אחד ביום - קול המשפחות השכולות

מה מניע את איציק פיטוסי, שבנו ישי, חייל גולני, נפל בשבעה באוקטובר, לומר שהעסקה היא צעד שגוי, אסוני? למה מיטל עופר חושבת שהעסקה היא הכרחית - למרות שבמסגרתה הרוצח של אבא שלה יצא לחופשי?

בישראל מתנהל דיון בין מי שמוגדרים תומכי ומתנגדי עסקת החטופים, ובדיון הזה לוקחות חלק גם המשפחות השכולות, שאיבדו את יקיריהן לטרור. חלקן צופות בימים האלו במחבלים שפגעו במשפחתם יוצאים לחופשי. כולם רוצים שהחטופים יחזרו, כולם רוצים למגר את הטרור - השאלה היא איך מתקדמים מהנקודה שבה אנחנו נמצאים. הפעם נשמע את הדס מזרחי, איציק פיטוסי ומיטל עופר, וננסה להבין.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 23/01/2025.

‏[חסות]

‏[מוזיקת פתיחה]

‏אלעד: היום יום חמישי, 23 בינואר, ואנחנו "אחד ביום", מבית N12. אני אלעד שמחיוף, אנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום, בכל יום.

‏הדס: ערב פסח, אני יוצאת עם הילדים, צוהלים, שמחים, יש לי חמישה ילדים. יוצאים, ברוך פוגש את השכנים ואומר לכולם שלום. זה היה קצת נראה לי מוזר, מי ידע שהוא יפרד? אבל כנראה הוא ידע.

‏אלעד: ערב פסח 2014. משפחת מזרחי בילתה באוטו, בדרך להורים של הדס בקרית ארבע, לליל הסדר. הדס וברוך שרו עם הילדים "מה נשתנה", הכינו אותם לקראת הערב.

‏הדס: ובציר תרקומיא-חברון, עוברים את המחסום, ברוך אומר שלום לחיילים, נותן משהו נחמד לחיילים, הוא תמיד תמיד היה נותן לחיילים איזה סוג מתיקה, ממתקים, דברים שיהיה להם טוב, ואומר להם שלום, ואנחנו עוברים את הכיכר, ובכיכר עומדים מחבלים ויורים על האוטו. וברוך מצליח לצעוק "הם מחבלים". אני חושבת שאני נפצעת ראשונה, כי אני עמדתי בזווית והרגשתי איזה שהוא משהו. וברוך נפצע מאוד, פצעים אנושים, ואני מצליחה לצעוק לילדים שלי "תפתחו את הכיסאות ותשכבו מתחת לכיסאות". ברוך נופל עליי, ואני מצליחה להזיז אותו. הרגל שלו נשארת על הגז והאוטו זיגזג, הגיעה משאית וכמעט נכנסו בה, ולקחתי את ההגה ופשוט ברחתי מהמחבלים. עכשיו, יש לי דממה באוטו, ואני חשבתי שרק אני שרדתי, אבל אני מסתכלת אחרונית, פתאום שני ילדים שלי קמים וצועקים "אבא, אבא, אבא, מה קרה לאבא?" ואני זוכרת שעוד נפרדתי מברוך, נתתי לו נשיקה, חיבקתי אותו, ואמרתי לו, אני מצטערת שלא הצלחתי להציל אותך, ועם זה אני הולכת כל החיים שלי.

‏אלעד: ניצב משנה ברוך מזרחי לא שרד את פיגוע הירי בציר תרקומיא. הדס נפצעה ועברה שיקום ארוך בבית החולים. הילדים שרדו גם כן. המחבלים נתפסו, אב ובן. האבא לקח את הבן שלו לבצע פיגוע נגד ישראלים. הם נתפסו והועמדו לדין, והדס בחרה, החליטה, להגיע לכל הדיונים במשפט.

‏הדס: אמרו לי שאם אני במשפט אז אני צריכה לתת עדות ראשונה, אז נתתי עדות, והייתי שותפה לכל המשפט. כשהגיעו מהשב"כ ומח"ט חברון, הגיעו להודיע לי שהמחבלים נתפסו, אמרתי שאני מקווה שהם לא בחיים, כי יהיה לי קשה להתמודד עם זה. ועוד, הם אמרו לי, שהם גם משוחררי עסקת שליט.

‏אלעד: האבא, המחבל, כבר ביצע פיגוע בעבר. הוא נעצר, הוא ישב בכלא בישראל ושוחרר בעסקת שליט. ברוך היה הנרצח הראשון מידיו של משוחרר בעסקה שהביאה את גלעד שליט הביתה. עסקה שהדס התנגדה לה עוד בזמן אמת.

‏הדס: אני יכולה להגיד שהייתי גם מהמתנגדים לפני כן, מעסקאות, הייתי שותפה לפני שגלעד שליט שוחרר, ומאוד רציתי בשחרורו, אבל לא על ידי שחרור מחבלים. הייתי פעילה, הגעתי להפגנות, ולצערי לא האמנתי, אבל זה הגיע גם אליי לבית.

‏אלעד: האב והבן, המחבלים, שניהם נשפטו ויושבים בכלא על הרצח של ברוך ז"ל. בגלל שהאב משוחרר מעסקת שליט, לפי חוק יחסית טרי, הוא לא אמור להיות זכאי לשחרור בעסקה אחרת. אבל כשמשרד המשפטים פרסם את שמות האסירים הפלסטינים שכן צפויים להשתחרר בשלב הראשון של העסקה הנוכחית, הדס גילתה שהבן שירה יחד עם האבא שלו בברוך בעלה, הבן נמצא ברשימה.

‏הדס: קווץ', כאב, חזרה לפיגוע. אני יכולה להגיד שבתקופה הזאת, במיוחד עכשיו עם כל הדיבור של שחרור מחבלים, כל הפציעה, הפציעה הקשה שיש לי, הכל חוזר. אני סובלת מכאבים מאוד מאוד חזקים, אני בקושי עומדת על הרגליים, נפצעתי בגב, יש לי פציעת רגל, והכל חוזר. כאילו סרט נע של כל הפיגוע חוזר אליי, וקשה.

‏אלעד: הקווץ' הזה תפס את הדס חזק, הוא פגע בה מאוד חזק. מצד אחד, היא חוותה על בשרה, באופן מילולי, את כדורי הרובה שנורו ממחבל שכבר שוחרר בעסקה. המחבל השני, שרצח את בעלה, אמור לצאת לחופשי, והיא בעצמה שנים מתנגדת ופועלת כדי למנוע שחרור של מחבלים. מצד שני, החטופים. המחבל שהשתחרר יצא מהכלא כדי שתמורתו יחזור ישראלי או תחזור ישראלית מהשבי הביתה.

‏הדס: נכון, אני אתחיל בכך שאני באמת רוצה את החטופים, לא היום אלא מאתמול. ואני יכולה לספר שהבן של בת דודתי דיצה, אבינתן אור, הבן זוג של נועה ארגמני, הוא חטוף. ובאמת, אני מייחלת ומתפללת ללא הפסקה, לשובם של כל החטופים, בריאים ושלמים. אבל גם אני מהמתנגדים הגדולים של שחרור מחבלים. באמת, לבי עם המשפחות, לבי כואבת איתן, אבל שחרור מחבלים זה לא הפתרון פה. ממש ממש לא הפתרון של שחרור מחבלים. מחבלים חוזרים לטרור. חס וחלילה אני לא רוצה להיפגש בעוד שביעי לאוקטובר. זה קשה לקבל את זה, אבל זה מה שקרה. מה שהם רצו זה מה שקרה. ומבחינתם הם ניצחו במלחמה.

‏אלעד: המורכבות הזו, בסיפור של הדס, היא זו שנתמקד בה. כי בישראל מתנהל דיון בין מי שמוגדרים תומכי ומתנגדי העסקה. הקיטלוג הזה אולי מבוסס, אבל הוא לא קרוב בכלל להקיף את כל המחשבות והעמדות שקיימות כאן. כמו הדס, כולם רוצים שהחטופים יחזרו. וכמו הדס, כולם רוצים למגר את הטרור ולחיות בבטחה בישראל. השאלה היא, איך מתקדמים מהנקודה שבה אנחנו נמצאים? מה בעצם עושים עכשיו? וכאן, כאן נמצא הפער.

‏אז הפעם נביא לכם שני קולות. לא כעימות, לא כדי לשפוט, לא כדי לבקר, אלא כדי להבין. להבין מה מניע את איציק פיטוסי, שבנו ישי, חייל גולני, שנפל בשבעה באוקטובר, מה מניע את איציק לומר שהעסקה היא הצעד הלא נכון? ולהבין גם מה מניע את מיטל עופר לחשוב שהעסקה היא הכרחית, וזה למרות שבמסגרת העסקה, הרוצח של אבא שלה ייצא לחופשי.

‏איציק: ישי, הבן החמישי שלנו, מתוך שישה ילדים, בחור שקט, חיוך תמידי מהרגע שהגיע לעולם הזה. ילד שהיה חדור מטרה בחיים שלו, והתגייס לנח"ל, שם הוא עשה גיבושים והגיע ליחידה הרב-ממדית. היה נגביסט שנה וחודשיים, ולאחר מכן הגיע לגולני גדוד 13, ושמה… שמה למעשה, המשיך את השירות הצבאי עד חודש לפני השחרור, שפרץ השביעי אוקטובר.

‏אלעד: את שישה באוקטובר ישי העביר בתרגול, באימונים. הוא הספיק להתקשר הביתה לרגע, ממש לפני כניסת החג.

‏איציק: ערב חג הוא התקשר להגיד חג שמח, ולי להגיד את המזל טוב, יש לי יום הולדת יום למחרת, ביום שמחת תורה. זה שיחה כזאתי שהתארכה וכבר נכנס החג, ואני מסתכל על השעון ואני אומר לו "ישי מתוק, אני חייב לטוס לבית הכנסת". למעשה זה היה השיחה האחרונה. שבת בבוקר עם כל הבלאגן שהיה, והיינו כבר בבית הכנסת, קמנו מוקדם אני וענבל להתפלל בתפילה המוקדמת. שעה 8:30 בבוקר עובר הג'יפ סיור, ענבל מכניסה את הראש ואומרת לו "מה זה? מה קורה?" אז הוא אומר לה "אל תשאלי, יש הרוגים, חטופים". היא שואלת אותו "איפה?" אז הוא אומר לה את המילה "נחל עוז", ואז כאילו שהיא קיבלה כמו אגרוף בבטן, היא צעקה "אבל הבן שלי שמה" והתמוטטה. ואז התחלנו לחפש את ישי. ולא הגיעו אלינו, רק ביום שני בבוקר, דופקים בדלת בשעה שבע וחצי, שמונה בבוקר, וההודעה הייתה, "ישי נהרג, הוא נמצא בשטח אש, ויעדכנו אתכם מה קורה".

‏אלעד: העדכון לא הגיע. בכאוס של שבעה באוקטובר ובימים שבאו אחר כך, איש לא הצליח להבין איפה ישי. איפה נמצאת הגופה של ישי.

‏איציק: יום רביעי, מגיעה השעה 14:00, 15:00 בצהריים, רק אז דופקים לנו עוד הפעם בדלת, ואז הודיעו וביקשו להיכנס איתנו שוב פעם. ואז אמרו לנו "סליחה, טעות, זה לא היה ישי. אנחנו לא מוצאים את ישי". והדבר הזה מאוד… הפך אצלנו את הבטן, כי הדר גולדין היה אמור להיות הגיס שלי. הוא היה ארוס, שבועיים לפני החתונה, עם אחות של ענבל, עם עדנה, וכשהודיעו לנו, שוב פעם, שלא מוצאים אותו, אז זה זרק אותנו אחורה עשר שנים, וענבל אמרה "במשפחה הזאתי לא יהיה עוד חטוף". ואז באמת התחלנו להפוך את כל העולם. ובאמת, במהלך הלילה, ביום רביעי, חיפשו את ישי ספציפית בשורה, בתוך… בין המוני השקיות שהיו שמה, ואז הודיעו לנו לפנות בוקר, ביום חמישי, ש-ישי זוהה ושנקבור אותו ביום חמישי.

‏אלעד: המוות של ישי הוביל את איציק להצטרף לפורום "גבורה". פורום של משפחות שכולות לחיילים שנפלו בטבח שבעה באוקטובר ובמלחמת חרבות ברזל. זה פורום ששם לעצמו מטרה אחת ויחידה, להבהיר לחברי הקבינט, לממשלה, למקבלי ההחלטות, לציבור, שאת המלחמה הזו בחמאס מוכרחים לסיים אחת ולתמיד.

‏איציק: תוכנית הפעולה הייתה שלא יהיה איזשהו נסיגה, שתחילת הלחימה לא תהפוך להיות עוד מבצע כמו צוק איתן, שבאמת יעמדו ביעדי ה… אני זוכר את הפגישה הראשונה שלנו עם ראש הממשלה, והוא אמר, "יש קבינט, ואנחנו החלטנו ואנחנו נלחמים, ואתם רואים באיזה עוצמות", אבל אמרנו לו דבר אחד, "אנחנו יורדים למטה, אנחנו מקימים אוהל, לא כי אנחנו מפגינים, כי אנחנו לידך, ואנחנו פה לוודא שהמלחמה הזאתי תסתיים בניצחון ותמוטט את החמאס".

‏מיטל: אבא שלי נרצח ב-11 לאוקטובר 2013, ובנובמבר נסענו למגידו, לכלא מגידו, להיפגש עם התובע הצבאי ועם חוקר השב"כ, כדי להבין בעצם מה קרה, לפני שמגישים כתב אישום, מקריאים את זה למשפחה. ואז שאלתי את התובע הצבאי "תגיד, כמה זמן הם ישבו בכלא עד עסקת המחבלים הבאה?" הוא אמר לי "הם ישבו לפחות עשר שנים".

‏אלעד: שְׂרָיָה יאיא עופר, אבא של מיטל, היה ממקימי יחידת שלדג, אלוף משנה, איש צבא. באותו לילה, באוקטובר 2013, הוא שמע רעש מוזר בחצר, וכשיצא מהבית בבקעת הירדן, הותקף על ידי שני מחבלים באכזריות ומטווח אפס.

‏מיטל: תשמע, הרוצחים של אבא שלי רצחו את אבא שלי לא מרובה צלפים מרחוק. הרוצחים של אבא שלי רצחו את אבא שלי ב-41 מכות גרזן. אחד הכה בו מקדימה, אחד הכה בו מאחורה. הם הריחו את הדם של אבא שלי, הם הרגישו את הנשימות האחרונות שלו, הם ראו את המבט המזויע, הם… הם… זה מוות אכזרי ואינטימי בו זמנית. והדבר האחרון שרציתי זה שהם יראו אור יום.

‏אלעד: שני המחבלים הסבירו אחר כך שרצחו את יאיא עופר, זכרו לברכה, כדי להקריב קורבן עבור אסירי חמאס שיושבים בכלא. הם נידונו למאסר עולם לא קצוב, הם אמורים להינמק בכלא עד יומם האחרון. וגם מיטל הצטרפה לפורום בעקבות האובדן שחוותה, פורום אחר מזה של איציק. מיטל הצטרפה לפורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני. אבל היא מעידה שלא תמיד התחברה לחלק מהטקסטים שנשמעו שם. אחרי שבעה באוקטובר, במיוחד, היא חוותה משבר. היא לא הסכימה, למשל, עם מי בפורום שהגדיר אנשים כמו המפלצות שרצחו את אבא שלה כלוחמי חופש. אבל גם בעיצומו של המשבר האישי הזה, דבר אחד היה למיטל מאוד ברור.

‏מיטל: אז זה היה ברור שבשלב מסוים הם ישתחררו, ואחרי השבעה באוקטובר, כמה ימים אחרי השבעה באוקטובר, כשהבנו את גודל הזוועה של כמות החטופים, אני זוכרת שאמרתי לבן זוג שלי, אמרתי לו "רמי, תקשיב, לא אכפת לי שישחררו את הרוצחים של אבא שלי, רק שיחזירו את כולם, שיחזירו את כולם עכשיו". אני אומרת, כדי שחטופים יחזרו, כדי שמשפחות יוכלו לחבק עוד פעם את האנשים שהם אוהבים, כדי שאנשים יוכלו לסגור מעגל, גם אם החטופים שלהם מתים, הם יוכלו לסגור את המעגל ולהגיד, "אין לי ספק, האהוב שלי מת, אני קובר אותו, יש לי קבר לבוא לפקוד אותו", זה מחיר כבד מאוד שגם אני וגם האחים שלי מוכנים לשלם.

‏אלעד: במשך חודשים אפשר לומר שזו הייתה התלבטות כמעט היפותטית, מחשבות תיאורטיות כאלה. אבל אז הגיע העסקה, אז סוכמו התנאים, אז התפרסמו הפרטים של האסירים הפלסטינים שצפויים להשתחרר בתמורה לחטופים הישראלים. ואז המוכנות הזו של מיטל, לראות את הרוצחים של אבא שלה יוצאים לחופשי כדי להשיב חטופים מעזה, עמדה פתאום במבחן שהוא מאוד לא תיאורטי.

‏מיטל: כשאנחנו ראינו את השם שלו ואת התמונה שלו, של בשיר חרוב, זה אחד הרוצחים של אבא שלי, השני לא משתחרר עכשיו, ראינו את זה באתר שלכם, של N12. אף אחד לא התקשר אלינו, אף אחד לא אמר לנו. ואמרתי, "אוקיי, אמנם N12 זה אתר עם פרסטיג' והכל, אבל בכל זאת, אני אלך לבדוק את זה באתר של משרד המשפטים". יום קודם בדקתי את זה והשם שלו לא היה, והוא הופיע בעמוד 7. הלב שלי צנח לתחתונים, אבל הבנתי שזה אומר שעכשיו, בקרוב מאוד, החטופים יחזרו הביתה. זה משהו שהוא באמת בלתי… בלתי ניתן לכימות, זה מעל הכל.

‏אלעד: חסות אחת וממש מיד חוזרים.

‏[חסות]

‏בשתי הקבוצות שמצידי העסקה, ושני הנציגים שמציגים כאן את העמדות שלהם, יש הרבה הסכמות, ויש בעיקר הרבה משותף. מיטל ואיציק חוו כל אחד, אובדן אישי קרוב שנקשר לשבעה באוקטובר. ישי, הבן של איציק, נפל במתקפת חמאס בשמחת תורה, ומיטל, שאחד הרוצחים של אבא שלה צפוי להשתחרר בעסקה שהביאה להפסקת אש ולשחרור חטופים. אבל לצד כל ההסכמות, לצד כל המשותף, יש גם שוני. איציק, למשל, רואה את העסקה שנחתמה וחושב שהמתווה שלה הוא רע.

‏איציק: זה… לחלוטין מתנגדים לו. כי גם החלטת קבינט המלחמה, וגם ראש הממשלה, אני לא מתייחס רק לשרים של… סמוטריץ' וזה, גם אפשר לראות את שרי הליכוד, שחתמו כרגע גם על זה, שהנושא של… חמאס לא יכול להישאר ברצועת עזה. אני מאוד מקווה שבאמת נעמוד ביעד הזה, שחמאס לא אמור לשלוט ברצועת עזה. זה אומר גם כרגע אחרי זה, האפשרות של שליטה בסיוע ההומניטרי, שיהיה מי שיחלק אותה, אנחנו יודעים הרי טוב מאוד, לאורך כל השנה הזאת שהסיוע הומניטרי הגיע ישירות לחמאס. אנחנו מה שעשינו, נלחמנו מצד אחד, יש הישגים, מצד שני, גם נתנו להם את החמצן, אם זה הזרמה של דלק, אם זה הזרמה של… נתנו להם איך להמשיך לשרוד את הלחימה הזאתי, ולכן גם אנחנו טוענים, שזה גם מה שהביא אותנו לעסקה כזאתי, שהיא החזרת גם מחבלים בסוף, לתוך הרצועה.

‏מיטל: אני מבינה מאוד את מה שגם המתנגדים של העסקה אומרים. זה לא עניין של שחור ולבן, ולא עניין של נכון או לא נכון. אני פשוט חושבת שקדושת החיים פה היא מעל הכל. אני מבינה את העניין של המתנגדים של העסקה שאומרים, רגע, אבל אנחנו משחררים פה מאות רבות של רוצחים. אבל גם אם אנחנו משחררים עכשיו 735 אסירים, שחלקם הגדול הם רוצחים נתעבים, שמגיע להם להירקב בכלא עד יומם האחרון ולא לראות אור יום, אני תוהה כמה… נגיד והם היו נשארים בכלא, אוקיי? האם אנחנו מונעים את המחבלים הבאים? האם אנחנו מונעים את המעגלי האלימות הבאים? לא. ואולי אנחנו צריכים רגע לשנות פאזה, גם אנחנו וגם הפלסטינים, זה נשמע לך אולי נאיבי, אבל אולי להתמקד בחינוך ולא בעוד מעגלי אלימות, ולראות איך אנחנו מפסיקים את מעגלי האלימות האלה. כי אם אני רוצה שהילדים שלי, שהיום הם בני 8, יש לי תאומים בני 8, אם אני רוצה שהתאומים שלי ימשיכו לחיות פה, איזה עתיד אני נותנת להם? לא רק בינינו לבין הפלסטינים, איזה עתיד אני נותנת להם גם בינינו לבין עצמנו?

‏אלעד: יש תובנה אחת, שאני לפחות יצאתי איתה מהשיחות עם מיטל ועם איציק, אני חושב שהיא באה לידי ביטוי גם בשתי התשובות ששמעתם כאן. צד אחד חושש ומזהיר מפני אסון ענק, אסון ענק נוסף, ליתר דיוק, שעלול לקרות בעתיד. וצד שני, מזהיר וחושש מפני אסון אחר שקורה כבר עכשיו. צד אחד חושש מאוד, ובצדק, מהאיום נגדנו שבחוץ.

‏איציק: המחיר שיכול לעלות לנו העסקה הזאתי, אנחנו יודעים שזה יכול להיות הדלת המסתובבת לשביעי אוקטובר הבא. אם זה החזרת מאות אלפי מחבלים, כולל עם דם על הידיים, אנחנו נמצאים פה באיזשהו מקום מאוד רגיש, גם ממשפחות שכולות, שהמחבלים שרצחו את הבנים שלהם חוזרים בעסקה כזאתי. כלתי, אביה נרצח ברובע, והמחבל שוחרר בעסקת שליט. אני יודע איך משפחה מרגישה, אני רואה את המשפחות שמתמודדות היום עם תחושה כזאתי שמחבל שמשתחרר, כשאנחנו יודעים שהוא הרוצח והוא הואשם ברצח החלל, ואנחנו נמצאים מול חיילים שיצאו למלחמה, ואומרים, "רגע, נלחמתי עד עכשיו, אני כמעט שנה בלחימה, טיהרתי שכונות שלמות, ועכשיו אנחנו באים ומחזירים לשמה מחבלים?" זה פשוט יהיה דלת מסתובבת. הרי אותם מחבלים שחוזרים, הם לא יחזירו עכשיו לשקם את עזה ולהתחיל את החיים שלהם ולהגיד יאללה, סבבה, אנחנו פה, לא מתעסקים יותר עם מדינת ישראל, אלא זה שוב פעם התחמשות, עוד פעם התמגנות, ועוד הפעם הפקרת הביטחון של מדינת ישראל.

‏אלעד: האיום שבחוץ, האיום של חמאס, של תרחיש שבעה באוקטובר שני, שיקרה לנו, אבל אמרתי, יש צד שני. והצד השני חושש, וגם, בצדק רב, מהאיום הפנימי, ממה שיקרה לנו כחברה אם לא יחזרו החטופים. שני הצדדים מכירים, שני הצדדים שותפים לחששות אחד של השני. ההבדל הוא שכל אחד שם את הדגש בנקודה שונה על הרצף.

‏מיטל: תראה, זאת לא תשובה פשוטה, וזה לא תשובה של כן או לא, וזה לא שחור ולבן, אבל אני חושבת שיש משהו, שלנו כחברה. הפצע שלנו של שבעה באוקטובר הוא פצע מדמם, הוא לא הגליד עדיין. אבל אני מסתכלת עלינו כחברה, ואני מנסה להבין, איך אנחנו יכולים להשתקם כחברה, אחרי מה שעברנו בשבעה באוקטובר? יש לנו עדיין חטופים בעזה שהמדינה, מבחינת התחושה שלי, לא עושה כלום כדי להחזיר אותם. כלום, כלום ושום דבר. עכשיו, אנחנו כחברה, אני רוצה לדעת שאנחנו עשינו הכל כדי להחזיר אותם הביתה. והמחיר שאנחנו הולכים לשלם עכשיו הוא מחיר נוראי, מחיר נוראי, מחיר כבד מאוד, כבד מאוד. אבל כן, אני חושבת שהמחיר הזה, גם בשבילנו כחברה, כדי שנוכל להחלים, זה מחיר שאני מוכנה לשלם כדי שהילדים שלי יוכלו לחיות פה בחברה ישראלית, כחלק מהתרבות הישראלית, כדי שהפצע הזה יוכל איכשהו להגליד, הצלקת תשאר.

‏אלעד: היה לנו חשוב כאן, וזה חשוב מאוד גם לאיציק ולמיטל, לא להביא רק את הטיעונים, אלא לנסות ולנפץ תוויות. מתנגדי העסקה נתפסים לא פעם כמי שמוכנים להפקיר את החטופים. תומכי העסקה נתפסים לא פעם כמי שמוכנים להפקיר את ביטחון ישראל. וכן, המציאות הובילה אותנו, את כולנו, למצב שבו, כרגע לפחות, צריך לקבל החלטות קשות, לכאן או לכאן. הצד שמתנגד לעסקה חושב ששחרור חטופים הוא אפשרי, ויותר מזה, ששחרור חטופים יהיה אפקטיבי יותר, אם ייעשה בדרך אחרת מאשר העסקה שנחתמה. המשך הלחץ הצבאי בעזה, למשל, הקטנה של סיוע הומניטרי. זו, לגישתם, הדרך לוודא שהחטופים יחזרו כולם.

‏איציק: להחזיר את כולם, כולל הדר גולדין, להחזיר את כולם, כולם ככולם. זה גם תודעתית, באמת, יחזיר את הביטחון לאימהות, למשפחות, שכשהן נותנות את החיילים שלהם, יש מי שדואג להחזיר אותם, וזה לא משנה, כי לא מפקירים אף אחד מאחור. ואנחנו רואים את הרוח הזאתי, והרוח הזאתי חייבת להישאר.

‏אלעד: את העמדה הזו שלהם, את הטיעונים השונים שלהם, פורום "גבורה" הציג לא רק לפוליטיקאים, אלא גם לנציגי משפחות חטופים. היו לא מעט שיחות, לא מעט ניסיונות, להפחית כמה שיותר את אותם מקומות שבהם יש פער.

‏איציק: שיחות לא קלות. היינו נפגשים איתן גם בכנסת, ואנחנו כולנו מחבקים אחד את השני, הם אותנו כמשפחות שכולות, ואנחנו אותם כמשפחות שמחכות ליקירים שלהם. ואתה נמצא בחדר, וצביקה מור לידי יושב, ואיתן שלו לא חוזר, אבל רומי חוזרת, ואמילי שהייתה חיילת עם הבן שלי ביחד, כשהוא נמצא בלבנון והוא כותב לי "אבא, אמילי תחזור, אני מקווה שהיא תחזור, אבל גם ישי נהרג". וזה היה כזה… רגע כזה שאתה קורא, ועם דמעות אתה אומר, אבל אם זה המחיר שחוזרים אנשים חיים, אז אין לך זה, אין יותר מזה. זה שמחה שמהולה בעצב, ועם הרבה תקווה שהתשלום המחיר הזה, לא יהיה מחיר שבאמת נצטער עליו.

‏אלעד: אלא שהצד שמתנגד לעסקה לא באמת יכול לומר, בטח לא להתחייב, שהדרך הזו שלהם תביא לשחרור חטופים, שהדרך הזו שלהם לא תוביל למוות של עשרות חטופים שנמצאים בעזה. וגם הצד השני, הצד השני לא יכול לומר, ובטח לא להתחייב, שעסקה שתשחרר חטופים ותשחרר גם אלפי אסירים, מחבלים רוצחים, שתשאיר את חמאס עם נשק וכוח, שעסקה כזאת לא תפגע בהמשך הדרך בביטחון האזרחים בישראל.

‏מיטל: תראה, האם הרעיון של חמאס, אנחנו יכולים לחסל אותו כרעיון? אולי אנחנו יכולים לחסל אותו בדרך אחרת. דרך חינוך, דרך להביא הנהגה ראויה אחרת, שהפלסטינים ידאגו להנהגה ראויה אחרת. אולי אנחנו יכולים לעשות דברים אחרים? הרעיון של חמאס, נגיד וחמאס יותר לא מתקיים, האם הרעיון שלו מפסיק להתקיים? לא. זה המצב. אנחנו חיים בשכונה לא נחמדה. אנחנו חיים באזור עם שכנים, וואלה, מזעזעים, מחרידים. אבל אנחנו, איפה הסולידריות שלנו כחברה? אני אתן לך רגע דוגמה, אוקיי? במלחמת יום כיפור דוד שלי נהרג, אח של אבא שלי, ב-11 לאוקטובר 1973, בדיוק 40 שנה לפני אבא שלי. הוא היה טייס, והמטוס שלו הופל בשמי רמת הגולן. הגופה שלו מעולם לא נמצאה, ובמשך שנים היה לי חלום שהוא חוזר הביתה. הוא חוזר מבוגר, אני הכרתי אותו רק מתמונות. אני לא הכרתי אותו, אני נולדתי שנתיים וחצי אחרי שהוא נהרג. ואני זוכרת את החלום הזה שרואים אותו במצעדי ניצחון בסוריה, והוא חוזר אחרי 30 שנה. והוא נכנס בתוך רכב צבאי. ואני חייבת להגיד לך שסבתא שלי, בתוך תוכה, כל הזמן קיוותה שזה טעות והוא יחזור. כל הזמן. עכשיו, יש כאן אנשים שאנחנו יודעים בוודאות איפה הם נמצאים, לא יודעים בוודאות, יודעים שהם בעזה, יודעים שהם שם. אנחנו לא יכולים להשאיר אנשים שם, אנחנו לא יכולים מבחינה מוסרית, [מוזיקה מתחילה להתנגן] אנחנו כחברה, צריכים לשלם את המחיר הזה כדי… אין מה לעשות, אנחנו הפסדנו בשבעה באוקטובר. הפסדנו הפסד ענק. ולא משנה כמה ניצחונות צבאיים מפוארים יהיו לנו, אנחנו הפסדנו, ואנחנו צריכים להשלים עם ההפסד הזה. זה באמת משהו שהוא פצע של כולנו. עכשיו, אני יכולה להבין משפחות שאומרות, "אנחנו לא רוצים שהרוצחים של היקר שלנו ישתחררו", אבל אני שומעת הרבה מאוד קולות שבעצם מדברים כמוני. אני חושבת שזה מחיר שהיינו צריכים לשלם. למרות העצב שלי, הנחמה הכי גדולה שלי בכל הסיפור הזה, הדבר שאני הכי מתגעגעת אליו זה החיבוק של אבא שלי. והנחמה שלי זה ביום ראשון כשראיתי את שלושת הנשים המהממות האלה, המדהימות האלה, הגיבורות האלה, מחבקות את אמא שלהן, ואמא שלהן זוכה לחיבוק מהן. זה היה כאילו שאבא שלי חיבק אותי, זאת הייתה ההרגשה.

‏אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12. תודה להדס מזרחי, מיטל עופר ולאיציק פיטוסי. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו רום אטיק, תחקיר והפקה שירה אראל, הילה פז, דניאל שחר ועדי חצרוני, על הסאונד יובל ברוסילובסקי, יאיר בשן, שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

‏אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם בשבוע הבא.

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה