אחד ביום - שיחה עם אלה חיימי

אתמול בשעות הצהריים ערכנו שיחה עם אלה חיימי, שבעלה טל לחם בכיתת הכוננות של ניר יצחק, נפל בשבעה באוקטובר ונחטף לעזה. היא סיפרה לנו על החיים בלעדיו תוך המתנה מורטת עצבים לשובו, על הצורך בסגירת מעגל ועל הציפייה שהציבור ימשיך לעמוד לצידה ולצד המשפחות האחרות. בלילה, התקבלה הודעה שהחלל שהושב הוא טל. אז הפעם, אנחנו מביאים את השיחה עם אלה חיימי, שסוף סוף יוכלו היא וילדיה, להיפרד.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 21/10/2025.

[חסות]

[מוזיקת פתיחה]

אלעד: היום יום שלישי, 21 באוקטובר, ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני אלעד שמחיוף, ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו, סיפור אחד ביום, בכל יום.

[מוזיקה מתגברת ומסתיימת]

רגע לפני שתאזינו לשיחה, אני חושב ששווה כבר עכשיו, על ההתחלה, להוסיף לה מעט קונטקסט. אנחנו דיברנו אתמול, בשעת צהריים. אלה הייתה בבית, היה קצת רעש מסביב, אז בשלב בדיקות איכות הסאונד, היא הציעה שתיכנס לחדר אחר, לחדר שקט יותר. לממ"ד.

[מוזיקת מיתרים עדינה]

באותו ממ"ד, באותו בית בניר יצחק, אלה ישבה עם שלושת הילדים שלה ושל טל, ועם עוד תינוק שהיה לה בבטן, בשבעה באוקטובר, כשטל יצא לכיתת הכוננות להגן על הקיבוץ.

קצת לפני שדיברנו אתמול, ממש רגעים לפני, לא רחוק ממנה, בעזה, הודיע ארגון חמאס שבערב יועבר לישראל חטוף חלל נוסף. כמו בכל הפעימות הקודמות, כשהיא ישבה שם בממ"ד ודיברה איתנו, אלה לא ידעה אם זה אומר שטל שלה יחזור.

[מוזיקה מסתיימת]

אלה: זה יכול להיות כן וזה יכול להיות לא, ואני מזכירה גם שזה יכולה להיות טעות. הכול כבר… חווינו כבר הכול.

אלעד: אתם יכולים להבין, כל הסיטואציה הזו גרמה לנו להרגיש לא כל כך בנוח. הממ"ד, החרדה, הציפייה, המתח. אני התנצלתי, ואני הודיתי לה על הזמן עוד לפני שרשמית התחילה השיחה. וכמו שמיד תבינו, אלה חיימי היא בן אדם מיוחד. כי לא רק שהיא לא הייתה זקוקה להתנצלות או לתודה, להפך.

אלה: אז קודם כל, אני אודה לכם ש… מעסיקים אותי, במקום שאני אהה… אשב ואצפה או אחשוב על זה, אז זה מסיח וזה טוב, ויותר מאוחר גם יגיעו הילדים ו… אני אצטרך גם להגיד להם, כי אני… אני מעדכנת אותם על כל, על כל שינוי כזה, על כל ידיעה שיש.

אוי זה כזה מתח, באמת. אני לא… אי אפשר להעביר את זה תמיד דרך הקול, אבל… אבל אנחנו במתח מאוד גדול.

[מוזיקה קצבית]

[הקלטה] אלעד: "בשעות הלילה נודע שהגופה שהוחזרה אתמול לישראל היא של טל, של טל חיימי זכרו לברכה. אנחנו מכאן מחבקים את אלה ואת ארבעת הילדים חיבוק גדול וחזק. ומביאים את השיחה שערכנו עם אלה אתמול בשעות הצהריים."

[מוזיקה מסתיימת]

שלום, אלה.

אלה: שלום.

אלעד: אנחנו דיברנו עם משפחות של חטופים חיים כל כך הרבה פעמים בשנתיים האחרונות, וכל פעם נשאלת השאלה המתבקשת של "האם אתם מדמיינים?", "האם אתם חושבים?", ו"מה תעשו?" ו"מה תגידו?" ו… כשמצד אחד זה פתאום הופך להיות מוחשי, האפשרות הופכת להיות מוחשית עם כל סימני השאלה, את חושבת על זה?

אלה: כן, אני, אה… אני הרבה חושבת לאחרונה מה יהיה כשהוא יחזור. בשני המקרים זה גרוע - גם אם הוא חוזר, אנחנו באים להלוויה שזה ר… חלק מאוד קשה מבחינתי; ואם הוא לא חוזר, זה קטסטרופה גדולה. אה… שני ה… זהו, "lose lose", מה שנקרא. אה, אבל כן, אני מדמיינת, אני מודה שכשלפני העסקה, כשהיה נראה שהם הולכים להחזיר 10, 15 ככה ביום הראשון, אה… דמיינתי לפרטי פרטים איך אני רוצה שהיום הזה ייראה. ממש כבר התחלתי לדמיין את ההלוויה, מי מדבר ומה אומרים, מה אני אומרת? האם אני בכלל מדברת? אה… ובאמת, היה איזשהו שבר מאוד גדול אחרי היום הראשון. עכשיו אני כבר פחות חושבת על זה, אני מודה.

אלעד: אותו רגע שבו אנחנו ציפינו כולנו, כשהעסקה יצאה לפועל באותו יום, למספר גבוה של חטופים חללים שיחזרו, ואז כשהגיעה הודעה על ארבעה, זה בטח היה רגע של… של… של שבר נורא, ואני תוהה, ברגע הזה איך מצליחים בעצם פתאום לאזור כוחות ולהגיד "ממשיכים"?

אלה: אין ברירה, מה? אין ברירה. אני מסתכלת על טל, ואני אומרת מה, ככה, ככה זה צריך להיגמר? לא. ממש לא. אין סיכוי. אני חושבת, זה היה רגע קשה, אבל אתה יודע, בכנות אני אומרת לך, עכשיו, כשאני סוקרת את השבוע האחרון, שבוע וחצי האחרונים, אה… זה לא היה הרגע הכי קשה. אני חושבת שהרגע הכי קשה היה בכנסת. ישב שמה אודי גורן, שהוא בן משפחה שלנו, הוא היה נציג המשפחה, הוא ישב עם עוד כמה משפחות, נציגי משפחות, והרגע הזה שבעצם יושב ראש הכנסת, ראש הפרלמנט שלנו, מוריד את הסיכה ומורה להוריד את תמונות החטופים, זה היה רגע מאוד קשה. כי עם חמאס אין לי דרך להתמודד. אין לי, באמת. הוא ארגון טרור שפל ורצחני, ואין לי… אין לי דרך להתמודד איתו. אבל מבפנים, לנו, ובטח ובטח להנהגה שלנו, הם צריכים להיות נושאי הדגל. והוא, ממנו הייתי מצפה לשמוע, "אנחנו כל כך שמחים שחזרו חטופים, אנחנו כל כך מודים לך, כבוד הנשיא, אבל אנחנו לא נרפה". ו… אני חושבת שאחד החששות הכי גדולים של כולנו, המשפחות, זה להישאר לבד. אה… פתאום נוסעים ליד עזריאלי ורואים שהפסיקה הספירה; ופתאום כל מיני בניינים שהיה כתוב עליהם כבר לא כתוב, בכל מיני מקומות החליפו את הדגלים הצהובים בדגלי ישראל, ומורידים סיכות, ומורידים צמידים, ו… וזה, וזה החלק הקשה, פנימה, מבפנים.

[מוזיקת רקע שקטה]

צריך ללחוץ אותם. צריך למצות את ההסכם הזה, כי אחד הדברים שאנחנו נוטים לחשוב שההסכם היה על 20, אבל ההסכם היה 48. הסעיף הראשון בהסכם מדבר על 48. ו… לא לעבור הלאה לסעיפים הבאים, שנורא רוצים כבר להגיע אליהם, שכוללים את שיקום הרצועה, והסכמי אברהם, ופתיחת מעברים, אבל באמת להשתמש בכלים שיש לנו למדינת ישראל, ולא להמשיך הלאה עד שהסעיף הראשון לא מתמלא. עכשיו, נכון שהסבלנות תיגמר בשלב מסוים. זה ה… זה גם מאוד מפחיד, שאו אצלנו בהנהגה או מבחוץ, מישהו מלמעלה יגיד לנו "אוקיי, עד כאן". אבל לפי מה שאני מבינה, אנחנו עוד לא, אנחנו עוד לא שם, אנחנו עדיין בשלבים של למצות את ההסכם כמה שאפשר.

[מוזיקה מסתיימת]

אלעד: יש, אבל, מקום שבו אתם מדברים, שוב אתם כמטה, כמאבק, על הזמן הזה? כלומר…

אלה: כן.

אלעד: כן? זה, זה עולה?

אלה: כן. אנחנו מבינים שזה חלון זמן עכשיו. חלון ש… שלא בטוח שיחזור על עצמו. אה… מתישהו תיגמר הסבלנות, וזה… זה מאוד מאוד מפחיד. אני גם, אני גרה בניר יצחק, אנחנו שלושה קילומטר מהגבול, ואתמול הייתה כאן הרעשה, אה… אני לא זוכרת כל חיי בניר יצחק כזאת הרעשה. וזה גם אה… מוסיף לעמימות ולחרדה ולבלבול שיש לנו בימים האלה. אז אני אומרת: "רגע, אז מה, זהו? ההסכם נופל עכשיו? נגמר?". קשה.

אלעד: זה בסדר להחזיר אותך לשבעה באוקטובר?

אלה: תחזיר. אני חיה אותו כמעט יום יום. [מצחקקת]

אלעד: כלומר?

אלה: אה… זה בעק… כאילו הרבה, לפעמים זה פלאשבקים של מה שהיה באותו יום. אה… אבל בגלל שחזרנו הביתה, אז… אז הממ"ד הזה והשעות, אפילו איפה שאני מדברת איתכם עכשיו, השעות שהעברנו בו, אה… זה, זה נחרט, זה… זה, לא כל כך מהר זה משהו ששוכחים.

אלעד: את בשבעה באוקטובר היית חודשיים לתוך ההיריון?

אלה: כן.

אלעד: אני מניח שהתרגשתם מאוד.

אלה: מאוד. זה… אתה יודע, זה השלב הזה שהוא כל כך ההתחלה, שאתה לא יודע בכלל אם ההיריון יחזיק או לא, ובטח ובטח בגיל שלי. השלב הזה שבטח שלא מספרים, עוד לא ידענו אם זה בן ובת, אבל, אה… אבל כן, פה ושם יצא להבליח איזה שיחה קצרה על… על זה, על דברים שכאילו איך נתארגן לקר… ארבעה ילדים, זה כבר משהו אחר לגמרי. אה… מאוד התחלתי, ואני, אני חושבת שאחת המחשבות שעברו לי בראש בשעות שהייתי בממ"ד זה… אפילו אחרי הצהריים שכבר הבנתי שמשהו נורא קרה, רק לא ידעתי מה - זה, איך אני אגדל ארבעה ילדים? כאילו, אפילו עברה לי מחשבה שאני… מקווה שהילד הזה לא ישמע את הפודקאסט הזה לעולם, אבל שאולי אה… שאולי זה לא כל כך אה… יהיה אפשרי, וש… אני לא רוצה את זה בלי טל.

אלעד: אני חושב שזה מאוד מובן ב… בסערת הרגשות ובתוך הטראומה הגדולה. אבל בעצם טל יצא להילחם, חלק מכיתת הכוננות, בזמן שאת, שוב, בהיריון ועם שלושה ילדים בממ"ד.

אלה: נכון. אבל צריך לזכור רגע, לנסות לחזור למציאות של אותם ימים. היום הכל אה… נראה כמו איזשהו סיפור, אבל אז, זה היה משהו מאוד, אני לא רוצה להגיד שגרתי כי זה לא, אבל משהו שלא… לא היה חריג. אני נמצאת עם היל… בממ"ד, עם השלושת הילדים לבד, זה משהו שעשינו אותו כבר הרבה מאוד פעמים, בידיעה שטל בחוץ, אה… או בכיתת כוננות או ביחידת מילואים שלו, זה לא היה משהו חריג. כיתת הכוננות שלנו הייתה אה… מאומנת במידה מסוימת, טל היה יחסית מאומן, גם בגלל המילואים שלו, אבל אממ, זה היה פה ושם מטווחים "על האש" הרבה, הרבה "על האש", אה… מאוד מגובשים, היה להם נשקים בבית, מאוד מצוידים, אה… אבל אני חושבת שבתרחיש הכי גרוע שלהם, הם… הם התכוונו לשניים שלושה מחבלים שיתקרבו לקיבוץ, וגם יגיעו מכיוון מאוד מסוים, מאחורה, לא מהשער שהם נכנסו בסופו של דבר. ו… וזה לא מה שהיה.

אלעד: מתי את הבנת שזה לא עוד אירוע?

אלה: שני דברים קרו. אחד, אה… שאחד מחברי כיתת הכוננות כתב בפייסבוק, אה… "חייבים עזרה בניר יצחק, ניר יצחק לא בידינו". ואמרתי, מה הוא כותב בפייסבוק? מה? מה הקשר? אה… למה אתה כותב בפייסבוק? והתייחסתי לזה גם בצורה נורא נורא תמימה. כתבתי: "מה קורה? תחזיקו מעמד" [מצחקקת]. כל כך אה… תמים. והדבר השני שקרה זה שראיתי חברי כיתת כוננות אה… כותבים בקבוצות… נותנים הנחיות בקבוצת וואטסאפ. אה… ו… וגם אז אמרתי לעצמי, "אוקיי, טל, בטח טל וליאור עומדים שם בשער עם הצבא, מכווינים, מתאמים". ואז כתבתי להם הודעות אישיות והם לא ענו לי. אה… ו… וגם ראיתי שאני שולחת לטל הודעות והן לא נכנסות אפילו. ואז חיברתי את הפאזל הזה שמנסים לא לחבר אותו, כי אנחנו בטבע שלנו אנשים שלא… לא מסוגלים לחשוב על, על משהו כל כך גרוע. חיברתי את הפאזל ו… והיה לי ברור שמשהו קרה.

אלעד: מה עשית עם הילדים בכל השעות האלה? כי את מתארת פה סיטואציה שבה, אני בטוח שהמוח שלך בעצם התחלק לשני חלקים, אחד זה ה… אשתו של טל, חוששת, ואיתך שלושה ילדים שמסתכלים עלייך ואת צריכה להיות ה… מקור שלהם ל… לרוגע וביטחון.

אלה: נכון. אה… תראה, אה… ידעתי פחות או יותר מה קורה באזור. שמענו את היריות, היריות אמנם היו בשער, אבל זה היה נשמע כאילו זה מחוץ לדלת. ראיתי את ההתקדמות גם של המחבלים ב… בקבוצת וואטסאפ. כל מי שנכנסו אליו כתב. אז ראיתי שהם לאט לאט מתקרבים אלינו. ואני לא יודעת איך זה עדיין הדאגה היחידה שלי הייתה על טל. ידעתי שלנו לא יקרה כלום. לקחתי גם סכינים, חשבתי אני מי יודע מה, אבל אה… לא יודעת, הייתה לי תחושה שלנו לא יקרה כלום ורק לטל דאגתי. והילדים, שמעתי על זה גם בבתים אחרים, נכנסו לאיזשהו מנגנון ניתוק. או שהם נרדמו או שהם באמת ראו סרט. היה לנו אז לפטופ אחד, זה מה שהיה לנו. ואני חושבת שאם ישאלו אותם מה הם זוכרים, יגידו שהם זוכרים אותי בוכה, כי… כי אני כל כך דאגתי לטל. אבל ניסיתי לתפעל את האירוע. כאילו, הדלת שלנו, הידית הייתה שבורה, לעולם לא חשבנו, ש… של הממ"ד, לא, לא חשבנו שנצטרך לטפל בזה. אמרנו שטל יטפל, הוא לא הגיע לזה. אז יצאתי להביא להם אוכל, ויצאתי להביא להם קערה לעשות פיפי, אה… ויצאתי להביא מטען, זאת אומרת אה… תפעלתי. מה שאני יודעת לעשות.

אלעד: ומסביבך גיהנום.

אלה: מסביבי גיהנום. אני זוכרת שאני יוצאת החוצה כדי להביא קורנפלקס וחלב, ואני הולכת על ארבע כדי שה… לא יראו את הראש שלי בחלון.

אבל אה… הייתי ממש אה… ממש בסערה. גם אה… גם כבר קצת בחילות, כבר של תחילת היריון היו ו… והמון מחשבות קדימה. אני כל הזמן מתכננת, אז אני אומרת "מה יהיה? מה יהיה?" ומהרגע שהצבא הגיע, ושאחרי הצהריים, שהתחילו להגיד שהולכים להתפנות לבתי הילדים, אז, אז עשיתי בטלפון רשימה מה לקחת. אה… שאני אהיה מאורגנת, כי אמרו לנו "יהיה לכם ממש מעט דקות להתפנות לבתי הילדים", אז רציתי לעשות את זה כמה שיותר מהר. לצאת כבר מהממ"ד.

אלעד: וב… בזמן הזה את שואלת איפה טל? מנסה ליצור קשר?

אלה: אה… יותר מזה, אני יודעת שכשאני… ריכזו אותנו בבתי הילדים, הצבא, זה מה שהוא ביקש, כי הם ממוגנים. אני יודעת שאני הולכת לקבל חדשות ש… חדשות קשות, כי חדשות לא קשות מוסרים בטלפון. חדשות קשות צריך לדבר. ו… אני לא… לא… עם ה… בידיים, עם השקי שינה והכריות, הכול על האופניים, ואני שואלת את הילדים, "אתם רוצים לנסוע באופניים או שאתם רוצים ללכת ברגל?" ואני כבר מוכנה עם האופניים, כי אני יודעת שלא משנה מה הם יבר… יבחרו, אני חייבת להיות לפניהם, שיהיה לי את הכמה שניות האלה לקבל את הידיעה לפניהם.

[מוזיקת רקע שקטה מאוד]

ואני נוסעת על אופניים, הם בחרו ללכת ברגל, ואני יודעת גם שאנחנו ב… כאילו מבחינתי אני הולכת בתוך מטווח. נכון, אמרו לנו שאפשר, אבל מי יודע אם מתחת לאיזה שיח לא מסתתר איזה מחבל. אני רוכבת מהר מהר לפניהם, הם רצים אחריי, הם באמת מנסים להדביק את הקצב. אה… מתים מפחד. אני מרחוק רואה בכניסה לגן את אורטל. אורטל היא הדודה של טל והיא הייתה סגנית צח"י ביום הזה. ובאמת היא מספיקה ב-10 שניות לפני שהילדים מגיעים להגיד לי שהטלפון של טל אוכן בחאן יונס, אבל שזה חדשות טובות, כי… כי הוא לא דיווח שהוא נפגע, והוא יחזור. וזה היה עד היום אחד הרגעים שהכי קשים לי, כי… כי זה היה הרגע שהבנתי שטל לא נמצא. אה… וזה היה מאוד מאוד קשה, ומהר מאוד אני לוקחת את הילדים ומספרת להם ומעדכנת אותם.

אלעד: מספרת שמה? כי, כי אני מנסה לחשוב, את יודעת, לאן הראש הולך כאשר אומרים שהטלפון אוכן בחאן יונס…

אלה: אז לא… אז לא הבנתי כלום. אז מבחינתי טל חטוף בחאן יונס, יושב שמה איפשהו. זה כמו שזה. אה… אבל היום אני מבינה כבר שלא לקחתי… הראיתי להם על המפה איפה, איפה זה חאן יונס, כמה שזה קרוב אלינו, ואמרתי להם שזה, שזה ייגמר בקרוב.

אלעד: זה… זה דבר מדהים בעיניי, אלה, כי, כי זה כל כך לא מובן מאליו. ברגע הזה לקחת את הילדים, הילדים שהיו אז בני כמה?

אלה: התאומים היו בני תשע ואודי הקטן היה אז בן שש.

אלעד: אז, לקחת שלושה ילדים, בני תשע ושש, ולשבת איתם מול מפה, ולהראות להם את חאן יונס ולהסביר להם - זו איזה פתיחות שגם אחר כך מלווה את המשפחה שלכם בכלל, אבל, אבל ברגעים האלה זה כל כך לא מובן מאליו בעיניי. מאיפה זה בא?

אלה: קודם כל זה בא משנים של הדרכות חוסן [מצחקקת] שאנחנו עוברים פה באזור. אה… שכאילו לתת לילדים כמה שיותר ודאות מותאמת אליהם. כי אם אני אגיד להם "ילדים, אבא נחטף לחאן יונס", זה לא יגיד להם שום דבר. כשאתה רואה את זה מוחשי, ואתה רואה איפה זה חאן יונס ביחס לניר יצחק, על הגבול, אז זה נותן קצת יותר ודאות וקצת יותר מידע. ואני… ואנחנו למדנו כבר שכמה שנותנים יותר מידע אז, אז זה טיפה יותר נותן שליטה. המטרה היא ברגעים האלה לתת שליטה לילד. וזהו, וגם היינו… סביבנו תיאמנו את זה שנהיה עם המשפחה באותו בית ילדים, וגם חלק מהחברים יהיו שם ו… וזה באמת היה… היינו ככה 24 שעות עם כלבים, חתולים, אנשים קשישים, הכול, על הרצפה, ככה, ישנו על הרצפה. אני חושבת שזה לילה שלא ישנו בו יותר מדיי, אני לפחות. זהו.

אלעד: במשך חודשיים את לא ידעת מה מצבו של טל, ואני תוהה, בלי מידע, בלי סימן, בלי אינדיקציה - מה עבר לך בראש? מה דמיינת? אולי מה קיווית או ממה פחדת?

אלה: אני חושבת שבימים הראשונים, הפחד הכי גדול היה, כולנו זוכרים מה קורה במחנה שורה. אני… אני יודעת שיש כאלה שאומרים הפוך, אבל אני אני רציתי שהוא יהיה חטוף, כי… כי אני מכירה את טל. טל, יש לו יכולת שרידות לא נורמלית. ביום יום שלו הוא כמעט לא היה אוכל. הוא כמעט לא היה שותה. כל הזמן הייתי אומרת לו: "טל, אתה צריך לשתות מים, זה ממש לא בריא". אה… וגם, גם, גם נפשית, הוא מאוד חזק, מאוד מאוד. טל באמת אה… מאוד חזק. היכולת החצי אדישות שיש לו, היא, היא הייתה לו לזכותו ברגעים כאלה. כאילו, רציתי שהוא יהיה חטוף. ידעתי שהוא יעבור את זה, אולי מאוד קשה, אבל ידעתי שהוא יעבור את זה ו… והכי… פחד הכי גדול שלי זה היה שאני אשמע שזיהו אותו בשורה. ואני חושבת שאחרי כמה ימים באו להגיד לי שהוא בסטטוס חטוף נעדר, שזה אומר שהוא לא בגבולות מדינת ישראל, אבל אה… אבל לא יודעים מה מצבו. והרגשתי איזושהי הקלה ביום הזה, כי… כי ידעתי ש… כי אז אמרתי, "אוקיי, הוא לא בתוך מג… גבול מדינת ישראל, אז הוא גם לא בשורה".

[הקלטה] אלה: "ערב טוב לכולם. אני אלה ואני אשתו של טל חיימי, ואלה הילדים, ועוד אחד שאני לא כל כך מוצאת כרגע. אה… טל בעוד תשעה ימים יהיה בן 42, ואני מתפללת שאנחנו נחגוג את היום הולדת שלו ביחד בבית. ו… וזה, הוא נורא חסר לנו פה השנה, שהוא לא איתנו בחג. ו… ואנחנו ממש מחכים לו…"

אלעד: תראי, אני לא אני לא רוצה להיכנס לכל ה… הבשורה שקיבלתם, והאינדיקציות וכדומה, אבל, אבל בעצם קיבלתם בשורה שהוא לא בחיים, לפי ממצאים שנמצאו. זה משהו שמקבלים? כלומר, מה המנגנון הפנימי… עושה באותם רגעים?

אלה: קודם כל באו ובישרו ש… שטל נהרג, ואני זוכרת שהשאלה הראשונה ששאלתי זה "איך יכול להיות? לא הגיוני", אמרתי. כי באמת, בראש שלי, אה… אה… הייתי בטוחה שהוא חי. בראש, בהרגשה והכול, הייתי בטוחה שהוא חי. הדבר הראשון ששאלתי זה "איך יכול להיות?" ואז אמרו לי שמצאו את הקסדה. ידעתי שמצאו את הקסדה גם, זה לא היה… ידעתי כבר חודש לפני בערך שמצאו אותה, אבל הבנתי שהיא לא, לא מספרת יותר מדיי. אחר כך התברר שהיא סיפרה את כל הסיפור. ואז באמת מגיע רגע, די מהר, ש… של שאלות שצריך לקב… החלטות שצריך לקבל, אה… כי, כי חייבים להמשיך הלאה. האם אני עושה הלוויה? האם יהיה קבר? האם יהיה קבר זמני או קבר קבוע? איפה הוא יהיה? כי לניר יצחק אי אפשר היה להגיע באותם ימים. ופתאום החלטות נורא נורא קשות שהן ו… וישר גם ניסיתי לחשוב קדימה. ניסיתי לחשוב על הילדים, ניסיתי לחשוב מה טל היה רוצה. וברגע אחד הכול, הבנתי הכול. כאילו, כל התשובות ניתנו לי, וידעתי בדיוק מה לעשות.

אלעד: ואז עשיתם בעצם טקס לוויה ו"שבעה" לכל דבר.

אלה: לכל דבר.

[הקלטה]

חזן: "יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה אחלצהו ואכבדהו אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי."

אלה: "טל שלי. הדבר הכי רחוק ממך הוא שאעמוד פה היום ואדבר בפורום כזה עליי ועליך, ועלינו. אבל אני מוכרחה להיפרד. בשביעי לאוקטובר גם חלק ממני מת. התפרק. ועכשיו אני צריכה לבנות מחדש. מנסה לחשוב על החיים שהיו לנו, להבין מה אני בלעדיך. [בוכה] הרי היינו יותר שנים ביחד מאשר לחוד."

חשבתי על הילדים. אמרתי, איך אני מאפשרת להם איזשהו טקסיות, לסגור את המעגל הזה. היום אני יודעת שזה לא סגר, אבל איך אני מאפשרת להם? אז, אז אמרתי: "אנחנו עושים טקס פרידה", וחשבתי על טל. אמרתי, טל צריך, מטל צריכים להיפרד בכבוד הכי גדול שיכול להיות אה… ולא אה… ולא פחות מזה.

אלעד: ואת מדברת על הילדים. לתת לילדים את ה… יכולת אולי ל… ל… לקבל, להקל, להשלים, לסגור איזה סוג של מעגל. עלייך זה לא… זה לא היה משהו שעזר לך באיזשהו מקום להתקרב לשם?

אלה: אה… אני קיב… ברגע שהסבירו לי, קיבלתי את זה, אין לי, אין לי ספקות ואין לי סימני שאלה, אני מספיק מבוגרת כדי לדעת ולהבין. אצל ילדים, באמת הסיפור הוא אחר. הסימני שאלה והספקות מחלחלים. אי הוודאות היא… היא מאוד קשה.

אלעד: הלוויה? והשבעה שבאה אחריה? אני מנסה לחשוב, איך זה משפיע? כי, כי מצד אחד את כבר, כמו שאת אומרת, את מקבלת את העובדה שהוא נהרג, אתם עושים טקס עם כל הטקסיות מסביב, אבל בעצם בלעדיו.

אלה: נכון. אה… באותם רגעים הרגשתי ש… שאנחנו נפרדים באמת. ש… שזה זה. שאנחנו מתרכזים אך ורק בלהיפרד ממנו, בלי יותר מדיי מחשבה על זה שהוא לא נמצא. אני לא מצטערת שעשינו את זה, אני שמחה שעשינו את זה, אבל אה… אבל זה לא, זה לא מילא את מה שזה היה צריך למלא.

עכשיו, יכול להיות שכל ילד בגיל הזה לא מסוגל להבין שאבא שלו מת, כי זה הגיל. אבל אצלי, אצל הילדים שלי, זה לוּוה בהמון המון חוסר אמון אה… כלפינו, כלפי עולם המבוגרים, בטח שכלפי קצינים בצבא שבאו למסור את ההודעה. איך גילו? מה, מה, מה זה מיקרוסקופ? על מה הסתכלו במיקרוסקופ? מי הסתכל? איזה הכשרה יש לו? ממש אה… לפרטי פרטים השאלות ירדו.

אלעד: והילדים לא מקבלים את זה?

אלה: אה… היום הם כבר במצב שהם מבינים יותר טוב. עדיין, איך ילד אחד אמר לי? הקטן יותר, הוא אמר: "אתם אומרים שהוא מת, אז הוא כנראה מת". זה עדיין לא משהו שהוא לגמרי מסוגל להבין.

אלעד: ובעצם, הסיפור שלך ממשיך, כי את… עכשיו צריכה להתמודד עם היריון ועם לידה צפויה, וגם זה אחרת לגמרי ממה שתכננת, כמובן, ממה שתכננתם.

אלה: נכון. לידה, בעצם לעבור את הלידה לבד. אמנם זה משהו שמאוד מאוד ציפינו לו. גם אני, גם הילדים, אבל זה עוד טלטלה וזה עוד שינוי. אחרי שילדתי, באמת אחד הילדים הודיע לי שהוא את בית הספר סיים לשנה זו, ו… והיינו ב… בסוף אפריל, תחילת מאי [מצחקקת]. הוא סיים. זהו. אה… באמת אה… שינויים מאוד מאוד גדולים.

אלעד: קחי אותי להחלטה לחזור הביתה.

אלה: אני… זוכרת שאחרי שנה שהיינו באזור אילת, אז התחילו לדבר על חזרה הביתה. והרגשתי, לא רק מהסיבות הביטחוניות, הרגשתי ש… שאנחנו עוד לא שם. כי להיות בבית זה קשה, זה המון זיכרונות. ב… בחדר במלון זה מאוד סטרילי, זה נקי. יש תמונה, ובזה זה נגמר. בבית יש הכול. הדברים הכי בסיסיים שיכולים להיות: המברשת שיניים, האופניים, בגדים, נעליים - הרגשתי שאנחנו עוד לא החלמנו, שאנחנו עוד לא בשלים, ולא הרגשתי גם התנגדות מצד הילדים. אמרתי להם: "אנחנו נהיה עוד שנה מחוץ לבית", והם, והם לא… לא הביעו התנגדות. הם יודעים להתנגד. אה… גם אה… כאילו הרגשתי שכאילו יש בלחזור הביתה איזושהי המשכיות הלאה, ואי אפשר להמשיך הלאה עד שהחטופים לא חוזרים. זה כאילו להשאיר את טל מאחורה. אנחנו חזרנו והוא לא.

ובאמת, היינו עוד שנה מחוץ לבית, היינו בקיבוץ משאבי שדה. אה… ולקראת הסוף כבר אה… התחלנו להגיע לסופי שבוע. ואז, סוף שבוע הראשון היה נורא, הוא היה מזעזע. מלבד הרעשים, הילדים ביקשו שיישן איתנו עוד מבוגר, הם לא סמכו עליי, הם לא הרגישו בטוחים. אני הרגשתי שאני לא… שאני רגע לבד צריכה להגן על כל הדבר הזה ושזה קצת יותר מדיי. אבל היינו מגיעים בערך פעם בשבועיים ומפעם לפעם זה היה קל יותר. אה… עד שנתקענו חודש בחו"ל במלחמה של איראן, וכשחזרנו, חזרנו הביתה.

אלעד: כי מה? מה השתנה?

אלה: קודם כול כל המשפחות שסביבנו אה… היינו איזה 20 משפחות במשאבי שדה, רובן חזרו. ו… היתה מין תחושה כזאת שזה המקום הכי בטוח שיכול להיות, אה… כרגע. בניר יצחק, המקום היחידי שכמעט ולא היו בו אזעקות. אה… מקום שיש בו חדר… שיש בו ממ"ד בתוך הבית ולא צריך לרדת או לרוץ לשום מקום. אה… מין אה… מקום חירומי כזה שהוא ערוך לחירום. וזהו. והרגשתי שאנחנו כבר מוכנים. עשינו את כל ההכנות הנדרשות, גם את הבית כבר התאמנו לבית שחיים בו ולא שמבקרים בו. אה… ו… ו… עם… עם קושי גדול באמת כלפי החטופים, אבל הבנתי ש… שאנחנו צריכים לנוע.

אלעד: את יודעת, את אמרת מקודם אה… שאת מסתכלת על טל, את חושבת על טל, ואת אומרת "מה ככה זה ייגמר?" את מוצאת את עצמך, אפרופו החזרה לבית, אפרופו המקום שאליו הגיע המאבק עכשיו, מה, מ… מדברת איתו? מה, מנסה להעביר מסרים? מנהלת איזשהו קשר? זה קורה?

אלה: כן. אני מנהלת הרבה שיחות עם טל, שזה מאוד קל, כי זה דומה למה שהיה קודם, שאני בעיקר מדברת והוא בעיקר מקשיב [מצחקקת], אז, אז אנחנו מתורגלים. אבל טל היה בן אדם מאוד מאוד פשוט. כאילו כש… לפעמים משתמשים במילה גיבור, זה כל כך מרחיק אותו ממני. זה כל כך לא מסתדר לי. אה… הוא היה בן אדם כל כך פשוט, כל כך מופנם. אה… מבחינתו, אם הייתי שואלת אותו, הוא היה אומר לי כבר בשמיני לאוקטובר לחזור לחיות בניר יצחק. אה… הוא, הוא היה, כאילו טל, ולא רק הוא, גם חברי כיתת הכוננות אחרים, וליאור ש… שגם עדיין חטוף, הם נלחמו כדי שנוכל לחיות במקום הזה. זה תפקידנו כרגע. לחזור א… ושניר יצחק יהיה מקום משגשג.

אבל אה… הרבה פעמים אני שואלת את עצמי, מה טל היה אומר על זה, ומה טל היה אומר על זה? ו… וברוב הפעמים יש לי את התשובה. אפילו כשהתלבטתי אה… איזה רכב לקנות או… כל מיני החלטות שצריך לקבל, כי בעצם עכשיו מקבלים את כל ההחלטות לבד. מעבר לזה שטל הוא חטוף, הוא גם… אני גם אלמנה. אה… ואת כל ההחלטות אה… אני עושה עם עצמי כרגע.

אלעד: את מרשה לי לתת רגע לפני סיום איזשהי אבחנה?

אלה: בוודאי. קדימה, בוא נראה.

אלעד: את מדברת על טל בזמן הווה.

אלה: נכון.

אלעד: זו החלטה? זה במקרה יוצא?

אלה:  [מצחקקת] לא, לא שמתי לב לזה. אמרתי "נכון" כי פתאום שמתי… שמעתי את עצמי מדברת, אבל אה… עוד לא, עוד לא נפרדנו.

אלעד: את בעצם לזה עכשיו את מחכה, לפרידה?

אלה: כן, לפרידה. אה… אני כאילו, אפילו מנסה פיזית לחשוב איך אני עושה את זה במגבלות הזמן שעבר. אבל כן, אני צריכה להיפרד.

אה… הלילה כנראה יחזור עוד חטוף חלל, עוד משפחה תוכל לסגור מעגל, אולי זה יהיה אני ואולי לא, אבל גם ככה וגם ככה אני מבקשת ממי ששומע את זה ש… שלא יוריד את הרגל מהגז. יסתכל בסביבה הקרובה שלו, במקום העבודה או בקהילה…

[מוזיקה שקטה]

לראות אם הדגלים נשארו או אם התמונות נשארו. אולי רק צריך לעדכן את התמונות. כי אמנם יצאנו להפסקת אש, אבל הספירה לא הסתיימה. ו… ושאחרון החטופים זה… זה לא מספיק להגיד אחרון החטופים, כי אחרון החטופים יכול להגיע עוד הרבה זמן. זה אחרון החטופים עכשיו!

[מוזיקה מתנגנת ברקע]

אלעד: אנחנו איתכם ואנחנו איתך. אלה, תודה רבה.

אלה: תודה רבה. תודה לכם.

אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה עדי חצרוני, שירי אראל, הילה פז ודניאל שחר, על הסאונד יאיר בשן שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

אני אלעד שמחיוף. אנחנו נהיה כאן גם מחר.

[מוזיקה מסתיימת]

[חסות]