד, אתה יודע, אם יש רגע אחד שהוא טיפה בסדר, אז או שיש עליו אשמה פנימית, או שכאילו, "לא, מה בסדר? שום דבר לא בסדר". אז הרבה פעמים אני עונה "שלומי כשלום המדינה", או "שלומי כשלומך", או כל מיני כאלה, תשובות שלא אומרות כלום, בעצם.

‏אלעד: היא לא יודעת לומר אם זה באמת המצב, או רק האופן שבו היא רואה את המצב. אבל מרב סבירסקי מרגישה שהפכה לסוג של ברומטר לאבל ולעצב, שרואים בה את מי שכשהיא תהיה בסדר, אז גם לנו יהיה מותר להיות בסדר.

‏מרב: אני חושבת שאנשים מאוד רוצים לדעת שיהיה בסדר, אז מאוד רוצים לראות כבר שאני מסתכלת קדימה, ושאני בונה את העתיד שלי, ושאני רואה אופק ומתכננת קדימה, מה שלא קיים. ואולי גם מהמקום של הרצון להיאחז באופטימיות של "יהיה בסדר", של "תראו איך נשתקם מזה". ולפעמים זו התחושה שכן, שאנחנו באמת הברומטר, שמאוד-מאוד היו רוצים לראות אותי חוזרת לחיי, מושג שלא קיים, כאילו כל ה"חוזרת לחיי", אין דבר כזה, או מתעסקת במה… מה אני רוצה לעסוק, ומה אני רוצה שיהיה העתיד שלי. כי אנשים מאוד-מאוד מסתכלים על זה ורוצים כבר לראות אותי כביכול משתקמת. אבל אני אומרת, המילה הזאת היא לא הגיונית, היא בכלל לא רלוונטית, [מוזיקת רקע] היא הזויה לגמרי. אבל כן, רוצים לדעת שיכול להיות יותר טוב אחר-כך.

‏אלעד: מרב היא הבת של אורית ורפי, זכרם לברכה, שנרצחו בבארי בשבעה באוקטובר, והיא אחותו של איתי, זכרו לברכה, שנחטף לעזה ונרצח שם בגיל 38, ביום ה-99 למלחמה. אז אפשר להבין למה מרב מרגישה ככה, ולמה אולי אחרים מרגישים ככה כלפיה. מחכים, מצפים, שהיא תיתן את האות ותגיד שהכל בסדר, ואז אולי באמת הכל יהיה בסדר. והשיחה הזו עם מרב נערכה אתמול. התמרון בעזה התחדש, השיחות בדוחה הגיעו למבוי סתום, הסיוע ההומניטרי חזר, אבל 58 חטופים עדיין שם.

‏מרב: אני חושבת שכל השבוע האחרון אני מאוד ב-alert, כאילו יש איזו כוננות כזאתי, כל הזמן של תחושה ש… תכף יהיה מאוחר מדי, שעלול להיות מאוחר מדי, שאנחנו לא יודעים לאן זה הולך בדיוק, ובדרך ייהרגו חטופים. אני לא יכולה לסמוך על זה, אז יש תחושה מאוד-מאוד של כוננות פנימית. אני חווה את זה באמת מאוד חזק בשבוע וחצי האחרונים, כל הזמן בתחושה של רעש מטוסים מאמצע הלילה, ככה כל הבוקר, והגוף בכוננות של "מה קורה?" משהו קורה עכשיו, מה קורה? לאן זה הולך? וגם חובה מאוד-מאוד גדולה, של… שזה אני מרגישה שלקחתי על עצמי, ו… עוד שאיתי היה בחיים, אבל עכשיו בטח ובטח, כי להניף את הדגל השחור שאומר מה קורה בלחימה, על הלחץ הצבאי והסכנה הנוראית שלו לחטופים. [מוזיקת רקע] אז השבוע זה היה ממש להניף דגל שחור ענק בכל מקום שאפשר, על הסכנה מהחזרה ללחימה, או יותר נכון, מההעמקה של הלחימה, כי הלחימה כל הזמן ממשיכה שם. ולזה אני לא אוכל לעצום את העיניים.

‏[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]

‏אלעד: אז כשהלחימה התחדשה, דיברנו עם מרב, כי מרב מכירה את המציאות הקשה והמורכבת משני הצדדים שלה. היא מכירה את האכזריות, את הרוע, את הסכנה - שהיא חמאס. והיא מכירה גם את ההשלכות האפשריות של המלחמה העצימה בעזה על החטופים שעדיין מוחזקים שם.

‏[מוזיקה מתגברת ומסתיימת]

‏מרב, אני רציתי לשאול אותך על איתי, ועל הקשר ביניכם, ועל א… זיכרון אחד שחקוק במיוחד. אבל את יודעת, אני רואה דברים שאת אומרת באופן פומבי. את מאוד נמנעת מלעסוק בנושא הזה.

‏מרב: אתה יודע, זה האזורים שמבחינה תקשורתית, אני פחות אוהבת לשתף איתם פעולה, כי אני אומרת, יש משהו באינטימיות שהיא שלי. ביחסים הפרטיים שלי עם איתי, הם שלי, ואמרה את זה מאוד יפה בת-דודה שלי בלוויה, נעמה. אמרה שהיא מצטערת, ביקשה סליחה, על זה שהיינו צריכים להפוך אותו למוצר שצריך לשווק אותו, כדי למכור אותו למקבלי ההחלטות, כדי שיחזירו אותו. ואז יש משהו במקום הזה שאני אומרת, [פאוזה] הרגעים האינטימיים שלי ושל איתי, כאילו, האם אני צריכה עכשיו לשתף אותם כדי שתבינו שהוא היה בן-אדם? ואת הזכרונות האלה, הם שלי ושל משפחתי. והם מאוד-מאוד חזקים, מאוד-מאוד נוכחים, כל הזמן, אבל הם שלי.

‏אלעד: אני מכבד את זה לגמרי, כמובן, ואני מבין. אנחנו, הרי רובנו מכירים את החטופים לא ממש כבני-אדם, אלא כתמונות, כפוסטרים. אז תרשי לי אולי לשאול אותך אחרת, שאלה שהיא לאו דווקא מתוך היחסים האישיים שלכם במשפחה. איזה בן-אדם איתי היה?

‏מרב: איתי היה בן-אדם של אנשים. מאוד-מאוד-מאוד אוהב אדם, מאוד-מאוד בנתינה לאחרים. ואני דווקא אלך ל… לשֶׁבי רגע - שבי זה גם מילה נוראית, כי זה לא שבי, זה הם נחטפו - ששם, כשידעתי שהוא עם אנשים, הייתה הקלה, כי ידעתי שאם הוא עם אנשים והוא בנתינה, והוא… זה יעזור לו לשרוד. ומהדברים ששמעתי עליו משם, שמעתי את איתי שאני מכירה. את איתי שכל הזמן גייס את עצמו בשביל מי שסביבו, בשביל לדאוג, לעזור, לתמוך. איתי שנשאר הוא עצמו עד הרגע האחרון, והוא גם מאוד-מאוד-מאוד הדוד של הילדים שלי, שזה באמת כאב שאי-אפשר לתאר אותו על, על מה לא יהיה יותר.

‏אלעד: ולשמוע סיפורים כאלה על איתי, מעזה, לשמוע שהוא נשאר אותו איתי שאת מכירה, זה מה? איך זה השפיע עלייך?

‏מרב: תראה, אחד הדברים הבלתי נסבלים רגשית, זה הפער המידע שקיים בין הידיעה שאח שלי שאני מכירה כל-כך כל-כך טוב, ודיברנו מלא פעמים, וכאילו, אני מכירה את נפשו, מכירים כל-כך טוב, נותק הקשר, אני לא יודעת איפה הוא, אני לא יודעת מה עובר עליו, אני לא יודעת איך הוא מתנהג, איך הוא שורד, איך… שום דבר עליו, במשך 99 ימים. וזה לוקח את הנפש להמון כיוונים, כל הפחדים עולים בתוך הדבר הזה. ואז, שקיבלנו… קיבלנו בעצם בהתחלה אות חיים, כשיצאו חטופות ביום החמישים ומשהו, שהיו איתו, ואז כאילו גם, זה היה עוד רגע נורא מבלבל, שמענו כל מיני דברים שונים, ולקח רגע להרכיב את הסיפור של להבין רגע מי הוא שם.

‏אלעד: מה הכוונה? את מתכוונת ברמת מצבו הפיזי, ברמת איך הוא נראה, או ממש ברמת הנפש ותכונות האופי שלו?

‏מרב: לא, ברמת… אתה מנסה כל טיפת אינפורמציה, אתה מנסה להרכיב פרופיל של בן-אדם, לנסות להבין איך הוא עכשיו. מה הוא יודע על ההורים, איך הוא מתמודד עם זה, איך הוא מתמודד עם הרעב, איך הוא מתמודד עם השבי, איך הוא מתמודד עם ההפצצות. מכל מילה קטנה שקיבלנו, אני מנסה להרכיב פרופיל שלם.

‏ובתוך זה, אני לא יודעת, אף אחד מאיתנו לא עבר את האירוע הזה, את האירוע הטראומטי של השבעה באוקטובר, כולל זה שאיתי גם ראה את אמא שלי נרצחת לידו, שירו בה. אני לא יודעת איך זה משפיע. אז הניסיון הוא להרכיב איזה אינפורמציה, להרכיב ממש את ה… את מי שהוא מתוך פרטים נורא-נורא קטנים. כשנועה ארגמני יצאה ונפגשנו איתה, נועה ארגמני הייתה איתו במשך כל התקופה פרט לאולי שלושה-ארבעה ימים באמצע, ממש עד הדקה האחרונה, פחות הדקה האחרונה של חייו. כשדיברנו איתה, שם כבר הבנתי שזה איתי שאני מכירה. ממש, זה כאילו היה כבר באמת פרק זמן הרבה יותר ממושך, שהם היו ביחד, ו… שם באמת אמרתי, "וואלה, זה איתי שאני מכירה, ויודעת, אוהבת, ומרגישה מכל ניואנס של הדברים שהיא אמרה, 'זה הוא'". ושם יש משהו, אני לא יכולה להשתמש במילה "מנחם", אין שום נחמה פה, [נאנחת] אבל אין לי מילה לזה. בוא נחפש מילה, נמציא מילה חדשה שהיא לא נחמה, ש… עוזרת לדמיין אותו שם, ולפחות לדעת שהוא נשאר הוא עצמו, ושהאנושיות שלו לא נעלמה, ושהאדם המדהים שהוא היה נשאר, עד הרגע האחרון.

‏אלעד: את יודעת, אני מנסה לתאר לעצמי עד כמה שאפשר, אם אפשר בכלל, את פרק הזמן הזה, את הימים, את השבועות, את החודשים. ההורים שלך נרצחו, אחיך נחטף לעזה, מוחזק שם. יש בכלל יכולת להתאבל על ההורים, ובמקביל להיאבק עליו, או שבעצם מצאת את עצמך, שמה בצד את האבל, והתמקדת אך ורק בלהחזיר את איתי הביתה?

‏מרב: תראה, אני חושבת שמהשביעי באוקטובר, ברגע שנותק הקשר, בין… בהתחלה נותק הקשר מאבא שלי, ואחרי כחצי שעה מאמא שלי ואיתי, שהיו באותו… ביחד, ה-state of mind משתנה, עברנו להישרדות, ובהישרדות יש לך תיעדוף כל הזמן של מה הכי חשוב. והכי חשוב זה הצלת חיים. כל הזמן, בכל רגע. מה שכן, אני אגיד שהיה פרק זמן של כעשרה ימים שלא ידענו מה קורה. אמנם קיבלנו אינדיקציות שההורים כנראה נהרגו, נרצחו, אבל הם לא היו ודאיות. על איתי לא ידענו כלום, והיה שם מן פרק זמן שאתה לא יודע מה לעשות, ואתה רק מחכה למידע, ובתוך הזמן הזה גם מקבלים… אל תשכח שזה הקהילה שלי, בן-זוגי גם מבארי, המשפחה המורחבת, כאילו, זאת אומרת אנחנו, המון אנשים מקבלים כל הזמן עוד ועוד מידע, עוד ועוד שמות, אז זה פרק זמן שהוא היה מן מחוץ לזמן בכלל. כשבפנים התחושה שלי, הידיעה הפנימית שלי הייתה, שכרגע המדינה שלנו עושה הכל כדי להחזיר את החטופים. זאת אומרת, חשבתי שעל זה עובדים. ורק אחרי עשרה ימים בעצם קיבלנו את האישור באמת שההורים נרצחו ושאיתי היה חטוף, ואז יש כזה, בתוך הפרקטיקה של הדברים, יש המון פרקטיקה, יש ארגון לוויות ועניינים ודברים, אבל כל הזמן עסוקים בהצלת חיים.

‏המשפט הראשון שאמרתי בלוויה של ההורים זה אמר… דיברתי על איתי, שהוא לא שם. כאילו ההיררכיה נורא-נורא ברורה, ובתוך זה גם יש ילדים שצריך להצליח לתקשר איתם את האירוע הזה, ולשמור על נפשם ועל החרדות, ויש לי עוד אחים, ויש… כאילו יש מערכת מאוד-מאוד גדולה שצריך לטפל בה. אבל זה באמת, החוויה היא מאז ועד היום, היא חוויה של הישרדות, של פעולה מתוך מקום מאוד-מאוד הישרדותי, שנלחם על חיים. ובכל רגע צריך לתעדף מה הכי-הכי חשוב. אני רואה את זה ככה, אני חושבת שבשביל להתאבל, אתה צריך קרקע יציבה. והקרקע לא יציבה, והיא עדיין לא יציבה. ואתה יודע, אני גם לא יודעת כבר, אחרי פרק זמן כל-כך ארוך, אם תהיה יום אחד אפשרות באמת לגעת בכאב הזה.

‏אלעד: את אמרת לי שעכשיו, בעיתוי הנוכחי, זה מבחינתך זמן להניף דגל שחור, סביב החזרה ללחימה העצימה. הרצח של איתי בשבי, מה שלפחות אתם יודעים, על הנסיבות שבהן הוא נרצח - זה מה שמוביל אותך לומר שהלחץ הצבאי מסוכן לחטופים?

‏מרב: תראה, איתי נרצח ביום ה-99. ביום ה-97, קרס על איתי מבנה, כתוצאה מהפצצת חיל האוויר למעשה. פספסו, לא בדקו מספיק טוב, ולא בדקו אם הם שם או לא שם. לא ידעו שהם שם, לא הפציצו אותם בכוונה, אבל לא עשו בדיקה מְסַפקת, כדי לוודא שאין שם חטופים, והפציצו אותם. בהפצצה הזאת, יוסי שרעבי נהרג. יוסי ונועה נקברו שם תחת ההריסות, איתי ניצל, הוא היה באזור אחר של החדר, אז אולי נפצע קל קצת, אבל הוא הראשון שהתחיל לעבוד כדי להוציא אותם, הוא חילץ את נועה, יחד עם אחד השובים. שניים מהשובים נהרגו בהפצצה הזאת, ושובה אחד נשאר, והם הוציאו את נועה, ואחר-כך ניסו גם לחלץ את הגופה של יוסי, שכבר הוא לא היה בחיים אז. ואחר-כך העבירו אותם, את איתי ונועה, למקום אחר, וזה היה ימים שהיה שם המון-המון לחץ, המון הפצצות מסביב, אני יודעת מהדברים שנועה תיארה.

‏אני חייבת להגיד גם שהיה שם רגע, שבעיניי בדיוק אמר לי, "וואו, איזה איתי זה". שהוא ונועה חשבו, איך הם יכולים להעביר את המסר שהפציצו אותם, כדי שזה לא יקרה שוב. ממש חשבו ורצו לתכנן איך להוציא סרטון, כדי שצה"ל יידע שהפציצו אותם, כדי שזה לא יקרה יותר. הם לא הספיקו לעשות את זה, כי יום וחצי-יומיים אחר-כך, במעבר למקום אחר, שאנחנו יודעים שהשובה שם התנהג בצורה מאוד חריגה, ממה שנועה מספרת. משהו שם לא עבד כמו שצריך, הוא היה נורא-נורא-נורא לחוץ, ובאיזשהו שלב הוא פשוט ירה בו. ככל הנראה כי הוא לא רצה להמשיך עם שניים, אבל משהו שם לא הלך לפי התכנון.

‏וזה בדיוק משהו שאני אמרתי עוד לפני, ישבתי בכנסת בוועדות לפני ואמרתי, על ההשלכות של הלחץ הצבאי, "אנחנו לא יודעים מה יקרה, אם אחד השובים, או מישהו המשפחה שלו ייפגע, אם אחד השובים יתחרפן מהלחץ", אם… אנחנו לא יכולים לדעת, בסוף מחזיקים אותם אנשים עם נשק לראש כרגע. וללחץ הצבאי יש השלכות. אז איתי, אני רואה את זה כפעמיים, פעם אחת חיל האוויר literally הפציץ אותו, ושם הוא שרד את זה. ופעם שנייה זה ההשלכה העקיפה, של הלחץ על… שהשובה נכנס אליו, שאנחנו לא יודעים, אנחנו לא יודעים בדיוק-בדיוק מה קרה שם. אבל אנחנו יודעים שזה היה נגד ההנחיות. בשלב מאוחר יותר, אנחנו יודעים ששינו את ההנחיות בחמאס ואמרו שאם יש התקרבות, אז יורים בחטופים. אבל איתי נרצח עוד לפני זה. ועל זה בדיוק דיברתי לפני, על המקום שאנשים מחזיקים אותם עם נשק לראש כרגע. וכשאתה מפעיל לחץ מסביב, אתה לא יודע לאן זה ילך. זה לא אזור ניטרלי, כרגע. וזה בדיוק מה שקרה.

‏אלעד: תראי, אל מול זה יגידו שהלחץ הצבאי הוא חלק מהמערכה הגדולה הזו, של הכנעת והשמדת חמאס. ושאת, כמי שאיבדה את ההורים שלה בשבעה באוקטובר, כמי שמחבלי חמאס חטפו ורצחו את אחיה בדם קר, יגידו שאת אמורה להכיר יותר טוב מכולם את הרוע הטהור הזה, שחובה עלינו להשמיד. והרי ככה מצדיקים, מי שמצדיקים, את חידוש הלחימה, את הפעלת הלחץ הצבאי על חמאס בעזה.

‏מרב: כן, חמאס הוא ארגון טרור פושע, נוראי, שידענו בדיוק מי הוא. אז בוא נחזור ללמה לא חוקרים מה היה פה? איך הגענו להפקרה שהייתה? איך הגענו למחדל הבלתי נסבל הזה, שלא ידעו שזה מה שהולך לקרות? כי זה מתחיל מזה שהיה לנו חולשה שלנו, החמאס הוא החמאס, אני לא מצפה מהחמאס להיות משהו אחר, אני יודעת מי הוא. אני מצפה מהמדינה שלי להיות חזקה פנימית יותר. זאת אומרת, חכמה יותר. לא חזקה יותר במובן של רק לנצח ניצחון פיקטיבי, שאין דבר כזה, "הניצחון המוחלט". אלא המקום של, תתחקרו את עצמכם כדי לדעת להתנהל טוב יותר, כדי שזה לא יקרה יותר. זה לא "נשמיד את החמאס ואז זה לא יקרה יותר". לא, אנחנו צריכים להבין איפה פישלנו, איפה המדינה לא הייתה. איך האכילו את החמאס כל-כך הרבה שנים. איך נפלו לקונספציות שוב ושוב. אבל את זה לא עושים.

‏וגם נלך למקום השני, הדבר השני, ש… אם אנחנו רוצים שלא יהיה חמאס שם, צריך לייצר לו חלופה. מה שאף אחד לא מתעסק בו בממשלה שלנו, כי אין אינטרס להגיע ליום שאחרי. אז במקום הזה ברור, כדי שיוכלו לחזור לחיות ליד הגדר, שיוכלו לחזור לחיות בקיבוצים, בכל הנגב המערבי, ברור שצריכה להיות חלופה שהיא מאפשרת ביטחון. אבל צריך להתעסק בחלופה הזאתי. כי אנחנו רק רואים - הנה, כמה חיסולים היו, וכל פעם קם מישהו אחר. אז היה סינוואר אחד - הופה, צמח סינוואר שתיים, שאחר-כך אנחנו גם מבינים שהיה עוד יותר קיצוני בעמדותיו, לפי מה שאני שומעת. וזה גם, דרך אגב, מה שביטחוניסטים רבים אומרים, הלשעברים, שכל פעם שמחסלים מישהו, קם מישהו עוד יותר קיצוני. אז זה לא הדרך. כאילו, הדרך היא לייצר חלופה. ובתוך זה, התיעדוף הוא להצלת חיים. כי אנחנו מדינה ריבונית שאנחנו… המדינה אמורה להיות עריבה לחיי אזרחיה, מה שהיא לא עושה כרגע. לא עשתה ולא עושה גם עד היום, בעצם, ל-58 אנשים. המדינה לא ערֵבה להם כרגע. כי היא לא בוחרת להחזיר אותם. אני מקווה שהמצב הזה ישתנה, אתה יודע, בעודנו מדברים, הלוואי ומשהו יקרה וזה ישתנה כבר.

‏אלעד: בדצמבר 2024, הגופה של איתי הוחזרה לישראל. זה קרה במבצע צבאי. אנחנו שומעים הרבה ואנחנו מדברים הרבה, על הצורך הזה של המשפחות לסגור מעגל, ועל הצורך להחזיר גם את החטופים שאינם בחיים. מבחינתך, החזרה של הגופה של איתי, זה היה רגע כזה?

‏מרב: תראה, זה היה רגע מאוד א… מורכב, באופן שבו אתה שואל. גם כאן ציבורית, בטח פוליטית, אבל ציבורית, היה רצון נורא גדול שאני אגיד שיש כאן נחמה מאוד גדולה. ואין נחמה במעמד הקבורה, אין בזה שום נחמה. אני אוסיף ויגיד שגופתו של איתי חולצה בפעולה צבאית. אני התהלכתי מהרגע שאיתי נרצח, שידענו על… שהוא נרצח, עד שגופתו חולצה, התהלכתי בפחד מאוד-מאוד גדול, אם ינסו לחלץ את גופתו, ואם מישהו יאבד את חייו כתוצאה מזה. וזה משא בלתי נסבל לשאת על הכתפיים, ולא משנה שאמרתי להם בכל שיחה אפשרית עם הגורמים הצבאיים, אמרתי את עמדתי פה: שאני לא מוכנה שאף אחד ייפגע בפעולת חילוץ של גופה. ויחד עם זה, היה לזה חשיבות מאוד-מאוד גדולה בידיעה. כי גם כאן, אנחנו ידענו שהוא נרצח, אבל אף אחד לא ראה. אפילו נועה שהייתה דקה… עד דקה לפני זה הייתה איתו, היא לא ראתה. והבטן לא שקטה, ויש שם חוסר ידיעה של [פאוזה] זה קרה, זה לא קרה, כאילו, ושם זה, זה נורא-נורא קשה להכיל את זה. אז יש משהו, גם, אני לא יכולה להגיד שזה מקל, אבל מקל על הידיעה הברורה. והדבר השני שאני אגיד: כן, כאילו אתה יודע, בזה שהתאפשר לי להביא את גופתו לקבורה. בכל זאת הוציאו אותי במובן האישי מתוך הלופ עכשיו שהמשפחות נמצאות בו. של יקרה, לא יקרה, מתי יקרה. אני כאילו, אני יכולה רגע לראות את זה בפרספקטיבה טיפה אחרת עכשיו, כי זה לא… אני לא בתוך הלופ הזה יותר. במובן הזה, זה הקלה מאוד גדולה.

‏אלעד: תסבירי לי, מה הכוונה פרספקטיבה חדשה? מה השתנה אצלך ברגע שיצאת מהלופ?

‏מרב: אני חושבת שמשתחררים חלק מהפחדים, ואני יכולה לדבר לא כמי שנמצאת בפנים, אלא כמי שמכירה את הסיטואציה, וגם כאזרחית. אני כל פעם אומרת, אני מחזירה את עצמי בשיחה… בשיח, כל הזמן, לזה שהפכתי להיות אזרחית שמבינה מה הולך פה, על בשרה, על בשר משפחתה, ומנסה לפעול כדי לשנות את המציאות. אבל הפחד הגדול היה כשאיתי היה בחיים. אחרי שאיתי נרצח, אז השתחרר, כאילו במובן של הלדבר. הטרור הפסיכולוגי מכל כיוון אפשרי, החשש של - משהו יקרה לו אם אני אגיד ככה או ככה, שזה משהו שאנשים חייבים להבין, ש… זה לא בהכרח רציונלי, אבל זה חוויה שהיא בלתי נסבלת. המחשבה שכל מילה שאני אגיד עלולה להשפיע על חייו לכאן או לכאן. משני הכיוונים, דרך אגב. גם מהחמאס וגם מהממשלה שלנו.

‏אלעד: מעניין אותי, אפרופו מה שאת אומרת, כי את הרי יצאת מהלופ, ובחרת להישאר חלק פעיל במאבק, את מדברת בעצרות, בכנסת, גם כאן, בתקשורת. את נלחמת עבור החטופים שעדיין נשארו שם. וזו תחושה מאוד כבדה של אחריות, לא? אולי אפילו במידה מסוימת יותר מבעבר. כי הפעם מילה שלך עלולה להשפיע, לא על הגורל של אחיך, אלא על גורלם של אחים של אנשים אחרים.

‏מרב: שאלה קשה. תראה, אני חושבת שבתוך המקום שאנחנו נמצאים ואחרי כל-כך הרבה זמן, שמבינים שאנחנו לא יודעים מה הדרך הנכונה לפעול בה, אני כל הזמן חוזרת בסוף לאמת הפנימית שלי. והאמת שמבוססת על… לצערי, על הניסיון המאוד-מאוד רע. על הסוף הרע שלא היה אמור לקרות. אז כשאני הולכת, איפה שלא מדברת, אני מדברת את עצמי. אני לא מדברת על משפחות אחרות, ולא בשם משפחות אחרות. גם כשאני מדברת בכנסת - אני לא נציגה של מטה המשפחות, אני לא נציגה של פורום כזה או אחר, אני נציגה של עצמי, ושל הסיפור שלי, ושל היותי אזרחית שנלחמת על הרצון לחיות במקום הזה. הניסיון לפעול בעוד אזורים, זה ממקום שרוצה לגרום לאזרחים להבין גם את החובה שלהם, וגם לעזור להם לעשות את החיבורים. אני חושבת שבמציאות שאנחנו נמצאים בה היום, כשאנשים רואים את כל מה שקורה, צריך לעזור להם להבין שהכל קשור בהכל. זה משהו שמי שיש לו כרגע חטוף בעזה, לא יכול ולא צריך בכלל להתעסק בזה, הוא צריך להתעסק נטו ולהציל את בן ה… את קרוב המשפחה שלו ששם. זה ההבדל.

‏אלעד: כן, אמרת שאנחנו לא יודעים מה הדרך הנכונה, אבל אם אני מבין אותך נכון, את אומרת שאנחנו כן יודעים מהי הדרך הלא נכונה.

‏מרב: בוודאות, אני יודעת בוודאות מה הדרך להוציא אותם משם. אני לא יודעת כאילו מה הדרך הנכונה כדי להשפיע על מקבלי ההחלטות, אבל הדרך היחידה להוציא אותם משם, זה בסיום המלחמה, עם הסכם להחזרה של כולם. אנחנו על זה כבר יודעים, זה, דרך אגב, משהו שגם היום אני רואה שמרבית העם מבין את זה. מבין, כי שוב ושוב ראינו עוד חיסול ועוד חיסול ועוד לחץ צבאי ועוד לחץ צבאי, ושוב ושוב אנחנו חוזרים לאותה נקודה שהדרך היחידה להוציא את כולם זה רק על ידי סיום המלחמה, והציבור במרביתו מאוד מבין את זה. כאן יש פער עצום בין הממשלה לבין הציבור. שאנחנו רואים… אני חשה אותו ומבינה אותו ורואה אותו, ויכולה גם להגיע להמון הסכמות עם אנשים שלא בהכרח רואים את דברים כמוני, אבל שמבינים שברגע הזה, זה מה שצריך לעשות.

‏אבל אם אנחנו חוזרים… אני חוזרת לשאלה שלך מקודם, בוודאות אני יודעת את המחיר הבלתי-נסבל של הלחץ הצבאי. של הלחץ הצבאי, ההשלכות שלו זה שחטופים נפגעים, יכולים להיהרג, יכולים להיפגע, יכולים להיעלם. לצערי, אנחנו פשוט יודעים את זה. כאילו, כל מי שאתה יודע, יעמת אותי עם זה, אני אגיד, 'אוקיי, אבל יש לנו הוכחות לזה, מה נעשה?' ואז זה החובה שלי. בסוף איתי נרצח כתוצאה מהלחץ הצבאי. 41 אנשים, 41 חטופים שנחטפו בחיים, נרצחו כהשלכה ישירה ועקיפה של הלחץ הצבאי.

‏אלעד: וכשאת מדברת עם פוליטיקאים ואת אומרת להם את זה, מה הם עונים לך? את חווית איזשהו שינוי בתגובות שאת מקבלת מהם לאורך זמן?

‏מרב: אני יכולה להגיד, אם אני מסתכלת נגיד על הפעילות בכנסת, ב… מהתחלה, התחלנו להגיע לכנסת בנובמבר 23' ואני עדיין מגיעה לשם בקביעות אחת לשבוע. היו תקופות, פה ושם, שקצת לקחתי הפסקה משם. אז בהתחלה היינו מגיעים, והייתה המון אמפתיה, והמון רצון גם להקשיב, והייתה תחושה שאנחנו יכולים להשפיע על עמדותיהם, על ידי אותה אמפתיה. דרך אגב, יכול להיות שזה גם באמת נכון, כי מה שאני חשבתי שמובן מאליו, היום אני מבינה שאם לא עשי… היינו עושים את המאבק, זה ממש לא מובן מאליו. כי היינו חייבים לגרום לאנשים להבין שיש שם אנשים חיים כרגע שצריך להציל אותם. ושהם בני-אדם, ושהם אזרחי מדינת ישראל. ולאט-לאט הם נעשו אטומים יותר ויותר, עד רמה כזאת של… אממ… אני מדברת יותר על חברי הקואליציה, יותר חברי הליכוד גם, של… לא כולם, אבל רבים מהם, של לא להיכנס לוועדות, לחכות שנצא, עד רמה שמשתלחים בנו, ועד רמה שממש יכולים כאילו, אתה יודע, גם להוציא מוועדות. אני באופן אישי מסרבת שיוציאו אותי מוועדה, כאילו אני… מבחינתי זה לא, לא קביל. אבל אממ, ממש ברמה של כן, שמשתלחים בנו, ובאמת אני מרגישה שאנחנו במאבק אחרי האמת. כי יש שמה מאבק על הנרטיב. כאילו בעוד שיבואו ויגידו לי חברי הליכוד, למשל, או… יתווכחו איתי על זה שהדרך היחידה להחזיר את החטופים זה בלחץ צבאי וכיבוש הרצועה - אני אבוא ואני אגיד את האמת שלי, שזה אומר להקריב בדרך חטופים. ועם זה, זה החובה שלי, כאילו, הסיפור שלי - זה לא שלי, זה הסיפור שלי איתי - זה החובה שלי להיות שם ולהניף את הדגל השחור שוב ושוב ושוב ושוב, כי זו האמת. כי אני יודעת שאי-אפשר לשמור על חטופים כשיש לחץ צבאי. אי-אפשר! ואסור לי לשתוק על זה. אז אני אבוא ואני אתעמת שוב ושוב. אבל כן, היחס הלך והשתנה, אתה יודע, אם נתנו לנו את המקום הזה, לאט לאט א… כבר גם שם, אני מרגישה 'יאללה, לכו'. או, 'מה זה הפרובוקציות שאתם עושים?' או רוטמן אמר לנו לפני כמה זמן, "באתם לעוד גימיק? עוד לייק? להרוויח עוד לייק בפייסבוק?" אמרתי לו: "רוטמן, אנחנו במשימה על חיי אדם, על מה אתה מדבר? אנחנו מנסים להציל חיי אדם". אז כן, הגענו גם לרמה הזאתי.

‏אלעד: והציבור, מה לגבי הציבור?

‏מרב: אני חושבת שהיום מרבית הציבור מבין שחייבים להחזיר אותם, את כולם, ושהדרך לעשות זאת זה בהפסקת המלחמה. אני יכולה להגיד לך שאני… שוב, אני חושבת שהמקום בו אני פוגשת המון פעמים קהלים שמאוד שונים ממני, זה בכנסת. שבאחד על אחד בשיחות, אנשים שאנחנו לא נסכים על הדרך, יבואו ויגידו לי, 'אנחנו נורא מעריכים את המאבק שלך, אנחנו לא מסכימים, אנחנו רוצים אותו הדבר, אבל אנחנו לא מסכימים על הדרך'. אבל אז, אם אנחנו נפרק את זה, המון פעמים אנחנו גם מסכימים על עניין הפסקת הלחימה. לא כולם, אבל אני כן חושבת שזה, יש הכרה הרבה יותר גדולה, שזו הדרך. מכיוון הזמן שעובר, התוצאות, מה שאנחנו רואים, הסיפורים של החטופים שחזרו. אז אני חושבת שמרבית הציבור מאוד-מאוד מבין את זה, כמובן שיש חלקים קיצוניים ואחרים, שפחות.

‏אלעד: טוב, אז אם פתחנו בשאלה מאוד פשוטה לכאורה, של מה שלומך, והגבת ואמרת שיש תחושה כזו של ציפייה סביבך, שאת מרגישה כמו ברומטר של עצב, אני תוהה אם יגיע, לדעתך, הרגע שבו אני אשאל אותך 'מרב, מה שלומך?' ופשוט תעני, בכנות כמובן, 'הכל בסדר'.

‏מרב: הלוואי ויגיע הרגע הזה. אממ… אני חושבת שהרגע הזה יתחיל, כשנדע שהמלחמה הסתיימה ושהם כולם חזרו, אבל אני גם לא באיזו תמימות שאז אני אוכל להגיד "די", כי יש כאן המון-המון מה לתקן, והשבר של האמון הוא כל-כך גדול, שיש לנו הרבה-הרבה מה לבנות מחדש, במובן הזה של באמת א… ליצור אמון מחדש, ולהתעסק ביום של אחרי, ולהתעסק בפתרונות, ולסמוך על… ללמוד לסמוך מחדש על העולם. אבל בתוכי אני יודעת שלעצום עיניים באמת אני כבר לא אוכל, [מוזיקת רקע] וזה גם בחירה מאוד-מאוד מודעת להביט למציאות בעיניים. אני מקווה שיהיו לי יותר רגעים שאני אוכל להגיד שאני יכולה קצת לנוח, להישען אחורה ולהרשות לעצמי, ולדעת שכרגע בסדר.

‏[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]

‏אלעד: מרב סבירסקי, תודה רבה.

‏מרב: תודה רבה, אלעד.

‏אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה שירה אראל, דניאל שחר, הילה פז, ועדי חצרוני. על הסאונד יאיר בשן, שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

‏אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם מחר.

‏[מוזיקה מתגברת ומסתיימת]

‏[חסות]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה