אחד ביום - פרידה מקורין אלאל

לפני כחודש נערך בבארבי המופע ״קורין אלאל וחברים״, בו היא ציינה שם חמישים שנות יצירה עם כמה מהשירים הכי גדולים, מוכרים ומרגשים שלה. בשלב הזה היא כבר הייתה חלשה, אבל על הבמה, היא קיבלה עוד אנרגיות - וגם הרבה אהבה מהקהל. הפעם, ביחד אורנה בנאי ועם קוואמי, שדרן ועורך מוזיקלי בגלגלצ וברדיו הקצה, אנחנו זוכרים את קורין אלאל - היצירה שלה, האישיות, והסמל שהפכה להיות.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 22/12/2024.

‏[חסות]

‏[מוזיקת פתיחה]

‏אלעד: היום יום ראשון, 22 בדצמבר, ואנחנו "אחד ביום", מבית N12. אני אלעד שמחיוף, ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו, סיפור אחד ביום, בכל יום.

‏[מוזיקה מסתיימת]

‏לפני חודש נערך בבארבי המופע "קורין אלאל וחברים". היא ציינה שם 50 שנות יצירה עם כמה מהשירים הכי גדולים, הכי מוכרים, הכי מרגשים שלה. ומולה קהל. המון קהל. מאחורי הקלעים חיכתה וצפתה אורנה בנאי. מעריצה, חברה, אקסית. היא צפתה והבינה מיד מה היא רואה.

‏אורנה: אני חושבת שהיא באמת קיבלה, היא חיבקה את זה באלף ידיים, את ההזדמנות הזו. כי לא היה לה את זה. והיא בן אדם שרצה להופיע, רצה את אהבת הקהל. אני חושבת שזה באמת נס. והעובדה שהקהל רצה לתת את זה בעודה בחיים, זה איזשהו… זה כל כך ריגש אותי. כשהייתי בבארבי רציתי לחבק כל אדם שהיה שם בקהל, ולהגיד לו: "כל הכבוד. כל הכבוד, שאתה לא מחכה [בקול רועד] שהיא תמות כדי להגיד לה תודה. שהיא… [בוכה] שאתה אומר תודה כשהיא עוד בחיים".

‏ונראה לי שהיא באמת ידעה לקבל את זה. היא ידעה להגיד, זה… זה הייתה פשוט דינמיקה מחשמלת ויפה, ומלאה חסד.

‏[השיר - "כשזה עמוק" מתחיל להתנגן ברקע]

‏אני כל כך הודיתי לכל אחד, באמת, בלי שאני… פשוט הסתכלתי על האנשים, אמרתי: "האנושיות במיטבה".

‏[הקלטה - המשך השיר בהופעה חיה, הקהל מצטרף לשירה]

‏"כשזה עמוק עוצר כל העולם

‏ואת קוטפת כוכבים

‏כשזה עמוק…"

‏[השיר ממשיך להתנגן ברקע]

‏אלעד: בשלב הזה קורין אלאל כבר הייתה חלשה, היא הייתה חולה. אבל על הבמה, על הבמה היא כאילו קיבלה עוד אנרגיות. והאהבה הזו שהרעיפו עליה שם, האמנים שבאו, הקהל שהגיע, הקהל ששר איתה את כל המילים ואת כל השירים, האהבה הזו עבורה, בסיפור שלה, היא בכלל לא דבר מובן מאליו.

‏אז הפעם אנחנו זוכרים את קורין אלאל, שהלכה לעולמה לפני עשרה ימים. זוכרים את היצירה שלה, את האישיות שלה, את הסמל שהיא הפכה להיות, לזנים נדירים וציפורים משונות, באותה ארץ קטנה עם שפם שאין לנו, ממנה, ארץ אחרת.

‏הפעם אנחנו עם הסיפור של קורין אלאל.

‏[הקלטה - המשך השיר בהופעה]

‏"כשזה עמוק הרוח כמו נושאת אותך

‏למקומות זרים

‏כשזה עמוק…"

‏אלעד: קוואמי הוא שדרן ועורך מוזיקלי ב"גלגלצ" וברדיו "הקצה", הוא איש מוזיקה. ולענייננו, ולא פחות חשוב - הוא מעריץ ענק של קורין אלאל.

‏קוואמי: אגב, לדעתי, האישית, "פירות אסורים", זה האלבום הכי גדול של קורין, ולטעמי הסובייקטיבי לחלוטין, זה האלבום העברי הגדול ביותר בכל הזמנים. [מוזיקת רקע מתחילה] זה האלבום העברי הכי טוב שיצא בארץ, לטעמי האישי.

‏אלעד: אז קוואמי ייקח אותנו בין תחנות חייה ויעזור לנו לספר את הסיפור של אמנית שהצליחה לעשות משהו שנשמע כמעט בלתי אפשרי - למצוא את מקומה בין המיינסטרים לשוליים. אולי אפילו לייצר מקום חדש שנמצא בשני העולמות.

‏והסיפור של קורין אלאל מתחיל מאוד-מאוד רחוק מהמיינסטרים הישראלי. הוא מתחיל בתוניס, שם נולדה. לישראל היא הגיעה רק בגיל 8.

‏[מוזיקה מסתיימת]

‏קוואמי: כן, קורין הגיעה לפה בתור זרה. היא הייתה זרה למקום, היא דיברה צרפתית עד גיל 10. לא היה לה פשוט למצוא את המקום שלה פה. הדבר, כנראה הכי מרכזי ומשמעותי לסיפור המוזיקלי שלה, הוא שדוד שלה היה אוהב מוזיקה עצום, וגיטריסט. והיא כל כך הוקסמה ממנו ואהבה את מה שהוא עושה, שהיא ביקשה במתנה שיתנו לה גיטרה, והיא התחילה ללמד את עצמה איך לנגן עליה.

‏[נגינת גיטרה ברקע]

‏אבל גם החוג החברתי שלה הלך והתרחב בזכות מוזיקה. זאת אומרת היא הגיעה לכאן כזרה אבל היא לא הייתה אומללה ו… ובודדה. ואחד הדברים המדהימים שקרו לה, היה… ושקרו בכלל אני חושב למוזיקה בארץ, היה שהייתה משפחה שאימצה את משפחת אלאל כשהיא עלתה לארץ וזו הייתה המשפחה של יזהר אשדות. וככה יזהר הקטן וקורין הקטנה [מגחך] נהיו חברים. יזהר סיפר שקורין לימדה אותו לנגן גיטרה, שהיא הייתה אלילה שלו כשהוא היה ילד.

‏[נגינת הגיטרה מסתיימת]

‏אלעד: מוזיקה הייתה האהבה של קורין אלאל מהילדות, היא גם הייתה סוג של גשר שחיבר אותה 8 שנים אחרי שעלתה מתוניס אל לב הישראליות. כי כשהגיע הזמן להתגייס לצה"ל, קורין התקבלה ללהקה צבאית ושם חלק חשוב באישיות שלה בא לידי ביטוי.

‏קוואמי: הייתה לה להקה לפני הגיוס, והיא רצתה להמשיך לנגן ולשיר, וקיבלו אותה ללהקה צבאית, ללהקת פיקוד דרום.

‏[מתוך השיר - "הטובה הרעה והמכוערת", בביצוע להקת פיקוד דרום]

‏"ישנה בדרום

‏חבורה מופלאה…"

‏רק שהעיפו אותה משם כי היא סירבה לרקוד, ועשו להם כוריאוגרפיות למיניהן והיא פשוט לא הייתה מוכנה. היא לא הייתה מוכנה, ומבחינתה זה היה no go. היא באה לנגן היא באה לשיר זה מה שהיא ידעה לעשות. היא לא… לא רקדנית, עכשיו, מבחינתה.

‏היא, אגב, באותה תקופה, באותן שנים, ממש עד, לדעתי, ל… לקראת סוף שנות ה-80, היא לא אהבה לחייך גם. בציבור, זאת אומרת. היא לא אהבה שיצלמו אותה מחייכת, וככל שהתקדמו השנים, המוזיקה שלה נהייתה יותר ויותר רצינית. אז היא לא רצתה חיוכים, היא לא רצתה חיוכים על הבמה, היא לא רצתה חיוכים בצילומים, זה עיצבן אותה. אז היא ממש לא הייתה מוכנה לשחק את המשחק, ולא שיחקה לפי הכללים של הקונצנזוס, אבל היא כן שיחקה עם הקונצנזוס.

‏אלעד: זהו, זו הגדרה מעולה. כי היוצרת הצעירה שלא אהבה לחייך, והודחה מלהקת פיקוד דרום, פשוט כי סירבה לרקוד על הבמה, הייתה עד כדי כך מוכשרת שהמיינסטרים הישראלי לא יכול היה להתעלם ממנה. ומהצד השני, גם היא נמשכה אליו.

‏את יהודית רביץ, קורין אלאל הכירה בצוות הווי הנדסה קרבית, לשם היא הגיעה אחרי שהודחה מלהקת פיקוד דרום. בכלל, היא התחברה עם יוצרים מאוד מוכרים אז, אבל הייתה באותה תקופה בעיקר ברקע.

‏קוואמי: הרגע היחיד שבו הכירו אותה קצת, היה כשהיא השתתפה ב"ארץ טרופית יפה", המופע והתקליט בניצוחו של מתי כספי, של שירים ברזילאיים מתורגמים לעברית. ושם היא שרה את "אמור לי" [השיר מתחיל להתנגן ברקע] שהיה שיר הסולו הראשון שלה שאיתו אנשים נחשפו אליה.

‏[מתוך השיר - "אמור לי"]

‏"אמור לי עוד הלילה

‏שאהבתך תגדל לה…"

‏[השיר ממשיך להתנגן ברקע]

‏קוואמי: לשם, אגב, היא התגלגלה בעקבות העבודה עם אריק איינשטיין. כי אבנר קנר שהפיק לאריק איינשטיין את "עטור מצחך זהב שחור", שלקח את קורין ואת יהודית, שיעשו בו את קולות הרקע, הוא עבד גם עם מתי כספי ב"ארץ טרופית יפה", המליץ על קורין, וכך זה התגלגל.

‏[הקלטה] אריק איינשטיין: ""עטור מצחך זהב שחור", מילים אברהם חלפי, מנגינה יוני רכטר. אני רוצה להזמין את קורין אלאל, יהודית רביץ, ואבנר קנר שנשיר ביחד."

‏[השיר - "עטור מצחך זהב שחור"]

‏"עטור מצחך זהב שחור

‏אינני זוכר אם כתבו כך בשיר…"

‏[השיר ממשיך להתנגן ברקע]

‏קוואמי: קיצור, הייתה חלק מ"עטור מצחך", חלק בלתי נפרד לחלוטין. זאת אומרת, הקולות שלה ושל יהודית זה בין המרכיבים שבלעדיהם השיר הזה היה הרבה פחות מושלם. והיא מאוד הייתה אהובה ונחשבת והופיעה עם רבים וטובים, אבל, זה לא עזר לה לפרוץ קדימה.

‏ו… היא סיפרה שהיא הרגישה יותר ויותר שרוב הזמרות בארץ שרות אותו דבר, שהן שרות גבוה. הן משתמשות ברגיסטרים הגבוהים של הקולות שלהן. וגם היא עשתה את זה. זאת אומרת, "אמור לי" הוא שירה גבוהה, מלאכית כזאת, נקייה, נעימה.

‏[מתוך השיר "אמור לי"]

‏"חלפו שעה, שבוע,

‏איזה ים של געגוע,

‏אך אהבתי היא לא תאבד…"

‏והיא אמרה שהיא התחילה לשנוא את זה, לפתח סלידה מסוג השירה הזה, מהרפיטטיביות של הזמרות בארץ, ומהקול שלה עצמה, מכל השירה שלה. זה הרגיז אותה.

‏ובתחילת שנות ה-80 היא פגשה את יהודה עדר, שהיה לפני כן בתמוז ובדודה, והוא הפיק לה סינגל שנקרא "אני משתגעת".

‏[מתוך השיר - "אני משתגעת"]

‏"אני משתגעת

‏אני רוצה את הכל ולא מוותרת, לא

‏אני משתגעת

‏אני רוצה את הכל ולא מוותרת…"

‏ובשיר הזה היא נותנת דרור למשהו יצרי שהיא לא נתנה לו דרור קודם לכן. והיא החליטה שהיא הולכת להוריד במשהו כמו שתי אוקטבות את הקול שלה כשהיא שרה. זה יצר משהו שהרגיש להמון אנשים בארץ כמו דיסוננס. פשוט לא ידעו איך לעכל אישה ששרה בקול נמוך, שהוא לא רק נמוך, אלא גם עבה, ומחוספס. וזה פשוט הטריף להמון אנשים פה את האוזן.

‏אלעד: זה לא רק הקול הנמוך שלה, החספוס, הגיטרות. גם הטקסטים, המסר.

‏[מתוך השיר - "מותק"]

‏"אל תקרא לי מותק,

‏זה מביא לי פריחה

‏זה עושה אותי לדג משוקולד…"

‏[השיר ממשיך להתנגן ברקע]

‏אלעד: "אל תקרא לי מותק, זה מביא לי פריחה" הלהיט מאלבום הבכורה של קורין אלאל, שיר שכתבה צרויה להב. בישראל של אותם ימים, 1984, הטקסט הזה הוא טקסט בועט, זה טקסט מחאה פמיניסטי. וזה ממש לא דבר נפוץ ומקובל, בטח לא במיינסטרים.

‏קוואמי: קורין הגיעה לפה בתקופה שהזמרות הכי פופולריות בארץ היו עפרה חזה וירדנה ארזי, שיהורם גאון היה סופרסטאר, ושלהקות צבאיות היו ה-להקות ששולטות פה בכיפה. המוזיקה פה הייתה כל כך מהוגנת, כל כך שמרנית. הכל היה כזה נחמדי, וכל כך פטריוטי, וכל כך… בצבעי כחול לבן. וקורין באה ושפכה על זה זפת.

‏וקורין לא סתם לא אהבה לחייך אז. היא הרגישה שהיא לא מרוצה, היא לא… על מה יש לחייך? והיא נתנה תקווה לילדים כמו הילד שאני הייתי. שלא הבנתי: "מה, מה השמחה הגדולה?". ופתאום באה מישהי ואומרת: "אל תקרא לי מותק, הו!". והייתה בזה עוצמה עצומה.

‏אלעד: עוצמה, כן. ואני אמרתי שזה היה להיט, אבל אם נודה באמת, אז בזמן אמת, אלבום הבכורה שלה, לא היה הצלחה מסחרית מסחררת, רחוק מזה. קורין המשיכה לנוע בדואליות כזו, בין השוליים למרכז. ושם, במרכז, היא עדיין הייתה בעיקר מאחורי הקלעים, כמלחינה. "דרך הכורכר" של אריק סיני. הלחן הוא שלה, וכמובן, לא חשבתם ששכחנו.

‏[השיר - "אין לי ארץ אחרת", בביצוע גלי עטרי]

‏"אין לי ארץ אחרת

‏גם אם אדמתי בוערת,

‏רק מילה בעברית …"

‏[השיר ממשיך להתנגן ברקע]

‏אלעד: "אין לי ארץ אחרת". המילים של אהוד מנור, הלחן - קורין אלאל. שיר, נכס צאן ברזל, המנון. יצירה ששמה את ה"מיין" בתוך המיינסטרים.

‏קוואמי: אני חושב שהטקסט הזה של אהוד מנור, למרות שהוא נכתב על ידי אהוד מנור, זכרונו לברכה, שהיה אחד האנשים הכי מזוהים עם הזרם המרכזי בישראל באותה תקופה, הוא טקסט מעז. זאת אומרת, זה לא טקסט בנאלי, זה לא שיר פטריוטי, סתמי. זה שיר מחאה בעצם. ולא מפליא אותי בכלל שקורין התחברה אליו.

‏אלעד: זה לקח זמן, עד שקורין גם ביצעה את השיר, שרה אותו בעצמה. אבל אחר כך היא הופיעה איתו לא מעט. היה לה חשוב, למשל, לקחת גיטרה ולהגיע לקיבוץ בארי בחודש פברואר האחרון. ולמרות שכבר נאבקה במחלת הסרטן והייתה חלשה מאוד, [הקלטת השיר מתחילה ברקע] היא ביצעה שם, על האדמה הבוערת של בארי, את השיר.

‏[הקלטה - מתוך ביצוע של השיר "אין לי ארץ אחרת", בבארי]

‏"אין לי ארץ אחרת…"

‏אלעד: אבל כמעט 40 שנה קודם, כשהשיר הזה רק יצא, קורין עדיין הייתה ברקע של המיינסטרים, ובפרונט של השוליים. כשהיא יצרה מוזיקה - היא התבטאה, היא קיבלה סיפוק. אבל עדיין, אז, היא לא קיבלה הרבה תמיכה.

‏קוואמי: אני חושב שזה היה שילוב של זה שהיא לא באמת מצאה את עצמה. והיא הייתה עדיין מוזיקאית נאבקת. נאבקת להכרה ונאבקת על הפרנסה שלה. ובאמת את שני האלבומים הראשונים שלה, היא מימנה מכיסה לגמרי. והיא השקיעה את הכל מכספה הפרטי מהעבודות שבין השאר היא הייתה מנקה בתים. קורין עבדה בעבודות אפ… אפורות וקשות בשביל האמנות שלה, בשביל לממש את עצמה.

‏אלעד: זה השתנה. לא מעט בזכות החברה שלה מהצבא, יהודית רביץ. זה השתנה עם האלבום השלישי של קורין אלאל.

‏[מתוך השיר - "אנטארקטיקה"]

‏"אין סוסים שמדברים עברית

‏אין אנשים שלא מתים

‏חפש באנטארקטיקה

‏אין ארמון באמצע רחוב הירקון…"

‏[השיר ממשיך להתנגן ברקע]

‏אלעד: "אנטארקטיקה". הרגע שבו היא עברה לקדמת הבמה גם במיינסטרים.

‏קוואמי: יהודית רביץ הפיקה לה את האלבום הזה, את האלבום השלישי. ויהודית ידעה איך לקחת את קורין של המוזרות, קורין של ההתנגדות ל… למה שקורה בעולם המוזיקה והתרבות, ולהשאיר את המוזרות, ולהשאיר את האינדיבידואליסטיות, אבל, לתת מקום לעוד נופך יותר נעים ומחוייך ו… ונקי מבחינת סאונד. זה פשוט קורין שקורנת עם כל היכולות הפּוֹפִּיוּת שלה כמלחינה וכזמרת.

‏[המשך השיר "אנטארקטיקה"]

‏"ואני עומדת כאן איתך

‏לא נסיכה שלך לנצח…"

‏שיר כיפי גם אם אתה לא מבין על מה… על מה המילים שלו, לא עצרת להתעמק בקטע של השיר הזה. ודבר נוסף הוא שהמחאה של האלבום הזה, חלק מהזמן, הובעה בהומור. כלומר, נכון, אין באמת הומור ב"אין לי ארץ אחרת" וב"תעשייה האבירית", אבל "ארץ קטנה עם שפם" זה שיר מחאה הומוריסטי. הוא קצת סאטירי.

‏[מתוך השיר - "ארץ קטנה עם שפם"]

‏"ארץ קטנה עם שפם,

‏חצי סיכה על מפת העולם

‏שחקן קולנוע דופק על שולחן…"

‏[השיר ממשיך להתנגן ברקע]

‏אלעד: בשלב הזה כבר אפשר לומר שקורין אלאל פעלה בנוחות בין שני העולמות. בשוליים, באדג'יות, גם כיוצרת ואומנית, גם כמי שקידמה להקות רוק מאחורי הקלעים, כמו את ענבל פרלמוטר והמכשפות, או כמו כרמלה גרוס ואגנר. היא המשיכה גם להלחין, היא המשיכה לנגן לאחרים, היא המשיכה לעשות קולות רקע לאמנים אחרים. ובמקביל, היא המשיכה גם להיות בפרונט. גם להיות במיינסטרים.

‏[מתוך השיר - "זן נדיר"]

‏"אנחנו פוחדים מהצל של עצמנו

‏נצמדים לקירות הבתים…"

‏[השיר ממשיך להתנגן ברקע]

‏אלעד: ופתאום, כאילו גילו אותה מחדש, גם את החומרים ההם, שבזמן אמת פחות זכו להצלחה. "מותק", ההוא שאמרתי שהיה להיט, הוא הפך בעצם ללהיט רק בשנות ה-90, שנים אחרי שיצא במקור.

‏קוואמי: אז בשנים האחרונות, עם שלל ההופעות שהיא נתנה, ובמיוחד עם ההופעות "חברים שרים קורין", שהיו הרי מפוצצות ב… בקהל, ושם הרעיפו עליה אהבה ברמות עצומות.

‏[הקלטה מהופעה חיה - השיר "שיר לשירה", קורין אלאל שרה יחד עם הקהל]

‏"עולם חדש וטוב אני אתן לך.

‏כבר במבט כחול את מגלה…"

‏[השיר ממשיך להתנגן ברקע]

‏קוואמי: אז אפשר היה לראות כמה זה חשוב לה, כמה זה משמעותי לה, כמה זה נותן לה חמצן, האהבה של הקהל. ואני חושב שאחד הדברים ש… יש מצב שגרמו לה מאוד להתרגש מכל הסיפור, הוא שהיא לא שינתה את עורה בשביל שיאהבו אותה. היא… היא נשארה נאמנה לעצמה. אם בתחילת הדרך היא עשתה כל מיני דברים במטרה למצוא חן - אז פה היא לא ניסתה.

‏היא באה עם השירים שלה, שהם הלחנים המאוד ייחודיים שלה, עם בחירות המילים המאוד ייחודיות שלה, ואנשים אהבו את זה. ו… זה מאוד משמח כשאוהבים אותך בזכות מי שאתה, לא כי התחפשת ל… למשהו.

‏אלעד: ואם דיברנו על המוזיקה, על היצירה, על הדרכים שבהן היא פרצה דרך, אז יש עוד דרך אחת שקורין אלאל פרצה וסללה, והיא לא ממש קשורה למוזיקה שלה.

‏אבל קודם חסות אחת, וממש מיד חוזרים.

‏[מתוך השיר - "זן נדיר"]

‏"אנחנו זן נדיר: ציפור משונה

‏החלומות באוויר, הראש באדמה…"

‏[חסות]

‏אלעד: בשנת 2001, לקראת היציאה של האלבום שלה "תנין ענק", קורין אלאל התראיינה לקובי מידן. וזו הייתה שיחה שעסקה במוזיקה, ביצירה, באמנות, באופן טבעי. אבל בשיחה הזו, היה גם משהו אחר - היה רגע פורץ דרך בעולם התרבות והמוזיקה של ישראל באותם ימים.

‏[הקלטה]

‏קובי מידן: "בעצם, על מה אנחנו מדברים? אנחנו מדברים על זה שאת חיה עם אישה."

‏קורין: "אני חושבת שלהיות גיי, זה למצוא פתרון אישי של בן אדם לחיים האלה, כי, אתה נולד פה ואתה מחפש שיהיה לך, אהה… אפשרות טובה לחיות."

‏אלעד: קורין אלאל יצאה מהארון, פומבית, בפני כל המדינה, ואולי זה לא מקרי שאחרי "זן נדיר, ציפור משונה", אחרי ההצלחה שהתקבעה, ואחרי שמצאה את המקום שלה במוזיקה, אז הרגישה גם מספיק בטוחה כדי לספר לעולם מי היא באמת, באופן שמעטים עשו לפניה. אולי זה לא מקרי שהתקופה הארוכה שבה היא לא ממש מצאה את מקומה במוזיקה, בתקופה שבה חיפשה את עצמה בין השוליים למרכז, הייתה אותה תקופה שבה נאלצה להסתיר את החלק הזה בחייה, להסתיר את מערכות היחסים שניהלה עם נשים, את האהבה שחלקה, למשל, עם אורנה בנאי.

‏אורנה, שלום.

‏אורנה: היי, אלעד.

‏אלעד: כל סיפור מתחיל בהתחלה, וזו אמנם סוג של קלישאה, אבל את זוכרת את המפגש הראשון, את הרגע שבו קורין ואת נפגשתם?

‏אורנה: בטח שאני זוכרת, בטח. הגיעה מונית לאסוף אותי למשדר חגיגי של יום העצמאות בערוץ 1 בנווה אילן. הייתי בת 26, ובמונית ישבה קורין אלאל. אהה… [מגחכת] חסכו, לא שלחו לכל אחת מונית בנפרד. קורין ישבה מקדימה, ואני נכנסתי והתיישבתי מאחורה. והיא הסתובבה, והיא אמרה: "אהלן, נעים מאוד, קורין".

‏אני לא הכרתי אותה אישית, כמובן, הכרתי את קורין אלאל. היא החזיקה ביד ספר, שאני גם זוכרת… אני זוכרת פרטים ממש. היא החזיקה את "המצאת הבדידות" של פול אוסטר, ולימים קראתי אותו. [צוחקת] והאמת היא שהיא הפסיקה לקרוא, כי פשוט דיברנו כל הדרך. הגענו יחד לנווה אילן, חזרנו הביתה במונית, וישבנו ביחד מאחורה, [מצחקקת] והחלפנו טלפונים, ואני חושבת שאני עשיתי את ה-move והתחלתי איתה.

‏אלעד: כי מה? מה… מה היה החיבור?

‏אורנה: האמת היא… פשוט קורין היא בן אדם סופר מעניין וחכם ומצחיק, וגם אני הייתי נחמדה פלוס. והיה קליק, ודיברנו הרבה. יש בינינו נדמה לי פער של איזה 11 שנה. אני גרתי ב… גם, שתינו גרנו בעצם בתל אביב, ואז כמו לסביות טובות, עברנו די מהר… [מגחכת] די מהר עברנו לגור ביחד, האמת. היינו יחד משהו כמו שנה, ומשהו. ואז גם הייתה את ההופעה הזו בחולון, שבה היא נתנה לי לשיר את "חזקה מהרוח".

‏[הקלטה - השיר "חזקה מהרוח" בביצוע אורנה בנאי בהופעה חיה]

‏"היא היתה חזקה מהחורף

‏היא היתה חזקה מסופה…"

‏אורנה: ואם אתה מכיר את המשדר הזה, רואים שם את סיגלית, הכלבה שלי מתרוצצת על הבמה, ואז אֶבִי אחי שר שמה את "מעיין", ואת "כשזה עמוק". אני בכלל הכרתי לה את אחי, את אביתר, שהוא היה אז אמן בתחילת דרכו, והיא עבדה איתו באלבום הראשון שלו. הפיקה לו את "מתי נתנשק" ואת "כלום לא עצוב". ששם אני גם עושה את הקולות: "לה לה, לה, לה, לה, לה, לה, לה, לה, לה, לה, לה, לה". [שרה] זה אני וקורין.

‏[מתוך השיר "כלום לא עצוב"]

‏"לה לה, לה, לה, לה, לה, לה, לה, לה, לה, לה, לה, לה"

‏[השיר ממשיך להתנגן ברקע]

‏אלעד: קורין יצאה מהארון בשנת 2001, את יצאת עשור אחר כך. זאת אומרת, מערכת היחסים שלכן הייתה בזמן ששתיכן גם דמויות מוכרות בציבור ושתיכן גם בתוך הארון.

‏אורנה: אז זהו, אני באמת חושבת על זה ששתינו היינו אז בארון. בוא נאמר, כשהיינו יוצאות מהבית לא היינו מסתובבות יד ביד, מחובקות או משהו כזה, כי כן ר… לא רצינו באמת להיחשף. אבל בוא נאמר, זאת אומרת, המעגלים הקרובים מאוד ידעו מן הסתם. החברים, המשפחה. אבל ברחוב, לא. ואני חושבת, עכשיו שאני חושבת על זה, אני זוכרת שהיה ראיון איתה לאיזשהו עיתון שהתנאי היה, לראיין אותה בת… זאת אומרת, התנאי הוא שהיא תצא מהארון, אחרת לא תהיה כתבה. והיא ביטלה את הכתבה, היא הודיעה שהיא לא מתראיינת.

‏אני חושבת שהיא באמת… לא… לא היה לנו אומץ אז לצאת. זה היה פחות מקובל, פחות קל, ולדעתי, היא… שוב, לא התביישה בזה, בכלל לא. אבל… גם אני לא. לא התביישנו בזה, אבל מבחינת התקשורת, החשיפה החוצה, בגלל שאנחנו נשים מפורסמות, הייתה לנו בעיה עם זה. אני לא יודעת כל כך מ… מה עמד מאחורי זה אצלה, אני יודעת שאצלי, זה היו… היו לי מחסומים של משפחה ו… וקריירה. אצלה, אני חוש… אני לא כל כך יודעת. זה לא היה מדי מדובר אז בינינו.

‏אלעד: כן, באמת? כלומר, פשוט לקחתם את זה as is? העובדה שאתם צריכות לצאת מהבית ולא להחזיק ידיים ולא להתחבק ולא להתנשק, זה פשוט it is what it is?

‏אורנה: עכשיו שאני חושבת על זה, זה נורא. זה כאילו באמת להסתתר. זה כאילו גם, איזה מסר גרוע זה ל… לעולם, לעצמך, של… של בושה?

‏אלעד: בסופו של דבר, כשהיא יצאה מהארון בשנת 2001, היא עשתה את זה בראיון כחלק מיחסי ציבור לאלבום חדש שהיא הוציאה. כלומר, זה גם ברמה הזאת, זה בא ביחד, הקריירה והזהות המינית, ו… כלומר, זה… זה… אי אפשר להפריד.

‏אורנה: בעייתי, בעייתי. אני באמת… זו גם באמת תקופה אחרת. אני… באמת, כשאני חושבת על זה, היא אולי מהראשונות שיצאה. ממש. זה כאילו, אני זוכרת, כילדה, אז ידעו, ש… היו שמועות שקורין אלאל ויהודית רביץ הם נשים שאוהבות… זה. אבל אף אחד לא באמת… הם לא הצהירו על זה.

‏כמו שאני מניחה שגם ילדות שגדלו עליי, ידעו בשמועות שאורנה בנאי כזו, אבל רק יצאתי מהארון בגיל 45. אני חושבת שקורין יצאה בגיל… היא הייתה גם בסביבות גיל 40.

‏כן. קורין הלכה לעולמה בגיל כמעט 70. זה… זה באמת נורא מוזר היום לחשוב על זה ככה, ש… שהיינו כל כך בארון ו… ולא ידענו שיש בכלל אופציה אחרת. כאילו, זה היה נראה… לא מאוד נאבקנו בזה אז. כאילו, לא יוצאים וזהו. לא יוצאות עדיין, מה פתאום? אי אפשר. זה, זה יגמור לנו את הקריירה, זה יגמור לנו את המשפחה… זה, הרבה מאוד פחדים ואיסורים, וגם ייסורים. [מגחכת] ואני מאוד שמחתי בשבילה כשהיא יצאה.

‏אלעד: הקשר הזה אז - מה הקשר הזה מסמל מבחינת איך שאת מסתכלת היום אחורה, דברים שאת זוכרת, חוויות שאת זוכרת, איך את מסתכלת על הקשר שלך ושלה?

‏אורנה: אני זוכרת את הקשר הזה כקשר מאוד… גם רומנטי, גם חברי… גם משפחה. היא הייתה בשבילי, היינו קצת… היינו כמו משפחה. עברנו את המוות של ענבל ביחד. כן, ענבל מתה כשקורין ואני היינו ביחד, והיא הייתה מרוסקת, קורין.

‏ואז אני חושבת שהיינו… היא הייתה בשבילי ואני בשבילה, עוגן וחברות ו… והתאהבות, והכל היה שם, הכל מהכל. וגם מקצועית, אני אז הייתי בתחילת דרכי.

‏אני זוכרת שהיא הייתה כזה… לפעמים מקפ… לוקחת אותי לצילומים שלי עם ארז טל, הייתי אז "לימור" [במלעיל], והיא מאוד אהבה ומאוד הצחיק אותה. ואני הייתי מגיעה להופעות, השירים היפהפיים שלה, ו… אז כן, היה בזה הכל מהכל. ואנחנו באמת דיברנו על זה, על הקשר הזה בינינו מול התקשורת, רק עכשיו אנחנו… פתאום, זה כזה עולה. לא, לא, איכשהו זה לא… זה לא הזדמן. זה לא יצא.

‏אלעד: מתי בעצם נוצר החיבור מחדש?

‏אורנה: כשהיא חלתה. כשהיא חלתה. אני, אני ביקשתי להיות קרובה. כי באמת לאורך השנים היינו פה ושם, נפגשנו, היו כל מיני… הצטלבויות. אבל לא היינו ממש בקשר, ובשנה האחרונה רציתי להיות שם. ולשמחתי… זה הסתייע. זה קרה, היינו ביחד לא מעט, איתה ועם רותי, עם האישה שלה והילדים שלה. ורצינו יותר, אבל לא היו לה כוחות. ממש לא היו לה כוחות. היו כמה פעמים ש… שקבענו, והיא לא הצליחה להגיע, היא לא יכלה. אבל אהה… לשמחתי, כן, כן, היו בינינו… אפילו היה איזה closure.

‏אלעד: וברור שברמה הפיזית זו לא אותה קורין, אבל חוץ מהחולשה והמחלה שהלכה ו… וכרסמה במהירות - זו הייתה אותה קורין שזכרת?

‏אורנה: כן, מאוד. [צוחקת] אפילו… אפילו משודרגת, מקסימה. יש לנו באמת איזה הומור שלנו. הצחקתי אותה נורא, וזה עשה לי טוב, לראות אותה צוחקת. שיחות… עומק, הרבה אהבה, הרבה… הרבה רוך, קבלה.

‏להפך, אני חושבת שכשהיינו ביחד אז גם היו עניינים, היו קצת… לא סתם נפרדנו, היו שם כל מיני בעיות. והפעם הכל היה נורא נקי ונורא… רק טוב, רק… היה משהו שלם פה, ו… וההתמודדות שלה עם המחלה הייתה מאוד הרואית. מאוד מאוד מאוד.

‏היא… זה לא שהיא הייתה בהכחשה והדחקה, אלא היא פשוט לא נתנה לזה מקום. היא נתנה לה ווֹלֶה, למחלה. נתנה לה בעיטת וולה. היא לא הסכימה… לפעמים תהיתי אם היא בהכחשה, אבל לא נראה לי. נראה לי שהיא פשוט לא הסכימה לוותר. היא מאוד נאבקה בזה, היא מאוד נאבקה. היא הייתה רזה מאוד-מאוד… וגם כאובה.

‏יכולתי לראות שכואב לה, הגוף. שזה… שזה קשה. היא לא כל כך יכלה לאכול, היא הייתה רזה באופן לא טוב. אבל כאילו… מעשנת, אגב. [מצחקקת] אתה יודע, היא כאילו מסתירה את הכאב. היא הסתירה אותו, היא לא כל כך נתנה לו מקום.

‏ובהופעה האחרונה שלה בבארבי זה היה באמת מדהים, כי… כי היא ישבה שעה וחצי על הבמה, היא לא באמת… אולי לא עומדת, אבל היא ישבה על הבמה. עולים מוזיקאים אחד אחרי השני, והיא ה… הכל סביבה. היא המוקד, היא ה… היא ה-center, והכל סביבה. וה… ואין לה כל כך כוחות, אבל היא עושה את זה.

‏וכש… אני זוכרת שהיא ירדה מהבמה והגעתי כזה ל-backstage מאחורה, אז היא אמרה לי, היא אמרה לי: "היה לי קשה, היה לי קשה לנגן". היה לה קשה לנגן. היא כל הזמן ניגנה. כל ה… כל ההופעה, שעה וחצי היא ניגנה. הייתה שמה באמת איזה… איזה בעירה, איזה, איזה אש שסירבה להיכבות, עד שכבתה.

‏אלעד: ואני תוהה, אם את יודעת, אני לוקח את תחילת הסיפור שלכן, שתי צעירות במונית בדרך לנווה אילן, ואחר כך לא… לא יכולות להביע בפומבי את החיבה, את האהבה. ועכשיו אתן נפגשות כבר בפאזה אחרת בחיים, עם משפחות. ו… היה איזה… הייתה איזה סגירת מעגל? גם ביחסים ביניכם, גם אולי באופן שבו כל אחת מכן הסתכלה על התקופה ההיא ומה עברתן מאז. דיברתם על זה? היה איזה רגע שבו הסתכלתן אחת על השנייה, וככה פתאום כל הסיפור הזה התחבר?

‏אורנה: זה נורא יפה, כי אני חושבת שבאמת כל אחת מאיתנו במקום מאוד שלם ומאוד מלא, ובמקום בטוח ובמקום גאה. אז… כשהיינו ביחד, אז, לדעתי, העובדה ששתינו לא היינו במקום הזה היא גם, היא… היא השליכה על הכול. אתה יודע, אני הייתי בן אדם ששנא את עצמו, והיום אני בן אדם שאוהב את עצמו. אז נראה לי… וגם אצל קורין, אני חושבת, השנים בסופו של דבר, עושות טוב.

‏אני חושבת שהמפגש הפעם הוא היה אחר. הוא היה הרבה יותר שלם, הוא היה הרבה יותר מלא. ישבו פה שתי נשים שאוהבות את עצמן ו… וגאות במי שהן, ויש להן משפחה וילדים, ואהבות, ובאמת טובות לעצמן. ומלבד העובדה ש… קורין גססה. פשוט ג… אני ראיתי מולי אדם גוסס, ו… וכל מה שרציתי זה פשוט להיות שם. להיות שם, ולאהוב ולתת.

‏[השיר - "המנון לאהבה" מתחיל להתנגן]

‏אלעד: אורנה בנאי, תודה.

‏אורנה: תודה רבה.

‏אלעד: ותודה לקוואמי.

‏[המשך השיר]

‏"שיפלו שמים על ראשי

‏שתרעד האדמה תחתי…"

‏[השיר ממשיך להתנגן ברקע]

‏אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12. הקטע מהמופע "חברים שרים קורין" וחומרי ארכיון נוספים, הם באדיבות "כאן 11, תאגיד השידור הציבורי". אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק. חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק. תחקיר והפקה דניאל שחר, עדי חצרוני ושירה אראל. על הסאונד יובל ברוסילובסקי. יאיר בשן יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

‏אני אלעד שמחיוף. אנחנו נהיה כאן גם מחר.

‏[המשך השיר]

‏"…כי כל עוד האהבה תזרח

‏ולבי בכף ידך יפרח…"

‏[חסות]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה