אחד ביום - זכרונות מטהרן

בימים האלה, יהודים וישראלים רבים שחיו באיראן לפני המהפכה, חווים פער שקשה לגשר עליו. הנופים הציוריים מהילדות, או התסרוקות האירופאיות ברחובות טהרן - בימים האלה הם מקומות שמוזכרים בהקשרים של מתקני גרעין, של תקיפות אוויריות.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 22/06/2025.

‏[חסות]

‏[מוזיקת פתיחה]

‏אלעד: היום יום ראשון, 22 ביוני, ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו, סיפור אחד ביום, בכל יום.

‏[הקלטה] ריטה: "תשמע, קודם כל הנופים שם מרהיבים, זה משהו באמת יוצא דופן. אני חושבת שאנשים לא יודעים עד כמה איראן יפהפייה, עשירה בצבעוניות מטורפת מכל סוג ובחינה."

‏אלעד: אתם מזהים את הקול הזה, נכון? ריטה, ברור. וכשמדברים עם ריטה על איראן, כשמבקשים ממנה להיזכר בילדות שלה באיראן, הקול הייחודי הזה שלה מקבל פתאום עוד תוספת. יש בו משהו נוסטלגי, רומנטי, יש בו איזה גוון של געגוע וכמיהה.

‏[הקלטה] ריטה: "אני זוכרת למשל את איספהאן, הבית של דודה שלי היה איזשהו כזה מין באר יפהפייה בחצר, כמו בסרטים מצוירים, ואנחנו לא היינו משפחה עשירה, אבל הטיולים שם, בנחלים, נהרות, סתם, הפטל שהיינו קוטפים בצידי הדרכים. נשים הסתובבו עם מיני ועם התסרוקות הכי מדהימות. אמא שלי הייתה מסתובבת עם מיני, הייתה יפיפייה, מסובבת ראשים, והכל היה… היה מאוד אירופאי."

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: גם אז, שנות ה-60, לצד היופי הציורי, לצד התספורות, הטיולים, החיים שם היו מורכבים. גם לפני המהפכה האסלאמית, גם תחת השאה, יש לריטה גם זיכרונות אחרים מטהרן.

‏[הקלטה] ריטה: "גרנו בשכונה מוסלמית בטהרן, של קציני צבא וכולי, ושמה ההורים אמרו לנו שאסור לנו לספר את ה… זה שאנחנו יהודים, כי למדנו בבית ספר מוסלמי והסתרנו את יהדותנו. קוראים לזה נאג'ס, שזה טמא. האמת, שאני לא הבנתי, כילדה קטנה, קודם כל, מה זה בדיוק להיות יהודי? אני זוכרת איזשהו רגע שהייתי בכיתה א', והייתה לי חברה מאוד טובה שקראו לה רוזיטה, ובדרך מבית הספר אמרתי לה "רוזיטה, אני חייבת לספר לך סוד מאוד מאוד מאוד גדול, שאני לא יכולה לספר אותו, אסור לספר אותו", ואמרתי לה, "אני יהודיה", ואז היא שאלה אותי, "באמת? מה זה?" [צוחקת] אז אמרתי, "אני לא יודעת, אבל זה מה שאני, וזה סוד נורא גדול"."

‏אלעד: אלו זיכרונות מגוונים, של טוב ושל פחות טוב, של כיף, של יופי, והנה, גם של הסתרה, אולי אפילו של פחד. תחת שלטון השאה חוו האיראנים דיכוי וקושי, ואיש לא ידע אז, כמובן, שיחליף אותו משטר מדכא ואלים אפילו יותר.

‏[הקלטה] ריטה: "אני זוכרת שהיה איזשהו פרח כזה, הפרח הלבן הזה, שברגע שהיינו מוצאים אותו, אז כאילו הוא היה נהוג לנשוף לזה, ושזה יגיע לארץ ישראל, לעם שלנו בארץ ישראל, שהרוח תוביל את הדרישת שלום שלנו לארץ ישראל. זה תמיד היה איזשהו מקום, אוטופיה בשבילנו, ארץ ישראל."

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: ריטה עלתה לישראל כשהייתה בת שמונה, וכמה שנים אחר כך איראן השתנתה. בימים האלה, היא כמו יהודים וישראלים רבים שהיו באיראן, שחיו באיראן לפני המהפכה, חווים פער כזה שקשה לגשר עליו. קחו לדוגמה את איספהאן היפה, עם הבאר הציורית, או טהרן, עם התסרוקות האירופיות והנופים המרהיבים. בימים האלה, הם מקומות שמוזכרים בהקשרים של מתקני גרעין, של תקיפות אוויריות. המקומות האלה הפכו למרכזי השליטה, למוקד, ללב, שממנו במשך 50 שנה כמעט, הונדס ונוהל קמפיין בינלאומי שמטרתו להשמיד את ישראל.

‏[הקלטה] ריטה: "אני הבאתי את אמא שלי אליי, שתהיה איתי בתקופה הזאתי, והורדתי אותה למטה, וככה קצת עשיתי איתה ההליכה, ואני מסתכלת על העצים, על העלים, על הפרחים, על השמיים, אני אומרת, אלוהים, כמה שהטבע יפה, וכמה האנושות יכולה פשוט להרוס את הדבר הזה. אז אני מקווה שהעם האיראני ייקח איזשהו חלון הזדמנויות, ובאמת ייקח פיקוד לידיים שלהם, הלוואי אמן. אני חושבת שהתקווה הגדולה ביותר, החלום הגדול ביותר, שאם אנחנו נוכל לנסוע לשם, זה אומר שיש שלום, ואני חושבת שזה החלום היותר גדול."

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: תראו, זה עלול להישמע מעט אירוני, כי בהשוואה לחמשת העשורים האחרונים, בשבוע האחרון היו יותר ישראלים באיראן מאי פעם. אבל הפעם נשמע כאן מ-סיון שהב, יושבת ראש עמותת "המשכן" לתרבות איראן בישראל, ומחיים שילוח, לשעבר קב"ט בטהרן. שניים שאיראן עבורם הייתה בית, לא הייתה גיחה מבצעית. אז הפעם נשמע מהם זיכרונות מטהרן.

‏[מוזיקת רקע]

‏סיון: לנו, שהיינו באזורים יותר גבוהים של טהרן, אנחנו מהערב היינו רואים את המכוניות שעוברות, ומגיעות לחתונות כאילו, הרכבים האלה היו כל הזמן מצפצפות, ושובל של הרכבים אחריהם, עם השמחה, עם הפרחים שעל המכוניות, השירה, הריקודים, הדברים שהיה, כל הזמן שמח, שמח, מעניין. לא היינו בכלל צריכים לצאת מהבית, כדי לראות את האושר.

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: סיון נולדה במרכז טהרן, וג'נטלמן איראני, או במקרה שלנו ג'נטלמן בוכרי, לא יגיד כמובן את השנה המדויקת, אבל אנחנו באיראן של השאה, איראן של לפני המהפכה. היא למדה בבית ספר יסודי, בת למשפחה אמידה, היו להם קשרים מצוינים עם השכנים באזור, אפילו עם המוסלמים. וסיון זוכרת במיוחד את האירועים המשותפים. היא זוכרת קהילה יהודית מאוד מגובשת.

‏סיון: אתה תסתכל על הבתים של פעם, מלפני 50-60 שנה, פשוט היה חצר, כל אחד היה מביא את האוכל שלו, שָׂם, וכולם היו מתאספים, יודעים אחד מהשני, דואגים אחד לשני, מקשיבים, והיה ביחד אחר. ותקשיב, בתוך הטבע, לכל אחד היה גן פרטי. תקשיב, אתה תלך לשם, אתה לא תחזור. אני מבטיחה לך, אני אראה לך פשוט קליפים של ה-10 שניות, שאתה יכול להתאהב. כל כך הרבה מים, עושר, טבע, פסטורליות. ועכשיו תעזוב, אתה יודע איזה אנשים יש שמה? איזה אנשים מדהימים, איזה אנשים מקסימים, איזה אנשים פשוטים, אנשים שממש באים לחבק.

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: עכשיו, אני יודע מה אתם אומרים, כי לכולנו, או לפחות לרובנו, יש נטייה לאובר-רומנטיזציה של הילדות שלנו. אבל חכו, רק התחלנו, כי אני רוצה שתכירו גם את חיים שילוח.

‏חיים: אני הייתי במחזור הראשון של סיירת מטכ"ל. מסיירת מטכ"ל עברתי, אחרי מלחמת ששת הימים, בגלל שאני דובר ערבית, העבירו אותי למילואים, לחוקרי שבויים.

‏אלעד: חיים היום בן 86, שוחחנו איתו בטלפון. הוא בכלל יליד דמשק, וזיכרונות משם נשמור לפרק אחר. הוא יוצא סיירת מטכ"ל, כמו ששמעתם, משם הגיע לשב"כ, ושם אמרו לו, "חיים, תשמע, מה דעתך להיות קב"ט בחו"ל?"

‏חיים: אז נתנו לי רשימה של כל המדינות שפנויות באותו שנה, ואמרו לי, "תבחר לאן שאתה רוצה". אז בחרתי את קנדה. והתחלתי את ההכנות לצאת לקנדה, ואז התברר שבטהרן קרה משהו שהקב"ט היה… נאלץ לחזור, כלומר, להחזיר אותו לארץ, אז אמרו לי, "תשמע, אין מה לעשות. השגרירות השנייה בחשיבותה למדינת ישראל, זאת איראן, וזה המקום הכי חשוב לנו מבחינה זאת. אתה עובר לאיראן".

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: אפשר להבין את הבאסה שלו. הוא רצה קנדה, מה טהרן עכשיו? אבל מה לעשות? היה ואקום, היה צורך דחוף. ובעיקר, מה ששכנע את חיים לקבל את התפקיד זו המלצה מחבר, כרמי גילון, מי שהיה בעצמו הקב"ט באיראן, ואמר לחיים שאסור לו לפספס את החוויה.

‏חיים: הוא אמר לי, בוא הנה, אתה לא יודע לאן אתה מגיע. למקום אדיר. פריז בפרס, זה ההבדל רק בלוק.

‏אלעד: במאי 1978, חיים שילוח, הקב"ט החדש, נחת בטהרן, והוא זוכר מצוין עד היום את התחושה הראשונה הזו שהכתה בו, ממש כשהגיע.

‏חיים: נו, בוודאי. איזה שאלה. אני חטפתי הלם, ממש. כי קיבלו אותי יפה, וזה, והיה לי מלון במרכז טהרן להגיע אליו. ואני, במקרה, הייתי צריך לעבור את הכביש, והסתבר, זה כביש שמכל צד 7 מכוניות נוסעות ולא עוצרות. ואני מסתכל ורואה על כל הבתים כתובות בערבית, ככה הכל, זה היה פרסית, אבל הפרסית היא בדיוק כמו הערבית. ואני מסתכל ואני אומר, "אלוהים ישמור, לאן אני מביא את המשפחה עכשיו?"

‏אלעד: הייתה לו עבודה. היו המון חברות ישראליות, היו אנשי עסקים, היו משפחות. אבל בגדול, לא היה נראה אז שיש יותר מדי סיבה לחשוש. חודש אחרי שהגיע לטהרן, הצטרפה לחיים גם המשפחה שלו מישראל.

‏חיים: הילדים היו מאושרים. גם היו לוקחים אותם לבית הספר עם מכוניות, ומחזירים במכוניות, ויש להם בריכת שחייה, ויש להם הכל, עושר. מאוד היו מאושרים, בחודשים הראשונים.

‏אלעד: בשבוע שעבר העלנו כאן פרק שקראנו לו "תולדות הסכסוך". סיפרנו שם שבתקופה הזו, סוף שנות ה-70, כבר היה מתח פנימי גדול באיראן. היה כעס על השאה, היו הפגנות. אבל באיראן רבים חשבו שמדובר בגל שיחלוף. שאפשר להמשיך לחיות באותה בועה עם בריכות שחייה, עם תרבות אירופית בפרס, עם טיולים בנופים מרהיבים בטבע. אבל חיים לא חשב ככה. כי בכל זאת, התפקיד המרכזי שלו בתור קב"ט, היה לדאוג.

‏חיים: אני לא כל כך הייתי שבע רצון, כי הרגשתי את האווירה בטהרן, שהאווירה קשה מאוד. סגרו את הבזאר ועשו הפגנות ברחובות, כל הפגנה הייתה של מיליון ומשהו אנשים, אז האווירה לא הייתה טובה.

‏אלעד: האינסטינקט שלו אותת שמשהו לא טוב עומד לקרות, וחיים לא התבייש לשתף את התחושה הזו שלו עם הממונים עליו.

‏חיים: נכון, וכל יום הפגזתי את הארץ עם מברקים שיש פה, שמה, פה הפגנה, פה זה, סגרו את הבנקים, סגרו את העבודות. ובהפגנות, כל יומיים-שלושה, חומייני היה מכריז ששביתה, לא ללכת לעבודה, כולל היהודים שעבדו אצלנו בנציגות, שלא היו באים לעבודה, היינו אומרים, "מה לכם ולחומייני? מה זה קשור לכם?" הם היו אומרים, "אין, חומייני אמר, צריך לקיים את זה".

‏אלעד: המברקים של חיים לארץ המשיכו, וגם ההפגנות באיראן, אז במטה בישראל החליטו בסוף לשלוח אליו לביקור בטהרן ראש אגף בשב"כ. אמרו שכך הוא יוכל לבחון בעצמו מהשטח את המצב.

‏חיים: וביום ראשון ליוויתי אותו לשדה התעופה, ב-10 בבוקר, כשהוא מרגיש שאנחנו מבלבלים את המוח. שאין שום דבר, זה הכל בסדר. והוא עלה למטוס, וחצי שעה אחרי שהוא עלה למטוס, קיבלתי הודעה שהם שורפים את משרד אל על ושורפים את הסוכנות היהודית.

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: חסות אחת, וממש מייד חוזרים.

‏[חסות]

‏אלעד: כשמדברים על זכרונות מטהרן אז ברור שיהיו גם כמה זיכרונות מותחים. חודשים של מחאות והפגנות נגד השאה תפסו יהודים וישראלים באיראן, שהלכה והשתנתה בקצב מאוד מהיר. וחיים שילוח, הקב"ט הטרי שנשלח מהשב"כ, תחת ההבטחה הזו שיחווה את פריז הפרסית, מצא את עצמו מתמודד עם תרחיש שהפך לבכלל לא מופרך. תרחיש שבו המוני מפגינים זועקים "מוות לאמריקה", "מוות לישראל", יעשו אולי את דרכם לעבר הנציגות הישראלית, או לכל מוסד ישראלי אחר בטהרן.

‏חיים: לנציגות לא באו, אבל לבית ספר הישראלי כן הגיעו. ואז סגרתי את הבית ספר, כשהצלחתי להוציא, לפני שהמפגינים ממש הגיעו לבית ספר, הצלחתי להוציא, נשארתי בפנים עם 18 ילדים. והיה מצב של 3-4 שעות שהיינו במצור, והילדים בוכים, ולא היה פשוט.

‏[מוזיקת מעבר]

‏אלעד: בשלב הזה, היה לחיים כבר ברור שחייבים להתחיל לפנות את כל השליחים הלא חיוניים מאיראן לישראל. אגב, גם אז לא כולם הסכימו איתו. השאה בינתיים נמלט למערב. חומייני חזר שבועיים אחר כך מ-14 שנות גלות, וחיים היה שם וראה את הכל.

‏חיים: אם היה… אם היית רואה את ההמונים שהשתחוו לו, לא ראית כזה דבר בחיים, ובאף מדינה בעולם. וכשהוא הגיע, הדבר הראשון שהוא עשה, כתב על הקירות, "אל תגעו ביהודים, תהרגו את הישראלים". ומה שקרה, היה לנו שליח מהארץ, מרדכי בן פורת, צילצל לי ואמר לי, "תשמע, אני חייב לשלוח מברק לבגין, אני רוצה לרדת לנציגות". ואז ירדנו, בערך בשעה 8 בבוקר, מוקדם, לתוך הנציגות, ואחרי 10 דקות, חצי שעה, התחלתי לשמוע המונים מבחוץ. הסתכלתי מלמטה וראיתי זרימה של אלפים שמגיעים לנציגות. כבר מראש ידענו שיכול לקרות כזה דבר, אז הכנו דרך מילוט מהבניין שלנו לבניין השכן, עם סולם חבלים. ואמרתי למאבטחים, "קחו את בן פורת, הוא איש המוסד, ותעזבו את המקום". ואני נשארתי לראות מה יקרה בסופו של דבר. חיכיתי איזה 10 דקות, ואז הם לקחו פטישים ושברו את הקיר, ונכנסו דרך הקיר ל… ובשנייה הזאת, עזבתי גם אני את הנציגות. המזל שבדרך החלטתי לעשות סריקה, החדר של השגריר היה 20 מטר על 20 מטר. היה חושך נוראי. ואני הצצתי ככה לתוך החדר, ופתאום אני רואה איזה פנס מנצנץ שם בפינה, והסתבר שלא לקחו את בן פורת, השאירו אותו יושב, כותב את המברק לבגין.

‏[מוזיקת רקע מותחת]

‏אלעד: חמישה ימים הם המתינו בדירת מסתור, כשמאחורי הקלעים, שגריר ארצות הברית בטהרן סידר לישראלים מקום על מטוס אמריקני שעמד לעזוב את המדינה. הייתה אבל בעיה אחת, משמרות המהפכה. הם כבר שלטו בנמל התעופה, ובדקו את הזהות של כל איש שביקש לצאת. מהר מהר, הישראלים קיבלו זהויות ומסמכים מזויפים.

‏חיים: וכשהגענו למטוס, אז עלו למטוס שלושה ארבעה עם קלצ'ניקובים עם כדורים בקנה, אמרו "תרימו ידיים", "תורידו ידיים", "תחזיקו את הפספורט ביד", "תביאו את זה…" ממש התעללות.

‏אלעד: אז הטיסה האמריקנית עם הנוסעים הישראלים יצאה לדרך. טהרן שהייתה עבורם בית, נשארה בשלב הזה עבורם זיכרון.

‏חיים: אף אחד לא פצה פה, זה מטוס של שתי קומות. אף אחד לא… מילה לא הוציא מהפה. רק אחרי שעברנו את הגבול לטורקיה, היית רואה איזה צהלה. הסתבר, לאמריקאים יש משקאות חריפים, משקאות קלים, מה שאתה רוצה, אוכל. הכינו מטוס אדיר. וככה הגענו לפרנקפורט, נחתנו, ואחד ממטוסי אל על שהיה באירופה, הביאו אותו לקחת אותנו לארץ.

‏[מוזיקת רקע]

‏סיון: ברגע שהמלך הלך, הביטחון הלך. כי יכולים לבוא ולהרוג אותנו ולקחת את הרכוש. בערים הרגישו את זה יותר. היו כמה מקרים שפשוט פרצו לבתים שלהם, הרגו אותם ולקחו להם את הרכוש. זה הפחיד אותנו, כי לא היה מי שישמור עלינו לאחר מכן, והיינו צריכים לדאוג לעצמנו. אין דין ואין דיין. זה הרגשה. חוסר אונים מוחלט.

‏אלעד: אחרי המהפכה, ואולי אפילו כדאי שאומר למרות המהפכה, עבור סיון והמשפחה שלה, טהרן המשיכה להיות בית. אלא שבאופן טבעי זה כבר לא היה אותו הבית, כי הכל השתנה.

‏סיון: אחרי המהפכה זה היה… אני חושבת, בכיתה י' או יא' זה היה, הפרידו בין הבנים בנות, הגויים נכנסו לבית ספר, הבית ספר היהודי הפך לבית ספר המוסלמי, שיהודים גם היו באים בה. היו נמצאים בה. היהודים לא היו הולכים לכל בית ספר, הם היו במקומות שיש ריכוז יותר גדול של היהודים, מהפחד של האמבוש, בוא נקרא לזה. אנחנו הפכנו לאנשים יותר סגורים בתוך עצמנו, הורדנו פרופיל. בחיים לא התלוננו על שום דבר, לא דיברנו. עכשיו, אם היה קורה איזושהי ריב בינינו ובין המוסלמים, מהר היינו מורידים פרופיל. מהר. מוותרים, מסתובבים ובולעים את הצפרדע.

‏אלעד: בבית הספר היא כבר לא יכלה ללמוד תנ"ך, היא נאלצה ללמוד שיעורי קוראן. אחרי הלימודים שלה סיון התחתנה, והיא זוכרת כאישה צעירה, פמיניסטית, איך התחילו פתאום לעבור חוקים שהגבילו מאוד את הזכויות שלה. כשפרצה מלחמת איראן-עיראק ב-1980, המצב כבר הפך להיות מאוד קשה עבורה. איראנית יהודיה.

‏סיון: ותקשיב, אבא שלי, כל שבוע… אנחנו היינו אוכלים כשר. כשהתחילו מלחמת איראן ועיראק, אחרי המהפכה, התחלנו לברוח להרים. ואבא שלי כל שבוע היה שוחט פרה, כשר, והיינו מחלקים בינינו, בהרים, בין המשפחות היהודיות.

‏אלעד: שנה שלמה הם חיו בהרים, ואיראן היפה שלה, המכילה, הקהילתית, המתקדמת, הכל הלך. היה ברור לסיון שהמשפחה והיא חייבים לעזוב. הבעיה היחידה הייתה איך.

‏סיון: אנחנו פשוט ברחנו. לא קיבלנו זה, לא קיבלנו דרכונים, היה איסור מוחלט ליהודים לצאת. הם היו הבני ערובה של השלטון. אז אנחנו פשוט שילמנו למבריחים. עברנו דרך פקיסטן, כאשר אני בחודש שמיני להריון על הבת שלי, שנולדה עוד בארץ, אחרי שבוע שהגענו. ואנחנו דרך פקיסטן עברנו. כשהגענו לארץ, כאילו, אני ילדתי אחרי שבוע, בת צברית לארץ ישראל, ובגאווה גדולה, מה אני אגיד לך? טוב שהיא לא נולדה שם.

‏[מוזיקת מעבר]

‏אלעד: מאז סיון חיה בישראל, והשאלה המתבקשת היא אם איראן נשארה מבחינתה רק זיכרון אם היא רואה את עצמה בכלל כאיראנית, אם יש קונפליקט של זהויות. אז זהו שלא. והתשובה שלה הצליחה להפתיע אותנו, כי היא לא התשובה שהייתם חושבים עליה.

‏סיון: אנחנו ממש לא מרגישים בשתי זהויות. לא, לא, לא, רגע. אני איראנית לפני הכל, ואני מזדהה עם העם האיראני, ואני אוהבת אותם, ואני מקווה ומאחלת להם שיהיה להם טוב. אנחנו בבעיה עם השלטונות. אני לא רוצה לעזוב את ישראל, אני מחויבת לארץ ישראל, ואני מחויבת לכל מה שארץ ישראל יקבע, שאני צריכה לעשות למענה. זה א'. מה אני מרגישה כלפי עם האיראני? מתה עליהם, אוהבת אותם, מחבקת אותם, ומקווה שאני אוכל לעזור להם.

‏אלעד: בפודקאסט יש נתוני האזנה מאוד מדויקים, ולכן אני יכול לספר לכם, שבשבוע האחרון, מאז שהתחילו התקיפות הישראליות, היו לנו חמש ההאזנות מאיראן. בחיי. כמעט 900 האזנות ל"אחד ביום" מאיראן בשנה האחרונה. אז ביקשנו מסיון, עבור מאזיננו היקרים מאיראן, שתגיד משהו גם בשפת המקור.

‏סיון: אני חושבת שזה הדבר הכי טוב שאתה אומר לי לעשות. [מדברת בפרסית ובעברית במקביל] איחלתי להם שיהיה להם… אני מקווה, אנחנו מאמינים בכל מה שקרה, שיש בפנים, יש את הבשורה של החופש, של השמחה, והם אנשים מדהימים ומקסימים, שבאמת, באמת, העולם יכול להנות מהם. אז פשוט, אנחנו שם בשבילהם, ומקווים שאנחנו נהיה הראשונים שמחבקים אותם, וחוגגים יחד איתם את היום החופש שלהם.

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12. תודה לסיון שהב, לחיים שילוח ולריטה. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה, הילה פז, דניאל שחר, עדי חצרוני ושירה אראל, על הסאונד יאיר בשן, שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

‏אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן, גם מחר.

‏[מוזיקת רקע]

‏[חסות]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה