אחד ביום - הורי הלוחמים נגד הפומ"ה

גדוד 605, הנדסה קרבית, הוא הגדוד האחרון בצה"ל שמשתמש בנגמ"ש הפומ"ה: כלי שאומנם עבר שיפורים ושדרוגים, אבל מבוסס על טנק ממלחמת העולם השניה. בעקבות אסון הנגמ"ש שאירע לפני כחודש ובו נהרגו שבעה חיילים בחאן יונס, הורי גדוד 605 יוצאים למלחמה משלהם - למגן ולהבטיח את שלום הלוחמים, הפעם אנחנו עם ההורים של גדוד הפומו"ת ועם המאבק שהם מנהלים למען הילדים שלהם. הם עולים לכנסת, מנסים להפגש עם מקבלי החלטות ואפילו מפגינים, אבל ככל שעוברים הימים והפומות עדיין בשטח הם מבינים שהדרך לשינוי תהיה ארוכה. וככל שעובר הזמן, מתחילות לצוף הדילמות והשאלות - איך אפשר לצאת למאבק הזו מבלי לחשוף את הלוחמים לפגיעה, מבלי לערער את ההכנה המנטלית והמורל שלהם, ומה אם, למרות הניסיון העיקש להביא לשינוי, המצב בשטח לא ישתנה, מה הם יאמרו לילדים שלהם אז?

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 22/07/2025.

‏[חסות]

‏[מוזיקת פתיחה]

‏אלעד: היום יום שלישי, 22 ביולי, ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו, סיפור אחד ביום, בכל יום.

‏[מוזיקה מסתיימת]

‏אבא טל: ב-DNA שלי, צה"ל זה גוף מאוד מאוד מאוד חשוב. זה הכוח המגן הראשון של עם ישראל מזה 2,000 שנה ויותר, אולי קצת… בהיסטוריה. זה צה"ל בשבילי.

‏[מוזיקה]

‏אלעד: במשפחה של טל, מחנכים, חיים, סביב סט ערכים מאוד מאוד ברור.

‏אבא טל: המדינה, הממלכה, האחדות, העם, הארץ. זה הדברים.

‏אלעד: הילדים שלו, ארבעתם, גדלו ככה. הבן הבכור שלו הגיע לעתודה והתכונן כמובן, להתגייס לשירות קרבי בצה"ל.

‏אבא טל: ואז מגיע השביעי לאוקטובר. ואז הילד מגיע אליי ואומר לי: "אבא, אני מתגייס". וזהו, וככה היה. הוא התגייס, עזב את העתודה, עזב את הישיבה והתגייס להנדסה קרבית. גאווה מאוד מאוד גדולה, עם חרדה מאוד מאוד גדולה. אתה יודע, זה בא ביחד [צוחק] הסיפור הזה של, אהה, חייל קרבי בתוך הסיטואציה שאנחנו נמצאים. גאווה גדולה וחרדה גדולה.

‏אמא טל: אנחנו משפחה מהציונות הדתית, אוהבים את הצבא. אני בת לאב מ"פ, וחרמ"ש, שלחם בכל מלחמות ישראל. אנחנו מחנכים את הילדים שלנו באמת לשירות משמעותי בצבא. אנחנו בעד הצבא. משרתים בסדיר ובמילואים. ו… זה… זה קודם כל הבסיס.

‏אלעד: זו גם טל, גם היא אמא לארבעה. גם היא מחנכת את הילדים שלה לאהבת הצבא והחשיבות שבצה"ל, וגם הבן הבכור של טל התגייס לשירות קרבי.

‏אמא טל: אני יודעת שמדברים על דור הטיקטוק ועל הדור המפונק הזה. לא גדלו במציאות שאנחנו חיינו, עם כפית זהב בפה, אבל אני יכולה להגיד שהלוחמים שלנו והבן שלי, אישית, והחברים, לוחמים מדהימים, ערכיים, מתמודדים עם מציאות מאוד מאוד מאוד קשה, ועדיין מאמינים בצורך להגן על המדינה, להחזיר את החטופים, ו… זה הדיבור שיש.

‏[מוזיקה]

‏אלעד: שני הבנים הבכורים - של טל האמא ושל טל האבא התגייסו להנדסה קרבית לגדוד 605. אני בכוונה מציין ממש את הגדוד הספציפי כי זה חשוב. הגדוד הזה הוא שונה, הוא ייחודי, ולהורים של לוחמי הגדוד יש אמנם את אותן דאגות כמו לכל הורה של לוחם, אבל להורים האלה יש בנוסף גם עוד דאגה אחת.

‏אמא טל: לפעמים יש לי איזה מין פנטזיה כזאת. אני אומרת לחברות ולאמהות ללוחמים האחרים, שהייתי שמחה אולי לחזור אחורה, לאז, לכניסות הראשונות שדאגתי, דאגתי כאמא ללוחם, אבל לא דאגתי כמו שאני דואגת היום, ממש לא. לחזור אחורה לבורות הזאת, שמבחינתי פומה היא חיה, וזה כלי נגמ"ש צה"לי, ולא… לא תמימים, אבל מאמינים בצבא, ומאמינים שהוא עושה הכי טוב עבור הלוחמים שלנו, ובטח שלא יכניס אותם עם כלי שמסכן את חייהם. אבל מאז, אני לא יכולה להגיד שזה המקום שאנחנו נמצאים בו, לצערי.

‏[מוזיקה]

‏אלעד: האקסטרה דאגה הזאת, הספקות, אולי אפילו משבר האמון, הוא סביב מה שטל האמא חשבה עד לא מזמן שהיא חיה. פומ"ה, כלי נגמ"שי שהבן שלה, כמו מאות חיילים אחרים, נמצא בו ממש עכשיו, נלחם בחזית, ברצועה. והפומ"ה הובילה את טל האמא, ואת טל האבא, ומאות הורים כמותם, לעלות לכנסת, להפגין, לצאת למאבק ציבורי ברחובות, ולומר לצבא: 'אתם טועים, והטעות הזו עלולה לעלות בחיים של הילדים שלנו'.

‏[פסק זמן ארוך]

‏אבא טל: אנחנו לא מבינים כלום בהנדסה קרבית, לא יודעים שום דבר מי זה, מה, ואיך, ולמה ומה בכלל הם עושים, וכאלה. ואז הוא מספר שמתישהו בתחילת הטירונות, ממיינים אותם לגדודים 601, 603, 605, היום אני שוחה כבר במספרים וזה וזה, אז לא הבנתי שום דבר מהחיים שלי. שאלתי מה ההבדל ביניהם, ואז, אלה בצפון, אלה במרכז, אלה בדרום. אלה יש להם נמר"ות ויש להם פומ"ות. מה זה פומ"ות, מה זה נמר"ות? אה, מתחילים ככה לרכוש ידע, לצבור, להבין מי, מה, הוא מסביר לי, קצת אינטרנט מסביר לי, קצת חברים שמכירים, אני שואל, ואני מבין שזה לא הדבר הכי טוב להיות בפומ"ה.

‏אלעד: הרבה מהסיפורים התחילו בדיוק ככה, בשיחות בין הילדים, הלוחמים, לבין ההורים, בתחילת השירות. איך היה בהכשרה? איך החברים החדשים? איך המפקדים? שיחות כאלה, שאלות רגילות. וכשהשיחה הגיעה לפומ"ות, לכלים שבהם הלוחמים משתמשים, אז הרבה מההורים הבינו משהו.

‏אבא טל: הוא אומר שהפומ"ה זה כלי… כלי יותר ישן והנמרה היא כלי יותר חדש, ואז אני מתחיל להבין את ההבדלים בין הנגמ"ש הזה לבין הכלי הזה, וההבדלים הם גדולים.

‏אלעד: פומ"ה, במקרה שלנו, ראשי תיבות של פורץ מכשולים הנדסי. במשך עשרות שנים, כלי נפוץ ואמין בהנדסה הקרבית. הפומ"ה מבוסס על החלק התחתון של טנק צנטוריון, ההוא ממלחמת העולם השנייה. הוא עבר שינויים, הוא עבר שיפורים, אבל בגדול זה כלי די ישן. מולו, יש לצה"ל כלי חדש יותר, הנמרה. זה כלי שמבוסס על טנק המרכבה, כלי שהוא בן פחות מעשר שנים. הוא מתקדם יותר, הוא מאובטח יותר, הוא נוח יותר. צה"ל, בשנים האחרונות, עובר בהדרגה מהפומ"ה לנמרה. וכרגע גדוד אחד נשאר שמשתמש בפומ"ה ככלי מבצעי בשטח - גדוד 605 של ההנדסה הקרבית.

‏אמא טל: ידענו שיש נמר"ות, אבל לא ידענו שאנחנו הגדוד היחיד בסדיר ובמילואים, שנלחם חודשים ארוכים עם פומ"ות, ולאט לאט מתחילים להבין דברים. שמענו על הרבה ניסים, כן? אני לא מוכנה… כאילו, זה ניסים וכואב לי הלב להגיד שאנחנו סומכים על נס, אבל היו לא מעט סיפורים של 'היא התפוצצה, קפצנו ברגע האחרון, רגע לפני אסון'. כלומר היה ברור לנו שהכלי הזה לא… לא תקני, ומסוכן מאוד ולא מתאים ללוחמה שיש בעזה. לא הפסקנו להתריע, זה הנושא היחיד שכל ההורים דיברו עליו. מה קורה עם הפומ"ות? למה אנחנו גדוד 605, הגדוד היחידי בהנדסה קרבית, שעדיין נכנס ללוחמה עצימה בעזה והבנים שלנו נמצאים רצוף בלחימה בגזרות הכי מורכבות בעזה, למה זה עדיין קורה? התשובות שקיבלנו זה שזה בדרך, סבלנות, עוד מעט, כרגע אין, אבל זה יקרה בקרוב, אז ב-state of mind שהיינו אז, אמרנו 'דואגים מאוד, מבינים מה זה, אבל סומכים שאולי גם הם עושים את הכל כדי לספק ללוחמים שלנו את הנמר"ות'.

‏אלעד: נוצרה דינמיקה שהיא מאוד מובנת, כי מצד אחד הילדים לא רצו להדאיג את ההורים. אז הם כן שיתפו, הם כן סיפרו על הבעיות שיש בפומ"ות, אבל הם גם אמרו באותה נשימה שזה בסדר, שזה לא כל כך נורא. ההורים גם הם לא רצו להדאיג את הילדים וההורים סמכו על הצבא, אז הם קראו וחקרו ודיברו בינם לבין עצמם, אבל הם רצו להאמין גם, שהכל יהיה בסדר.

‏אמא טל: הדיבור בבית היה: 'ככה זה בצה"ל, מה אתה רוצה? מתמודדים'. התחלנו לשמוע, אבל גם אנחנו היינו קצת במקום הזה של מלחמה, וככה זה, ויש שחיקה וצריך להתמודד, ובטח שלא לדרוש משהו, כי איך אפשר? ולא צריך להפריע, והמפקדים עושים את הטוב ביותר, אז בטח שלא נתערב, אבל אני חושבת שמאז האסון זו הייתה נקודת אל־חזור מבחינתנו.

‏[הקלטה] קריין חדשות: "הבוקר הזה נפתח בהודעת דובר צה"ל. אסון כבד בח'אן יונס, שבעה חיילים, שבעה לוחמים שלנו נהרגו מפיצוץ נגמ"ש."

‏אלעד: ב-24 ביוני, מחבל חמאס הצליח להגיע עד לפומ"ה צה"לית ולהשליך לתוכה מטען נפץ. שבעה לוחמים נהרגו באסון בח'אן יונס. סמל ראשון אלון דוידוב, סמל מעיין ברוך פרלשטיין, סמל שחר מנואב, סמל רונן שפירו, סגן מתן שי ישינובסקי, סמל ראשון רונאל בן משה, וסמל ראשון ניב רדיע, זכרם לברכה. כל השבעה, לוחמי גדוד 605 של ההנדסה הקרבית. כולם מגדוד הפומ"ות.

‏אבא טל: ואז בקבוצת הוואטסאפ של ההורים מתחיל שיח מאוד אמוציונלי, מאוד זה, ומתחיל ש… איזשהו שטף, "זה לא יכול להיות", ו"זה לא הגיוני", ו"מה קרה?", ו"איך קרה?", והמון שמועות, ו"זה קרה ככה", ו"זה קרה אחרת", והוציאו והוציאו והוציאו והוציאו. המון רגש, המון כעס, המון, המון תסכול.

‏אמא טל: וככה, לאט לאט, עד הבוקר של "הותר לפרסום", שרואים את הפנים והשמות, ואז ההלוויות, ואז, כן יש שיח עם הבן שמתכונן להלוויות, ואתה מבין מה זה אומר, מתכונן להלווית של כאלה שהיו איתו רגע לפני בהכשרה, ומתחילים לשמוע על הקשרים, ועל החברויות, וגם קצת, לצערנו הרב, על מה שקרה שם, כל יום מגיעות עוד עדויות מהורים, מלוחמים, ממילואימניקים, מחימושניקים, אה… על מה זו הפומ"ה הזאת, כמה היא לא בטוחה לשימוש, כמה היא מסוכנת אפילו, לא 'לא בטוחה לשימוש', עם 'לא בטוחה לשימוש' אולי זה מה שידעתי אז, ואמרתי: "בסדר, מתמודדים". אבל מסוכנת ומסכנת את חיי הילדים שלנו יום יום. מאותו רגע זה ברור שזהו, אני אומרת: "זו נקודת האל־חזור".

‏אבא טל: מהרגע הראשון שראינו את הפומ"ה, לא הסכמנו עם ה… לא השלמנו עם הדבר הזה, נקרא ככה, אמרנו: "מה, עם זה צריך להיכנס?"

‏[מוזיקה]

‏אלעד: אחרי שדיברנו עם ההורים, ואנחנו עוד נשמע מהם, אבל אחרי שדיברנו איתם, רצינו להבין יותר. רצינו להבין אם זה מקרה של הורים מודאגים, ואפשר להבין אותם, או שבאמת יש סיבה אובייקטיבית לאקסטרה דאגה הזו שלהם בגלל הפומ"ות. אז דיברנו גם עם א'. דיברנו עם אחרים, אבל א' הסכים שנקליט אותו. א' שירת בגדוד 605 בפומ"ה, לצד גדודים אחרים שקיבלו את הנמר"ות.

‏א': עצם זה שאתה רואה על אותו משטח את שתי הכלים, אתה מבין שזה, זה… בוא נגיד, הסרטים שהיית רואה פעם על מלחמת העולם השנייה, הם יותר דומים לכלי הזה מאשר לכלי שאתה רואה לידו, שזה כבר כאילו, קצת, שורט אותך הקטע הזה, וגם הפומ"ה עצמה היא היא נורא פתוחה, פחות ממוגנת. וכשאתה רואה את הנמ"ר שהוא כולו סגור ומסוגר ויש רק כבש מאחורה שמחופה בהמון פלדה, אז זה כבר מרגיש לך, נותן לך ככה, יותר ביטחון. אתה מבין שזה no match בשביל הנמר"ה.

‏אלעד: א' התגייס באוגוסט 2023, הוא מספר שבהכשרה, החיילים עם הפומ"ות ניסו להפוך את החיסרון ליתרון. "אלו עם הנמר"ות" - הם היו אומרים - "הם מפונקים. להם יש מזגן, להם יש מערכות הגנה, אנחנו עם הפומ"ות, אנחנו עושים את העבודה האמיתית". הדבר הזה עבד, בהכשרה, אבל אז הגיע הזמן לצאת עם הפומ"ה אל חזית הלחימה.

‏א': וכמובן, שאתה שומע על חברים שלך שנמצאים בעזה, והם… פתאום מישהו מקבל נ"ט, ואתה שומע בניסים, שהפומ"ה נשרפה ולא קרה לאף אחד שום דבר בפנים, וזה, זה דברים שאתה שומע, כאילו, זה… ואז אתה אומר: "רגע, אז מה איתי? כאילו מה זה יקרה גם לי?" אה, אני באמת לא יודע איך, כאילו, המשכנו והכל בסדר, אבל אם אתה רגע עוצר לחשוב, זה משהו שאני שמח שלא עצרנו לחשוב, כי זה היה בהחלט פוגע ביכולת שלנו להילחם כמו שצריך. אני אגיד לך את האמת, המון חברים אמרו כאילו: "תשמע, אני מעדיף ללכת ברגל, כאילו. מעדיף ללכת מאחורי איזה טנק ולא ללכת בתוך פומ"ה שבפגיעה הראשונה אני כנראה אחזיר את נשמתי". אני לא רוצה להגיד מלכודת מוות, אבל באיזשהו מקום, הכלי שלנו, מרגיש… לא הרגשנו בו בטוחים בכלל. ובכלל זה בלשון המעטה.

‏אלעד: א' סיפר לנו איך מילואימניקים היו מצטרפים אליהם מדי פעם ואיך הם היו מגיבים כשראו שהפומ"ות הישנות, שהיו למילואימניקים עוד כשהיו בסדיר, הפומ"ות הללו עדיין בשימוש.

‏א': הם, כאילו, היו מופתעים שעדיין זה קיים הדבר הזה. זאת אומרת, אחרי 20 ומשהו שנה, זה עדיין קיים בשירות ועדיין נמצא, ועדיין אנשים משתמשים בזה. הם היו כל כך מופתעים לראות את הכלי הזה שרק זה אמר הכל, כאילו.

‏אלעד: עכשיו אמרתי, אנחנו דיברנו עם א' ודיברנו עם עוד חיילים לשעבר בהנדסה הקרבית. חלק אמרו לנו שיש יתרונות מסוימים בפומ"ה. העובדה שזה "כלי פרימיטיבי", במרכאות או שלא במרכאות, הופך אותו לפעמים לפשוט יותר לתפעול. בלי כל מיני מרכיבים אלקטרוניים שעלולים להתקלקל, הכל שם מכני. אבל במלחמה ארוכה ומתישה, מלחמה מרובת חזיתות, העובדה שהפומ"ה זה כלי פחות ממוגן, הוא פחות נוח, פחות ידידותי למשתמש, ללוחם, הדבר הזה הופך להיות מאוד מאוד חשוב.

‏א': שנה שעברה, אני והצוות שלי היינו יחד ברפיח באזור אוגוסט. חום, כפי שאתה יכול לתאר, וישבנו בפומ"ה בלי מאוורר. עכשיו, הפומ"ה, היא מכילה מספר נאה של אנשים והיא כלי שהוא נורא צפוף, זאת אומרת, אתה יושב ברכיים לברכיים, הרבה פעמים מקופל, אין לך הרבה מקום, אתה נשאר המון זמן בכלי, לפעמים גם 24 שעות, זה מאוד מאוד השפיע על ה… גם על הלחימה. זאת אומרת, השהות בפומ"ה, מעבר לאיומים, השהות עצמו היה נורא קשה. היה חם, היה צפוף. אני חייב להודות שבחבר'ה שלנו, אתה יודע, בדיבורים שלנו, המשפט שהמון חזר על עצמו זה היה: "לא יקרה שינוי עד שחס וחלילה לא יקרה איזה משהו".

‏[מוזיקה]

‏אלעד: חסות אחת וממש מיד חוזרים.

‏[חסות]

‏אלעד: אחרי האסון בח'אן יונס שבו נהרגו שבעה לוחמים של גדוד 605 מההנדסה הקרבית, ההורים של הלוחמים שמשרתים בגדוד מאוד דאגו שהאסון הזה עלול לקרות שוב. הם כבר חודשים ארוכים שומעים מהבנים שלהם סיפורים, הם קראו, הם חקרו, הם דיברו בינם לבין עצמם על הבעיות והחסרונות שיש בפומ"ה, אותו כלי נגמ"שי מיושן שעדיין נמצא בשימוש. וכשהאסון קרה, ההורים לא רק שמעו עליו, הם גם ראו אותו, הם ראו אותו בסרטון שחמאס פרסם.

‏[הקלטה - מתוך הסרטון]

‏אלעד: זה סרטון שצולם במצלמת גוף של המחבל, ורואים אותו מנקודת המבט שלו, רץ לעבר הכלי הצה"לי, מטפס עליו, זורק את המטען פנימה ובורח. ברקע אפשר לשמוע את הפיצוץ.

‏אבא טל: יומיים לא רציתי לראות את הסרטון. יומיים דחיתי את ה… לראות את הסרטון, ואחרי יומיים ראיתי את הסרטון, ואני מסתכל, ועוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, ואתה מתחיל להבין רגע, מה השתבש פה? משהו פה השתבש. למה הוא מצליח לעשות את זה? למה הוא מצליח להכניס את המטען לתוך הפומ"ה? ואז יוצא לי קצת לדבר עם הבן כשהוא מתקשר מתוך עזה במעט שאני מצליח לשאול שאלות, ואנחנו מבינים שלא רק שהפומ"ה היא כלי מאוד מיושן ברמה הטכנולוגית, בגלל שכנראה היא אמורה לצאת משירות מתישהו בשנים הקרובות, אז גם רמת התחזוקה שלה וכמות החלפים שיש להם, כנראה, כנראה, אני אומר בזהירות, לא משהו.

‏אמא טל: אנחנו שומעים, הייתה פומ"ה נוספת שגם עליה נזרק מטען והיו שם לוחמים מהרובאית, ואמהות מהרובאית שדיברו עם הבנים שלהם, הפצועים, כן, הם נפצעו, התחילו לשמוע פה פרט ועוד פרט, ואנחנו אוספים פשוט פרטי מידע, באמת, מזעזעים. ברור שאנחנו לא תחקירנים, אנחנו רק הורים. אבל לאט לאט אנחנו מבינים שהפומ"ה הייתה תקולה, שהיו התרעות, ובאותו ערב גם נשלח סרטון שחמאס צילמו. ואני יכולה להגיד לך שכאמא ללוחם, לא הייתי מעזה לפתוח סרטון כזה בעבר, שמתעד את הדבר הזה, ובטח בזמן כל כך קשה, כשאנחנו כאובים, כשאנחנו באמת במצב כמעט בלתי אפשרי, אבל אנחנו מתחילים ללמוד את האירוע.

‏אלעד: גם בשלב הזה, עכשיו, התחקיר הצה"לי הרשמי עדיין לא הסתיים. יש המון שאלות פתוחות שטרם נענו. דובר צה"ל אמר לנו שצה"ל משתתף בצער המשפחות השכולות וימשיך ללוות אותן. הנושא, כך אמרו לנו, מצוי בתחקיר, לכשיסוכם, התחקיר יוצג למשפחות בשקיפות. אלא שמה לעשות, דאגה של הורים ללוחמים לא עובדת בקצב של תחקור צה"לי. ובלי קשר לשאלות שנשארו פתוחות סביב התקרית הקשה, 300 הורים בקבוצת הווטסאפ של גדוד 605 החליטו שעוד לפני שיש מסקנות ברורות, עוד לפני הבירורים הסופיים, הם דורשים כבר עכשיו להוציא את הפומ"ות משימוש מבצעי.

‏אמא טל: קודם כל שיח שמתחיל בהרבה כאב והתפכחות וניסיון לאסוף את עצמנו, אבל ברור כבר באותו ערב שאנחנו לא יכולים לשתוק יותר. הייתה פנייה לחברי כנסת, לשרים, לתקשורת. זאת הייתה ההתחלה. ומאז לא מפסיקים.

‏[הקלטה]

‏מפגינה: "לא רוצים עוד אסונות, זה הזמן לנמר"ות!"

‏מפגינים עונים: "לא רוצים עוד אסונות, זה הזמן לנמר"ות!"

‏מפגינה: "לוחמים נלחמים עם כלים תקינים!"

‏מפגינים עונים: "לוחמים נלחמים עם כלים תקינים!"

‏אלעד: מלווים בעורכת הדין מיקי רויטמן, פעילה חברתית שמסייעת להם בהתנדבות, ההורים פנו לחברי ועדת החוץ והביטחון של הכנסת שהתכנסה לדיון סגור בעניין, במהלכו ההורים הפגינו בחוץ. הם החזיקו שלטים עם הכיתוב "לאריות שלנו רק נמר"ות", ו"הם שומרים עלינו, תשמרו עליהם". ההורים לא רק ביקשו להיפטר מהפומ"ות, הייתה להם גם הצעה, הייתה להם הצעה מאיפה לקחת במקום, נמר"ות עבור גדוד 605.

‏אבא טל: אנחנו רואים פה נקודה שהיא blind spot של הצבא, של מקבלי ההחלטות שמה. זה לא בהכרח בדרג של רמטכ"ל, אולי עוד פחות, אולי יותר נמוך. יש גדוד הנדסה שנלחם בעזה עם כלי מאוד נחות, ויש כלי מאוד מתקדם שנמצא בימ"חים של הצבא. לצבא יש אותו, הוא קיים, אנחנו יודעים שהוא קיים. אנחנו יודעים שבתוכנית ההצטיידות הם היו אמורים לקבל אותו כבר. אבל אז, כתוצאה מאילוצים של מלחמה, הצבא רוצה להקים עוד גדודי הנדסה. וכדי להקים עוד גדודי הנדסה, הוא צריך נגמ"שים. ואז הוא אומר "הופה, הנמר"ות שחיכו ל-605 ילכו עכשיו לגדודים החדשים שאנחנו מקימים". ופה אנחנו אומרים - תעצרו שנייה, אתם מקימים גדודים חדשים שמתחילים לקרום עור וגידים, הם יסיימו… הם יתחילו להיות גדודים מבצעיים אורגניים עוד שנה, לא יודע, חצי שנה, שמונה חודשים. בזמן הזה, יש חיילים שנלחמים בעזה, עם פומ"ות. יש חיילים שנלחמים בעזה. את הנגמ"ש היותר מתקדם, צריך לשים בקו הלחימה הראשון. את הנגמ"ש היותר מתקדם צריך לתת לחיילים שנמצאים בקו החזית. לא משאירים אותו באימונים מאחור כדי להקים גדוד.

‏[מוזיקה]

‏אלעד: אז ההורים יצאו למאבק ציבורי, וככל שעברו הימים והפומ"ות עדיין בשטח, הם הבינו שזה כנראה יהיה מאבק ארוך. ואז גם התחילו לצוף דילמות ושאלות. ההורים הרי לא רוצים לפגוע במורל ובהכנה המנטלית של הילדים, הלוחמים, שנמצאים בשטח. המאבק הזה שלהם, אבל, בלי ספק, מגיע גם לשם, לרצועה, ומהצד השני, ההורים מרגישים שהמאבק הוא לא סתם, הוא לא פינוק, הוא מאבק על החיים של הילדים שלהם. ילדים, שלתפיסתם נמצאים חשופים בחזית. עכשיו, זו לא הדילמה היחידה, יש חשש, הוא בכלל לא מופרך, ששיח ער על הבעיות של הפומ"ה יהפוך את הפומ"ות למטרה. אז א', כל הדברים שנאמרו כאן בפרק עברו את אישור הצנזורה, וב', ההורים אמרו לנו: "בחמאס יודעים, הכל גלוי, הכל חשוף" וזו בדיוק חלק מהסיבה שבראייתם של ההורים, המאבק שלהם דחוף מאוד. ביחד עם הדחיפות הזאת, כל הזמן מתגנבת להם גם מחשבה: "מה אם המאבק ייגרר? מה אם הוא לא יצליח להביא לשינוי? מה אם הפומ"ות יישארו בעזה ובתוכן יישארו הלוחמים?"

‏אבא טל: זה המקום שמתחיל המשבר הערכי הפנימי שלך, עם עצמך, רגע, מה אני אומר לילד במקרה קיצון? מה זה מה אני אומר, מה עושים עכשיו? מה עושים עכשיו? מהמקום התוקפני האינפנטילי, זה לבוא ולהגיד: "תסרב פקודה". עכשיו, תקשיב, אלעד, כשהפעם הראשונה של המחשבה הזאת עוברת לי בין האוזניים, אני חווה טלטלה ערכית קשה. ולא רק אני. איך אני יודע את זה? כי נפגשנו כל ההורים, גם כשהלכנו לכנסת, לוועדת חוץ וביטחון לדבר על הדבר הזה, ואני רואה את האנשים מזילים דמעות על הסיפור הזה, הטלטלה הערכית הפנימית שלנו. אני רואה אותם מזילים את הדמעות, זה אותם דמעות שאני הזלתי. כאילו רגע, משהו פה מאוד מאוד משמעותי קורה. יש את הילד שלך, את המשמעויות של המחיר של מה, חס וחלילה, ויש את הצבא, שזה ערך מאוד מאוד מאוד חשוב. אה… איפה, איפה בתוך המתח הערכי הזה, אתה… אני נמצא? מה אני עושה בתוך המתח הערכי הזה?

‏אלעד: תראו, לא סתם פתחנו בצה"ל, ובחשיבות שיש לצה"ל עבור ההורים. המאבק הזה של ההורים נגד הפומ"ות הוא לא מאבק הרי נגד צה"ל, לא נגד האתוס של צה"ל, לא! הוא נגד ההחלטה שהתקבלה בצבא, החלטה שהצבא מסביר שהיא חלק מצרכי המלחמה. הם מסבירים שהכלים עוברים בדיקות, עוברים שיפורים, שיש מערכי הגנה היקפיים סביב הגדודים. אבל בסוף, בסוף אחרי הכל, יש כאן הורים ללוחמים שאומרים לצבא: "תעזור לנו להאמין, להיות בטוחים, שאתה שומר על הילדים שלנו הכי טוב שאפשר".

‏אמא טל: אנחנו מבינים שאנחנו בקרב גם מול צה"ל. אנחנו לא תמימים עד כדי כך, אבל אנחנו באמת מרגישים שאנחנו גם נותנים קול לגדוד ולמפקדים שמקבלים תשובות מדרגים גבוהים של "אין", של "לא כרגע", וגם הם צריכים אנשים שיעזרו להם להשמיע את הזעקה הזאתי כלפי מעלה. ושוב אני אומרת, אנחנו לא נגד, זה לא מנגנון הגנה, אנחנו באמת מרגישים ומבינים שאנחנו בעד. המפקד הזה, האסון הבא, אני אומרת, צר לי, צר לי, יש אמהות של לוחמים צעירים שאני מדברת איתן, ואנחנו מדברים איתן והן לא מסוגלות לשמוע את זה. הבנים שלהם נכנסים ללוחמה, ואנחנו אומרים להם: "האסון הבא, כתוב על הקיר", זה אין שאלה בכלל. ואנחנו לא רוצים להיות צודקים, לא רוצים להיות צודקים. אנחנו רוצים שגם בצה"ל לא יגידו: "אין כרגע…" יקבלו תשובות כאלה. לא! כמו שאנחנו יודעים לטוס לאיראן במטוסים הכי… אף אחד לא יטוס באיזה מיראז' מתפרק, נכון? אז ככה, צריך להתייחס באותה מידה ללוחם בקצה.

‏אבא טל: זה החיים של הבן שלי ואני אעשה את הכל כדי שהצבא ייתן לו את הכלי הטוב ביותר והנכון ביותר להילחם בו בעזה. אבל, להגיד לך שבקצה, לא… לא אני ואני בטוח שגם הורים אחרים, רק לא בסערת רגשות, אל תתפוס אותם בסערת רגשות, כי הם יגידו לך דברים מאוד נסערים, מאוד מאוד נסערים. במקום הזה של בסוף, בקצה, כשאתה שם אותי מול הקצה החד הזה, שזה מה שאתה עושה עכשיו, אתה שם אותי מול הקצה החד עכשיו. אה… נחרוק שיניים. נחרוק שיניים. זה הצבא שלנו, זה מה שיש לנו. אבל אני לא אוותר.

‏[מוזיקה]

‏אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12. תודה לטל האמא, לטל האבא ותודה לא'.

‏אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו היא רום אטיק, תחקיר והפקה: הילה פז, דניאל שחר, עדי חצרוני ושירה אראל. על הסאונד יאיר בשן שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

‏אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם מחר.

‏[מוזיקה מתנגנת עד שנפסקת]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה