אחד ביום - העבר והעתיד של הסיוע הביטחוני

בשבוע שעבר, ראש הממשלה נתניהו התראיין למגזין הבריטי "האקונומיסט". השיחה נגעה בהרבה נושאים, בעזה, באיראן, בתמיד של ישראל בעולם. אבל כותרת המרכזית הייתה קשורה בכלל ליחסי ישראל וארצות הברית. כי במהלך השיחה נתניהו אמר שבכוונתו להפסיק לחלוטין את התלות של ישראל בסיוע הביטחוני האמריקני בתוך עשור - הצהרה שמהווה שינוי דרמטי מאוד במדיניות הישראלית. אבל הסיפור הזה, מתברר, הוא לא ממש סיפור על מה נתניהו רוצה להגיד ועל הכוונות של ישראל, אלא על מה שארצות הברית רוצה לשמוע. אז הפעם בעזרת פרופ' איתן גלבוע, מומחה ליחסי ארה"ב-ישראל באוניברסיטאות בר אילן ורייכמן, נדבר על העבר והעתיד של הסיוע הביטחוני מארצות הברית לישראל. 

---

‏תאריך עליית הפרק לאוויר: 21/01/2026.

‏[חסות]

‏[מוזיקת פתיחה]

‏אלעד: היום יום רביעי, 21 בינואר, ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני אלעד שמחיוף, ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום, בכל יום.

‏בשבוע שעבר, ראש הממשלה נתניהו התראיין למגזין הבריטי "האקונומיסט". ריאיון שגם צולם בווידאו. היו, באופן טבעי, הרבה נושאים לשיחה - עזה, איראן. אבל הכותרת המרכזית, המסקרנת ביותר, הייתה קשורה בכלל ליחסים של ישראל עם ארצות הברית.

‏[הקלטה]

Prime Minister Benjamin Netanyahu: “I want to taper off the military aid within the next 10 years.”

Zanny Minton beddoes: “That would be a very dramatic shift.”

‏אלעד: עכשיו, תרשו לי לתרגם מאנגלית בריטית לעברית. כי כשנתניהו סיפר שהוא מתכוון לצמצם את הסיוע הצבאי האמריקני לישראל, אז שמעתם, העורכת הראשית של ה"אקונומיסט" שילבה ידיים ואמרה "That would be a very dramatic shift". עכשיו, כשבריטית אומרת "מדובר בשינוי מאוד דרמטי". בעברית צחה זה כמו שישראלי יגיד "וואי בן אדם, זה מטורף!". עכשיו, זו באמת ידיעה מרעישה, זה צעד מאוד משמעותי. ונתניהו סיפר איך לצד ההערכה וההוקרה על עשורים של סיוע, הוא כבר בעצם הודיע לנשיא טראמפ, השינוי הדרמטי מאוד הזה בדרך.

‏[הקלטה]

Prime Minister Benjamin Netanyahu: “I said: We two, we’ve come of age, and we’ve developed incredible capacities, and it’s something deep, it’s not only…”

Zanny Minton beddoes: “You want to tape it off to zero within 10 years.”

Prime Minister Benjamin Netanyahu: “Yes.”

‏אלעד: זהו, המראיינת שמולו דיברה אולי אנגלית בריטית, אבל נתניהו דיבר כאן אנגלית אמריקנית. כי סיפור הסיוע האמריקני הוא לא סיפור על מה שישראל רוצה להגיד, כמו שהוא סיפור על מה שארצות הברית רוצה לשמוע.

‏[מוזיקת רקע]

‏אז הפעם, בעזרת פרופסור איתן גלבוע, מומחה ליחסי ארצות הברית-ישראל באוניברסיטאות בר-אילן ורייכמן, אנחנו עם העבר ועם העתיד של הסיוע הביטחוני מארצות הברית לישראל.

‏במשך לא מעט שנים הייתה בישראל מציאות, שהיום היא נראית כמו מדע בדיוני, מציאות שהיום כמעט קשה לתפוס אותה. זו מציאות שבה לא קיבלנו סיוע ביטחוני מארצות הברית, לא הסתמכנו על האמריקנים. וכשרצינו משהו שיעזור לנו כדי לשרוד, לא היינו מתקשרים לבית הלבן.

‏פרופ' גלבוע: מכורח המציאות, מפני שהנשיא הארי טרומן היה תומך גדול מאוד של הקמת מדינת ישראל, והכיר בה, הראשון מבין מנהיגי כל העולם, 11 דקות אחרי שישראל הוקמה. אבל במקביל, הוא הטיל אמברגו על נשק, מפני שהוא לא רצה להסתבך עם ארצות ערב והסכסוך, והאמברגו הזה הוסר אחר כך, אבל לא יכולת לקנות אפילו משרוקיות למשטרה הצבאית.

‏אלעד: משרוקיות זה דבר חשוב, אבל ישראל הייתה צריכה ציוד מעט יותר רציני. וכשהיחסים עם צרפת כבר לא סיפקו לנו את מה שהיינו צריכים, ישראל פנתה מערבה. ב-1962, הנשיא ג'ון קנדי השתכנע והסכים לספק לישראל מערכות הגנה. רק מערכות הגנה. השינוי הזה קרה בעיקר בגלל שתי סיבות.

‏פרופ' גלבוע: הסיבה האחת היא שבן גוריון בא וטען… הוא נפגש עם קנדי פגישה בלתי רשמית בניו יורק ואמר לו: "הערבים מתעצמים, מקבלים הרבה מאוד נשק מברית המועצות, והם מאיימים להשמיד אותנו, תקופה קצרה אחרי השואה, הדבר הזה לא מתקבל על הדעת ואנחנו צריכים נשק מכם". הדבר השני זה היה שבתקופה הזאת, לאחר 1956, ישראל קיבלה כור גרעיני, ארצות הברית התנגדה מאוד לתפוצת נשק גרעיני בעולם, ובן גוריון אמר לקנדי: "אתה מבקש ממני להפסיק את אה… או לעצור את הפיתוח הגרעיני שלנו, אז תיתן לנו נשק". ואז קנדי החליט לתת, בפעם הראשונה, נשק לישראל.

‏אלעד: הנשיא קנדי היה הראשון, אבל כדי שיהיו עוד אחריו, ישראל הייתה צריכה להוכיח לאמריקנים ולנשיאים האמריקנים, שזה אינטרס שלהם לסייע לנו. היה צריך להוכיח שאנחנו ראויים, יציבים, שאם ארצות הברית תעזור לנו, היא בעצם תעזור לעצמה.

‏פרופ' גלבוע: קודם כל, ישראל הוכיחה גם במבצע סיני-סואץ ב-1956 את יכולותיה הצבאיות, היא הפכה להיות מעצמה אזורית. מצד שני, המאבק הבין-מעצמתי במזרח התיכון, בין ארצות הברית לבין ברית המועצות, התחמם. וברית המועצות השיגה מעמד במדינות מצרים, סוריה, עיראק, תימן - כמעט בכל המזרח התיכון, ואז התברר שהבת הברית הכי אמינה והכי חזקה מול בנות הברית של ברית המועצות זו ישראל. ולכן באופן טבעי, הנטייה הייתה של ממשלים אמריקנים, בעיקר ב… כבר בשנות ה-60 ואחר כך, אחרי מלחמת ששת הימים, לפעול לחיזוקה, ולכן הסיוע הצבאי המסיבי.

‏אלעד: לא כל סיוע צבאי הוא זהה, והנשיא קנדי בחר לסייע בכך שהעביר נשק הגנתי. זה אחלה, כן, אבל ישראל לא רק הגנה על עצמה, ישראל הייתה צריכה גם לתקוף.

‏פרופ' גלבוע: פריצת הדרך הראשונה הייתה ב-1964, ראש הממשלה לוי אשכול נוסע להיפגש עם הנשיא לינדון ג'ונסון, שנהיה הנשיא בעקבות הרצח של ג'ון פ. קנדי, והוא מתקבל בבית הלבן.

‏[הקלטה]

President Lyndon B. Johnson: “We are aware, mister prime minister, of the problems of political adjustments that Israel faces with her neighbours.”

Prime Minister Levi Eshkol: “Mr. President, I thank you from the heart for your friendship, which is a source of the deepest encouragement to my people, as it faces the future with faith and hope.”

‏פרופ' גלבוע: ובביקור הזה, לוי אשכול הצליח להשיג התחייבות מצד לינדון ג'ונסון לספק לישראל נשק מודרני, בעיקר טנקים. אחר כך באה מלחמת ששת הימים, 67', עד אז ישראל בעיקר נשענת על נשק צרפתי, וגנרל דה-גול, נשיא צרפת, מטיל אמברגו על נשק לישראל, וגם הנשק הזה, אפשר להגיד, לא התאים יותר לזירה הצבאית. ואז בביקור שני שאשכול עושה בארצות הברית, הוא נפגש פעם שנייה עם לינדון ג'ונסון, הפעם בחוותו בטקסס.

‏[הקלטה]

Prime Minister Levi Eshkol: “This great land of Texas, it reminds me very much of parts of my own country, at all it is of course no comparison in size.”

‏פרופ' גלבוע: ואז ג'ונסון מבטיח לספק לישראל גם מטוסים - סקייהוק ואחרי זה פנטומים, כך שהיו פה כמה פריצות דרך משמעותיות, כי היינו צריכים להחליף לטנקים יותר מודרניים, ומטוסים יותר מודרניים, ופריצת הדרך הזאת אכן הושגה ב-1968.

‏אלעד: כן, זה מעבר מאוד חד, בסך הכל בכמה שנים, מלֹא להעביר נשק בכלל, ועד להעביר מיליארדים עבור מטוסים וטנקים. עכשיו, זה לא שארצות הברית קנתה מטוס ושלחה אותו אלינו ארוז בצלופן. בתקופה ההיא, ב-sixties, ב-seventies, נוצר המנגנון, מנגנון הסיוע, שהוא מעט יותר מורכב מרק לשלוח לנו מטוס. נכון?

‏פרופ' גלבוע: נכון. אז קודם כל, התהליך בנוי על זה שהנשיא צריך להגיש בקשה לקונגרס. מלכתחילה, בשל סוגיות חוקתיות, הלובי הפרו-ישראלי בוושינגטון, שהוא לובי די חזק, שנקרא איפא"ק, והרבה מאוד סנטורים פרו-ישראלים בקונגרס, לחצו לכך שהסיוע לישראל ייכלל בתוך חוק הסיוע הכללי האמריקני. הנשיא מגיש בקשה לסיוע למדינות שונות בעולם, אבל הוא לא יכול להוציא סנט אחד בלי אישור של הקונגרס. אז גם כשהיו הסכמים בין ישראל לבין הבית הלבן, זה עדיין היה צריך לעבור בקונגרס, זה תהליך מאוד מורכב ומסובך עם הרבה ועדות, גם בסנאט וגם בבית הנבחרים, אבל היוזמה היא תמיד של הנשיא. אבל אני יכול להגיד לך שהסיוע לישראל היה הכי פופולרי מכל הסיועים לכל המדינות בעולם, והקונגרס הרבה פעמים ביקש להוסיף על הבקשות של ה… של הנשיא, מפני שזה שיקף גם את דעת הקהל, וגם על דברים האחרים שייחדו את ישראל ממדינות אחרות בעולם.

‏אלעד: את חבילת הסיוע היה צריך לאשר מחדש בכל שנה, והשיטה עבדה ככה שהאמריקנים סיפקו את הכסף שבעזרתו ישראל תוכל לרכוש נשק, נשק אמריקני וגם נשק מהתעשיות הישראליות. ואם פרופסור גלבוע דיבר על הסיוע הזה כמשהו פופולרי, בשנות ה-70 הוא תפח להיקפי שיא. בשלב הזה, הסיוע האמריקני הפך לחלק משמעותי וחשוב באופן שבו הוגדרו כל היחסים שבין ארצות הברית לישראל. הסיוע היה מרכיב מרכזי באופן שבו מדדו עד כמה באמת מיוחדים היחסים.

‏פרופ' גלבוע: אז התחנה המשמעותית אחרי מלחמת ששת הימים, הייתה מלחמת יום הכיפורים.

‏[הקלטה] ראש הממשלה לשעבר גולדה מאיר: "בסמוך לשעה 2 אחר הצהריים פתחו צבאות מצרים וסוריה בהתקפה נגד ישראל."

‏פרופ' גלבוע: ששם גם נשקפה סכנה לישראל. ארצות הברית הפעילה רכבת אווירית. פשוט לא הייתה תחמושת, איבדנו הרבה מטוסים, איבדנו הרבה טנקים, היה צריך למלא את המחסנים. ובפעם הראשונה ארצות הברית נתנה לנו סיוע בסדר גודל של שלושה מיליארד דולר. אז כדי שהמאזינים שלנו יבינו, זה היה סיוע בהיקף של כל הסיוע שניתן עד אז, מ-46', 47' עד אז! אז זו הייתה קפיצה מאוד משמעותית, בהיקף הסיוע וגם בהיקפי הנשק שהגיע לישראל. והתחנה הבאה הייתה הסכם השלום עם מצרים.

‏[הקלטה]

Prime Minister Menachem Begin: “No more war, no more bloodshed, no more bereavement. Peace unto you. Shalom, Salam, forever.”

‏פרופ' גלבוע: והסיבה לכך הייתה שישראל הסכימה לסגת מכל סיני, לישראל יש שדות תעופה צבאיים בסיני, צריך לפנות אותם, ואז במהלך המשא ומתן, ארצות הברית הסכימה לתת לישראל סיוע משמעותי, כדי להעביר את שדות התעופה, וגם לדאוג לסיוע צבאי ארוך טווח ומסודר, כדי להבטיח שהפגיעוּת שנוצרה מבחינה אסטרטגית, כתוצאה מהנסיגה בסיני, לא תגרום לפיחות ביכולת של ישראל להגן על עצמה.

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: חסות אחת וממש מיד חוזרים.

‏[חסות]

‏אלעד: במלחמת יום כיפור, הסיוע הביטחוני האמריקני לישראל הפך לכל כך משמעותי, לכל כך מהותי והכרחי, שהוא הגיע, מבחינתנו, עם עלויות נלוות. האמריקנים העבירו לנו ציוד בשווי מיליארדים, ויחד איתו הגיעו גם תנאים. יחד איתו הגיעה גם השפעה אמריקנית חסרת תקדים.

‏פרופ' גלבוע: בהחלט, כי ישראל הפכה להיות תלויה לגמרי באספקת הנשק האמריקני. אנחנו קונים נשק, גם ממדינות אחרות, אבל לא בהיקפים ולא בצורות שהם מתקרבות בכלל למה שיש עם ארצות הברית. אז התלות הזאת גרמה מדי פעם לאמריקאים לחשוב: "אוקיי, אפשר להשתמש בזה ללחוץ על ישראל". יש כמה דוגמאות כאלה. הדוגמה הכי מפורסמת הייתה אחרי מלחמת יום הכיפורים, יש איזה שם קוד, זה נקרא "הערכה מחדש" ובאנגלית זה נקרא "reassessment". ומי שעשה את זה זה הנרי קיסינג'ר, שהיה כנראה הדיפלומט האמריקני הטוב ביותר בכלל במאה ה-20, אולי אפילו גם היום. ממשלת רבין, יצחק רבין הראשונה, לא הייתה מוכנה לקבל תנאים שהוא הציג להסכם ביניים בין ישראל לבין מצרים, אחרי מלחמת יום הכיפורים, התחלה של 1974, ואז קיסינג'ר אמר: "אה! אז אנחנו נראה לכם". הוא אמר: "אנחנו נכבד את כל הבקשות שאישרנו, אבל לא נדון ולא נאשר בשום בקשות חדשות". והתלות של ישראל ב-74', אחרי מלחמת יום הכיפורים, הייתה כל כך גדולה בארצות הברית, שיצחק רבין התקפל וקיבל את ההסכם הזה.

‏אלעד: לקבל עזרה זה דבר טוב, בטח במצב שבו חייבים את העזרה כדי להתקיים, אבל כשמעצמה כמו ארצות הברית היא זו שמספקת את העזרה, צריך לקחת בחשבון שלא תמיד הכל יתנהל חלק. האמריקנים תמכו בישראל, כן, אבל בשנות ה-80 הם כבר לא רצו לתמוך רק בישראל, כשהם הסתכלו על המזרח התיכון, ארצות הברית של רייגן החליטה אז למכור ציוד מתקדם גם לסעודיה.

‏[הקלטה]

President Ronald Reagan: “Today’s action by the Senate will not only strengthen Saudi-American relations but will also protect our economic lifeline to the Middle East, win favor among moderate Arab nations, and most important, continue the difficult but steady progress toward peace and stability in the Middle East.”

‏אלעד: וכך, הסיוע הביטחוני האמריקני לישראל, הוא קיבל פתאום טוויסט.

‏פרופ' גלבוע: זו פרשה מאוד מעניינת, מדובר היה במטוסי פיקוד ושליטה מסוג AWACS, שהיו אז מהפכניים מאוד. מטוס שנוסע באוויר עם צלחת כזו גדולה, מי שזוכר, מטוסי בואינג ועוד כמה מטוסי תדלוק. ישראל התנגדה מאוד לעסקה הזאת, משום שהיא שדרגה בצורה משמעותית את כוחה הצבאי של ערב הסעודית. הלובי פעל, כולם פעלו, ולא הצלחנו. זאת אומרת, רייגן הלך עם העסקה הזאת עד הסוף. אבל הוא פיצה את ישראל, בכך שבפעם הראשונה הוסכם על כך שישראל תהנה מיתרון האיכותי הצבאי. וזה אמר שישראל תקבל נשק הכי מודרני, שהיא תוכל לעמוד מול כל קואליציה של מדינות ערביות עוינות, וזה בא, בין היתר, כדי לאפשר את מכירות נשק גם למדינות ערב. מה שארצות הברית אמרה זה, אנחנו נמכור נשק למדינות ערב, אבל לכם ניתן נשק שהוא יהיה יותר… בדרגת פיתוח יותר גבוהה. ואז נקבע עוד משהו מעניין, שמפצה את ישראל, וזה הגדרתה של ישראל כמדינה שאינה חברה בנאט"ו, כלומר, שהיא יכולה להשתתף במכרזים למכירת נשק לארצות הברית.

‏אלעד: עם הבטחה ליתרון איכותי והמשך סיוע של מיליארדים, הגיע הרגע שבו הסיוע האמריקני הפך ליותר מסודר, ליציב, לטווח ארוך. לא עוד היה תלוי רק בהחלטה של נשיא ושל קונגרס, אלא מעכשיו דיל לשנים, חבילה לפרק זמן של עשור.

‏פרופ' גלבוע: תראה, כאן יש הצטברות של כל מיני נושאים. הדבר הראשון הוא ששדה הקרב הפך להיות גם יותר… יותר מתוחכם, יותר מודרני, עולה הרבה יותר כסף, והמשא ומתן על רכישות נשק הפכו להיות מאוד מורכבים. זאת אומרת, לפני שזה מגיע בכלל לקונגרס, צריך לסכם הרבה מאוד נושאים. עד אז, המשא ומתן היה על בסיס שנתי, היה לוקח כמה חודשים, אחרי זה הקונגרס מאשר, עברה שנה, עוד פעם מתחיל כל התהליך מחדש, וזה היה בלתי מתקבל על הדעת. ולכן הרעיון היה, וזה היה רעיון אמריקני, לא ישראלי - בוא נגדיר… בואו נגדיר את הסיוע במונחים של 10 שנים. נקבע סכום כסף מסוים שישראל תקבל אותו כל שנה, והיא תוכל להשתמש בו כראות עיניה, זאת אומרת, ישראל מחליטה איזה כלי נשק היא רוצה מארצות הברית, הממשל מחליט האם אפשר למכור לישראל את הנשק הזה או לא, ואז מסכמים את המשא ומתן הספציפי, ואז זה עובר לקונגרס.

‏אלעד: במעבר למודל של עסקה ל-10 שנים, ישראל קיבלה יציבות. הסיוע יועבר גם אם יהיו חילופי משטר, גם בתזוזות בקונגרס, התחייבות אמריקנית 10 שנים קדימה. אבל האמריקנים רצו גם הם לשפר את התנאים, כך שהמודל החדש, הכסף שהם משלמים, ישרת בכל זאת יותר טוב גם את האינטרסים שלהם.

‏פרופ' גלבוע: זהו כסף שעד 1997, בחלקו ניתן היה להשתמש לרכישת נשק בארץ מהתעשיות הביטחוניות. עכשיו, ההתחלה של השינוי הייתה שארצות הברית רצתה כל הזמן שהכסף הזה יושקע בתעשיות הביטחוניות של ארצות הברית, לא באלה של ישראל. לקח זמן, אבל כבר בתחילת שנות ה-2000, היה מדובר על כך שהכיוון הכללי הוא שכל הכסף הזה יושקע בתעשיות האמריקניות, וישראל לא תוכל להשתמש בו לרכישות נשק בארץ. בהסכם שנחתם בין אובמה לבין נתניהו ב-2016, נקבע שבאופן הדרגתי ישראל… העיקרון הזה נקבע, וישראל כבר לא הייתה יכולה לקבל כסף לרכישות בארץ, כל הרכישות היו צריכות להיעשות בארצות הברית, זה המצב כיום. זה גרם לזה שהתעשיות הביטחוניות בארץ נאלצו לפתח שותפויות עם חברות אמריקניות, כך שהם יוכלו לפצות את עצמן במידה מסוימת על אובדן הכסף הזה. וזה כמובן גרם לזה שיהיה אינטרס לתעשיות הביטחוניות האמריקניות לקבל הזמנות מישראל, וגם סנאטורים וחברי קונגרס שבאים מהמדינות האלה פעלו ללא התמדה לשמור שזה יהיה המצב, שישראל תמשיך לקבל סיוע צבאי והקצבות מארצות הברית, כדי שתוכל לממן רכישות נשק מהמפעלים האמריקנים.

‏אלעד: הדיל האחרון, הנוכחי, זה שסוכם בשנת 2016 עם ממשל אובמה, הוא תקף לעשור שבין 2019 עד 2028. הדיל הזה נחתם בתקופה… נקרא לזה מורכבת, ביחסים בין שתי המדינות, וגם תחת ביקורת גוברת בארצות הברית לסיוע האמריקני לישראל. עכשיו, זה מסביר למשל שינוי שקרה בדיל. הוויתור הישראלי, ההסכמה להשתמש בכסף רק כדי לרכוש נשק מתעשייה בארצות הברית, לא עבור נשק שמגיע מהתעשיות המקומיות בישראל.

‏פרופ' גלבוע: אני חושב שזה איפשר את ההצדקה להיקף הענקי הזה של הסיוע לישראל, כי צריך להבין שהסיוע שארצות הברית נתנה לישראל הוא הגדול ביותר מכל המדינות בעולם. והייתה על זה ביקורת, מה פתאום ארצות הברית נותנת סיוע כזה גדול לישראל, שהרבה מדינות אחרות זקוקות לסיוע בתחומים כלכליים וחברתיים. ומ-2016 ישראל מקבלת 3.8 מיליארד דולר לשנה, זה ל-10 שנים, כלומר סך הכל 38 מיליארד דולר, כאשר זה מחולק לשני תקציבים שונים: אחד, 3.3 מיליארד לרכישות נשק רגילות, וחצי מיליארד דולר לפיתוח מערכות נגד טילים, שזה נעשה בשיתוף פעולה בין ישראל לבין ארצות הברית. אז הכסף הזה הוא מושקע בהתאם לכך.

‏אלעד: מה שקרה מאז, קשור גם לסיוע הביטחוני האמריקני, אבל לא רק, כי יש פה עניין גדול יותר, מורכב יותר. מערכת היחסים כולה בין ישראל לבין ארצות הברית התערערה. אם בעבר, סיוע עצום בהיקפים שלו לישראל היה כמעט עניין ברור מאליו בארצות הברית, קונסנזואלי, מוסכם על ידי הרוב המוחלט, גם משמאל וגם מימין, הדבר הזה השתנה. עכשיו, יש לזה הרבה סיבות, אבל העובדה היא שהתמיכה בישראל נשחקה, ואיתה גם התמיכה בלהעביר לנו בכל שנה מיליארדים של דולרים.

‏פרופ' גלבוע: אז מאז, אפשר להגיד, נגיד 15 שנה, יש שתי תופעות, האחת בארץ ואחת בארצות הברית, שגרמו להתפרקות של התמיכה הזאת, בעיקר מכך שלמעשה הדמוקרטים הפסיקו לתמוך בישראל באותה רמה שהייתה קודם לכן. זה התחיל מהתערבות של נתניהו במערכות בחירות לנשיאות בארצות הברית ב-2012, הוא תמך ברומני נגד אובמה. אחרי זה הוא בא עם הנאום המפורסם הזה נגד ההסכם שאובמה חתם עם איראן, הסכם הגרעין הראשון, ונִכֵּר לגמרי את המפלגה הדמוקרטית. וזה המשיך הלאה כשנתניהו מתייצב לצד הרפובליקנים. אז זה התרומה של ישראל לאובדן התמיכה הדו-מפלגתית. אבל גם במפלגה הדמוקרטית התחילו לצוץ תהליכים של הקצנה, בעיקר האגף הפרוגרסיבי במפלגה הדמוקרטית. אז הם עוינים מאוד לישראל, ובכל דיון שהיה על סיוע החוץ הם התנגדו. הם התנגדו לסיוע, גם אפילו במלחמה, מלחמת אוקטובר, השבעה באוקטובר שאני קורא לה, עם חמאס ושלוחות איראן האחרות, הם העבירו ביקורת על ממשל ביידן שסייע לישראל. עכשיו, מה שקרה עם ניצחונו השני של טראמפ, זה שגם בקרב הרפובליקנים יש קיצונים ימניים בדלנים, שלא רוצים בכלל שארצות הברית תהיה מעורבת בעולם, שלא תסייע לעולם, סיוע צבאי אין על מה לדבר, התערבות צבאית על אחת כמה וכמה. וכאן נוצר מצב שהקיצוניים משני הצדדים, שהתחזקו בשנים האחרונות, גם הדמוקרטים וגם הרפובליקנים, הם נגד סיוע לישראל.

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: תהליך השחיקה, הביקורת הגוברת על הסיוע הביטחוני לישראל, התהליך הזה הואט אחרי מתקפת שבעה באוקטובר. ישראל הייתה זקוקה לסיוע גדול, לסיוע חירום באופן בהול, ובמקרה הזה שוב פנינו לבית הלבן.

‏פרופ' גלבוע: וארצות הברית הייתה צריכה לספק לנו תחמושת בהיקפים מאוד משמעותיים, אז הקונגרס התבקש לממן גם את הסיוע המיוחד הזה. הוא הגיע בסך הכל ל-16 מיליארד דולר. זאת אומרת, בנוסף ל-3.8 הרגילים, קיבלנו עוד 16 מיליארד דולר, שהלכו פשוט למלאים. ממשל ביידן נחלץ לעזרתנו בצורה מאוד משמעותית, למרות כל הביקורת שמעבירים עליו.

‏[הקלטה]

President Joe Biden: “United States stands with Israel. We will not ever fail to have their back. We’ll make sure that they have the help their citizens need, and they can continue to defend themselves.”

‏פרופ' גלבוע: ולכן היה צורך בהקצבות מיוחדות. אבל כאן אני אוסיף איזה נקודה: בהסכם הזה של 2016 שדיברנו עליו, בין אובמה לנתניהו, יש סעיף ששם כתוב, שישראל תימנע ב-10 השנים הקרובות מכל פנייה לתקצוב חריג. כי עד אז היו כל מיני מניפולציות כאלה, כל מיני טריקים, שבהם חוץ מההקצבה הרגילה שהייתה אז בסדר גודל של נגיד בין מיליארד וחצי לשני מיליארד דולר, נגיד בתחילת שנות ה-2000, היו כל מיני מעקפים כאלה, שכסף נוסף הועבר, הרבה פעמים מתוך הסכמה בין הבית הלבן לקונגרס, זה לא היה יוצא דופן או חריג מאוד משמעותי, אבל בהסכם 2016, שנכנס לתוקפו ב-2018, נקבע שזה כבר לא יהיה המצב. אבל כמובן שאם יתפתחו כאן מצבי חירום, יהיה עוד סיבוב אחד עם איראן, ישראל תצטרך שוב לכמויות נשק גדולות וחדשות, אני כמעט בטוח שארצות הברית תענה להן.

‏אלעד: כן, בהחלט יכול להיות שאם עכשיו ניכנס, לדוגמה, לעוד סבב מול איראן, אז ארצות הברית תסכים להעביר תקצוב חריג לישראל. אבל כבר די ברור שבטווח הארוך המצב ישתנה. מתקפת שבעה באוקטובר אולי האטה את תהליך השחיקה, אבל המלחמה הארוכה שלנו בעזה הובילה לכך שהתהליך בעצם הואץ. הביקורת על ישראל גברה. שאלת הסיוע הביטחוני הפכה למרכזית, זה כבר לא שיח שנמצא רק בשוליים. זו שאלה שכבר נשאלת בקול רם - למה ארצות הברית צריכה להמשיך לממן נשק לישראל?

‏פרופ' גלבוע: כן, אלעד, אני רוצה להוסיף פה עוד משתנה אחד, וזה מצבה הכלכלי של ישראל. הרי אי אפשר להשוות, ישראל הפכה להיות מדינה מאוד עשירה. אז יש כאן שתי סוגיות שלכאורה כורכים אותן ביחד, אבל הן נפרדות. הנושא הראשון זה אספקת הנשק, והנושא השני זה המימון, החלקי לפחות, של הנשק הזה במיליארדי דולרים. ואז הטענה היא: ישראל שהיא מדינה כל כך עשירה, מה היא צריכה עוד כסף מארצות הברית לרכוש את הנשק הזה? אז למעשה, מה שאומר נתניהו זה, "אני לא צריך את הכסף הזה, נעשה את זה בהדרגה, אבל אני צריך את הנשק". זאת אומרת, מה שהוא מנסה לעשות זה לפצל באמת בין שתי הסוגיות האלה, שבעבר נכרכו אחת בשנייה.

‏אלעד: ושוב, בצל הביקורת, ישראל נאלצת לוותר על משהו בניסיון לשמור על חלק מהסיוע האמריקני. נתניהו אמר בעצם שני דברים: האחד הוא, שישראל תצמצם את הסיוע אבל משנת 2038, כלומר ישראל רוצה דיל במתכונת הנוכחית גם בעשור הבא. הדבר השני שאמר נתניהו, הוא שישראל עדיין רוצה נשק אמריקני, היא עדיין רוצה יתרון איכותי על פני השכנות שלה, היא עדיין רוצה מערכת יחסים מיוחדת, רק שבעתיד ישראל תהיה מוכנה לשלם על כל זה מכיסה. להקדים תרופה למכה זה דבר טוב, אבל ישראל חייבת להיערך. היא חייבת להיערך לאפשרות שהדיל לעשור הבא יהיה פחות טוב מהדיל של העשור הנוכחי. היא חייבת להיערך למציאות שבה המרכיב הכלכלי בסיוע הביטחוני האמריקני ייגמר. מציאות שבה ישראל תצטרך לממן נשק במיליארדים בלי עזרה של הדוד מאמריקה.

‏פרופ' גלבוע: ישראל תלויה לגמרי באספקת הנשק האמריקאי, אבל היא אינה צריכה את הסיוע הכספי הזה של 4 מיליארד דולר לשנה. אני חושב שיש סיכוי טוב שבמשך העשור הזה ניתן יהיה לבסס את התוכנית החדשה. אני יודע שיש תוכניות כאלה במשרד הביטחון שלנו. זה אינטרס משותף גם לממשל שלנו וגם לממשל האמריקני. ישראל נלחמת עם נשק אמריקני, זהו מידע שבכלל קשה להעריך אותו. ישראל מפתחת דוקטרינות צבאיות, יש שיתופי פעולה בסייבר שישראל היא מצטיינת בו. אז אי אפשר להגיד כאן שזה באמת סיוע לנזקקים. ולכן אמרנו, שכדי שהסכם חדש ייכנס לתוקפו ב-2028, צריך לנהל אותו מעכשיו ובצורה מאוד חכמה ויסודית, כדי שאנחנו נמשיך לקבל נשק מארצות הברית, לא נממן אותו, כדי להסיר את הקוף הזה מעל היחסים בין שתי המדינות.

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: פרופסור איתן גלבוע, תודה.

‏פרופ' גלבוע: תודה רבה אלעד.

‏אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה שירה אראל, דניאל שחר, עדי חצרוני והילה פז. על הסאונד יאיר בשן, שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

‏אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם מחר.

‏[מוזיקת סיום]

‏[חסות]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה