אחד ביום - התנתקות: שכונת הקרוויליות האחרונה

לפני 20 שנה מדינת ישראל התנתקה מחבל ארץ שהייתה נוכחת בו 38 שנים. תכנית ההתנתקות מעזה כללה פינוי של 21 יישובים בעזה ועוד ארבעה בצפון השומרון. היא קרעה את המדינה מהרבה בחינות, ואלו קרעים שגם היום עוד לא התאחו לגמרי. בשבועות הבאים נביא לכאן בכל יום ראשון את הפרויקט המיוחד של אחד ביום - "התנתקות". הפעם, בפרק השלישי: שכונת הקרווילות האחרונה.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 24/08/2025.

[חסות]

[מוזיקת פתיחה]

אלעד: היום יום ראשון, 24 באוגוסט.

[הקלטה] אריאל שרון: "גם אני, כמו רבים אחרים, האמנתי וקיוויתי שנוכל להיאחז לעד בנצרים בכפר דרום…"

אלעד: ואנחנו "אחד ביום" מבית N12.

[הקלטה] אריאל שרון: "…אך המציאות המשתנה בארץ, באזור ובעולם, חייבה אותי להערכה אחרת ולשינוי עמדות."

אלעד: אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום, בכל יום.

[הקלטה] אריאל שרון: "לא ניתן להחזיק בעזה לנצח!"

אלעד: בשבועות הבאים, נביא לכם בכל יום ראשון את הפרויקט המיוחד של "אחד ביום - התנתקות".

[הקלטות]

דובר: "בוא נעזוב רגע את הוויכוח, בעד או נגד ההתנתקות. אותנו התנתק… ההתנתקות באיזשהו אופן הצילה."

עמליה: "היה פחד, חרדה. לאן אני הולכת עכשיו? כשנסגר השער אחריי, אני תוהה, אוקיי, לאן הולכים?"

תמר: "אני עדיין מפונה. לא הכנתי את עצמי באף שלב למאבק. ו-20 שנה אני רק נאבקת. למה שאני איאבק?"

[מוזיקה מסתיימת]

אלעד: הפעם, הפרק השלישי: שכונת הקרווילות האחרונה.

[הקלטה - קולות של אנשים, ברקע השיר "ילדות נשכחת" בביצוע נורית גלרון]

הילה: בקיבוץ נווה ים מתאספים אנשים על הדשא. מבוגרים, צעירים, מזרחים, אשכנזים, חילונים, דתיים. לא ממש ברור מה הקשר ביניהם. אבל פעם, לפני 20 שנה, הם כולם היו שכנים.

[הקלטה] דוברת: "כל חודש הייתה מסיבה, הייתה מסיבה אחת של פתיחת קיץ, זוכרת עד ארבע לפנות בוקר רקדנו. הייתה מסיבה אחת בפורים שכולם השתכרו, כל המבוגרים, והתחלנו לזרוק עוגות אחד על השני בסוף. [אנשים צוחקים] כל הקירות של המזכירות, בכל… הכול עוגות." [צוחקת]

הילה: זה מרגיש קצת כמו פגישת מחזור. מעגלים קטנים, עומדים יחד, מעלים זכרונות. על שולחן מתקפל לצד הבמה פרוסים אלבומים. כל אחד הביא את שלו מהבית.

[הקלטה] דוברת: "צילמתי את הבית שלי, ועוד בתים של כל האנשים שגרו ביישוב. את רואה את הים, קרוב? זה החוף שלנו והמצילים היו חברים שלנו, היינו בשבת מביאים להם ג'חנון ואבטיח וממש… אווירה של כיף."

הילה: בעיניים שלהן אני יכולה לראות שזאת כנראה הייתה תקופה הכי יפה בחיים שלהן.

[הקלטה]

דוברת א': "אבל לא, היה לנו מסיבות משותפות."

דוברת ב': "וואי, זה היה כיף. זה היה בחוץ, זה היה מסיבה בטבע."

דוברת א': "כן, לא אבל…"

דוברת ב': "היו עושים דגים."

דוברת א': "גם דגים, כן."

דוברת ב': "הערבים מה"מואסי" היו מכינים את הדגים ואת הפיתות."

דוברת א': "הבאנו עובדים, עובדים, כן. אבל רפי… גם רפי, רוני, גם רוני."

דוברת ב': "רפי היה מכין את הסלטים והכול. סלטים…"

הילה: רק כשהן מזכירות את המואסי ושמות נוספים, שמות שאני מכירה רק בהקשרים של מלחמה, חטופים, כניסה קרקעית, כן או לא, רק אז אני נזכרת שהמקום הזה שהן כל כך מתגעגעות אליו, הוא עזה.

[הקלטה] דוברת: "חאן יונס הייתה עיר הבירה שלנו. אה… תיקנתי משקפיים, הייתי צריכה מחט, כל מיני, את יודעת, דברים קטנים של עיר. חאן יונס הייתה העיר שלנו. גיסי התחתן, הלכנו לקנות בגדים בעזה, אז בחוף הים של עזה, כמו בחוף הים אצלנו, שהכל מאוד אה…"

הילה: זה נשמע די הזוי היום. אבל פעם, אלו היו החיים שלהם. שלהן ושל עוד הרבה אנשים אחרים.

אלעד: הילה פז שלנו, היא נסעה צפונה, וכמה דקות לפני שהגיעה לעתלית, היא נכנסה אל קיבוץ נווה ים. זה קיבוץ עם סיפור מיוחד, זה קיבוץ עם אוכלוסייה מיוחדת, כי בקיבוץ הזה חיים יחד מפונים מגוש קטיף וקיבוצניקים ותיקים. ואם אמרתי שהם חיים ביחד, אולי היה כדאי שאוסיף: בערך.

החודש ערכו שם את הטקס לציון 20 שנה להתנתקות, או לגירוש, כמו שמכנים אותה שם, וזו הייתה הזדמנות מצוינת להבין איך קרה שדווקא שם, דווקא בקיבוץ הזה, הזמן כאילו קפא מלכת.

[הקלטה, קולות משתתפים ומשתתפות]

דוברת: "חבר'ה, לשבת. בואו נשב."

עמליה: "אז 20 שנה אחרי, תודה לכל מי שהגיע. בתקופה שהכל מהיר ועוברים מאירוע לאירוע, מרגש לראות התקבצות של אנשים שמרחק הזמן לא משכיח את הקהילה המיוחדת הזאת. קהילת גוש קטיף על כל יישוביה וגווניה. 21 יישובים שנחרבו תוך שישה ימים. קהילות ותיקות ומיוחדות…"

הילה: הטקס התחיל, אנשים עלו לבמה, דיברו על החיים שהיו להם בגוש קטיף. בין הנואמים היו שני חבר'ה שניגנו בגיטרה. ואז עלתה נורית. נורית ברונר היא אישה שזופה בת 77, והיא לא הגיעה מגוש קטיף. אפשר לשמוע מאיך שהיא מדברת: היא קיבוצניקית.

[הקלטה] נורית: "ערב טוב לכולם וברוכים הבאים. במילים אלו קיבלנו את קבוצת המפונים הראשונה, חיל החלוץ קראו להם, שהגיעו לנווה ים…"

הילה: נורית הייתה כאן לפני 20 שנה, כשעלה הרעיון לחבר בין קבוצת המפונים לקיבוץ נווה ים.

[הקלטה] נורית: "אני יכולה לספר שהחששות והתקוות היו משולבים אלה באלה. נווה ים במהותו הוא קיבוץ חילוני, ולא ידענו איך העניין ישתלב עם שומרי מסורת, חובשי כיפה. [נביחת כלב] והיום, מסתבר כי המפונים עדיין מתגעגעים הביתה, ואני יכולה להבין אותם. החברים הוותיקים פתחו לקבוצה את ביתם, אך אולי לא מספיק, כנראה, את ליבם…"

הילה: נורית, הבנתי אחר כך, היא אחת היחידות שהגיעו מהקיבוץ. [מנגינה נוגה] בסוף האירוע הורידו את הגרלנדות וארזו את האלבומים. מי שניהלה את הקיפולים ביד רמה זו עמליה אבינועם שארגנה את הטקס.

[הקלטה] עמליה: "היה בעיניי בסדר. אני מצטערת נורא שלא הגיעו יותר אנשים, מהקיבוץ. יישלח לאחד אחד, לא כולם זה נוגע להם, וגם יכול להיות, שאת יודעת, הלב שלהם, כמו שאמרה נורית, לא נפתח מספיק. עדיין לא נפתח כדי לקבל אותנו כמו שאנחנו."

הילה: לא יכולתי שלא לשמוע את התסכול שעולה מהדברים של עמליה, את תחושת הפספוס. היא חיה במקום הזה כמעט 20 שנה, אבל היא עדיין לא מרגישה שזה הבית שלה.

[הקלטה] עמליה: "וואו. תראי, 14 שנה בתוך הקרווילה. אני אגיד משהו אישי, אם הייתי יודעת שזה ייקח יותר משנתיים לא הייתי באה לפה. הים נהדר מול העיניים שלי, אבל להיות כל הזמן עם ענן שרובץ על העורף ואומר: 'את זמנית, את זמנית, את זמנית' - זה מאוד קשה."

הילה: אז הפעם, אנחנו עם שכונת הקרווילות האחרונה של מפוני גוש קטיף, ועם החיים שאחרי הפינוי.

[מוזיקה נחלשת ומסתיימת]

[הקלטה]

הילה: [מכונית נוסעת ועוצרת] "סליחה, אתה מפה? אתה יודע איפה השכונה של המפונים? הכול פה מבלבל."

איש: "כן…"

הילה: "טוב, אז אני בכניסה לקיבוץ נווה ים. כמו שאתם שומעים, אין ממש כביש, יש חתיכות של כביש והרבה בורות. חשבתי שאני במקום הנכון, אבל הווייז לא עובד פה, כי אין פה באמת רחובות. אז נראה לי שקצת התברברתי."

אני מכירה את חוף נווה ים, זה החוף הכי שווה בארץ, ולא רק אני חושבת ככה. כל שנה הוא מתמלא ב"זולות" מקצה לקצה. אבל אף פעם לא שמתי לב שבחניית העפר שלו, שנמצאת מחוץ לקיבוץ, ליד תחנת אוטובוס שנראית נטושה, יש שער לבן ושלידו תלוי שלט: "כאן זה לא הזולות". ושם, בעצם, נמצאת שכונת הקרווילות.

[פונה לתמר] "טוב, אז תתארי לנו איפה אנחנו נמצאים, איך זה נראה פה?"

תמר: "כן. זה נקרא "אתר קרווילות". האמת היא שזה הסביבה בחוץ די מוזנחת."

הילה: זו תמר פולט, אישה מסודרת כזו, שלא קובעת לפני שהיא מסתכלת ביומן. כבר 15 שנה שהיא גרה כאן, באתר הקרווילות, או בשמו השני: "מחנה זמני". ככה קוראים למקום הזה. זו שכונה שהיא בעצם חניון עפר. יש כאן 13 מבנים, שתי מיגוניות ושורה ארוכה של מכולות מחלידות.

תמר: "כשפינינו את הבית - היה לנו בית ענק, לא רק לנו, לכולנו היו בתים מאוד גדולים שם - אז יש מלא מלא ציוד, מלא, ואין איפה לאחסן אותו, אז קנינו מכולות ושמנו אותן זמני, שמנו את כל הציוד. בינתיים הכול שם נהרס אה… שם היו שם אלבומים וספרים, מלא ספרים יש שם, רהיטים שמדי פעם אנחנו נכנסים וכבר מעיפים כי זה כבר הכול נשחק והתבלה. זה, זה פתרון לשנתיים, שלוש, חמש - אנחנו פה 20 שנה כבר. 20 שנה זה מלא זמן. מלא זמן."

[מוזיקת רקע שקטה]

הילה: כשתמר הגיעה לכאן ב-2010, עם עוד עשרות משפחות, כל הסיפור הזה של לגור בקרווילה, מגורים זמניים, זה לא הטריד אותם. הם באמת האמינו שזה עניין זמני. אז כדי להבין איך זה קרה, איך עברו 20 שנה וחלקם עדיין כאן, צריך לחזור אחורה, לחיים בגוש קטיף.

[מוזיקה מסתיימת]

תמר: "היו הרבה מאוד דיונות חשופות. היו הרבה מאוד דיונות עם עצי שיטה, והיישוב עצמו, בין, בתוך הדיונות האלה, הוא טובל בתוך הדיונות עם מלא מלא מדשאות. וכל הגינות מוריקות ומטופחות."

הילה: תמר גרה במשך 12 שנים ביישוב אלי סיני, שהקימו מפוני ימית.

תמר: "קו ראשון לים, בית מאוד מיוחד. אה… באמת מאוד מיוחד. כל אחד בטח אומר את זה על הבית שלו, אבל, אבל הוא היה מאוד מיוחד. אה… זהו."

[הקלטה] אריאל שרון: "תוכנית ההתנתקות תכלול פריסה מחודשת של כוחות צה"ל ושינוי בפריסת היישובים. בהסדר עתידי, ישראל לא תישאר בכל המקומות בהם אנו נמצאים היום."

תמר: "התחילו דיבורים על זה ואמרנו 'זה לא יעבור, אין סיכוי שזה יעבור תוכנית כזאתי. כי אין בה היגיון. ביטחונית זה לא… didn't make sense. זה היה נשמע לי כזה מופרך שזה לא התייחסתי לזה. עד שלאט לאט זה נהיה יותר ויותר ויותר ויותר ברור, והייתי די בשוק."

[מוזיקת רקע שקטה]

עמליה: "אני הייתי בבית. לא, לא תמיד אני יושבת מול החדשות, ואני בהליכה או מארגנת משהו כזה, פתאום אני שומעת בחדשות שמדברים על פינוי גוש קטיף. התנתקות של גוש קטיף מעזה."

הילה: זו עמליה שארגנה את הטקס. היא אישה ססגונית בת 70, עם מלא צמידים מרשרשים על הידיים. היא הייתה ממייסדות ניסנית, יישוב בחבל רצועת עזה.

עמליה: "נעצרתי, הסתכלתי, אמרתי לעצמי, מה? מה? לא היה נראה לי הגיוני שיפנו אנשים מהבתים שלהם."

[הקלטה] אריאל שרון: "אה… תוכנית ההתנתקות, היא תבוצע. נקודה. על צה"ל מוטלת האחריות הכוללת ליישום תוכנית ההתנתקות…"

הילה: ההודעה על ההתנתקות הפכה ברגע את החיים של תמר ועמליה, והן ניסו להבין מה בעצם אמור לקרות עכשיו.

תמר: "אף אחד מהמדינה לא באמת דיבר איתנו. ואז, אם המטרה שלי הייתה לתכנן את היום שאחרי, לא היה לי איך לתכנן אותו, כי אף אחד לא דיבר איתי. אז האווירה הייתה אווירה מאוד מאוד קשה ו… גם כל הזמן היינו בישיבות - מה עושים? מה עושים? מה עושים? מה עושים…? אז גם אין לך פנאי לארוז, וגם אין לך כוחות נפשיים לארוז. חברה טובה באה לארוז לי את הבית, יחד עם עוד שתי חברות שלה. אני לא… לא הצלחתי לארוז אותו. היה לי קשה מדיי, היה… ממש היה לי גדול עליי."

הילה: בלילה שלפני הפינוי, חלק מהיישובים כבר היו כמעט ריקים. מי שנשארו עד הסוף היו רק חלק קטן מהתושבים. גם אנשים שכבר הבינו שזהו, זה עומד לקרות, רצו להיות שם עד הרגע האחרון.

תמר: "הבית היה עירום כבר כי פירקנו את החלונות והדלתות. אמרנו, 'נבנה תוך שנה, שנתיים, אז אולי נשתמש בהם' [מצחקקת]. ולא היה מיטה, ולא… שכחנו להשאיר שמיכה, שכחנו להשאיר דברים כאילו בסיסיים, אז נשארנו ערים עד שעלתה השמש ופשוט ישבנו בבית, הכנו ארוחת בוקר, אה… וחיכינו לחיילים שיבואו. חיכינו לרגע הזה שכבר יגיע, שזהו, נלך. זה, זה, מיצינו. זה כאילו כבר הייתה גופה ואת לא יכולה עד שלא חותמים לך על הפטירה, אז ככה הרגשנו. כאילו את בתוך בית הוא גופה."

[הקלטה] כתב רדיו: "כל 42 המשפחות שב-אלי סיני מקבלות בברכה את החיילים. אולי לא נאמר בברכה, אבל בהשלמה, את החיילים שהגיעו לכאן. עכשיו הם מתחילות לעשות את דרכן לכאן, מאחוריי, אל המועדון של יישוב אלי סיני. בעוד שעה קלה יחל כאן טקס הפרידה מן היישוב, ואז הם יצאו בצעדה לישראל."

עמליה: "היה פחד, חרדה. לאן אני הולכת עכשיו? כשנסגר השער אחריי, אני תוהה, 'אוקיי, לאן הולכים?' לא חתמנו על קרווילה, כי לא רצינו. לא האמנו…"

אלעד: תראו, זה ממש לא היה אמור להיות ככה. כי רשמית, לפי התכנון, הכול היה אמור להיות מאוד מאורגן. כי חודש לפני הפינוי נפתחה "מנהלת סלע" שהייתה אמורה לסייע למפונים בתקופת המעבר והשיקום. המפונים נדרשו להציג מסמכים, הוכחות, איזה בתים הם ישאירו מאחור, כמה ילדים יש להם, במה הם עובדים. היו מענקים שהם קיבלו, ובעיקר הייתה המון בירוקרטיה והמון טענות. גם כשאחר כך, מנהלת סלע החליפה שם ל"מנהלת תנופה", בניסיון לשקם את התדמית, גם אז הסיוע לא באמת צבר מומנטום. רבים מהמפונים פשוט העדיפו לא להיעזר במנהלת. ושנה אחרי ההתנתקות, מבקר המדינה קבע שהטיפול במפוני גוש קטיף אכן היה מחדל גדול.

הילה: עמליה, כמו רוב המפונים, לא הסכימה לשתף פעולה עם מנהלת סלע לפני הפינוי. אבל הפינוי קרה, ועכשיו לא היה לה לאן ללכת. המדינה קיוותה שבסופו של דבר המפונים יצטרפו לשכונות הקרווילות שהיא בנתה בניצן ובכרמיה, למשל. אבל עד שזה יקרה, בגדול, היו מגורים זמניים בבתי מלון או בבתי הארחה. אנשים מצאו את עצמם בכל מיני פתרונות מעבר משונים. ליד תחנת הדלק של יד מרדכי, למשל, קמה עיר אוהלים זמנית, ואנשים חיו שם במשך 11 חודשים. היו גם אנשים שעברו לגור אצל קרובים.

עמליה: "אחרי שישבנו אצל הבת שלי, לילה אחד, הודיעו לנו אנשי ניסנית: מי שנשאר ללא מגורים שיגיע ל"מלון אוויה" ביהוד. אחרי שבוע אמרו שאנחנו צריכים להתפנות משם. צריכים את המלון או משהו. פינו אותנו ל"מלך שאול" באשקלון. היינו שם עוד שבוע וחצי."

הילה: גם אנשים שכן ניסו להסדיר מראש את המקום שאליו יעברו - כמו תמר שהגיעה עם קלסר מתוקתק, מלא בשמרדפים, עם אישורים על מתי היא פתחה חשבון בבזק - מצאו את עצמם בלי פתרון. הקרווילה שהובטחה לה ב"תלמי יפה", לא הייתה מוכנה ביום הפינוי.

תמר: "הראש שלי היה ב… אוקיי, איפה נישן? איפה נביא את הילדים לישון? הבית של סבא וסבתא שלהם הוא בית מאוד קטן, ויש שם גם את כל ה… ארבעת הילדים של גיסתי. כאילו, איפה, איפה כאילו, איך אנחנו לא נעשה את זה טראומטי?"

הילה: בבוקר היא עוד הייתה מישהי שיש לה בית, ועכשיו תמר הייתה צריכה להתחנן לקבל חדר במלון.

תמר: "הגענו למלון הזה, השכינו אותנו בחדרים ל-24 שעות, ואחר כך הסכימו לתת לנו לעוד 24 שעות. וממש חיכינו לעוף משם, כדי להגיע לבית שאפשר יהיה א… כן, להחזיק אותו."

[מוזיקת רקע שקטה]

הילה: תמר, בסופו של דבר, נכנסה לקרוואן בתלמי יפה. אבל החיים שם לא היו שקטים. הקירבה לעזה בשנים בהן היו הרבה מבצעים וקסאמים, בזמן שאת גרה בקרוואן, לא איפשרו לתמר לגדל את הילדים שלה כמו שרצתה. היא חיפשה פתרון.

במקביל, עמליה גרה בקרוואן בניצן. שכונה זמנית בחולות ניצנים, שדמתה יותר למערב הפרוע. כולם שם היו מפונים שהיו צריכים להמציא את עצמם מחדש. הרבה משפחות התפרקו, אנשים היו באבטלה, חיפשו איפה אפשר להשתלב.

עמליה: "אין לי קהילה, כולה התפזרה. המשפחה שלי כבר אין לה לאן להגיע. אני צריכה לבנות הכול מחדש, ואני צריכה להוכיח את עצמי מחדש. הייתי בת 49 וחצי, משהו כזה - מי אני? מי זאת עמליה? מה אני יודעת לעשות? מי יקבל אותי לעבודה בגיל כזה? מה אני עושה עכשיו? איך אני מתקדמת?"

הילה: אז ביחד, עם עוד כמה משפחות מפונים, משבעה יישובים שונים בגוש, הן החליטו לקחת את העניינים לידיים והקימו את גרעין "אל הים". הגרעין חיפש מקום לבנות בו קהילה. הייתה להם הצעה מאוד מפתה לעבור ל"אולגה", אבל אז, מהמנהלת, אמרו שיש להם רעיון שאי אפשר לסרב לו: להיקלט ולהפוך לחברי קיבוץ מן השורה במקום מהמם שממש צריך עוד אנשים. קו ראשון לים.

עמליה: "הם החליטו שהכי טוב לבוא לנווה ים."

תמר: "אז היינו פה בראש השנה וזה היה חוף כזה קסום. כאילו אמרתי, וואו, איזה חוף יפה. יש פה מלא צדפים, מגוון הכי רחב של צדפים יש באכזיב ופה. אמרנו, 'וואו, וואו כאילו, גן עדן'."

עמליה: "הייתה התלהבות מסוימת, ואמרו 'אוקיי, בואו נראה את המקום'. נסענו, באנו, הגענו לכאן. מה ראינו? ה… א', אני שאלתי 'טוב, איפה אני אגור?' יפה, יש פה קיבוץ. קיבוץ בעיניים שלי זה ב… בזיכרונות שלי, כן, נראה משהו מקום מאוד כיפי, מכבסה משותפת, אה… חדר אוכל משותף. לא היה. היה מאוד ישן, הבתים ישנים, קטנים. נראה מקום לא מטופח. אמרנו, 'יופי, מתחילים מחדש'."

אלעד: חסות אחת וממש מיד חוזרים.

[מוזיקת רקע]

[חסות]

[מוזיקה מסתיימת]

אלעד: תמר, עמליה ועוד עשרות ממפוני גוש קטיף התייאשו. חודשים עברו והם לא מצאו פתרון ראוי למגורי קבע. ואז הגיע קיבוץ נווה ים שבצפון. על הנייר, ולא רק על הנייר, זה היה פתרון מושלם. אבל בפועל דווקא המקום הזה, עם החוף המדהים, דווקא הוא הפך לשכונה האחרונה בישראל שבה מפוני גוש קטיף עדיין, גם היום, גרים בקרווילות.

הילה: "שלום."

עמליה: "שלום."

הילה: "את נורית?"

נורית: "אני נורית. הגעתם. יפה."

הילה: "תתארי לנו איפה אנחנו יושבות."

נורית: "אנחנו יושבות במזכירות מול הכניסה בפינה שאני מאוד אוהבת אותה. מאחוריי יש תמונות. פה תלויות מקשטות, הן מספרות את סיפור נווה ים, את הים, את ספינות הדייגים… אני אוהבת לשבת בפינה הזאתי, אם אני לא יושבת בארכיון."

הילה: רציתי להבין יותר, מה הסיפור הזה? למה המפונים הגיעו דווקא לכאן? אז הלכתי לדבר עם מישהי שיודעת הכול על קיבוץ נווה ים. נורית מהטקס. נורית מהארכיון.

נורית: "קוראים לי נורית ברונר. ההורים שלי הם הקימו את הקיבוץ ב-1939, הם כבר נפטרו…"

הילה: קיבוץ נווה ים הוקם על ידי תנועת הנוער "גורדוניה מעפילים" שעלו לארץ והתיישבו על גבעה יפה על שפת הים, הם הפכו לאנשי ים והתפרנסו בעיקר מדיג. בהמשך הם הקימו פארק מים, בית הבראה ואפילו מפעל של שימורים. אבל איכשהו, הקיבוץ תמיד נשאר קטן, עני וכושל.

נורית: "אנחנו, כשהיינו ילדים והיה… אז היינו באים למחנות של התנועה הקיבוצית וידעו נווה ים. אנחנו תמיד היינו קיבוץ קטן, וקיבוץ שלא היה כלום. כל הקיבוצים היו באים עם סנדות ועם ציוד ועם חבלים ועם זה. אנחנו באנו תמיד, תאמיני לי, עם כלום, ולא היה לנו כלום. נווה ים, אהבו את נווה ים, ידעו קיבוץ דפוק, אין כלום, אבל חבר'ה 'על הכיפאק'."

הילה: למרות שנווה ים יושב במקום הכי מהמם בארץ, איך אומרים? עם פוטנציאל לא הולכים למכולת. ודברים פשוט לא הלכו לנווה ים. לאורך השנים, כל פעם הגיעו יזמים עם הצעות עסקיות מרחיקות לכת, אבל הקיבוץ רק הצטמצם, נכנס לחובות, אנשים עזבו. עד שבשנות ה-90 העביר משרד הכלכלה את הניהול לוועד ממונה, גוף חיצוני שהוסמך לנהל אותו, כמו ועדה קרואה, וב-2007, הציע אותו ועד להתחבר עם גרעין "אל הים". המחשבה הייתה לחבר בין שתי הקבוצות האלה, כי ביחד הם יהיו מסה גדולה של אנשים, ובעזרת כספי הפיצויים, הם יוכלו להרים את הקיבוץ ולפתח אותו.

[מוזיקת רקע]

עמליה: "זה שתי קהילות שהם שבורות כביכול. נווה ים, אה… קהילה ש… מתחילה להתפרק או כושלת. אה… ואמרו שאנחנו, קהילה שזקוקה לעזרה, שפירקו אותנו, שיש לנו אולי עוד כוח לעזור, אז בואו נתמוך אחד בשני."

נורית: "חששנו מאוד מהקטע הדתי, כי ראינו שהגברים שמה כולם היו עם כיפות, ובאמת חששנו, כי נווה ים במהותו, גם ההורים שלנו שבאו מפולין, הם כולם באו מבית דתי, והם הגיעו לפה חלוצים, זרקו, היו ממש אנטי דת ואנטי מסורת ו… אנחנו גדלנו ממש קיבוץ חילוני מצד אחד; מצד שני מאוד האמנתי ומאוד תליתי תקוות בחיבור הזה."

הילה: זה היה ב-2010, והייתה הרבה אופטימיות. זה נראה היה כמו מצב של win-win. המפונים יקבלו מקום לבנות בו את בית הקבע שלהם, והקיבוץ יקבל כספים והיתרים לבנייה ופיתוח. אלא שבשביל לבנות בית היה דרוש עוד תהליך ארוך: הכשרת קרקעות, בניית תשתיות, קבלת היתרי בנייה, ועוד. אז עד שזה יקרה, היה צריך למצוא למפונים מקום לגור בו.

תמר: "הגענו לפה. בקיבוץ הייתה אופציה לגור באזור של מאחורי הבתים של החברים, איפה שהאקליפטוסים. החברים לא רצו את זה…"

נורית: "אני חשבתי בהתחלה שצריך דווקא לשכן אותם בתוך הקיבוץ. אבל אז אנשים שהיו גם בהנהלה פה, וגם חברים שיותר אולי הבינו עניין, הם אמרו: 'בשום אופן לא! אסור לשכן אותם פה, כי הם לא יזוזו מפה וזה יתקע אחר כך את כל המהלכים של פיתוח הקיבוץ'."

עמליה: "הקיבוץ אישר את המקום של הנחת הקרווילות מחוץ לקיבוץ."

תמר: "זה היה פארק קרוואנים של הקיבוץ שאנשים היו באים עם קרוואנים מתחברים ולנים פה בתשלום וזה היה נטוש."

עמליה: "אני עצמי, ואני בטוחה שעוד חלק גדול מאיתנו, רצה בתוך הקיבוץ. כי בעיניי, אם אני לא גרה ליד השכנים החדשים, איך אני אתחבר אליהם?"

הילה: אז את אותו חניון נטוש, מחוץ לקיבוץ, שיושב ממש על הים, הפכו המפונים בכספי הפיצויים לביתם הזמני. הם ניקו את השטח, סללו כביש, הקימו תשתיות של חשמל, ביוב ומים, וגם קנו קרווילות. הכול מכספם.

[מוזיקה קצבית]

אבל הייתה כוכבית, וזה ממש חשוב להגיד אותה בקול רם: בשטח שעליו הקימו את השכונה רצו לבנות בעתיד מלון. אז החתימו את חברי הקיבוץ החדשים, את המפונים, על התחייבות שאומרת שתוך חמש שנים הם צריכים לפנות את המגרש. עד אז, אמרו, הם כבר בטוח יעברו לבתי הקבע.

זו הייתה נקודת פתיחה קצת משונה, אבל עדיין, זו הייתה התחלה חדשה, וזה היה מרגש.

נורית: "אני זוכרת את היום שהם באו והם הורידו את ה… התחילו להגיע הקרווילות הראשונות. ואני זוכרת שרצנו לכיוון שמה, לראות איך מורידים את הקרווילות, ואת יודעת, זה היה ממש… אין, באמת, צמרמורת, דמעות, נורא התרגשנו."

עמליה: "זה היה מאוד מרגש. כשהקרווילה שלי הגיעה, אז חיכו לי החברות שלי. החברה מרפיח ים, מאלי סיני, ועוד אחת עם… מאלי סיני עם אקונומיקה ועם מטאטאים ועם נס קפה ועם עוגיות, וקיבלו אותנו וניקו את הבית, וזה היה באמת סוג של תחושה של כאילו אה… חלוציות, ועוד פעם מתחילים מחדש, ואיזה כיף, וקיבלנו שטח על הים. אה… היה מאוד מרגש."

נורית: "זה נתן לי איזה תחושה כאילו של אה… כמו שעולים לאיזה היאחזות, מקימים משהו חדש. ככה הרגשנו."

הילה: עמליה ותמר כבר רצו להתחיל בחיים החדשים, למצוא עבודה, חברות, את הנקודה הכי שווה על החוף, לבנות קהילה.

עמליה: "אז אנחנו בעצם גרנו על חוף הים. נכון, המקום הכי יפה. מפרצון, פנינה, פשוט פנינה. אבל רחוקים מאנשי הקיבוץ. הייתה מסיבת חנוכה שארגנו פה באיזשהו מתנ"ס, ואולי הגיעו שני אנשים מהקיבוץ, ואנחנו הבאנו את כל הקהילה, משם לפה למסיבת חנוכה, מהקיבוץ הגיעו שניים. אמרנו 'לא נורא. לוקח זמן'. השינוי לוקח זמן, זה לא קל להיפתח, לא קל לפשוט את הידיים ולהגיד יאללה בואו איתנו. לא פשוט, יש חשדנות. יש גם פחדים. זה סוג אחר של אנשים, מתנחלים, מתיישבים, לא יודעת איך הם קוראים לנו. ימניים, חלקם דתיים. אנחנו שונים מהם.

אף אחד לא הגיע, אוקיי, להגיד ברוכים הבאים. באותו זמן לא חשבתי על זה. אבל תמיד היה, תמיד נשארה המילה "הם". הם, אנחנו אומרים הם, הם אומרים הם, אוקיי? זה אף פעם לא היה 'אנחנו'. [מוזיקת רקע] אז מה שזה יצר, שאנחנו נוצרנו קהילה ליד קהילה, וזה די הפריד בינינו. אנחנו עשינו המון מאמצים כדי כן להתחבר, מסיבות, חגיגות, אה… אה… מפגשים של חגים. באמת. אבל זה לא כמו לגור ליד השכנה. יש חומה, יש גדר, יש שער שמפריד ביני לבינם."

הילה: למרות שבין הקיבוצניקים למפונים הפרידה גדר, הם היו צריכים לתפקד כקהילה אחת ולקבל החלטות משותפות לגבי עתיד הקיבוץ. גם להסדיר את זכויות המפונים שהתקבלו כחברי קיבוץ בעלי זכות הצבעה. אבל בשלב הזה, נווה ים הוותיקה כבר הייתה מאוד מותשת מתהליכים משותפים של קבלת החלטות. זה משהו ש… איך לומר, הם אף פעם לא היו טובים בו במיוחד. ועם השותפים החדשים, זה לא נעשה יותר פשוט.

נורית: "הם רצו תנאים, אה… זכויות כמו הוותיקים, וה… הם הגדילו עוד עשות שהם רצו לבנים שלהם זכויות כמו לבנים שלנו, שעל זה בכלל אף אחד לא היה מוכן לשמוע. וכל פעם כשהם לא השיגו משהו, הם היו עוצרים את הכול, את מבינה? הם לא היו חותמים, וכל התהליך, הכול היה נעצר, וזה עיכב את ה… גם, גם הם נפגעו מזה בסוף. זה עיכב פה שנה, פה שנתיים, עד ש… זה. אני קראתי לזה אז נדוניה. כל קהילה הביאה את הנדוניה שלה, וזה היה צריך לפתור את הבעיה של שתי הקהילות ושל הקיבוץ שקוראים לו נווה ים. ובפועל זה לא קרה."

עמליה: "זה לא הלך. זה לא הלך. ותמיד הייתה החשדנות, מה, למה אנחנו בכלל, מה אנחנו עושים פה? עכשיו זה לא שהם לא רצו אותנו, הם רצו, כי הקיבוץ הזה היה זקוק לנו. בלעדינו הם היו נעלמים בסופו של דבר, כן. בלעדינו הם בעצם, הקיבוץ היה מתפרק. ואנחנו באנו."

הילה: היו אסיפות, הצבעות, אבל שום דבר לא זז. לא הגיעו להסכמות על זכויות המפונים, על חלוקת הקרקעות. גם היתרי הבנייה לא התקדמו, והבנייה פשוט לא התחילה.

תמר: "בגרעין שלנו יש את המשפחה שהקימה את אלי סיני, את המשפחה שהקימה את ניסנית ואת המשפחה שהקימה את דוגית ואת המשפחה שהקימה את רפיח ים. אז כאילו יש פה אנשים בולדוזרים. ו… אה… לא הצלחנו. [מצחקקת] לא הצלחנו."

הילה: כמעט שמונה שנים עברו מאז הפינוי, והמפונים עדיין חיו בקרווילות. הילדים שלהם גדלו, חלקם כבר עזבו והתחילו לבנות את החיים שלהם במקומות אחרים. וגם בקיבוץ, הבנים השבים עזבו כי אי אפשר היה לבנות. התשתיות בקיבוץ עדיין היו מ-1939. כל הזמן היו הפסקות חשמל. עדיין לא קיבלו היתרים. ובעיקר, שתי הקבוצות לא הסכימו ביניהן כמעט על שום דבר.

נורית: "תמיד אומרים על נווה ים, מה שמצליח בכל מקום לא מצליח בנווה ים. מקום… איך הם אומרים? הכי יפה בארץ, עם כל הפוטנציאל. והנה, לא עובד. לא עובד."

הילה: ב-2013, החליף רשם האגודות את הוועד המנהל במפרק מפעיל. כלומר, הזכות של הקיבוץ לקבל החלטות עבור עצמו הולאמה לחלוטין. זה בעצם עורך דין שבדרך כלל מתמחה בפירוק מפעלים, שמקבל את כל ההחלטות עבור הקיבוץ, בין אם זה צינור מים שמתפוצץ ובין אם יש הזדמנות עסקית על הפרק, הוא אפילו לא צריך לשאול לדעת חברי הקיבוץ. זו החלטה שלו.

עמליה: "הרשויות, המועצה, מקרקעי ישראל, כל הזמן היה איזשהו משהו, מכשול שעצר את האפשרות לבנות. עכשיו, גם בתוך הקיבוץ."

הילה: ב-2016 הייתה תקווה שמשהו באמת זז. המפרק המפעיל העביר מיליוני שקלים למשרד השיכון לצורך שיקום התשתיות. ברגע שיהיו תשתיות, יהיה אפשר לבנות. הוסכם על חמש שנים עד שיסיימו את העבודות. אלא… שזה לא קרה. למה זה לא קרה? לכל אחד יש את הגרסה שלו. הבעיה הייתה בקרקע, בקבלני הביצוע שבנו הכול הפוך, בניהול לא מקצועי. כך או כך, בתים לא נבנו. ולצד התסכול מזה, היה גם פחד. צל שכל הזמן מרחף מעל הראש.

עמליה: "מה שהעיב כל הזמן הייתה התחושה שבקיבוץ עוד מעט יגידו לך 'נגמר החוזה, ועוד לא בנית את הבית. תצטרכו לעוף מפה'. מה זאת אומרת לעוף מפה? אנחנו תקועים פה, לא יעזור לכם כלום. את מבינה? זאת הייתה ההרגשה הפנימית. אז זה לקח המון שנים, הרבה הפגנות, המון ישיבות בכנסת, המון ישיבות עם בורקסים, על השולחנות שלנו, של כל מיני חברי כנסת שהגיעו, שהבטיחו מלא דברים. ראשי המנהלת למיניהם. וואלה, אני כבר באמת… זה כל כך הרבה אנשים שהגיעו והבטיחו דברים. הבטיחו דברים ושום דבר לא קרה, שזה… מוריד לך את האמון, גם במערכות הגדולות, כאילו. סליחה, אמרתם, מה היה פה בכלל?"

הילה: "היה רגע שהבנת או שהרגשת שהזמני הזה הוא בעצם הקבוע?"

תמר: "כן, אחרי שעשיתי דקים ופרגולות, והתחלתי לשבת בחוץ, ואני מאוד מחוברת לאדמה, והבנתי ש… שנמאס לי לחיות בזמני ואני עושה גינה. [מצחקקת] אני היחידה פה עם גינה ממש."

הילה: במהלך השנים, 11 משפחות עזבו, שני חברי גרעין נפטרו, אנשים התגרשו. שלושה מפרקים מפעילים התחלפו בקיבוץ. תחושת הארעיות לא עזבה. ולאט לאט, מאוווד לאט, הבנייה התחילה לזוז. חמש משפחות בשכונה קיבלו היתר והתחילו לבנות.

[מוזיקת רקע]

שבועיים לפני שפרצה המלחמה, אחרי 18 שנים בלי בית קבע, מתוכן 14 בשכונת הקרווילות, בגיל 68, עברה עמליה לבית משלה.

עמליה: "נכנסתי ופשוט הרגשתי אנחת רווחה. הגענו. אני מאוד אוהבת את הבית הזה… אני יכולה להגיד שאני קמה בבוקר ואני מסתכלת על הבית ואני אומרת 'תודה לאל'. התחושה של ביטחון. באמת, ההרגשה של ביטחון. שזה כבר לא זמני, לא יפנו אותי מפה. שעכשיו אני יכולה לפנות אותי מתי שאני רוצה, ששום דבר לא יהיה בכפייה בקטע הזה, הכול יהיה מרצון. מה אני יכולה להגיד על הבית הזה? אני יכולה להגיד לו תודה. תודה ש… תודה שחיכיתי לך, ו… זה הבית שייחלתי לו. בהתחלה התעצבנתי, למה אני לא רואה מספיק את הים, אני היחידה פה שלא רואה את הים מספיק. אבל ההבזקים של הים, מת… בין העצים, זה עושה לי הרגשה טובה כמו של, וואו, בין הדיונות, הים ככה, בין הדיונות. זהו. חיכיתי לו הרבה זמן."

הילה: תמר, לעומת זאת, ביחד עם עוד שבע משפחות בשכונה, עדיין מחכה לאישורים אחרונים כדי להתחיל לבנות. איך הבית החדש ייראה? היא כבר מזמן יודעת.

תמר: "תראי מה תלוי על המקרר. יש שתי תמונות של הבית החדש שייבנה… תיכף."

הילה: "וואו, ממש יפה."

תמר: "תודה." [מצחקקת]

הילה: "וגדול…"

תמר: "גדול, כן. הרחב ידיים הזה לעומת הצפוף שיש פה הוא משמעותי. הוא מאוד משמעותי. הוא מאוד דומה לבית שהיה לי באלי סיני. הבית באלי סיני היה בו משהו, היה פינות לא היו חדות, הן היו מרוככות כאלה, כמו מרנג כזה של עוגה. והחלונות הכחולים, יהיו קשתות, יהיו דברים שיזכירו את הבית שהיה, כן. בהחלט."

הילה: מעבר לארעיות שבשכונה וההמתנה המורטת להסדרת הבנייה, יש משהו שהפך את הכל כאן ליותר קשה. כל חמש שנים הסתיים החוזה שהתיר מגורים על המגרש. הסיכוי הזה שהם יצטרכו להתפנות שוב, לפני שיש להם בית לעבור אליו, הוסיף עוד מתח עצום לחיי היומיום. צו פינוי כבר נשלח אליהם בעבר, ועכשיו זה קורה שוב.

תמר: "לפני חודש, אני מקבלת כל היום טלפון, ואני בטיפולים, אני לא עונה על טלפונים, בטיפולים. אני רואה טלפון שוב ושוב, אז אמרתי לאחד המטופלים, 'שמע, זה כל הזמן מתקשרים אליי, אני רק אראה שזה לא דחוף'. ואז הוא אומר לי, 'זה שליח, אני צריך למסור לך אישור מסירה עם חתימה'. ואני מקבלת את המעטפה ואני פותחת אותה ואני רואה צו פינוי. 'תוך ארבעה חודשים, אתם צריכים לפנות פה. אם לא תפנו, אנחנו סוגרים לכם את המים ואת החשמל ומנתקים אתכם מתשתיות חיוניות'. וזה היה מאוד מטלטל, כי זה חודש לפני הצו שקיבלנו של הפינוי הזה, שלפני 20 שנה. ומי בכלל רצה להגיע להיות פה 20 שנה? אנחנו תכננו להיות פה שנה וחצי. וכן, אני עדיין מפונה. אני עדיין מפונה."

הילה: "לך יש איזשהי משאלת לב לחזור?"

תמר: "לשם? אה, לא. לא, כי אני לא מסכימה יותר להיות בשר תותחים. אני מבינה שהמדינה יכולה לזרוק אותי מתי שבא לה. וזה מה שהמדינה עשתה. שאלת אותי בהתחלה בהתחלה מה השתנה אצלי? אז מהפינוי השתנה דבר אחד, איבדתי את הנאיביות. אני חיכיתי לזה, זאת אומרת, הכנתי את עצמי לאבל שיבוא אחרי. מה שהכנתי את זה, אמרתי: 'תמר, את תתאבלי, יהיה לך קשה'. לא הכנתי את עצמי באף שלב למאבק. 20 שנה אני רק נאבקת. למה שאני איאבק?"

[מוזיקת רקע]

אלעד: וזה היה הפרק השלישי של "התנתקות", פרויקט מיוחד של "אחד ביום" ו-N12.

תודה לעמליה, תמר, נורית וכמובן, תודה להילה פז שלנו. התנתקות תחכה לכם יחד עם כל הסדרות והפרויקטים המיוחדים של אחד ביום גם בערוץ החדש שהשקנו. הוא נמצא בכל אפליקציות הפודקאסטים. פשוט חפשו "אחד ביום - הסדרות".

העורך שלנו הוא רום אטיק. תחקיר והפקה שירה אראל, דניאל שחר ועדי חצרוני. על הסאונד יובל ברוסילובסקי. יאיר בשן יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

אני אלעד שמחיוף. הפרק הרביעי בסדרה התנתקות יהיה באוויר ביום ראשון הבא. מחר, "אחד ביום" כרגיל.

[חסות]