אחד ביום - ומה עם החטופים?

מאז שפרצה המלחמה עם איראן, ענת אנגרסט מתרוצצת בין אזעקות לממ"דים – אבל המחשבות שלה נמצאות בכלל במערכה אחרת: בעזה, שם שבוי בנה, סמ"ר מתן אנגרסט, שנחטף מהטנק שלו במוצב נחל עוז בשבעה באוקטובר. נדמה שהמלחמה עם איראן דוחקת לשוליים כל נושא אחר, אבל סוגיית החטופים לא נעלמה, כשיש את אלו שמאמינים שהמערכה מול איראן תוביל גם לסיום הלחימה בעזה.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 24/06/2025.

‏[חסות]

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: היום יום שלישי, 24 ביוני, ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו, סיפור אחד ביום, בכל יום.

‏[הפסקה ארוכה]

‏ביום שישי, לפני שבוע וחצי, ענת ציינה יום הולדת. ואני אומר ציינה ולא חגגה, מהסיבות הברורות. ענת קמה בבוקר לא לעוגה, לא לבלונים, לא למתנות, אלא להפתעה מסוג אחר. בבוקר יום ההולדת שלה ענת גילתה, כמו כולנו, שהתחילה מלחמה עצימה, חסרת תקדים, באיראן.

‏ענת: שכל הבלגן התחיל, אני התכנסתי עם הפלאפון שלי, קוראת את ההודעות האחרונות של מתן מהשביעי לאוקטובר, וקוראת את הברכה האחרונה שמתן כתב לי, ב-13.6.23. הברכות האישיות האלו שהפכו לשגרה, שתמיד אחרי האימג'ים בקבוצות המשפחתיות, והתמונות והבלונים והכל, תמיד הוא מצא לנכון [מוזיקת רקע] לכתוב לי בפרטי כמה הוא גאה בי ומעריך אותי ואוהב אותי. וזה, זה כל-כך קשה, החוסר שלו כל-כך קשה. ואני פה בחדר שלו, נכנסת לפה כמה פעמים ביום, כדי לשלוח לו כוחות, לדבר איתו, [נאנחת] להרגיש שאולי הוא בדיוק באותו רגע שאני מסתכלת לו בעיניים, בתמונה, אולי הוא בדיוק גם. אבל אין לו פלאפון ואין לו תמונה שלי. אבל אולי הוא גם מאמץ את המחשבה לדבר איתי, ו… ולשלוח לי כוחות, ולהאמין שאנחנו ניפגש בקרוב.

‏[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]

‏אלעד: מאז אותו יום שישי, ענת מצאה את עצמה נלחמת בשתי חזיתות. היא חיה כמו מיליוני ישראלים, תחת שיגורי טילים, אזעקות, ריצות תכופות למרחב המוגן, אבל ענת נלחמת גם בחזית נוספת. כי גם כשישראל תוקפת או מותקפת מאיראן, העיניים והלב שלה - בעזה. שם, בעזה, עדיין מוחזק הבן שלה, סמל ראשון מתן אנגרסט, שבשבעה באוקטובר נחטף מהטנק שלו בנחל עוז.

‏[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]

‏אז הפעם אנחנו בשיחה עם ענת אנגרסט, אמא של מתן, על התזוזות האלה, שבין ייאוש לתקווה, שמלוות אותה ואת יתר משפחות החטופים כבר 626 ימים, אבל תזוזות שהפכו לחדות יותר, מאז שהתחילה המלחמה באיראן.

‏נהיה גם עם ירון אברהם, כתבנו המדיני, שיספר לנו מה אומרים הגורמים בישראל כששואלים אותם את השאלה המתבקשת: ומה עם החטופים?

‏[מוזיקת רקע נפסקת]

‏שלום ענת.

‏ענת: היי אלעד.

‏אלעד: איפה את עומדת בכל האירועים האלה שקורים בימים האחרונים?

‏ענת: אני בעיקר מנסה עוד לשמור על הנפש שלי ושל הילדים, כי אנחנו מטולטלים בצורה כל-כך קיצונית בין ייאוש לתקווה. זה גם יכול להשתנות לפי כל ידיעה וכל מה שצץ בתקשורת, בין שעה לשעה, והנה עכשיו שאנחנו מדברים, אנחנו בדיוק על… בזמן של הודעות על החילוץ של שלושה חטופים שהם לא בחיים. משפחות יקרות שאנחנו הפכנו להיות משפחה אחת, וזה גם, עוד סוג של קושי ומורכבות. הלב פשוט מפוצל לכל-כך הרבה רבדים וכיוונים, ובסוף יש את הסיפור האישי שלנו.

‏אני מדברת איתך פה מהחדר של מתן, הילד שלי, שהפך לסיפור לאומי כזה, מדיני, ואנחנו יודעים שהוא פצוע קשה, ושכבר יש לו נכויות ותופעות בלתי הפיכות, ושהוא שמה בגלל שהוא חייל, מוחזק בתנאים קשים, ושמענו על עדויות, על עינויי תופת שהוא עובר שם, ואני לא חושבת ולא מאחלת שאף אמא אפילו תנסה לדמיין את המצב שאני נמצאת בו. אני חושבת שזו גזרה כל-כך כל-כך קשה. ועדיין, אנחנו חיים מהתקווה, אני חיה מהתקווה שמתן חוזר, וחוזר בחיים.

‏אלעד: איך הימים האחרונים נראים מבחינתך? אלו ימים שבהם יש את אותה פעילות שהייתה לפני כן? הפעילות היא אחרת? זה השתנה בעקבות החזית הזאת באיראן?

‏ענת: כן, לגמרי. אנחנו משפחה שבהתחלה ניסינו מאוד-מאוד לשמור על השקט שלנו ועל הפרטיות, ולהימנע מלפרסם את הסיפור של מתן, בגלל הרגישות, בגלל שהוא חייל, בגלל שהוא נלחם באותו בוקר, וגם המלצות שקיבלנו מדרג מדיני וביטחוני. זה לקח הרבה חודשים עד שהבנו שכדאי שנקשיב גם למשפחות שהיקירים שלהם לא חזרו הרבה שנים, של חיילים, וכן נצטרף למאבק הציבורי שמתרחש, כי אחרת יהיה מאוד נוח להשאיר את מתן בשבי. ואז החלטנו, כשראינו שחוזרים חטופים, בעצם, בגיל של מתן, אבל על החיילים לא מדברים. למרות המצב הקשה שלו, החלטנו כן להוציא לתקשורת את הסיפור של מתן וכן לצאת למאבק יותר מתוקשר, ומאז אנחנו כן בתקשורת וכן ברחובות וכן בעצרות. נמנעים ממאבקים פוליטיים לגמרי, אבל אנחנו לא נמנעים מלהעביר ביקורת על המדיניות של הממשלה, של החלטה יומיומית להשאיר חטופים שם, לא להילחם על חייל צה"ל שנפצע קשה בקרב, ואני מקווה שבאמת מקבלי ההחלטות יבינו שהגיע הזמן לסיים את מה שהתחיל בעצם בשביעי לאוקטובר. אז עוד לא הייתה מלחמה עם החות'ים וחיזבאללה, וכל מה שעברנו בדרך, ובטח לא עם איראן. אז לסגור קודם כל את המערכה שממנה התחלנו, מעזה. זה נראה כאילו איזשהי מלחמת רקע שהפכה למן מלחמת נצח כזו, וכולם מורגלים לזה שיש חטופים והם חוזרים בטפטופים, אבל החטופים, במיוחד החיים, למתן שלי אין זמן. כל יום הורג אותו עוד קצת. ושמעתי גם טייסים שמדברים ואומרים שהמטוסים שלנו מנצחים ואנחנו מנצחים באיראן, אבל הלב של הטייסים מרגיש שאנחנו לא מנצחים כל עוד החטופים בעזה.

‏אלעד: אמרת פה שני דברים שהם מאוד ממחישים לי את הפער. מצד אחד את אומרת, הנה, הטייסים שעושים גיחות באיראן ומפציצים שם כורים גרעיניים ועושים היסטוריה, הם אומרים: 'אנחנו חושבים כל הזמן על מתן ועל יתר החטופים שעוד שם'. ומצד שני, את אומרת שאת מרגישה, או חוששת שעזה תיהפך להיות איזו מלחמת רקע, השתמשת בביטוי "מלחמה ברקע".

‏ענת: כן, אני חושבת שיכולים להיות פה שני תרחישים שהם ממש הפוכים אחד לשני. ההישגים הגדולים באיראן יכולים, אני חושבת, בקלות לאפשר למקבלי ההחלטות לסיים את המלחמה בעזה, כי עזה כבר לא תהווה איום קיומי, שהיא עכשיו מבודדת בלי איראן, בלי חיזבאללה, ולתת כוח לתושבים ולהגיד שבאמת אפשר לסיים ולהתמודד עם מה שנשאר בעזה. והמדיניות הפחדה הזו, שאם נסיים בעזה יקרה עוד פעם שביעי לאוקטובר, זאת חולשה של הממשלה להגיד את זה. הממשלה צריכה לחזק אותנו, להגיד, 'קרה מה שקרה, הפקנו לקחים, ידנו על העליונה, יש לנו הישגים כל-כך גדולים, אנחנו היום יכולים לסיים את המערכה, להביא את החטופים, ובעצם לייצר תמונת ניצחון מלאה'.

‏אלעד: אז אמרת שיש שני תרחישים. כלומר, תרחיש אחד, את אומרת פה עכשיו, שאיראן היא בעצם ההזדמנות לסיים גם את הסיפור עם עזה.

‏ענת: כן.

‏אלעד: אבל מה התרחיש השני?

‏ענת: התרחיש השני, שההצלחות הגדולות בעצם יהיו איזשהו ניסיון לטשטש את המחיר ש… האישי, שכל-כך הרבה משפחות שילמו בשביעי לאוקטובר, והמשיכו לשלם, של מאות חיילים שנפלו בקרב בעזה, ושל, כרגע, 50 חטופים שעדיין בעזה. והניצחון הלאומי הזה בעצם יאפשר לשלם את אותם מחירים טרגדים [כך במקור] של השביעי לאוקטובר. זה הפחד שלנו. שהאופוריה הזאת תהיה איזשהו פלסטר על מה שקרה לנו כאן בשביעי לאוקטובר, שזה מה שמנסים לייצר.

‏אלעד: דיברו איתכם? אמרו לכם, מישהו, משהו, גורמים רשמיים - איפה אתם עומדים? הערכות? או שבעצם אתם בעניין הזה לבד?

‏ענת: אנחנו נפגשנו עם בכירים בצוות משא ומתן, אנחנו יזמנו פגישה. כן אומרים לנו שהערך המוסרי למתן קיים וחייבים להתעקש עליו, וכן אומרים לנו שהגיע הזמן, אחרי כל המידעים שהגיעו על מתן, גם בחודשים האחרונים, שאני יכולה לספר שחלק מהם אנחנו… לא חשפו אותנו אליהם, וחלק מהם הצטברו מעדויות חדשות, והסיטואציות והעדויות הם קשות לגביו. והרבה זמן ישבנו בשקט, גם כדי לא לשבש או להיות נגד כל עסקה שיצאה לפועל, אבל אם תהיה עכשיו עוד עסקה, ואמן-אמן תהיה עסקה כוללת, אנחנו דורשים שמתן יהיה חלק ממנה. וכן, אנחנו שומעים יותר קולות במשא ומתן, שחייבת להיות מחויבות כרגע למתן, שהוא נמצא בסטטוס שונה, כחייל פצוע קשה, והלוואי והפעם לא יוותרו עליו ולא ימשיכו בלעדיו.

‏אלעד: את אומרת שיש מידעים שלא שיתפו אתכם בהם?

‏ענת: כן.

‏אלעד: כלומר, את יודעת שיש מידע ואת לא מודעת לו?

‏ענת: כן. אנחנו יודעים שכל העדויות על זה שמתן עבר חקירות כשהוא מחובר, [נושמת עמוק] תמיד… אני כאילו מספרת סיפור ומנסה רגע להתנתק, אבל אי-אפשר. זה הילד שלי. חקרו את מתן מחובר למצברים, [נושמת עמוק] סיפורים שמתן ראה כשהוא מאבד את ההכרה שמה, טויוטות ומצברים של הרכבים, כשמענים אותו וחוקרים אותו. וגם [מתנשפת] במנהרות חקרו אותו בצורה כל-כך אלימה שהוא היה מאבד את ההכרה, וכל פעם היו מעלים אותו כדי להשאיר אותו בחיים, אחרי חקירות קשות ואחרי שהוא מאבד את ההכרה. ואת זה לא סיפרו לנו. את זה רק המפגשים שלנו עם חטופים שחזרו העלו, ואחר-כך הודו בזה שהסתירו מאיתנו חלק מהמידעים, הם קראו לזה "מסיבות של צנעת הפרט". אז אנחנו, כן, במשבר אמון לגבי מתן מול המדינה. חלק מהעדויות לא היו והשלימו אותם, בעקבות המפגשים שלנו עם אותם חטופים. שבהתחלה גם לנו ניסו לשדר תמונה אופטימית ולהגיד 'מתן בחיים, מתן חזק, מתן ישרוד'. ולאט-לאט, כשהוצאנו לתקשורת את הסרטוני חטיפה של מתן, ויצא הסרטון האחרון שלו, כשהיד של מתן כבר משותקת, הם כן מצאו לנכון לבוא, ועם כל הקושי, לספר לנו עוד פרטים ואת כל האמת. והמודיעין חזר ותשאל, וכל פעם מוסיפים עוד פרטים חדשים, שאנחנו לא ידענו מהם. ואכן, בפגישה עם ראש הממשלה, שהתקיימה לפני בערך שלושה וחצי חודשים, ראש הממשלה הסתכל עלינו, המשפחה, וגל הירש ישב לידנו, והוא אמר שהוא לא ידע שמתן פצוע, והוא כן התעקש על כל הפצועים בפעימה ההומניטרית. ולגבי פצועים לאורך כל הדרך, הוא אמר לנו שאין קטגוריות, כל הפצועים והחולים הכרוניים ייצאו. הוא לא יסכים להפריד בין חיילים לבין בחורים צעירים, וזה בפועל כן קרה. ועד היום אנחנו לא יודעים אם הוא באמת לא ידע, או ידע והיה נוח שיהיה שקט סביב הנושא של מתן, כי על מתן צריך להילחם באופן אישי. ראש הממשלה צריך להילחם עליו באופן אישי, כמו שטראמפ נלחם על עידן, שהוא חייל. ושניהם גרועים, כי זה לא משנה אם הוא לא ידע, או ידע ולא נלחם עליו.

‏אלעד: אני מנסה לתאר, כי את יודעת, דיברנו עם הרבה משפחות של חטופים והורים, וכל אחד אימץ לעצמו איזה סוג של מנגנון, בתוך המציאות הבלתי אפשרית הזו. ויש כאלה שרוצים לדעת הכל, ויש כאלה שמעדיפים לשמור על ריחוק במקומות מסוימים, או פילטרים במקומות מסוימים, ואת נראית לי ונשמעת לי כמו מי שרוצה לדעת הכל. כלומר, כמו שאמרת, אנחנו מדברים כשאת בתוך החדר של מתן, ושאלתם וחקרתם, ואת מסתכלת על ה-SMS-ים הישנים, ואני מנסה לחשוב רגע על הסיטואציה שבה את ואני מדברים עכשיו כשהבן שלך שם, ואת אומרת שאת לוקחת בחשבון שיש מידע שזמין לרשויות בישראל, להנהגה בישראל, ומסתירים אותו ממך. כלומר, זה לא תרחיש מופרך, זה קרה. זה משבר שאיך אפשר בכלל להתגבר עליו? כי בסופו של דבר אלו גם האנשים שאמורים להחזיר את מתן הביתה.

‏ענת: לגמרי. [שתיקה] [בוכה] חלק מהמלחמה שלי על מתן, זה שכולם ידעו את העוול הגדול שנעשה לו כחייל צה"ל, ואין לי ברירה אלא להכיר בכל הפרטים הקשים, שבהתחלה גם אני סמכתי וניסיתי להאמין שיש פה מקבלי החלטות שתהיה מחויבות אליו ויחזירו אותו, אבל כשזה לא קרה, והחלטתי לצאת למלחמה עליו. אז אין מה לעשות, המידעים הכי קשים, אלו המידעים שכולם צריכים להכיר כדי לייצר את אותה מחויבות, שלצערי אני עד היום לא מרגישה אותה מהממשלה. וזה השבר הכי גדול, במיוחד שמתן שלי הוא מבוחרי הממשלה הזאת, וכל המשפחה שלנו מבוחרי ראש הממשלה הזה. אני גם מרגישה ששולחים עוד ועוד חיילים במקום להציל קודם את מי שאפשר. ואני חושבת, אני כמעט בטוחה, שהיה אפשר לנהל את המלחמה הזו אחרת.

‏אלעד: אני רוצה לסיום לשאול אותך, ענת, כי את יודעת, אמרת שבעצם יש פה שני תרחישים שהמלחמה באיראן יכולה לקחת אותנו אליהם. ואת יודעת, וצריך לזכור שבסופו של דבר, גם את, כמו כל אזרחי ישראל, מוצאת את עצמך במציאות שבה את רצה לממ"ד, למקלט, וצריכה לשנות את כל חייך וחיי משפחתך. כשאת מסתכלת על מה שקורה באיראן, את מצליחה לשאוב אופטימיות ולמשוך את עצמך לתרחיש החיובי? גם כשאת רצה בין הממ"ד החוצה ושומעת את הבומים מעל הראש, זה משהו שאת שואבת ממנו איזו אופטימיות?

‏ענת: כן, אני חייבת. אני חייבת להאמין שגם המלחמה באיראן היא חלק מאסטרטגיה שתשפיע על עזה ותאפשר להשיב את החטופים, את כולם. ועוד יותר אני שואבת אופטימיות, שאולי הפעם יוכלו לסיים את המערכה ולהחזיר את כולם ביחד. וכשאני רצה לממ"ד הראש שלי רץ למתן. כי מתן במציאות הזאת שם כמעט שנה ותשעה חודשים מופגז מעל הראש שלו, ושמענו גם מקית' סיגל וגם מרון קריבוי ומעוד חטופים שהיו איתו, שבניינים לידם הופצצו וקרסו, והם היו צריכים להיצמד לאיזה קיר ולקוות לשרוד. ככה, יום-יום. שומעים הפצצות לידם, תחשבו איזה פחד זה, אין אזעקה, אין איפה להתמגן, ורק לקוות שהפצצה הבאה לא מעל הראש שלהם. אז הראש שלי שמה שנה ותשעה חודשים, לא רק עכשיו, שבוע וקצת. זאת המציאות שלו. זהו, זה אמא שרצה למגן את עצמה והמצפון עובד, והלוואי והמערכה באיראן תחזיר גם את מתן.

‏אלעד: תכננתי לסיים ולהגיד לך תודה, אבל אמרת "והמצפון עובד". מה הכוונה?

‏ענת: כן, איך אמא יכולה להגן על עצמה כשהבן שלה לא מוגן? זה קונפליקט כזה שלי עם עצמי. זה פוגש אותי מלפני המלחמה, בכל ביס שאני מכניסה לפה, ובכל כריך שאני מכינה לרועי הקטן לבית-ספר, ומקלחת. [לוקחת נשימה עמוקה] ואם עולה חיוך על הפנים, זה ישר - "איך אני מסוגלת?" או לישון במיטה שלי. ובסוף אני מתחזקת מזה שאני יודעת שזה מה שמתן היה רוצה, שאני אשמור על עצמי בשבילו. כי בהתחלה לא אכלנו, לא אכלנו כלום. בקושי שתינו, וכל הזמן זה היה במן מצב כזה של עילפון, של לא להיות מסוגלים לישון במיטה, רק להתרסק. ולאט-לאט אני מבינה שאני חייבת לשמור על עצמי בשביל אחרים, אני כבר מזמן לא חיה בשביל עצמי. [מוזיקת רקע] והמצפון עובד, אבל אני אמשיך לשמור על עצמי ועל הכוחות שלי, כי אני מאמינה שהרגע הזה יבוא.

‏אלעד: [נאנח] אנחנו מחכים יחד איתכם. תשמרי על עצמך, תשמרו על עצמכם. עבור כולם, גם עבור מתן. ענת, המון-המון תודה.

‏ענת: תודה על השיחה הזו.

‏[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]

‏אלעד: ענת תיארה לנו כאן שני תרחישים שמטלטלים אותה, וגם את יתר המשפחות. בחסות המלחמה באיראן הם רואים את יקיריהם בבית ממש בקרוב, או, ומבחינתם זה ריאלי באותה מידה, רואים אותם נמקים עוד במנהרות בעזה. אז כדי להבין לאיזה משני התרחישים ישראל קרובה יותר, ביקשנו את עזרתו של כתבנו המדיני, ירון אברהם.

‏אבל קודם חסות אחת וממש מייד חוזרים.

‏[חסות]

‏אלעד: ירון, שלום.

‏ירון: שלום, אלעד.

‏אלעד: יש מגעים? כי אתמול אני שמעתי דיווח של יולן כהן אצלנו במהדורה, שראש מפקדת החטופים, אלוף במילואים ניצן אלון, אמר למשפחות החטופים שהפערים בינינו לבין חמאס עדיין מאוד גדולים, עד כדי כך שאין טעם להוציא משלחת למצרים.

‏ירון: יש מאחורי הקלעים מגעים, אבל הם בהחלט נכנסו לסוג של פריזר, ולאו דווקא בגלל ישראל. וויטקוף מאוד האמין, לפני שהחלה המלחמה באיראן, שאפשר לייצר פריצת דרך. ואתה זוכר את ראש הממשלה לפני עשרה ימים מתייצב מול המצלמות של טופז לוק, הדובר שלו, ואומר שיש פרצה.

‏[הקלטה] ראש הממשלה בנימין נתניהו: "שחררנו למעלה מ-200 חטופים, ואני לא אוותר עד שנשיג את כולם. נתתי הנחיה שלשום לקדם את המשא ומתן, כי יש איזה פרצה שאני מזהה. לא מוותר על אף אחד".

‏[נתניהו ממשיך להישמע ברקע]

‏אחר-כך הוא גם תיקף את זה במסיבת עיתונאים, שהוא נשאל על זה במהלך המלחמה באיראן. והפרצה הזו שנתניהו דיבר עליה היא סוג של תשובה ישראלית, שישראל העבירה למתווכות, וכמובן משם לחמאס, אבל לאורך כל הימים הללו של המלחמה באיראן, גם המתקפה הישראלית וגם המתקפה האמריקנית, חמאס פשוט קפא על שמריו ולא החזיר שום תשובה, לא לקטארים, לא לגורמים אמריקנים-פלסטינים כאלה, אחרים, שהיו במעורבות במגעים, וכך נוצר מצב שבעצם אין פידבק מצד חמאס בשלב הזה, כך שלמרבה הצער השבוע האחרון לא מבשר על התקדמות בכלל, אלא על הישארות במקום.

‏אלעד: וההערכה, ירון, היא שיש קשר בין זה שחמאס מתעכב עם תשובה לבין המלחמה שמתנהלת בינתיים באיראן?

‏ירון: אני חושב שממש כן. בהערכות המצב שהתקיימו אצל ראש הממשלה, ולא רק, גם במפקדת החטופים ובמקומות אחרים, נאמר על ידי גורמי המקצוע שחמאס, לא סביר שעכשיו הוא יחזיר תשובה לישראל, כי הוא לא ילך למשא ומתן ולהפסקת אש עם ישראל, כל עוד המלחמה באיראן נמשכת. בסופו של דבר, בראייה האזורית, חמאס הוא חלק ממשהו גדול יותר, כן? מציר. הציר האיראני, והציר של חיזבאללה, והציר החות'י וכדומה. ולכן, ההערכה שנשמעת בחדרים הסגורים היא, שכל עוד יש התנהלות מלחמתית בין ישראל לבין איראן, חמאס לא ילך להפסקת אש כי הוא לא ינטוש את האיראנים בעת מלחמה, כפי שבמובנים מסוימים חיזבאללה עשה לו. עכשיו, אני אגיד לך משהו נוסף. בישראל מעריכים, ואינני יודע אם זה נכון, ואני חושב שגם אלו שמעריכים לא יודעים עד הסוף אם זה נכון, אבל זאת ההערכה השלטת, שאם וכאשר, המערכה באיראן תסתיים באמת בסוג של תבוסה איראנית, בין אם במהלך צבאי ובין אם דרך משא ומתן, כלומר, האירוע איראני ייסגר באיזשהי דרך, זה יהווה קטליזטור, או תמריץ, לחמאס לסגור גם את האירוע העזתי. ובמסגרת הזאת, אולי אחרי שחמאס יראה שבעצם ה-ריבון הגדול שלו, איראן, כבר הלכה למהלך, שהיא עצמה סגרה את האירוע מול ארצות הברית וישראל, זה יתמרץ אותו לסגור גם את החזית הקטנה, העזתית.

‏אלעד: תגיד, אנחנו הרי דיברנו עד עכשיו על הצד של חמאס באירוע, אבל הרי יש עוד צד. יכול להיות שהמלחמה באיראן תוביל בסוף את ישראל להתגמש ולקבל עסקה שעד עכשיו היא לא הסכימה לקבל?

‏ירון: אני אגיד לך דעתי: כן. עכשיו מה שאומרים לי. מה שאומרים לי: "ממש לא". כל מי שמדבר איתי בדרג המדיני מנתק בין הזירה האיראנית לבין הזירה העזתית, מבחינת המוטיבציה הישראלית. אומרים בישראל - לנו יש רשימת הישגים נדרשים בעזה, וזה החלפת שלטון חמאס וזה התפרקות של חמאס מנשקו, וזה פירוז הרצועה והבטחה שעזה לא תהווה איום על ישראל. אם אפשר להביא את התנאים האלה במסגרת משא ומתן שארצות הברית מעורבת בו, ובכך להביא לסיום המלחמה ולשחרור החטופים, אנחנו הולכים על זה, So be it. אני עכשיו אכניס רגע איזשהי אמירה שהיא קצת פוליטית-ציבורית: נתניהו מדבר כבר שנה וחצי ויותר על הניצחון המוחלט. מהו יותר ניצחון מוחלט מאשר התמוטטות הציר כולו? כשאתה מוסיף לזה גם את העובדה שאנחנו לקראת בחירות, אני מתחיל לראות איזשהו כיוון לפתרון מסתמן, שנותן לנתניהו גם מענה לבעיה התדמיתית שרובצת עליו מאז שבעה באוקטובר. שוב אני אומר, זה לא מה שאומרים לי בישראל, אני נותן פה ניתוח ופרשנות שלי. בעיניי יש זיקה בין האירועים, ככל שההישג באיראן יהיה יותר משמעותי, לנתניהו יהיה קל יותר לסגור את הזירה העזתית.

‏אלעד: אתה יודע, אני שומע את כל מה שאתה אומר וכל מה שאתה מתאר כאן, ואני ממש מבין לליבה של ענת אנגרסט. אני מבין אותה ואת יתר משפחות החטופים שאומרים שהתקופה הזו פשוט מטלטלת אותם, כי מבחינתם יש אי-וודאות ושני תרחישים שהם ריאלים באותה מידה. תרחיש שבו היקירים שלהם נשארים בעזה עוד תקופה ארוכה, ותרחיש שבו אולי הם מתחילים לחזור, אולי אפילו בקרוב. כלומר, אי הוודאות, הבלבול, זה מעוגן במציאות.

‏ירון: מאוד. תשמע, אני רוצה לספר לך סיפור. ביום… במוצאי שבת אחרי המהדורה נסעתי לתל אביב, ועברתי דרך כיכר החטופים. והכיכר הייתה ריקה. ממש, כמה אנשים בודדים, ממש, כיכר ריקה לחלוטין. גם בגלל המצב והוראות פיקוד העורף, אבל היה בזה משהו סימבולי שאולי ממחיש את מה שמספרות ומרגישות משפחות החטופים, שהנושא שלהם לרגע נשכח, נדחק. אני חושב שזה זמני. אתה יודע מה? אני רוצה להאמין שזה זמני. המלחמה באיראן לא תימשך לנצח, האינטרס הישראלי זה לסגור אותה כמה שיותר מהר, בטח אחרי ההישגים של צה"ל, אז אפילו ברמה כרונולוגית או ברמה של הפניית קשב טכני, אנחנו מאוד מהר נחזור לדבר על הגזרה הזאת, העזתית. אנחנו, אנחנו נמצאים שם. חיילינו נמצאים שם. חטופינו נמצאים שם. לא נוכל לברוח מזה. [מוזיקת רקע] אז אני רוצה להאמין שהיינו באיזה הפסקה מתודית לטובת הישג משמעותי אחר, כל יום וכל שעה הוא רלוונטי וקשה לחטופים, זה ברור מאליו, אין צורך לומר את זה אפילו, אבל אני לא חושב שהחזית הזאת הולכת להיזנח בעקבות ההישגים במגרש האיראני. לא חושב. לא רוצה להאמין שיכול להיות מצב כזה.

‏[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]

‏אלעד: ירון אברהם, תודה.

‏ירון: תודה, אלעד.

‏אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק. תחקיר והפקה דניאל שחר, שירה אראל, הילה פז ועדי חצרוני. על הסאונד יאיר בשן שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

‏אני אלעד שמחיוף. אנחנו נהיה כאן גם מחר.

‏[מוזיקה מתגברת ומסתיימת]

‏[חסות]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה