אחד ביום - אחד מתוך ארבעה: מלחמה של התמכרויות

אזהרת טריגר - התמכרויות

ב-2018 רק אחד מכל עשרה ישראלים התמודד עם התמכרות - הרבה פחות ביחס לשאר המדינות במערב. אבל מתישהו במהלך מגפת הקורונה שיעור הישראלים המכורים התחיל לטפס, ויחד עם שבעה באוקטובר והמלחמה שהגיעה אחריו, הוא פשוט לא הפסיק. כיום, אחד מתוך ארבעה ישראלים סובל מהתמכרות, רבים מהם בצורה קשה. אז הפעם נשמע מעדן שמתמודד עם התמכרות לקנאביס, ומפרופ' שאולי לב-רן, המייסד והמנהל האקדמי של המרכז הישראלי להתמכרויות ובריאות הנפש - על המלחמה בהתמכרויות. 

---

‏תאריך עליית הפרק לאוויר: 23/03/2026.

‏[חסות]

‏[מוזיקת פתיחה]

‏אלעד: היום יום שני, 23 במרץ, ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני אלעד שמחיוף, ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו, סיפור אחד ביום, בכל יום.

‏[מוזיקת פתיחה מסתיימת]

‏[הקלטה] עדן: "המערכת יחסים שלי עם מריחואנה התחילה כשהשתחררתי מהצבא, בגיל 25. זה משהו שידעתי שאני רוצה לנסות, סיקרן אותי, ובעצם ממש ביום שהשתחררתי, ניסיתי."

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: עדן - זה שם בדוי - הגיע לדבר איתנו על מערכת היחסים שלו, על הקשר שלו עם מריחואנה. אין לו סיפור קיצוני, אין כאן סרט "נטפליקס", ודווקא בגלל זה עדן התאים לנו בול.

‏[הקלטה] עדן: "בהתחלה זה היה נורא מסקרן ומלהיב, וכזה התחושות, אה, פתאום התווספו לי תחושות לסל התחושות שיש לי, שלא הרגשתי לפני כן. ואז השימוש הפך לתכוף יותר ויותר, התדירות עלתה, עד שממש הייתי מעשן באופן יומיומי, לפעמים גם מהרגע שאני קם עד הרגע שאני הולך לישון. אני ממש אתאר את התחושה שאני מרגיש לפני שאני מדליק את הג'וינט, זה מין [בטון לחוץ] הכל בפנים כאילו בטורים גבוהים ו… ועוצמות גבוהות ומהירות, וכאילו טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה, והראש והגוף ואני מרגיש את הכל זה, ואז פתאום אני מגיע ואני מעשן את הג'וינט, ואני כזה, אָהההה, אפשר לנשום, אפשר להירגע, אפשר לשכוח מכל… להעיף את כל התחושות האלה שאני מרגיש במהלך היום. אבל זה גם ממש - אותי, שולח לראש."

‏אלעד: המריחואנה הייתה מרגיעה אותו. [מוזיקת רקע מסתיימת] היא מאפשרת לו להתמודד עם מצבי לחץ, עם חרדות, אבל היה לה גם אפקט הפוך, כי אחר-כך אותה מריחואנה, הייתה מעצימה את התחושות השליליות.

‏[הקלטה] עדן: "חרדות, ניתוק מסיטואציות חברתיות. הרגשתי שהמריחואנה והשימוש משאיר אותי במקום. כאילו, במקום לעבור את התקופה כמו שהיא, ולתת לעצמי את הזמן לעבור, ולחקור, ולבדוק לאיזה כיוונים אני רוצה ללכת, אז כדי למסך את כל הדבר הזה, [מוזיקת רקע] פשוט הייתי הולך ומעשן, וזה היה פותר לי את כל הבעיה הזאתי, אפשר להגיד. [פאוזה] אז זה משהו שהוא גם פותר את הבעיה, וגם יוצר את הבעיה. יש משהו נורא אה, נחמד בלשכוח מבעיות החיים. זה לבוא, לסיים את היום, או במהלך היום אפילו, להדליק את הג'וינט, ובעצם לעבור לאיזשהו מצב תודעה אחר, שבו לא, לא מעסיקים אותי הדברים שמעסיקים אותי ביום-יום. אבל זה מין פרדוקס כזה, באמת, כי זה גם בעצם מה שמשאיר אותי כל הזמן במצב הזה של ה… לא פה ולא שם."

‏אלעד: המריחואנה מטפלת בתחושות רעות, ואז היא גורמת להן. הדבר היחיד שעדן ראה שיכול לעזור לו להתמודד עם התחושות האלה, זה להדליק עוד ג'וינט. כאן נכנס הלופ. עדן בשלב הזה היה אחרי הצבא. הוא השתחרר בגיל 25 והוא התמודד עם השאלות הגדולות של החיים - לאן הולכים מכאן? חברים, זוגיות. [מוזיקת רקע מסתיימת] העישון עזר, ואז הוא כבר לא עזר. וברגעים האלה עדן ממש רצה להפסיק.

‏[הקלטה] עדן: "כן. אז באמת בתקופות, זה, שזה התחיל… התחילו התופעות לוואי שפחות נהניתי מהן, אז גם התחילו אממ, מחשבות על להפסיק, ורצון להפחית, ולחיות את החיים בלי להיות תלוי בדבר הזה. וזה, זה דבר שהוא קשה, כי זה הרגל שהוא הופך ליומיומי, ואז מתווספות גם תחושות אשמה, כי בכל פעם שאני מדליק את הג'וינט בתקופה שאני רוצה להפסיק, ואני לא מצליח, אז מתלוות תחושות אשמה שגם לא מוסיפות לדבר הזה, ולכל התהליך הזה."

‏אלעד: היו תקופות שבהן עדן הצליח להפסיק, והוא הרגיש טוב. הוא הרגיש שיפור, ואז היו תקופות שבהן הוא רצה לחזור, רצה להיות שוב באותה מערכת יחסים מוכרת.

‏[הקלטה] עדן: "אז קודם כל, באמת בתקופות כמו מלחמה ודברים כאלה, זה גם משהו שגורם לי לחזור. ובנוסף, אחרי הרבה זמן שלא השתמשתי, ופתאום אני נחשף לחומר שוב, אז יש שם פתאום איזשהו משהו ראשוני כזה, מין תחושה של צריכה ראשונית, כי הגוף כבר לא תלוי בזה והוא מקבל את זה. ואז זה כזה 'וואו, בוא'נה, למה הפסקתי עם זה בכלל? [מוזיקת רקע] זה, איזה יופי. יאללה, עכשיו אני יכול להיות על זה בשליטה'. אבל המדרון הזה הוא מאוד-מאוד חלקלק."

‏אלעד: אחד הדברים שעדן חזר ודיבר עליהם, הייתה תחושת האשמה. הוא ידע שהמריחואנה לא עושה לו טוב. הוא התבאס על עצמו בכל פעם שעישן, והתחושה הזו נעלמה בשבעה באוקטובר. המלחמה כאילו נתנה לעדן תירוץ לעשן.

‏[הקלטה] עדן: "אז גם היום ברור שהשביעי באוקטובר, לכולנו הציף הרבה-הרבה תחושות. ואצלי גם אני חוויתי את זה בעוצמות די גבוהות, וגם הייתי מפונה מהצפון, מהבית שלי, והייתי בתקופה מאוד-מאוד אה, מורכבת. ובעצם זה מין איזשהי נחמה, אפשר להגיד לזה, מין לחזור למוכר, וגם מין רגע כזה מיידי של, של הרגישות יתר הזאתי, אז הוא רגע משתיק אותה, זה רגע איזושהי תרופה מיידית כזאת לדבר הזה. אממ, כן."

‏אלעד: אז הוא עישן, יותר ויותר. בחסות המלחמה. [מוזיקת רקע מסתיימת] כשהשגרה המוכרת שלו נעלמה, מפלס החרדה עלה, המריחואנה הייתה שם בשבילו. הוא חזר בכל הכוח לאותה מערכת יחסים בטוחה ויציבה, אלא שהיא שוב התחילה להידרדר, או ליתר דיוק התחילה לדרדר אותו.

‏[הקלטה] עדן: "כן, אז אחרי תקופה לא ארוכה של שימוש יומיומי, עוד פעם אני מתחיל להרגיש את הדבר הזה, ואז גם הייתי בזוגיות, ואני והבת-זוג שלי, שהיינו אז, עישנו הרבה ביחד. ואני ממש זוכר שהיו רגעים שלפעמים הייתי יוצא מהבית, כי היו לי כל מיני דברים לעשות, והמשכתי ללמוד מרחוק. ואני זוכר שהיו רגעים, שכל מה שרציתי, זה שכבר ייגמר היום, ורק ללכת ולעשן, וכאילו… להעיף את היום הזה מעליי, כן? וזה לא תרם לי לזוגיות, וזה לא תרם להתמודדות עם המלחמה ועם המצב".

‏אלעד: עדן הפסיק. שוב. ושוב הרגיש טוב יותר עם עצמו, אפילו הצליח להתמיד עד המלחמה הראשונה עם איראן, "מלחמת 12 הימים", הוא חזר לעשן, ואחריה שוב הפסיק, הוא קיווה שהפעם זה סוף-סוף יחזיק מעמד.

‏[הקלטה] עדן: "והאמת? זה קטע. עכשיו אני משחזר את זה כאילו, אבל האמת שכבר לפני חודשיים בערך, שלושה, שהתחילו הדיבורים [מכחכח בגרון] על זה שתהיה מלחמה נוספת מול איראן, כבר אז הרגשתי את הסטרס שלי מתחיל לעלות ביומיום, והייתי יותר מחובר לחדשות, וזה יותר העסיק אותי. עד שכבר הגיע שלב, שממש רציתי שתהיה המלחמה, [מוזיקת רקע] כדי שאני אוכל להרשות לעצמי להתארגן מחדש על וויד, ולעשן."

‏אלעד: כן, שוב עדן נשאב לתוך מערכת היחסים הישנה, ושוב אותה השפעה חיובית בטווח הקצר, ושלילית בטווח הארוך. עכשיו, אמרתי מראש - אין כאן סרט, אין דרמה חריגה, אבל זה בדיוק העניין. עדן מעשן, המון, והוא רוצה להפסיק. הוא מודע להשפעות הרעות, אבל הוא לא מצליח. בחסות המלחמה עדן הפך לסוג של מכור, והוא ממש לא לבד.

‏[הקלטה] עדן: "אז יש לי הרבה חברים שמעשנים, אף אחד לא קורא לזה התמכרות. אה, חלקם גם פוסט-טראומטיים, שמקבלים רישיון למריחואנה רפואית, ומשתמשים בזה באופן יומיומי. וזה גם אחד הקשיים שלי בסוף. אם אין לי וויד בבית זה אחלה, אבל כשאני יושב עם חברים ומסתובב שם ג'וינט, קשה מאוד להגיד את ה"לא". אז כן אנשים מודעים, ואני גם רואה על חברים שלי שהשימוש… גם חברים שהיו בהפסקה פתאום חזרו, גם חברים שהשתמשו בתדירות מסויימת, העלו את רמת הצריכה. אבל אף אחד לא קורא לזה איזשהי התמכרות, כן?"

‏אלעד: יש כאן תופעה, ועל זה נדבר הפעם, כי פרופסור שאולי לב-רן הוא חוקר אותה, הוא רואה אותה לנגד העיניים. הוא מייסד ומנהל אקדמי של ICA, המרכז הישראלי להתמכרויות או בריאות הנפש, ומה שהוא רואה שקורה במלחמה הוא משהו, שמאוד-מאוד חשוב שנדבר עליו.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏כשאנחנו מדברים על חומרים ממכרים, אז אנחנו מתמקדים לענייננו באלכוהול, בגראס, בתרופות מרשם ובסמים. באופן מסורתי, נניח שמונה שנים אחורה מהיום, החוקרים הישראלים היו יכולים להסתובב גאים, סוג של חזה נפוח, כי ישראל, ישראל הייתה במצב ממש-ממש טוב.

‏[הקלטה] פרופ' לב-רן: "תמיד ראינו את עצמנו כמדינה, נקרא לזה מערבית, שיש לגביה תוצאות מפתיעות, שרמת או שיעור השימוש הבעייתי בחומרים ממכרים, היה נמוך באופן מפתיע. אז לא יודע אם זה חזה נפוח, אבל הסתובבנו עם תחושה, שאנחנו אפילו במצב יותר טוב מאשר רוב המדינות המערביות בעולם."

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: המחקר של המרכז התחיל בשנת 2018. אחד מכל 10 ישראלים דיווח על עצמו אז, שהוא צורך חומרים ממכרים באופן בעייתי, ושהיה רוצה להפחית או להפסיק את הצריכה. בארצות הברית לדוגמה, מחקרים דיברו אז על אחד משבעה. וישראל, איכשהו ישראל, למרות הכל הייתה במצב הרבה יותר טוב. החוקרים הופתעו, הם חיפשו הסבר.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏[הקלטה] פרופ' לב-רן: "אז יש כמה מרכיבים. אחד, זה המילה שאני חושב שהכי נשחקה, אבל היא משמעותית בשנתיים האחרונות, זה חוסן. אנחנו יודעים שכמו בחדר כושר, שרירים מתפתחים למול התנגדות. אם אני אנסה לפתח את השרירים, ואני ארים משקולות של 100 גרם, לא פיתחתי כלום. לכן אנחנו לפעמים מסתכלים בהתפעלות על שיעורי האושר הנמוכים במדינות שהכל קל בהם. חלק קשור לעובדה ששביעות רצון מהחיים ואותה מילה שאמרתי, חוסן, מתפתחים ביחס למאמץ. שתיים, לצד זה, אנחנו עדיין מדינה, שאולי בזכות הקהילתיות, המשפחתיות, ואולי בגלל המרחקים הגיאוגרפיים הקטנים - וככה מתראים הרבה יותר עם המשפחה ועם חברים - אנחנו שומרים את אחד הדברים שבעולם המערבי התפרק הכי הרבה בשנים האחרונות, וזה אותה קהילתיות ששומרת עלינו."

‏אלעד: ההפתעה מהנתונים בישראל הובילה את החוקרים אפילו לחשוב שאולי קידוש של יום שישי איכשהו משפיע. טקס קבוע, משפחתי, כולל אלכוהול, אולי זה איכשהו מונע מהישראלים להתמכר לחומרים ממכרים. הם באמת לא ידעו למה זה קורה. אבל בכל בדיקה שעשו בתקופה ההיא, התברר שאם בוחנים את מה שנקרא "שימוש בעייתי", בישראל זה קרה בשוליים.

‏[הקלטה] פרופ' לב-רן: "אנחנו בודקים אחת לשנתיים - בזמן המלחמה העלינו את הקצב לאחת לחצי שנה - מה שיעור השימוש, ובמיוחד מה שיעור השימוש הבעייתי, כשאנחנו משתמשים בהגדרות של ארגון הבריאות העולמי. כלומר, לא שאני אומר שאתה עושה שימוש בעייתי, אלא שאתה מציין שהשימוש שלך גורם לך בעיות בשדה התעסוקתי, או אקדמי, או בינאישי, או שאתה משתמש במצבים מסוכנים, כמו נהיגה ודברים דומים. אז אם השתמשתי בתרופות מרשם בלי מרשם רופא, כלומר שנוררתי או בגלל שהם היו בבית, זה כבר מקרב אותי לשימוש בעייתי. לא מדובר בקריטריון בודד, אלא מה סך הקריטריונים שמקרבים אותי. אם קיבלתי המלצה להשתמש במינון מסוים, כדור אחד לפני השינה, ואני משתמש בכמויות יותר גדולות; אם אני מתחיל להשתמש בשעות הרבה יותר מוקדמות, זה מיועד לדוגמה לשינה, ואני מתחיל להשתמש בזה להרגעה במהלך היום, אז אלו דברים שלדוגמה סביב תרופות מרשם, מדליקים לנו נורא אדומה.

‏אני אקח שדה אחר. לדוגמה, אלכוהול. אם הייתי שותה רק עם חברים, ואני מתחיל לשתות לבד; אם הייתי שותה כחלק מבילוי, ועיקר השתייה שלי היום זה לווסת רגשות שליליים, אז אלו אינדיקציות שאני מתקרב לשימוש בעייתי. אז אפשר לדבר על כל חומר בנפרד, אבל באופן עקרוני, השדה הוא, שככל שאני משתמש לבד, כדי לווסוֹת [כך במקור] רגשות שליליים, במיוחד אם אני בעצמי מנסה לצמצם וזה לא כל-כך הולך לי, זה מכוון לשימוש שעונה על ההגדרות של שימוש בעייתי."

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: עכשיו, אפשר היה לנסות להמשיך לחקור, לחפש תשובות, אלא שהמצב הטוב יחסית של ישראל לא נמשך הרבה זמן אחרי 2018, כי אפשר לומר שהדבקנו את הפער.

‏[הקלטה] פרופ' לב-רן: "כן. הקורונה הגיע והעמידה אותנו בשורה אחת עם חלק גדול ממדינות העולם המערביות, והעמיד אותנו באזור האחד לשבעה ישראלים, שמתמודד עם שימוש בעייתי. כולנו ראינו את זה - בסגר הראשון, בסגר השני. גם בני נוער, גם מבוגרים, גם בגלל ההתכנסות, ואין איך לצאת, ומתח, והטיסות בוטלו, וקשה להירדם, והשגרה הלכה, ואז הסתובבנו עם חזה רגיל."

‏אלעד: אחד משבעה. כבר בלי חזה נפוח ישראל ישרה קו עם מדינות המערב. אבל הרי בקורונה לא הסתיימו הצרות של ישראל, אפשר לומר שלהיפך. אפשר לומר ששם רק התחילה תקופה ארוכה וקשה של צרות, ששינתה גם את הסטטיסטיקה של ההתמכרויות עוד יותר לרעתנו.

‏נספר על זה אחרי חסות אחת. ממש מיד חוזרים.

‏[מוזיקת רקע מתגברת ומסתיימת]

‏[חסות]

‏אלעד: במהלך הקורונה, הנתונים החיוביים, המפתיעים, של ההתמודדות של ישראל עם התמכרויות, השתנו. מאחד מעשרה ישראלים, שהעידו שהם צורכים באופן בעייתי חומרים ממכרים, עלינו לאחד משבעה. ואז… אז הגיע שבעה באוקטובר.

‏[הקלטה] פרופ' לב-רן: "האירוע של השבעה באוקטובר גרם לעליית סטרס כל-כך דרמטית, חסרה תקדים, למדינה עם חברה שראתה מערכה או שתיים, שיודעת חוסן מהו, קהילתית, וכך הלאה. שלא לדבר על מאות מאלפי [כך במקור] מגויסים, ובני ובנות זוגם, פינוי מהדרום ומהצפון. כלומר, דברים שלא היו. כולל אגב, חשיפה לסרטוני זוועה במדיה חברתית, שזה חסר תקדים במונחים של מלחמות. הנתונים שלנו, ובדקנו את זה ספציפית, מראים שחשיפה לסרטוני זוועה במדיה, זה חשיפה לאירוע טראומטי. אז כשאני לוקח את כל זה ביחד, אז יש spike קיצוני אחרי שבעה באוקטובר, ואני זוכר נתונים, כבר שבועיים, ובטח חודשיים אחרי, של קופות החולים, [מוזיקת רקע] שרואים עלייה דרמטית של עשרות אחוזים במרשמים לכדורי הרגעה ושינה. וזה רק הפורמלי. איפה שיש פורמלי, תמיד יש גם לא פורמלי, ושימוש גם בחומרים לא בהמלצה, לא במרשם, וגם לא באופן חוקי."

‏אלעד: את המחקר הראשון אחרי שבעה באוקטובר, הם ערכו כבר בחודש דצמבר, והתוצאות אז הראו שינוי עצום. לא אחד משבעה ישראלים, אלא אחד מארבעה! 25% מהנשאלים העידו על עצמם, שהם צורכים באופן בעייתי, חומרים ממכרים.

‏[הקלטה] פרופ' לב-רן: "ראינו שהשימוש הבעייתי פוגע בכל שכבות האוכלוסייה. חומרים משתנים על פני אוכלוסיות שונות. לדוגמה, כדורי שינה והרגעה, ראינו עלייה של פי שתיים וחצי בשימוש הבעייתי [מוזיקת רקע מסתיימת]. אבל העיקר היה בקרב אנשים בגיל 50 עד 70 - לא האוכלוסייה הרגילה שאתה חושב עליהם, כשאתה חושב על שימוש בעייתי. אז חומרים והתנהגויות שונות אפיינו אוכלוסיות שונות."

‏אלעד: אלו לא רק, רק מספרים וסטטיסטיקות, תסלחו לי על הקלישאה, כן? אבל מאחורי הנתונים, כל אחד מארבעה הוא אדם. אדם שמעיד על עצמו, שהשימוש שלו בחומרים ממכרים פוגע בתפקוד שלו, פוגע בעצמו, פוגע בסביבה שלו. מעיד שהיה רוצה להפסיק או להפחית, אבל לא מצליח.

‏[הקלטה] פרופ' לב-רן: "אני בכוונה אתחיל ממילואימניק שחוזר מעזה… חזר מעזה במשך סבבים, כי זה נורא תלוי מתי שואלים אותו. בוא ניקח את המנגנון הביולוגי שמופעל אצל כל חייל, כשהוא משרת בעזה. זו דריכות, מערכת ביולוגית שאנחנו קוראים לה "המערכת הסימפתטית", יש הרבה אדרנלין, יש עוררות יתר, כי אני במצב לחימה. עכשיו חזרתי הביתה לרמת גן, יש לי שני ילדים, ואני רוצה להקריא להם סיפור. מה שאני צריך, זה את המערכת ההפוכה לחלוטין. ואז אני מעשן את הג'וינט, שניים או שלושה, המערכת שמופעלת היא המערכת ההפוכה, היא נקראת "הפאראסימפתטית", היא המערכת ההרגעתית, ואני יכול להיכנס ולקרוא את הסיפור. הבעיה היא שאחרי שלושה ימים, אני שוב בעזה. אז אנחנו מתחילים לקלוט את גודל האתגר, והשמועה אומרת שאין חייל אחד שהיה במילואים, יש כמה מאות אלפים.

‏אז אם אני אשאל אותו בזמן שהוא נמצא בבית, הוא יגיד לי, 'זה הציל את היחסים, את התפיסה העצמית שלי בתור אבא, וזה היה Life saver בשבילי'. אם אני אשאל אותו לאורך זמן, אחרי שהסתיימה המלחמה והוא חזר, אז הוא יגיד לי, 'תשמע, קח את זה ממני. מה, אני רוצה לחזור לעבוד, אני רוצה לחזור לאוניברסיטה'. לכן, השאלה מתי אנחנו שואלים את הבן-אדם, וכמובן גם איך שואלים אותו. אני נותן את הדוגמה של החייל, כי היא מאוד משמעותית. היא נכונה גם לגבי מפונים, בכל מיני מצבים, שהיו חודשים במלחמה בבתי מלון, והלך להם לאיבוד המבנה הבסיסי הזה של החיים, ואז היו במוד הישרדותי של 'תנו לנו כל דבר שיכול לעזור לנו, לא מעניין אותנו שום דבר עכשיו'. אחרי זמן מסוים, הרבה באים אלינו ואומרים, 'גמרנו את השלב ההישרדותי, [מוזיקת רקע] עכשיו אנחנו בדבר הזה שנקרא חיים, ואנחנו לא מצליחים להעיף את זה'."

‏אלעד: בגדול, זו ההגדרה של התמכרות. אנשים שצורכים חומרים שגורמים להתמכרות, רוצים להפסיק לצרוך אותם, אבל לא מצליחים. הם פיתחו תלות. אלא שזה לא מה שעולה לנו בראש כשאנחנו מדברים על התמכרויות לאלכוהול, לסמים, לתרופות במרשם. אנחנו הרי חושבים על הסיפורים הקשים, הקיצוניים. אז זהו, שגם התמכרות במרכאות "קלה", [מוזיקת רקע מסתיימת] עלולה להגיע לאותם מצבי קיצון.

‏[הקלטה] פרופ' לב-רן: "לגמרי. אני מדבר בראש וראשונה, על משהו שאנחנו קוראים לו 'רצף השימוש'. ניקח כל חומר וכל התנהגות, יש אנשים שלא משתמשים, יש אנשים שמשתמשים בצורה לא בעייתית, יש אנשים שהשימוש כבר הופך להיות בעייתי, ויש את אותם 5% בקצה, שמפתחים התמכרות. אם הגענו למצב שיש המון אנשים בקצה, זה אומר שפספסנו הרבה בדרך. [מוזיקת רקע] זה אחת הבעיות השכיחות ביותר במערכות הבריאות, בכל מדינה מערבית היום. זו נחשבת לבעיה בריאותית דרמטית במדינות העולם, ולכן משקיעים לא רק את המשאבים בטיפול, אלא הרבה מאוד בהסברה והרבה במניעה, כי המספר הזה הוא מספר גבוה."

‏אלעד: בעצם, מאותו מחקר של דצמבר 2023, ישראל ממשיכה להיות יציבה על אחד מארבעה. המרכז הישראלי להתמכרויות ובריאות הנפש, עורך עכשיו מחקרים פעם בחצי שנה, לעומת פעם בשנתיים, לפני המלחמה. אין סיבה לחשוב שהמלחמה הנוכחית שלנו עם איראן תשפר את המצב, אולי אם כבר, להפך.

‏[הקלטה] פרופ' לב-רן: "אז זה שאלה מצוינת, כי מדידה נוספת מחקרית עוד אין לנו. שוב, המלחמה עם איראן, היא רק בת מספר שבועות, ונקווה שהיא תיגמר מהר. ברמה הקלינית, אנחנו בפירוש רואים ושומעים דברים, שלא שמענו במידה הזו לפני כן, וזה מתחיל קודם כל בעייפות החומר. אנשים הגיעו למערכה הזו כשהם כבר נשמו קצת לרווחה, כשגופתו של רן גואילי הוחזרה, ואנשים הורידו את הסיכות הצהובות, וקצת היה נדמה שאפשר לחזל"ש קצת, וכך הלאה. ונדמה לי שאת זה אנחנו שומעים בצורה חסרת תקדים. וזה החשש שלנו לגבי ההחמרה עכשיו, שאנשים אומרים, "עד שהתחלנו לנשום, עכשיו לקבל את הכאפה הזו, אין לנו כוח יותר". וה"אין לנו כוח" הזה, מיתרגם לזליגה של שגרה, שכמובן יש גם את הצורך להיות ליד מרחבים מוגנים, ואנשים קצת עובדים מהבית. מתקרב לזה שהרבה יותר קשה לנו לשמור על גבולות - עם עצמנו, עם ילדינו, עם בני הנוער וכך הלאה. ושאנחנו גם עם איזושהי סלחנות פנימית, שיש בה גם משהו חשוב, כי אנחנו לא סופרמן, וטוב שננהג בחמלה עצמית, אבל שאנחנו אומרים 'תן לי כל מה שאפשר כדי לעבור את התקופה הזו, אין לי כוח יותר' - אז גם אני והקולגות שלי, שומעים את זה הרבה יותר ממה ששמענו, אפילו בימי המלחמה שנערכה יותר משנתיים."

‏אלעד: דוקטור [כך במקור] לב-רן יודע שאחרי שהמלחמה תסתיים, הטיפול באתגר ההתמכרויות רק יתחיל. זה מאבק שהמטרה שלו לרדת מ-25%, להימנע מלהגיע לאלפי מכורים קשים. לחזור לתקופה שבה חוקרי ההתמכרויות בישראל ניסו להבין איך יכול להיות שמצבנו, למרות הכל, כל-כך טוב.

‏[הקלטה] פרופ' לב-רן: "האתגר הנוכחי הוא עצום, אבל הוא גם הזדמנות. הוא הזדמנות לשפר בצורה דרמטית את ההסברה שלנו, את ההשתקה שהייתה לאורך שנים רבות מדי. איפה שאנחנו מסתירים, אנחנו בודדים. איפה שאנחנו בודדים, אנחנו שותים יותר. איפה שאנחנו שותים יותר, אנחנו מסתירים יותר. כלומר, כשאני מדבר על הסברה, זה לא רק מן השפה ולחוץ. זה משהו שאומר, 'אם נדבר על זה, כבר עשינו חצי דרך'. ואני לא מגזים בזה שאני אומר את זה. העיקר, בתור כלל ראשון, לא להישאר עם זה לבד. דיברת על זה? וזה לא משנה - פנית לאיש מקצוע, פנית לקרוב משפחה, לחבר, חברה, מישהו שיש לו עיניים טובות, שתרגיש שהוא לא יהיה שיפוטי, אבל שהוא חבר נאמן - כבר עשית מעשה משמעותי.

‏מאז השבעה באוקטובר, המציאות כאן היא לא מציאות טבעית. וזה נכון שאנחנו חסונים וחסינים, אבל גם הגוף הכי חסין שיש, בסוף בעומס בלתי רגיל, אה… לא עומד בזה. אז קודם כל, לנהוג בחמלה עצמית. לנסות למקם את עצמי על פני רצף השימוש. לעשות כל מאמץ לא להחמיר את המצב. לסיים לכל פחות באותו מקום. לא להישאר עם זה לבד, לשתף חברים. [מוזיקת רקע] מידה מינימלית של שגרה, גם אם היא לא הרמטית. פעילות תמיד עוזרת. למצוא את הדבר הנוסף, שהוא לא רק החומר או ההתנהגות, שמקל ועושה טוב. ובסופו של דבר לזכור שאף אחד מאיתנו לא לבד בדבר הזה. יש כאן 10 מיליון איש שנמצאים כאן בשנתיים וחצי האחרונות. אז כמה שאני חושב שאני חסר כוחות, ואולי אפילו אין לי אופי, כי תראה איך אני מתמודד, אני מבטיח לכל אחד שמקשיב לנו: אף אחד כאן ממש לא לבד עם הדברים האלה."

‏אלעד: אז כן, יש מה לעשות, והאמת היא שברמה האישית לא חייבים לחכות שהמלחמה תסתיים, כמובן. את עדן למשל, תפסנו בצומת דרכים מאוד מעניין.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏[הקלטה] עדן: "עוד פעם הרגשתי שזה מנתק אותי, לא בצורה חיובית. לא מנתק אותי של לקרוא ספר או לעשות פאזל או לא יודע מה, אלא מנתק אותי לגמרי מהסביבה שלי, מעצמי, מהתחושות שלי. אממ… ודי, לא בא לי. בא לי להתמודד עם החיים בצורה בוגרת יותר, בריאה יותר, טבעית. והאמת שאני יכול להגיד שאתמול ממש נגמר, נגמר לי ה-וויד, ואני מנסה לא לקנות עכשיו. אז כן, אני מנסה עוד פעם לצאת לאיזשהו תקופה של הפסקה."

‏אלעד: אז עדן מנסה עכשיו לשנות סטטוס, ולמרות החרדות והלחץ, למרות החששות והתחושה שגם ככה מלחמה, אז אפשר למרות הכל, הוא מקווה, הפעם להפסיק אחת ולתמיד.

‏[הקלטה] עדן: "מפחיד. מפחיד, אה… כי זה איזשהי משענת כמו שאמרתי, וזה איזשהו הרגל, ואני חושב שגם הגוף כבר רגיל לזה, והמוח רגיל לזה. ובאמת הלילה היה לי לילה ראשון בלי שעישנתי, ופתאום כל החלומות חוזרים, והם חוזרים גם בעוצמה נורא גבוהה, וגם החלומות הם אקטואליים. אז ממש פתאום חלמתי חלומות עוצמתיים על המלחמה, [מוזיקת רקע] והרגשתי בסכנה בזמן החלום, והתעוררתי כמה פעמים במהלך הלילה. אז כן, זה… אני חושב שזה יהיה שבוע לא פשוט עבורי, אבל אני גם מאמין שיש בי את ה… את העוצמות ואת היכולת לעשות את הדבר הזה."

‏[מוזיקת סיום מתגברת ונשארת ברקע]

‏אלעד: תודה לדוקטור שאולי לב-רן ולעדן.

‏אם אתם מרגישים שאתם, או מישהו קרוב אליכם, זקוק לסיוע בטיפול בהתמכרות, ניתן לפנות לער"ן בטלפון 1201, או לקו החם לטיפול בהתמכרויות של האגודה לבריאות הציבור 6271*.

‏אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה דניאל שחר, עדי חצרוני, שירה אראל, מתן זמיר והילה פז. על הסאונד יובל ברוסילובסקי, יאיר בשן יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

‏אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם מחר.

‏[מוזיקה מתגברת ומסתיימת]

‏[חסות]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה