החדר האקוטי הוא המקום בבית החולים שבו אמורים לקבל נפגעי ונפגעות תקיפה מינית מעטפת של שירותים בטווח המיידי אחרי התקיפה. הם חשובים ואמורים להתמחות במקביל בעולמות הנפש והגוף, המשפט ואכיפת החוק. ובגלל זה המצב שלהם בישראל הוא מטריד ומלא בעיות. אז הפעם אנחנו עם יעל שרר, מנכ"לית הלובי למלחמה באלימות מינית, ועם הקרב על החדרים האקוטיים.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 22/07/2024.
[חסות]
אלעד: היום יום שני, 22 ביולי, ואנחנו "אחד ביום" מבית N12.
[נעימת פתיח]
אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום, בכל יום.
יש שתי מילים שהן טריגר עבור אלפי אנשים בישראל. אם רוצים ממש לדייק, אז בייחוד עבור אלפי נשים בישראל. עבור רבים אחרים הצירוף של שתי המילים האלה לא יעשה דבר, לרובם הוא לא יגיד דבר. אבל עבור אותה קבוצה של אלפים הן מספיקות כדי להחיות מחדש טראומה, כדי לתמצת חוויה נוראה. שתי המילים האלה הן "חדר 4".
חדר 4 הוא השם של החדר האקוטי הראשון בישראל שהוקם בבית החולים "וולפסון". מאז חדרים אקוטיים בכלל בארץ נקראים לא פעם כהכללה חדר 4, למרות שבכל בית חולים החדר הזה בכלל נקרא אחרת. וזה בסדר גמור אם הצירוף "חדר 4" לא אומר לכם דבר. זה ממש בסדר אם "חדר אקוטי" לא מצלצל לכם מוכר. יותר מזה, זה מצוין. הלוואי שלא היה צורך בחדרים האלה בכלל. כי חדר אקוטי הוא החדר שבו נפגעי תקיפה מינית אמורים לקבל מעטפת של שירותים כבר בטווח המיידי אחרי התקיפה. אלו מקומות מאוד חשובים ואלו מקומות מאוד מורכבים ורגישים, חדרים שאמורים להתמחות בעולמות הנפש והגוף, המשפט ואכיפת החוק. חדרים שבהם צריך התיק נגד התוקף להיבנות ובמקביל הנפגעת אמורה גם להתחיל להיבנות מחדש.
ובדיוק בגלל המורכבות הזו המצב של החדרים האקוטיים בישראל מאוד מטריד. הוא מלא במכשולים, הוא מלא בבעיות. וזה נכון עבור אותם אלפי נפגעי עבירות מיניות בכלל, וזה נכון במיוחד עבור מי שהם יותר מרבע מהנפגעים - קטינות וקטינים. אז הפעם אנחנו עם יעל שרר, היא מנכ"לית הלובי למלחמה באלימות מינית, והיא תספר לנו כאן על הקרב שהיא אחת המובילות שלו - הקרב על החדרים האקוטיים בישראל.
יעל: אני ממש לא תכננתי להתעסק בזה. אני בשנת 2013 בעצם הגעתי לעסוק בזה בטעות. מ"מרכז סיוע שרון" ביקשו עזרה שלי בגיוס כספים להקים חדר אקוטי בבית החולים "לניאדו". לא היה לי שום מושג מה זה חדר אקוטי ולְמה אני מגייסת כספים וככה בעצם התחלתי לעסוק בנושא הזה.
אלעד: זה אומר לא מעט, האמת, שיעל לא ידעה אז מה זה חדר אקוטי. כי בישראל זה כבר היה קיים, אבל במספרים נמוכים מאוד ובעיקר יחסית בשקט. יעל, שבעצמה בעבר נפגעה מתקיפה מינית, ליוותה נפגעות אחרות שעבורן הפרוצדורה היחידה שהיה אפשר לעבור אחרי תקיפה הייתה מאוד שונה מזו שאפשר למצוא בחדר אקוטי.
יעל: לפני שהיה חדר אקוטי בישראל, נפגעות ונפגעים היו צריכים לעבור תחנות שונות ומשונות, והבדיקה הפורנזית, ערכת האונס, בעצם התקיימו במכון לרפואה משפטית ב"אבו כביר". זאת אומרת שקורבן אונס הייתה צריכה להגיע לחדר שהוא שכן לגופות, וזה לא הייתה חוויה סימפטית. ואת הטיפול הרפואי היא הייתה צריכה לקבל בבית חולים או דרך הקופה. ואת התלונה היא הייתה צריכה להגיש במשטרה. גם תחשוב, מכון לרפואה משפטית בישראל יש רק אחד, הוא ממוקם בדרום תל אביב, וקשה לי להגיד שהוא רלוונטי למישהי שנאנסה בנהריה או לילד קטן שנפגע באילת. ובעצם זה נועד כדי למנוע את המעבר בין התחנות האלה ולעשות את הכל במקום אחד.
אלעד: בדיוק. הרעיון מאחורי חדר אקוטי הוא שברגעים הקריטיים כל כך, השעות והימים הראשונים שאחרי התקיפה, הקורבן תוכל להגיע למקום אחד, מקום ייעודי, ולעבור בו את כל ההליכים השונים שנועדו לטפל בה, ובמקביל נועדו גם לקדם את ההליכים הפליליים נגד התוקף שלה.
יעל: אז חדר אקוטי בעצם זאת יחידה בתוך בית חולים שנותנת טיפול אחרי פגיעה מינית, אחרי אירוע של אלימות מינית, לנפגעים ונפגעות - נשים, גברים, ילדים. ובעצם היא עושה שלושה דברים. אחד, היא נותנת טיפול פסיכו-סוציאלי ראשוני. שתיים, היא נותנת טיפול רפואי ראשוני - טיפול בחבלות, בפציעות, מניעת הריון, מניעת מחלות מין. והדבר השלישי זה איסוף הראיות, הדגימות. מדובר בטיפול חירום, זאת אומרת, אנשים מגיעים ממש אחרי פגיעה מינית, ויש חשיבות גדולה מאוד לסוג הטיפול שהם מקבלים וגם לאיסוף הראיות.
אלעד: בסוף שנת 2000 ההבנה הזו הגיעה לישראל, ההבנה שצריך לשנות את האופן שבו מטפלים בנפגעות עבירות מין. המודעות לנושא עלתה אז מאוד והתפיסה החדשה הייתה שבמקום שנפגעת תצטרך להגיע לכל אחת מהתחנות השונות כדאי לדאוג לה ולדאוג שהתחנות השונות יגיעו אליה.
יעל: בעצם החדר האקוטי הראשון הוא חדר 4 בבית החולים "וולפסון", ואותו הקימו אנשים שהעתיקו מודל מארצות הברית. ואז התחילו יוזמות פרטיות להקים חדרים אקוטיים במקומות אחרים, ובאמת קמו חדרים אקוטיים. הם היו יוזמות פרטיות של אנשים בתוך בתי חולים שהרגישו שצריך לתת מענה לסיפור הזה, ולעיתים קיבלו למיון נפגעים ונפגעות ולא היה כלים לטפל בהם, או מיומנות, או מקום פרטי. וזה מה שקרה. בעצם הוקמו בישראל, באופן ספורדי ובלי תכנון, חמישה חדרים אקוטיים.
אלעד: בשלב הזה גם יעל נכנסה לתמונה, והיא התבקשה לגייס כסף עבור חדר אקוטי בבית החולים "לניאדו" בנתניה. אמנם היו חדרים כאלה אז בישראל, אבל באזור השרון, באזור השרון כולו לא היה אפילו אחד.
יעל: והשאלה שלי הייתה - "רק רגע, למה זה לא בכל בית חולים?" ואז הסבירו לי שצריך ציוד מיוחד, וחדר מיוחד, והכשרה מיוחדת. אבל זה לא סיפק אותי. וזה הבהיר לי דבר, שהיום הוא בלתי נתפס כמעט, וזה שמשרד הבריאות לא מנהל את האירוע הזה. זאת אומרת, זה ברמת המדינה, מעורבים פה כמה משרדי ממשלה - משרד הרווחה, כי מדובר בקטינים, משרד לביטחון פנים או ביטחון לאומי, בגלל שמדובר באיסוף ראיות שהוא לתיק משטרתי, משרד המשפטים, כי כל האירוע הזה גם מכוון לתיק פלילי בסופו של דבר והבאה לדין של עבריינים. ובעצם אין שום תכלול. משרד הבריאות לא קבע איפה ייפתחו החדרים האקוטיים האלה, לא יצר להם איזשהו סטנדרט אחיד בעצמו. היה איזשהו נוהל שגיבשו ב"וולפסון" ומשרד הבריאות זרם איתו במשך עשרים שנה. זה לא מנוהל. וכשמשהו לא מנוהל אז יכול לקרות בחדרים האלה מה שהצוות מחליט. ולא תמיד זה דבר טוב.
אלעד: היה שם ברקע ויכוח וטענות שיש להן משקל. משרד הבריאות למשל, יעל מספרת, שאל למה בכלל הוא צריך לתקצב בעצמו את כל האופרציה שמשרתת גם משרדים אחרים. ומה שקרה זה שבחסות הוויכוחים האלה לא נוצר נוהל אחיד, לא היה גוף אחד שלקח ותיכלל את נושא החדרים האקוטיים. והדבר הזה בא לידי ביטוי בבלגן, בלגן שהיו לו המון השלכות מעשיות.
יעל: באיזה עולם מתוקן אנחנו משקיעים כציבור, כחברה, כל כך הרבה כסף באיסוף ראיות, איסוף של DNA של עברייני מין, ואז בית החולים בגלל שאין לו מקום לשמור את זה הולך ומשמיד את הראיות, משמיד את ערכות האונס, הרבה פעמים בלי שהוא מיידע אף רשות אחרת וגם לא את הנפגע או הנפגעת. והתירוץ שלהם היה "ממילא אף אחת לא באה אחר כך להתלונן". אמנם להתלונן על אלימות מינית זה אירוע קשה מאוד, ומעטות מצליחות לעבור את התהליך עד תומו. תאמין לי אני יודעת, כי עברתי את התהליך עד תומו. אבל זה לא פותר את מערכת הבריאות מאחריות להתנהג באופן מושכל למה שהוא ראיות בתיקי עבירות המין הכי חמורים שהיו פה במדינה. וזה לא מה שקרה.
מה עם משטרת ישראל? משטרת ישראל לא ידעה שהחדרים האקוטיים משמידים את ערכות האונס. וערכות האונס הם רכש של המשטרה. אני הייתי בתוך הישיבה שבה ישראל, ראש חוליית עבירות מין מהמשטרה, גילה בפעם הראשונה שאחרי שלושה חודשים בתי החולים בעצם זורקים את הערכות האלה ומשמידים אותם. והוא היה בהלם. אני ממש זוכרת אותו קם בתוך הישיבה וצועק, "מה? זה רכוש משטרת ישראל, זה רכוש משטרת ישראל". מישהו יידע את משטרת ישראל מה עושים עם הערכות האלה? לא. בתי החולים עשו מה שהם ראו לנכון לעשות, מה שהם חשבו, ומה שהם התדיינו ביניהם. מה שהם התדיינו ביניהם זה לא מספיק טוב עבור הפרקליטות, זה לא מספיק טוב עבור בתי המשפט. יש פה עניין גדול יותר ממה מחליטים בחדר הצוות ב"סורוקה" או ב"פוריה". יש פה עניין לאומי. והחדרים האקוטיים התנהלו כאילו אין דין ואין דיין. אגב, הם התנהלו ככה כי באמת לא היה דין ולא דיין, ועד היום בעצם אין.
אלעד: חדרים אקוטיים קמו, חלק נסגרו, אבל לאורך זמן מספר החדרים האקוטיים בישראל עלה. גם מספר הנפגעים לצערנו עלה. והיו דברים חיוביים שקרו בתחום הזה. הייתה ללא ספק מגמה של שיפור, אבל היו גם בעיות. בגלל שזו עבודה כל כך רגישה ומורכבת שמספקת שירות למגוון של תחומים, תחשבו על זה - בריאות, רווחה, משפט, אז גם כשסוף-סוף הצליחו לטפל בבעיה אחת, לדוגמה, מצוקת כוח אדם רפואי בחדרים האקוטיים, אז גילו שנוצרת בעיה אחרת.
יעל: אני אומרת לך דברים שאתה תחשוב שהם אבסורדים. אבל היה ויכוח עם משרד הבריאות בחדר הישיבות ליד לשכת מנכ"ל, ואני אמרתי, "אתם נותנים למתמחים לדגום, זה לא רלוונטי כשעולים על הדוכן בבית המשפט, הם לא מומחים משפטיים, אין שום רלוונטיות לעדות שלהם, אתם נותנים לאנשים בלי שום הכשרה מינימלית לדגום ערכות". והפרקליטות בעצמה לא מעלה את האנשים האלה על הדוכן. ובפועל הערכות האלה אין להן שום ערך, ואנשים עברו הליך מאוד פולשני וקשה. לא אספו נתונים, לא ידעו להגיד כמה אנשים מגיעים לחדרים האקוטיים. הם לא ריכזו את זה בכלל. הם לא ידעו על מגמות - לא עלייה, לא ירידה, לא כמה קטינים, לא כמה בגירים. הם לא ידעו להגיד מה החלוקת נשים-גברים. באמת, אני לא מכירה שום דיסציפלינה רפואית שקיבלה כזה זלזול.
אלעד: חסות אחת וממש מיד חוזרים.
[חסות]
אלעד: הדרך להקמת חדרים אקוטיים בישראל עברה בלא מעט ניסוי וטעייה, גם הדרך של יעל שרר להקים את אותו חדר אקוטי ראשון באזור השרון, בבית החולים "לניאדו".
יעל: כל מה שעשינו היה לא נכון. אני למדתי איך לא להקים חדר אקוטי לפני שלמדתי להקים חדר אקוטי. אני הבנתי שהחדר הזה, בדיעבד, כן, מאוחר מדי, שהחדר הזה הוא פשוט יוזמה פרטית, כמו כל החדרים, ושהוא בעצם לא מתואם עם אף אחד. אז אחרי 11 חודש נסגר החדר האקוטי ב"לניאדו". הוא לא תואם עם אף אחד, לא תוקצב על ידי אף אחד, לא עמד בסטנדרטים ובנהלים שאף אחד לא ידע מה הם. ובעצם כל הזמן וההשקעה והכסף - הרי ממי ביקשו לגייס אותו? ממני - הכל ירד לטמיון. ואנשים באזור השרון נשארו בלי טיפול חירום, בדיוק כמו שהם היו לפני זה. ואני הבנתי שלא יכול להיות דבר כזה באמת.
אלעד: תהליך סיזיפי של הסדרה וחקיקה הלך והתקדם. ב-2018, למשל, משרד הבריאות הנחה שאסור להשמיד עוד ערכות אונס או כל חומר ביולוגי אחר שנאסף בחדרים האקוטיים. לפני שנתיים נחקק חוק שקובע שכל ערכת אונס חייבת להישמר למשך 50 שנה. נמצא לערכות מקום אחסון. השתפרו התנאים. החוק גם הסדיר מי רשאי ומי מוסמך לדגום נפגעת בחדר אקוטי. באופן כללי נכנס יותר סדר לחדרים האקוטיים והוקמו עוד חדרים. הגענו למצב שיש בישראל היום 11 חדרים כאלה. ויעל, שנאבקה עליהם שנים, זכתה בשנת 2022 להדליק משואה.
[הקלטה מתוך טקס הדלקת המשואות] יעל: "אני, יעל שרר, בת הלין שרר-מגיד, משיאה משואה זו לכבוד האחים והאחיות שלי, הנפגעים והנפגעות".
יעל: וואו, זה היה פשוט נהדר. מרגע שהדלקתי משואה נהייתי מדליקת משואה וכל מי שסינן אותי לא היה יכול להרשות לעצמו לסנן אותי יותר. ולכן פשוט התחלתי לצלצל פשוט לאנשים הרבה יותר בכירים. ואז הייתי, כאילו… "כן, קורל, זו יעל שרר, מנהלת הלובי למלחמה באלימות מינית, לא יודעת אם את זוכרת, הדלקתי משואה, אשמח לדבר עם המנכ"ל כשיש לו חמש דקות". והיה לו חמש דקות.
אלעד: אז זהו, למרות מה שאולי מצטייר כאן כסוף מוצלח, עדיין צריך את אותן שיחות עם מנכ"לי משרדים, עדיין צריך חמש דקות לטובת מדליקת משואה והמאבק שלה. כי המאבק של יעל, ושל שותפים נוספים, הוא נמשך. יש עדיין מה שחייבים לשפר בקשר לחדרים האקוטיים, במיוחד אצל מי שהם חלק גדול מהנפגעים של עבירות מין - קטינים.
יעל: נכון. יש כאן בעיה אינהרנטית. משרד הרווחה מפעיל מערך שנקרא מרכזי הגנה, בעצם "בתי לין", למי שמכיר. יש כאלה בכל הארץ. אלה בעצם תחנות משטרה קטנות שנועדו לחקירת ילדים, ומפנים אליהם ילדים שהם נפגעי עבירה. ויש בהם עובדת סוציאלית ואם בית, וגם במשרה חלקית, יום או יומיים בשבוע, רופא. זה בשום פנים ואופן לא מוסד רפואי. לעומת זאת, בהיבט הרפואי של חירום, יש לנו את החדרים האקוטיים.
הצרה היא כזאת - מרכזי ההגנה לא מותאמים לחירום, המרכזים האקוטיים לא מותאמים לילדים. מדובר בחדרי בדיקה שהרבה פעמים אין בהם את ההתחשבות, את הצעצועים, את השטיח, את היכולת להעסיק ילד הרבה שעות, את המומחה ברפואת ילדים, או אפילו אפשרות של המשטרה לחקור בהם חקירת ילדים, שהיא דבר הרבה יותר מורכב. זה לא שהסייר של התחנה יכול עכשיו לחקור ילד בן 7, זה לא ככה הולך במדינת ישראל. אלה לא התאימו את השירות שלהם לחירום ואלה לא התאימו את השירות שלהם לילדים. ולכן היום ילדים לא יכולים לקבל טיפול חירום מותאם בפגיעה מינית בשום מקום בארץ.
אלעד: המציאות הזו שיעל מתארת היא כזו שממש זועקת אבסורד. איך מרכזי הגנה מותאמים מצד אחד לילדים, אבל לא יכולים לבצע הליכים רפואיים דחופים שחיוניים לקורבנות של עבירות מין? ומנגד, איך חדרים אקוטיים שכן יכולים לבצע את ההליכים הרפואיים האלה לא מותאמים לקטינים או לגביית עדויות מקטינים? וההאשמה הזו היא האשמה חמורה. יעל אמרה לנו שהיא שמעה לפחות על מקרה אחד שבו ילדה קטנה, נפגעת אונס, סורבה לקבל טיפול בחדר אקוטי. אנחנו פנינו למשרד הבריאות, שם אמרו לנו שקטינים שעברו פגיעה מינית יכולים להיבדק בכל אחד מ-11 המרכזים האקוטיים או בכל אחד מ-8 מרכזי ההגנה. יעל מגיבה ואומרת "הקטינים אולי יכולים תיאורטית להיבדק, אבל בפועל לא ממש".
יעל: לא, אין היום חדר אקוטי מותאם לילדים. אני עומדת מאחורי המילים האלה. ויותר מזה, המצב נהיה הרבה יותר גרוע. חוות הדעת היום של המכון לרפואה משפטית היא שלא כל חדר אקוטי בכלל מוסמך לבדוק קטינים אם הם מגיעים. אז אפילו אם התארגנו לבדוק את הקטין באמצע הלילה, גם אם זה לא מותאם לקטין וזאת לא חוויה נעימה, אז עכשיו יש לנו עמדות שקוראות לא לבצע את זה בכלל בחדרים האקוטיים. אבל בהעדר אופציה, מה שקורה זה שקטינים לא נבדקים כלל. וחשוב לי שאנשים ידעו שזה קורה. זאת אומרת, היום יכול להיות, וקורה, יכול להיות שמגיעה, נניח, קטינה בת 14 לבית חולים, והיא מקבלת סירוב לקבלת טיפול רפואי. עכשיו, זה לא רק איסוף הראיות, שזה אספקט אחד והמומחים יכולים להתווכח מי יעשה את זה וזה תפקידו של משרד הבריאות כרגולטור להסדיר, אבל היא לא תקבל גם תרופות למניעת הריון, חיסון, הפנייה למרפאת איידס, טיפול פסיכו-סוציאלי. והדברים האלה הם לא פחות חשובים, והם באחריות מערכת הבריאות.
אלעד: וצריך גם כאן נוהל אחיד, צריך הנחיות, צריך גוף מתכלל, צריך לדאוג שקטינים שעברו חוויה נוראה לא יפלו בסוף בין הכיסאות ברגע הכל-כך אקוטי הזה שבו הגוף והנפש שלהם צריכים עזרה ראשונה, ברגע שבו עדיין אפשר לאסוף ראיות חשובות.
יעל: הנוהל שיצא ממשרד הבריאות, ה-section הקטן שמתייחס לילדים, הוא לא מספיק ברור ולא מסדיר בדיוק האם מרכז הגנה או חדר אקוטי או מה שלא יהיה. ולכן בתוך האי בהירות והטשטוש, אז כל אחד הישר בעיניו יעשה, ואפשר לסרב, ואפשר להגיד כן, ואפשר להעביר מחדר אקוטי אחד לשני. ששוב, זה אסור. אז אנחנו מתחילים… בדיוק כמו שהסברתי לך, במקום שזה יהיה זמין קרוב לבית ולא יצטרכו ליסוע הרבה, אז עוד פעם אנחנו מתחילים להסיע אנשים שלוש שעות ל"וולפסון", או מפה לשם, ולטרטר אנשים. וילד אחרי פגיעה מינית, סליחה, זה לא מגיע לו.
אלעד: אז כן, הרבה נעשה. ועדיין יש הרבה לעשות. ויעל מסתכלת קדימה וחושבת בגדול.
יעל: וואו, החלום שלי נשאר אותו דבר. אני רוצה להיות הבן אדם שהקים בעולם… בעולם, ביקום, את מערך טיפול החירום בפגיעה מינית הכי טוב שאי פעם היה על פני האדמה. אני מבחינתי, עד שלא מקבלים שירות מחלקה ראשונה אני לא סיימתי.
אלעד: יעל שרר, תודה.
יעל: אלעד, תודה רבה לך.
אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12.
אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק. תחקיר והפקה - שירה אראל, עדי חצרוני, דניאל שחר ודני נודלמן. על הסאונד יאיר בשן, שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.
אני אלעד שמחיוף. אנחנו נהיה כאן גם מחר.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
留言