אחד ביום - בתוך מחלקת השבים

שנתיים חיכינו לרגע הזה - והוא סוף־סוף הגיע. החטופים החיים חזרו לישראל. אבל לפני שיחזרו הביתה, יש עוד תחנה אחת חשובה שבה הם צריכים לעבור: בית החולים. הפעם, אנחנו עם ד״ר מיכל שטיינמן, מנהלת האחיות בבית החולים בילינסון מקבוצת כללית - ועם המקום שבתקווה בימים הקרובים ייסגר ולא יהיה בו עוד צורך לעולם - המחלקה המיוחדת לטיפול בחטופים השבים.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 20/10/2025.

[חסות]

[מוזיקת פתיחה]

אלעד: היום יום שני, 20 באוקטובר ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום, בכל יום.

[מוזיקה מסתיימת]

[הפסקה ארוכה]

כשבית החולים בילינסון הבין בעסקאות הקודמות שיגיעו אל שעריו חטופים ששבו מהשבי, היה צריך להיערך. צוות בית החולים עשה הדמיות, סימולציות. כל אנשי הצוות הרלוונטים לקחו בהן חלק, בהם גם דוקטור מיכל שטיינמן.

ד"ר שטיינמן: אתה יודע, העולם הרפואי עובד המון עם סימולציות, זה בעצם כלי עזר מאוד משמעותי. וכשהיינו בהכנות לקראת הקליטה של התצפיתניות ו… והשבים שחזרו אלינו בינואר-פברואר, התחלנו לבצע באמת לא מעט סימולציות על כניסה למחלקה, על אמא שמתעלפת, על שָׁבה ש-שבה מהנובה ופתאום אנחנו מבשרים לה בשורה מרה, הרבה מאוד דברים. אבל אתה יודע, אנחנו אנשי צוות רפואי, בוא נגיד שטוב שאף אחד מאיתנו לא בחר בכיוון של קריירה בתיאטרון [מוזיקת רקע], כך שהסימולציות היו באמת, התמקדו בייחוד בפרוטוקולים הקליניים, פחות בחוויה הרגשית.

אלעד: במילים אחרות, אם במאי תיאטרון היה נמצא שם במחלקה בזמן ההדמיה הזו, no offense, הוא היה אומר ודאי לחברים, 'לא משכנע'. אבל בסדר, הפרוטוקול הקליני כבר היה ברור, מתורגל, הם ידעו איזה טיפול להעניק ומתי. הם התכוננו לכל התרחישים הרפואיים. ובכל זאת, משהו בחוויה הרגשית לא בדיוק עבר.

ד"ר שטיינמן: אבל אז בעצם הצבא, שאנחנו, כמובן, כל בתי החולים עובדים איתו בכל הפרויקט הזה של קבלת השבים [מוזיקה מסתיימת], אממ, הציע שיצרפו אלינו את תיאטרון צה"ל. ואני רוצה להגיד לך שאחרי הסימולציה הראשונה, באמת אנשים התפרקו. כי ברגע שהגיעו שחקנים מקצועיים שנכנסו לתוך הדמויות… וגם הסימולציה הזאת, הצבא עשה לנו אותה בהפתעה. אנחנו קיבלנו התראה של חצי שעה, שאנחנו מקבלים תוך חצי שעה שבים שחולצו. ועשו פה אפילו הדמיה של נחיתת מסוק והם הכניסו אותנו עמוק, עמוק, עמוק, עמוק, עם אחד הבמאים הידועים בארץ שעבד עם השחקנים. ופשוט הרגשנו שאנחנו ברגע אמיתי ובהתפרקות, והיינו צריכים לשבת אחר-כך עם הצוותים שלנו לא מעט זמן, וככה לעבוד על איך אנחנו מתנהלים בתוך הסיטואציה ואיך אנחנו מתמודדים. ואחר-כך עשינו עוד סימולציה. ובאמת עשינו פה… לצערנו, היה פה מספיק זמן בשביל לעשות את ההכנה הטובה ביותר שיש.

אלעד: חטופים שבים הגיעו לבילינסון והסימולציות הפכו לניסיון אמת, לטיפול אמיתי, עם כל המורכבות, עם כל ההתרגשות, עם כל הקושי. פעם אחר פעם, עוד ועוד ניסיון נצבר. ואז הגיעה העסקה הנוכחית, ואיתה הבשורה שמתוך 20 החטופים החיים האחרונים בעזה, לבית החולים בילינסון יגיעו חמישה.

ד"ר שטיינמן: אז השילוב הזה של המיומנות שלנו והניסיון שלנו ומי שאנחנו כאנשי מקצוע, יחד עם החזרות המדוקדקות והסימולציות, ובמקרה הספציפי הזה של הפעם הזאת שפתחנו את המחלקה, הניסיון האמיתי שלנו מהפעמים הקודמות, כל אלה הביאו אותנו ביחד באמת לתחושת ביטחון מלאה ביכולות שלנו להתמודד עם כל דבר. ולכן, יכלנו גם להרשות לעצמנו להתרגש ולהביא את ההתרגשות הזו פנימה, כי ידענו שכבר יש לנו מספיק כלים להתמודד. אנחנו - אנחנו פה גם בשביל להיות כלי ההכלה שלהם. אתה יודע? גם בפעם הקודמת וגם בפעם הזאת, רובם מדברים, רוצים לדבר [מוזיקת רקע], רוצים לשתף. הם נשאו את המשא הזה כל-כך הרבה אצלם ויש כרגע קהל שיכול לחלוק וגם לתת ולשתף ולכוון, וזה התפקיד שלנו. בשביל זה אנחנו פה, [לאט ובהדגשה] שיחלקו - איתנו - את המשא. אנחנו פה בשביל ללכת איתם את הדרך הזו. אנחנו רוצים בזה. אנחנו רוצים שגם על הכתפיים שלנו יהיה חלק ממה שהיה רק על הכתפיים שלהם רק עד עכשיו. בשביל זה אנחנו פה.

[הקלטה] דובר: "איזה מלך! איזה מלללךךך! איזה מלך!" [צעקות שמחה והתרגשות, מחיאות כפיים]

אלעד: הפעם אנחנו עם דוקטור מיכל שטיינמן, מנהלת האחיוּת בבית החולים "בילינסון", מקבוצת "כללית", ועם המקום שבתקווה בימים הקרובים ייסגר ולא יהיה בו עוד צורך - לעולם. המחלקה המיוחדת לטיפול בחטופים השבים.

[מוזיקה מתגברת ומסתיימת]

ד"ר שטיינמן: אני נשבעת לך שבחיבוק הראשון שנתתי להם ליד הוואן, באמת שהרגשתי, סליחה אם אני… זה נשמע כזה הצהרה של פוליטיקאי, אני אומרת את זה מכל הלב, הרגשתי שעם ישראל יושב לי על הכתפיים ומחבק אותי איתם. כל-כך הרבה אנשים שידעו שאני הולכת לראות אותם אמרו לי, "תחבקי אותם בשמי", שממש הרגשתי שאני מחבקת אותם בשם כולם. לא משנה, בינתיים בידיים קצת בדקתי באמת מה מצב הרזון וכו', כי כשמחבקים אותם אפשר, אי-אפשר להוציא אחות מאחות.

אלעד: תראו, אני מודה שאני מתלבט כאן. אני מתלבט אם לקרוא לד"ר מיכל שטיינמן "ד"ר שטיינמן", או לקרוא לה מיכל. אני אסביר. התפקיד שהיא עושה בכל מה שקשור לטיפול בחטופים השבים שהגיעו לבילינסון, הוא מקצועי, הוא רפואי. אבל הוא גם מאוד-מאוד אישי.

ד"ר שטיינמן: אז אני מנהלת האחיוּת של מרכז רפואי "רבין", שזה בתי החולים "בילינסון" ו"השרון". בעצם, באופן ישיר אני מנהלת מעל 2,000 אנשי צוות - אחיות, משנעים, כוחות עזר. 1,700 אחיות. ולא משעמם לי גם ביום-יום בלי מחלקת השבים. אני אפילו צחקתי, אמרתי למישהו לפני כמה זמן שמחלקת השבים זה לא העבודה שלי, זה ההובי שלי. אתה יודע? כשחתמו על העסקה הייתי באיטליה, ו… אה… אני התלבטתי אם לנסוע ובגלל שביטלתי כבר כמה נסיעות בגלל עסקאות ש"עוד שנייה ייצאו לפועל" ולא יצאו לפועל, אני החלטתי שאם אני אסע לאיטליה חמאס יבין שזה רציני והפעם יחתום. אז עליתי על המטוס ונסעתי לאיטליה, אבל אמרתי לבעלי שהבשורה הטובה היא שאני נוסעת, והבשורה העוד יותר טובה שיש סיכוי שהפעם אני אחזור לפניו. ואז שמענו לפנות בוקר, אחרי יומיים באיטליה, שהעסקה נחתמה. ואני התחלתי כמובן לחפש כרטיס חזרה. ואם לא הייתי מוצאת הייתי שוחה, קיאק, whatever, הייתי מוצאת עגלה עם סוסים, הייתי מגיעה לפה.

אלעד: היא הגיעה, היא הגיעה בזמן. לא היה לה יותר מדי זמן להיערך ולהתכונן. הרבה היה צריך להתבסס על ניסיון העבר, על הידע, על האינסטינקטים הנכונים. בשעות הבוקר המוקדמות, אחרי לילה בלי הרבה שינה ועם המון התרגשות, הגיע הרגע להתחיל את הפרק הזה - הטיפול בחטופים החיים האחרונים שהיו אמורים אז אוטוטו כבר לצאת מעזה. מיכל תיעדה את עצמה באותו בוקר עבור כתבה שערך אילן לוקאץ' ל"אולפן שישי".

[הקלטה] ד"ר שטיינמן: [מתנשפת] "האמת היא שהאינסטינקט היה לקום ולטוס לבית החולים, להתחיל כבר את היום הזה שכל-כך חיכינו לו. אבל הבנתי שאני כן צריכה לעשות את ריצת הבוקר השגרתית שלי. אה… שזה נכון לכל מה שיקרה היום, ככה, זה מכין כמו שצריך, נשימה עמוקה. השמש עולה. אה… ואני רוצה להגיד גם בוקר טוב לגיא, לאביתר, לאלון, לאיתן ולאבינתן, שאני אזכה להיות בצוות שמקבל אותם היום. לחבק אותם, לחבק את האמהות שלהם."

אלעד: מריצת הבוקר, היא רצה אל בית החולים, לתדרוך אחרון שהעניקה לצוות במחלקת השבים.

[הקלטה]

ד"ר שטיינמן: "קודם כל, בוקר טוב [נושמת עמוק]. מי ישנה הלילה?" [קולות צחוק]

האחות טניה: "חמש בבוקר על הכביש של אריאל לכיוון של הבילינסון, מנסה לנתק רגשות ואני אומרת, 'טניה, את רגועה, את מנתקת רגשות'. התקרבתי לבילינסון וכמעט בכיתי."

ד"ר שטיינמן: "תוך כדי שאומרים את השלום - לראות שהדופק כמו שצריך, לשים עין על האמא, על האבא, על מי שנמצא איתם."

האחות טניה: "כן."

[קולות צחוק והתרגשות]

ד"ר שטיינמן: "תקשיבו, זכינו במתנה."

האחות אביבית זטלמן: "נכון."

ד"ר שטיינמן: "להיות פה…"

אחות: "לגמרי."

ד"ר שטיינמן: "גם בפעמים הקודמות וגם היום."

האחות אביבית זטלמן: "נכון. זה מתנה לחיים."

ד"ר שטיינמן: "ו… נשמח ביחד ונבכה ביחד…"

האחות נֶחָמִי: "לגמרי…"

אלעד: בשלב הזה של הבוקר הם ידעו מי אמור להגיע, אבל לא הרבה מעבר. התיעודים האחרונים שכולנו זוכרים של אביתר דוד, של גיא גלבוע דלאל, של אלון אהל, כולם הצביעו על מצב פיזי ונפשי מאוד ירוד. מאבינתן אור ומאיתן מור לא התקבלו אותות חיים בכלל, לאורך כל השנתיים בשבי.

ד"ר שטיינמן: אנחנו היינו ערוכים פה לכל סצנריו. אנחנו את המחלקה גם הפעם ציידנו בציוד, שאיפשר לנו אפילו לקיים שם טיפול נמרץ. אנחנו הבנו שאנחנו נקבל מצבים רפואיים, וגם - בסבירות גבוהה - נפשיים, אקוטיים יותר והיינו מוכנים לכך. אנחנו יודעים להתמודד עם המצבים האלה.

[הקלטה]

ניר דבורי: "נכון, אז, אז אה… העדכון האחרון - הם בידיים של הצלב האדום, הם רק עכשיו מתחילים נסיעה לכיוון כוחות צה"ל שמחכים להם…"

יונית לוי: "בתוך הרצועה."

ניר דבורי: "…בתוך רצועת עזה [יונית לוי מהמהמת] בין 20 דקות לחצי שעה, עד שהם יגיעו…"

אלעד: כשהגיעו הסימנים הראשונים כבר מרצועת עזה, שהחמישה הולכים על הרגליים, שהם חיוניים. כשהתברר שככל הנראה לא יהיה צורך באותו ציוד טיפול נמרץ, אז ורק אז, אפשר היה לחשוב גם על אספקט אחר בכל מה שקשור לקבלה ולטיפול בהם. זה עניין שהוא מאוד לא שגרתי. זה לא מובן מאליו שצוות רפואי בכלל חושב עליו, שד"ר שטיינמן בכלל חשבה עליו. מה עם חיבוק? לחבק? לא לחבק? להציע בכלל חיבוק? אפילו רגע אחד לפני שהיא יצאה לקבל את אחד השבים בבית החולים, בזה היא התעסקה, בחיבוק.

[הקלטה] [מסוק ברקע]

ד"ר שטיינמן: "הוא נראה לי מאלה שייתנו לחבק."

האחות נחמי: "כן."

ד"ר שטיינמן: "הוא ייתן חיבוק [צוחקת קלות]. יאללה, מוכנה? לריצה? [נשמעים צעדי ריצה] אהלן, לא לא, אנחנו אלה שצריכות לקבל אותו, אנחנו הצוות הרפואי המקבל."

ד"ר שטיינמן: אני הייתי הבן-אדם שחיכה להם כשהוואן נפתח בקומה התת-קרקעית. זה… אני הייתי הבן-אדם. נפתחת הדלת בוואן ואני עומדת מולם.

[הקלטה] [רעש רקע חזק] דובר: "ברוך הבא!" [מחיאות כפיים וקריאות שמחה]

ד"ר שטיינמן: עכשיו, אני אמורה לעמוד שם ולהגיד 'ברוכים הבאים לבילינסון וכמה טוב שהגעתם', וכל מי שמכיר אותי, אני חסרת שליטה לחלוטין וזה פשוט… אני חיה עם זה ממש בשלום. אה… זה באמת מסוג האירועים האלה שכבן-אדם וכאיש מקצוע [מוזיקת רקע] אתה חווה פעם או פעמיים בחיים, אני חושבת, ומדברת מישהי שכבר נמצאת פה 30 שנה ועברה הרבה אירועים. וזה… זה פשוט אירוע שאתה רוצה לחיות אותו, אתה רוצה, אתה רוצה באמת ליהנות מהרגע. שאתה שם ואתה מרשה גם לעצמך, כי הרבה פעמים בעבודה שלנו אנחנו לא מרשים לעצמנו להביא את ההתרגשות הזו, אנחנו מווסתים את הרגשות שלנו לפחות בזמן האירוע עצמו. ופה אני חושבת שכולנו הרשינו לעצמנו להביא מעצמנו יותר לתוך האירוע עצמו.

[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]

אלעד: אז כן, היו חיבוקים. ושמענו תוך כדי גם שהיא מיששה קצת, כדי להבין את מידת הרזון, את מסת השריר. האישי והמקצועי השתלבו גם כאן ביחד. הטיפול, הוא לא דומה לשום דבר אחר. כבר מהרגע הראשון צריך היה לנסות להכין את השב למציאות החדשה שתחכה לו אחרי שנתיים ושבוע כמעט של נתק מוחלט מהעולם.

[הקלטה - המפגש הראשון בבית החולים של אביתר דוד וגיא גלבוע דלאל, קריאות שמחה ובכי]

ד"ר שטיינמן: זה מחלקה מיוחדת בכל היבט שהוא. יש לנו צוותים שמורכבים מרופא, מאחות, מאיש בריאות הנפש - פסיכיאטר או פסיכולוגית - מעובדת סוציאלית שמטפלת במשפחה, מדיאטנית ומפיזיותרפיסט, וכמובן שלצידם גם קצין הקשר של המשפחה. אז אנחנו בעצם בוחרים אנשים מאוד-מאוד מיומנים ומראש בחרנו את האנשים שחשבנו שהם המתאימים ביותר מבחינת גם היכולות המקצועיות וגם היכולות הרגשיות שלהם להתמודד עם הסיטואציה.

אין פה משמרות רגילות וזה נורא חשוב. האנשים האלה באים משנתיים של… שהם הוקפו רק ברוע. ולוקח להם זמן עוד פעם לפתח אמון, ואמון זה מרכיב מאוד משמעותי בטיפול. ולכן חשוב לנו גם שזה יהיה האנשים הנכונים וגם שלא תהיה חלופה של אנשים, וגם שהם ילוו אותם לאורך זמן.

אז בעצם יש פה צוות גנרי. כמובן שבלילה לא נשאר כל הצוות הזה. אז בלילה יש רופא תורן ואחות תורנית ועו"סית תורנית. אבל במשך היום יש צוותים שהולכים איתם לכל אורך הדרך, ואם זה דיאטנית פר שָׁב, אז היא כמובן לא צריכה להיות שם משבע בבוקר עד שמונה בערב. היא מגיעה בבוקר, היא… במשך ימי האשפוז, היא מד… משוחחת איתו, רואה איך עבר היום הקודם [מוזיקת רקע], בונה לו את התפריט היומי, חוזרת שוב בצהריים בשביל לוודא שהוא שתה את השייק, [מחייכת] נוזפת בו שהוא בכל זאת גנב כמה דברים שהגניבו לו כי קשה מאוד לשלוט על החשקים שלהם מבחינת המזון, וזה הכי טבעי בעולם. אז, אז יש… אבל זה באמת אותם אנשים ונוצרים קשרים מרגשים מאוד.

[מוזיקה מתגברת]

אלעד: חסות אחת וממש מייד חוזרים.

[מוזיקה מסתיימת]

[חסות]

[הפסקה ארוכה]

אלעד: מחלקות השבים בבתי החולים, כמו מחלקות השבים בבית החולים בילינסון, הם בסוף מחלקות בבתי חולים. אבל הם גם משהו אחר. מהרגע הראשון, עוד לפני שהם בכלל עברו לסטטוס של שבים, כשהם עוד היו בעזה, המשפחות של החטופים באו ועיצבו את החדרים, עם פרטים אישיים מהבית. גם אחר-כך, מהרגע שחמשת השבים אושפזו בבית החולים, מיכל מספרת שמחלקת השבים לא נראתה ולא תפקדה כמו אף מחלקה אחרת.

ד"ר שטיינמן: אתה יודע, אנחנו בבית החולים נורא Task oriented. אנחנו מתחילים בוקר, יש לנו איקס מטופלים, יש לנו רוטינות, לוקחים לכולם בדיקות דם בבוקר, אחר-כך ביקור רופאים, אחר-כך לוקחים החלטות, אחר-כך שולחים לדימות.

המחלקה הזאת מתנהלת לגמרי אחרת. אנחנו בונים פה costume [sic] made, לוח זמנים עבור כל אחד מהשבים. ולוח הזמנים הזה גם נתון למשא ומתן, שזה לא יקרה בשום מקום אחר בבית החולים. אם קם בבוקר אחד מהמדהימים האלה ואומר 'אני לא מסוגל הבוקר, leave me in your mother, עכשיו לא. אני רוצה בשקט שלי, אני רוצה לראות עכשיו סדרה של אנימה יפנית, שכל השבי התגעגעתי לראות', וכל ה-schedule שלא היה פשוט לתאם, כן? תיאמנו לו את ה-CT ל-11 ובדיקת העיניים ל-12, אבל הוא אומר 'עד אחת', אה… תעשו. זה משמח אותנו. זה הזמן לתת לו שוב להביע את דעתו, להיות שותף. אם אין פה דחף רפואי דחוף, זה הזמן לתת לו שוב את השליטה. אז אין שום דבר רגיל שמתנהל במחלקה הזאת וזה נפלא. עם זאת, שומרים על שגרה, כן, יש לוחות זמנים. אנחנו את הבירור הרפואי שצריך לעשות עושים ואת הטיפול נותנים, ולפעמים גם נוזפים שצריך. ולפעמים עוזרים למשפחה גם לחבר ביחד דברים ולהבין איפה להציב גבולות, וזה בסדר. בשביל זה אנחנו פה. זה תפקידנו. אין, אין, אני אומרת לך, בימים… זה היה גם בעסקה הקודמת, ואני אומרת את זה גם בעסקה הזאת, נשבעת לך, זה ימים שאני קמה ואני מקנאה בעצמי. איזה כיף לי שאני חלק מזה ואני שם!

אלעד: יש הרבה אושר, יש רגעים כאלה של התעלות. יש הרבה קולות, קולות של שמחה ממחלקת השבים. יש ביקורים מאוד מרגשים.

[הקלטה] [מחיאות כפיים ובכי]

דובר 1: "תודה לך, תודה."

דובר 2: [בוכה] "תודה. באהבה, באהבה."

דובר 1: "תודה לך, הכל בסדר. תודה."

אלעד: יש אנשים שבאים להרעיף אהבה, לתת מתנות, להנעים את זמנם של השבים.

[הקלטה] [שלמה ארצי עם מתן אנגרסט ומשפחתו]

[שרים]

"אמא שם שומרת גם כשאתה גדול

מחליפה לך בגדים

אומרת שאתה: מלך הגברים…"

[הקלטה] [רביד פלוטניק עם השבים בבילינסון]

[שרים] "אתמול היה אתמול (היום הוא יום חדש)"…

רביד פלוטניק: "שירו איתי את הפזמון".

[שרים] …"ואולי אתה זוכר"…

[השיר ממשיך להישמע ברקע]

אלעד: אבל יש שם גם קושי. אנחנו כולנו ראינו את מצבם של החטופים כשהיו בשבי. שמענו כבר עדויות, ראינו סרטונים. זו לא מציאות שיכולה להסתיים ברגע אחד, ברגע שבו חוזרים הביתה.

ד"ר שטיינמן: הסרטונים האלה לא שיקרו, מצבם התזונתי בהחלט הוא פוקוס מאוד-מאוד מרכזי כרגע במחלקה. ולמצבים כאלה של מה שנקרא "טראומה מטבולית" לאורך זמן, אותו רעב שהם היו בו תקופה ממושכת, וחסַרים, יש השפעות על המערכות השונות. יש לכל אחד גם את הפציעות הטראומטיות שלו, מי יותר מי פחות, מה-7 לאוקטובר, שכן או לא טופלו. ולא דיברתי… לא נתתי עוד פוקוס על הנפשי. תבין, הם, הם נמצאים גם עכשיו בסוג של מצבור בעצם של טראומות בגוונים שונים. הם כולם עברו את ה-7 לאוקטובר, הם כולם עברו שבי מאוד לא פשוט, והם כולם גם בתוך סיטואציה שבה הם תוך שנייה עברו מעולם אחד לעולם הפוך. וגם המשפחות צריכות לעכל, כי גם המשפחות במשך כל השנתיים האלה בעצם התייצבו, אתה יודע, במבנה משפחתי מסוים ובתפקידים מסוימים. ופתאום הוא חזר, ואחרי רגע האופוריה הגדול צריך שוב להתארגן ולהבין מי עושה מה ומי חוזר לעבודה. ויש פה, יש פה באמת דרך מאוד-מאוד ארוכה. והחלק הקליני וגם מהמראות הקשים, לא היה בנו חשש או פחד. זו עבודתנו.

אלעד: חלק גדול מתחושת הביטחון הזו שהם יודעים מה הם עושים, שהם יידעו לטפל בכל תרחיש, הוא תוצאה של הניסיון, של העבודה שכבר נעשתה בטיפול בחטופים ששבו בשנתיים האחרונות. בכל פעם הצוות הרפואי למד המון. ובכל פעם הם שיפרו והסיקו מסקנות. כמו, למשל, איך מטפלים במי שהיה מנותק כל-כך הרבה זמן, ועכשיו רוצה לחזור להיחשף לעולם, העולם שבמקביל גם הוא מאוד רוצה להיחשף לחטוף ששב.

ד"ר שטיינמן: בסבב הקודם הגענו עם איזשהי תפיסת עולם של חשיפה מאוד-מאוד איטית לעולם שמסביב. היינו מאוד-מאוד נוקשים בכניסות למחלקה. ובאמת תפסנו… זה, זה נכון גם עכשיו, זה חלק מהתפקיד שלנו לווסת. המחלקה הזאת היא סוג של תא-לחץ שמווסת בין הלחץ שממנו הם הגיעו ללחץ שבחוץ וצריך לעשות את זה, שאתה משחרר לחץ זה לאט-לאט. אממ, במשך הזמן וגם מניס… כניסיון, וכשי… לא מעט שיחות עם השבים והשבות על הימים הראשונים שלהם פה, הבנו שהחשיפה הזאת והמפגשים האלה הם, הם חלק מהעניין. גם הם שיקום, גם הם החלמה.

אז בפעם הזאת אנחנו קצת יותר מתירנים. אנחנו עדיין מבנים את זה יחד עם המשפחות ובהתאם לרצונות שלהם. אנחנו לא מאפשרים כניסות המוניות. אנחנו גם יצרנו בתוך המחלקה מרחב פרטי שאף אחד לא נכנס, כולל אנחנו כצוות, ומרחב ציבורי עם חדרי סלון פרטיים ששם הם מארחים ואנחנו מבקשים בקבוצות לא גדולות. ובונים את זה יחד איתם. אבל אה… ברוב הזמן זה עושה להם טוב. זו חלק מהחוויה. לחבר אותם שוב לעולם וגם לעולם החברתי וגם אה… למי שהם רוצים לראות. אנחנו עושים את זה בצורה מושכלת וזה תפקידנו וזה נעשה טוב. אבל בכנות, הפעם הזאת אנחנו קצת יותר מתירנים מהפעם הקודמת. הבנו שקצת החמרנו ואפשר לשחרר קצת יותר מהר ולאפשר להם יותר את המגע ואת החיכוך הזה עם העולם שאליו הם חזרו, כי הם נולדים מחדש וצריך לתת להם לצעוד על הרגליים.

אלעד: עבור הצוות הרפואי שבנה ומיישם את תוכנית הטיפול, החוויות ממחלקת השבים חודרות עמוק פנימה. האישי והמקצועי מתחברים, בכל מקום. זה קורה כששומעים סיפורים, זה קורה עם ההבנה המחלחלת - מי האנשים שמטפלים בהם, מה הם עברו, למה הם כאן. הכל משפיע על הצוות הרבה אחרי שמסתיימת המשמרת, כשיוצאים מהמחלקה, ושנוסעים הביתה.

ד"ר שטיינמן: תראה, הדבר הזה של הפרדה בין מי שאתה כבן-אדם והרגשות שלך לבין מי שאתה כאיש מקצוע, אממ… זה, זה תהליך שאתה במשך השנים כשאתה איש טיפול ואיש שנמצא בכל-כך הרבה סיטואציות שנראות כולן לקוחות… כפִּיק של סדרת דרמה, כרגעי שיא, אם אתה רוצה לשרוד בתוך העולמות האלה, אז אתה מפתח טכניקות אישיות - איך אתה ברגעים הנכונים עושה את ההפרדה הזאת, כי הרגעים שלנו הם רגעים של אי-ודאות, נציל או לא נציל, או מה בסופו של דבר מאותה החייאה באמת ייגמר, או, או אם נצליח להציל את הגפה של אותו חייל, ואתה… עוד פעם, אתה שומר על עצ… אתה חייב לשמור על עצמך, כדי לתפקד, כדי לשרוד לאורך זמן כשזה אירוע אחרי אירוע אחרי אירוע.

אבל פה, במקרה הזה, אין את הצורך במגננות האלה, כי עוד פעם, כי זה סוג של Happy End, הם חזרו הביתה. ואתה רוצה לחיות את הרגע הזה לא רק כאיש מקצוע [מוזיקת רקע], אלא גם כישראלי וכבן-אדם. ואתה זוכה להיות שם ולא רק לצפות בזה דרך המסכים, ואתה… זה סוג של הפסד אם תוותר ותנתק את עצמך רגשית. ואנשי הצוות שבחרנו שיהיו איתנו במחלקה הם אנשים שיכולים לעשות את האיזונים השונים האלה. אני חושבת שבאמת כולנו ברגע הזה… עוד פעם, יכול להיות שהיו שם מי ש… אני לא רוצה לדבר בשם כל אנשי הצוות, אבל מלהכיר את אנשי הצוות ומלראות מה היה שם, ולא רק בפעם הזאת, גם בפעם הקודמת שהגיעו אלינו השבים והשבות [מוזיקה מסתיימת], אנחנו כולנו שם כבני-אדם וכאנשי מקצוע וזה באמת רגעים נדירים. כי שוב, הרבה פעמים ברגעי קיצון אנחנו עושים את ההפרדה, ורק אחר-כך מחברים מחדש.

אלעד: גם כאן, בבית החולים, מתבססים על ניסיון עבר. הם כבר יודעים מה ההשפעה האפשרית של טיפול בחטופים שבים על הצוות. אחרי עסקאות קודמות בבילינסון ערכו מחקר. הם ראיינו את אנשי הצוות הרפואי שהיו שם, שעבדו במחלקת השבים.

ד"ר שטיינמן: בעצם, מתוך הראיונות האלה עולה שבתקופה שבה המחלקה מופעלת, אז כמובן כל הצוות הוא בהיי. אתה ב-doing, אתה מרגיש שאתה באמת במקום הנכון, בזמן הנכון. אין, מי שנכנס למחלקה הזאת זה זה וייב שקשה לתאר אותו אפילו. אה… כשהמחלקה נסגרת, באופן טבעי, הצוות מתחיל לעכל את הדברים שהוא שמע וראה ומבין, כי כשאתה עובד במחלקה כזאת אתה מסתכל לרוע בעיניים. אתה שומע מיד ראשונה, אתה רואה את הסימנים על העור, של השלשלאות. אתה, אתה… הם, הם מספרים, הם מדברים המון. וכשאתה ניצב מולם ואתה שומע את זה באופן בלתי אמצעי ולא מצונזר, אתה באמת נחשף, ואתה גם נחשף לקשיים שעוד הולכים להיות בדרך, בדרך השיקומית. אז בעצם את העיבוד האמיתי אתה מתחיל אחרי שהמחלקה נסגרת, אבל אנחנו עקבנו אחרי הצוות שלנו, ואנחנו ראינו שאחרי ה… בעצם סוג של נפילה כזאת שלפעמים אפילו חודרת לאיכות השינה שלהם ולחשיבה בכלל על יחסים וכו' וכו'. אם משוחחים עם אנשי הצוות חצי שנה אחרי, ואחרי שהם סיימו לעשות את התהליך הזה שהם עברו במגע הישיר אל מול השבים [מוזיקת רקע], תחושת ההעצמה המקצועית והתחושה הזאתי של עלייה בחוסן, בחוסן המקצועי ובחוסן המנטלי שלהם כבני-אדם, עולה בצורה משמעותית. יש בדרך תהליך שצריך לעבור. הוא כמובן כאין וכאפס, אנחנו לא הסיפור. הם הסיפור. אבל גם לנו כצוות יש בסופו של דבר את הדרך שלנו בתוך כל הדבר הזה, והדרך הזאתי היא דרך טובה.

[הקלטה] [ברקע קולות אנשים מדברים]

האחות אביבית זטלמן: "היה לילה רגוע יחסית. כל משפחה לקחה את הזמן שלה, להיות עם הילד. לשבת איתו, לדבר איתו. הם הצליחו לישון." [מוזיקת רקע]

אילן לוקאץ: "כן?"

פרופ' נעה אליקים-רז: "אני מסתכלת עליהם מיום ליום, זה כאילו עוברת שנה. אפילו המימיקה והשינוי בחיוכים שלהם. והתגובות, המנעד של התגובות, הספקטרום של הרגשות, אז כל יום הוא המון."

ד"ר שטיינמן: לתת להם חיבוק, לראות חיוך, לשמוע את אלון מנגן! אתה יודע, אני זכיתי, אני זכיתי, אני שמ… אני, אני שמתי את האוזן על הדלת עוד לפ… ממש עם הצלילים הראשונים. ו… אין, זה רגעים באמת-באמת מרפאים. להיות שם חלק מזה, לגעת, לחבק, לשמוע, לראות גם את העצב, אבל גם את החיוך. וגם את הרצ… את האומץ שלהם ואת הנכונות שלהם ואת החוכמה שלהם, איך הם שרדו את השבי הזה. ועם מה הם באו ומה הם הביאו איתם - זה הדבר הכי מחזק שיש. עם כל זה שאני עם עיניים פקוחות לרווחה ויש פה עוד דרך. והם יעשו אותה.

[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]

אלעד: דוקטור מיכל שטיינמן, תודה.

ד"ר שטיינמן: תודה לך.

אלעד: ותודה ל"אולפן שישי", שהקטעים ששמעתם מיום שחרור החטופים הוקלטו עבורם.

וזה היה "אחד ביום" של N12. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה הילה פז, דניאל שחר, שירה אראל ועדי חצרוני. על הסאונד יובל ברוסילובסקי, יאיר בשן יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם מחר.

[מוזיקה מתגברת ומסתיימת]

[חסות]