לפני כמעט חודשיים, חברת נויראלינק של אילון מאסק השתילה שבב במוח של צעיר בן 21 בשם נולאנד ארבו, הנסיין האנושי הראשון שלה - שהפך ממשותק ונכה 100% - למישהו עם סוג של כוחות על. הוא יכול להזיז את העכבר במחשב, לשחק שחמט, להדליק ולכבות מוזיקה בלי להזיז אצבע - הכול דרך כוח המחשבה. וכל זה קורה באמצעות שבב קטן, בגודל של מטבע. אז הפעם אנחנו עם הסיפור של השבב שיכול לשנות את החיים של מיליונים, שיכול להפוך אותם לפשוטים יותר - וגם להביא לא מעט סכנות חדשות.
אורח בפרק: פרופ' אמיר עמדי, ראש מכון ברוך איבצ'ר למוח, קוגניציה וטכנולוגיה באוניברסיטת רייכמן ומדען ראשי ומייסד של חברת רמפי.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 25/03/2024.
[חסות]
יובל: היום יום שני, 25 במרץ, ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני יובל אראל, ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום, בכל יום.
[הקלטה]
Noland: Yeah, my name is Noland Arbaugh, I'm 29 years old. Ahhmm... About 8 years ago I was kind of in a freak diving accident, and…
יובל: בגיל 21, לפני שמונה שנים, נולנד ארבו עבר תאונת צלילה ששינתה לו את החיים.
[המשך הקלטה]
Noland: I'm a complete quadriplegic, so I'm paralyzed from below the shoulders. I have no sensation or movement below my injury, so below my shoulders.
יובל: הוא נפצע קשה, ומאז הוא לא יכול לעשות הרבה מאוד דברים שהוא אוהב. הוא לא יכול להשתמש במחשב, הוא לא יכול לשחק, הוא בעצם לא יכול לעשות כמעט כלום בכוחות עצמו, חוץ מלדבר, לאכול או להזיז את שרירי הפנים. אבל לפני כמעט חודשיים חברת "ניוראלינק" השתילה שבב במוח של נולנד, הנסיין האנושי הראשון שלה, והוא הפך מנכה 100% למישהו עם סוג של כוחות-על. בשבוע שעבר הם חשפו את הזהות שלו, ואפשר היה לראות בסרטון שהם פרסמו איך הוא יכול להזיז את העכבר במחשב בלי לגעת בו בכלל.
[המשך הקלטה]
Person: Do you want to explain a little bit what's going on here?
Noland: Yeah! So, I love playing chess, so this is one of the things you all have enabled me to do. Something that I wasn't able to really do much, the last few years…
יובל: הוא גם יכול לשחק שחמט, הוא יכול אפילו להדליק ולכבות מוזיקה בלי להזיז אצבע.
[המשך הקלטה]
Person: Actually can you pause the song? Just for the audio coming through.
Noland: Yeah, absolutely.
Person: And that was also done with your brain?
Noland: Yap. It's all brain power up there.
יובל: הכל דרך הראש שלו, דרך כוח המחשבה. כל זה קורה באמצעות שבב קטן בגודל של מטבע, של חברת "ניוראלינק" של אילון מאסק. נולנד רק צריך להטעין אותו מדי פעם, והופ, הוא מקבל יכולת על-אנושית.
[המשך הקלטה]
Noland: It's crazy. It really is. It's so cool. I can't even describe how cool it is, to be able to do this.
יובל: אז הפעם אנחנו עם הסיפור על השבב שיכול לשנות את החיים של מיליונים, שיכול להפוך אותם לפשוטים יותר, אבל גם להביא איתו לא מעט סכנות חדשות.
[מוזיקת רקע]
את הסרטון הזה ששמעתם עכשיו, מאסק הפיץ בשבוע שעבר והצליח להדהים אפילו את המומחים שחוקרים את התחום הזה במשך שנים. כזה הוא למשל פרופסור אמיר עמדי, ראש מכון ברוך איבצ'ר למוח, קוגניציה וטכנולוגיה באוניברסיטת רייכמן. הוא מדען ראשי ומייסד של חברת "Remepy". במשך שנים הוא עורך ניסויים במעבדה ומפרסם מאמרים שמקדמים את חקר המוח, אבל פתאום כל הניסויים האלה יצאו מהמעבדה והפכו למציאות.
פרופ' עמדי: אני חייב להגיד שעברתי תהליך מאוד מעניין עם היחס שלי ל"ניוראלינק" ולאילון מאסק בהקשר הזה. הרגשתי שהוא הרבה פעמים לא נותן קרדיט לאנשים, הרגשתי שמציגים את זה כפריצות דרך… וככל שעבר הזמן וראיתי את ה… בעיקר את הסרטון האחרון, אני חייב להגיד שהתלהבתי מאוד, גם ממה שהם מימשו, גם מהפוטנציאל לאיפה שזה יכול ללכת, וגם התחלתי מאוד מאוד לחשוש באותו זמן. מצד אחד אני מתלהב בטירוף, כי האפשרויות פה הן מטורפות והקצבים שהדברים מתקדמים הם יותר מהר ממה שדמיינו לפני שנה-שנתיים. מצד שני, כשאתה שם את הכוח בידיים של אנשים שהמטרה המרכזית שלהם זה לעשות כסף, עולות פה גם המון המון שאלות והמון פחדים.
יובל: הניסיון לחבר בין המוח למחשב מלווה את האנושות כבר הרבה מאוד זמן. סרטי מדע בדיוני מלאים בסייבורגים - חצי אנשים חצי מכונות, וגם בעולם האמיתי מדענים חוקרים את זה כבר עשרות שנים. אבל כדי להבין איך הגענו לרגע שבו אדם משותק משחק שחמט במחשב רק בעזרת כוח המחשבה, פרופ' עמדי מציע שנחזור כמעט מאה שנה אחורה, לשנות השלושים של המאה הקודמת, ולאיש אחד בשם וילדר פנפילד.
פרופ' עמדי: פנפילד היה רופא של אנשים שהם חולים, בין השאר, באפילפסיה, באפילפסיה מאוד קשה, אנשים ששוקלים התאבדות כי הם מאבדים את השליטה על עצמם ומתעלפים ודופקים את הראש שלוש-ארבע פעמים ביום, כן? זאת אומרת אפילפסיה מאוד קשה. בתקופה ההיא גם לא היו טיפולים תרופתיים מספיק טובים. והאפילפסיה זה פשוט סערה חשמלית, הרבה חשמל שמתחיל בנקודה מסוימת ומתפשט לכל המוח, ויוצר קצר בכל המוח. ובעצם מה שפנפילד עשה היה לנסות לאתר… ידעו איפה בערך אצל כל חולה מתחילה האפילפסיה, אבל זה שטח מאוד גדול, והוא פשוט פתח את החלון, אה, חלון בגולגולת ושם אלקטרודות, רשם פעילות חשמלית ממקומות מסוימים. כל חולה, הצ'יפ היה במקום אחר. שָׂם ורשם את הפעילות החשמלית. עכשיו, מה שמדהים זה שבמוח עצמו, בגולגולת יש כאב, אבל במוח עצמו אין כאב, לכן הוא רק עשה הרדמה מקומית והבן אדם היה ער, והוא גם רשם וגם הפעיל את הפעילות החשמלית, והוא שאל את האנשים תוך כדי הניתוח - מה אתה מרגיש שאני שָׂם לך חשמל באזור הזה. והוא היה הראשון, כשהוא שָׂם את האלקטרודה, ראה, אז היד פתאום זזה או הרגל פתאום זזה או הפה פתאום זז, אז הוא בעצם גילה את הקשר בין הפעילות החשמלית לזה, ובעצם בנה את המפה הזאת, כן?
יובל: המפה הזאת שפרופ' עמדי מדבר עליה היא מה שמכונה הומונקולוס, איש קטן בלטינית. דמיינו ממש איש קטן שיושב לכם על הקליפה של המוח, אבל הוא נראה קצת מוזר. כפות הידיים שלו גדולות יותר מכל הגוף, ויש לו לשון ושפתיים עצומות. הדימוי הזה נועד להמחיש איך בנויה אותה מפה של איברים במוח שלנו. כשהחלקים בקליפת המוח שמחוברים לאזורים בגוף שיש בהם הרבה עצבים, כמו כפות הידיים, מקבלים שטח גדול, ולעומת זאת חלקים שמחוברים לאזורים שאין בהם הרבה עצבים, כמו הגב, מקבלים שטח קטן.
פרופ' עמדי: אז זה היה שלב הראשון. בהמשך, חוקרים אחרים הראו, כמו קוסלין בהרווארד, הראה שכשאני מדמיין משהו, יש את אותה פעילות חשמלית כמו שאני עושה אותה. זאת אומרת, אם אני מדמיין את היד ימין זזה, או מדמיין את הרגל זזה, אז אותם אזורים בהומונקולוס פועלים כמו שכאילו אני באמת מזיז. או אם אני מדמיין פרצוף, אז האזור של הפרצופים יפעל.
יובל: אצל הרבה אנשים משותקים, כמו נולנד מהסרטון, המוח המשיך לעבוד ממש כרגיל. הוא לא נפצע בראש, אלא רק במערכת שמעבירה את האותות מהמוח לגוף. המוח בעצם המשיך לחלק הוראות, רק שלא היה מי שיקשיב. ואחרי שהמדענים גילו שהפעילות החשמלית במוח כשמדמיינים תזוזה היא בדיוק אותה פעילות כמו שהיד זזה באמת, זה פתח עולם שלם של אפשרויות.
פרופ' עמדי: ברגע שאתה מבין את המפות, אתה יודע איפה לגרות אותם, ואתה יכול ליצור חוויה של שמיעה, של ראייה, של הזזת זרוע רובוטית או פרוטזה. זה בעצם החיבור. זאת אומרת, ברגע שיש את המפה ואתה מבין את הסידור שלה, ברגע שהמפה הזאת מופעלת גם על ידי דמיוּן ואתה יודע לרשום את זה, אתה יכול לבקש מהבן אדם לדמיין, ואז זה מפעיל משהו בעולם. אתה יכול לחבר את זה לכל דבר, כן? וזה בעצם הבסיס לכל הטכנולוגיה הזאת שנקראת Brain Computer Interface, ממשקי מוח-מכונה. אוקיי, כי אם אני עכשיו משותק ואני יכול לדמיין אבל, המוח שלי עדיין עובד, אז אני יכול לדמיין את התנועות, או יכול לדמיין פרצופים, או יכול לדמיין כל מיני דברים, ואני יכול לרשום את זה, אז אני יכול אחר כך להבין מה הדפוס כשאני מזיז את יד ימין, מה הדפוס כשאני מזיז את יד שמאל, מה הדפוס כשאני מזיז את רגל ימין ואת רגל שמאל, ואני יכול לחבר את זה עכשיו ליד, לפרוטזה, או לחבר את זה למסך, סמן על המסך.
יובל: ואת זה אפשר כבר ממש ליישם על בני אדם, ולעזור למי שלא יכולים להפעיל איברים מסוימים בגוף.
פרופ' עמדי: אם אני יכול לגרות את האצבעות, אני יודע איפה הם נמצאים, כי עשינו מיפוי, ואני יודע שהם פועלים בדמיוּן, ואני יכול לרשום את הפעילות מהם, אני יכול אחר כך בעצם לרשום את הפעילות הזאת ולהפעיל זרוע רובוטית. עוד דוגמה אחרת זה נגיד בעיוורון או בחירשות, כן? אם אני מבין את המפה בקליפת המוח הראייתית הראשונית, של איפה זה מרכז שדה הראייה, אז אני יכול להפעיל את האזורים האלה ולגרום לך חוויה של ראייה. אם אני מבין את המפה באוזן, כן? של תדרים גבוהים, בינוניים, נמוכים, אני יכול לשים שם אלקטרודות ולגרות אותם. או אני יכול לדמיין את עצמי, לדבר את הקול הפנימי שלי, ולרשום את הפעילות החשמלית באזורים שונים במוח. ברגע שיש לי את זה, היכולת להפעיל משהו בעולם היא מאוד פשוטה. זאת אומרת, כל מה שצריך זה איזשהו בלוטות' או כבל, יש לך את הרישום, נגיד שיש בבלוטות', אתה מעביר את זה למחשב, המחשב יודע אם זה אצבע ימין, אצבע שמאל או מרכז שדה הראייה או הצד שלה, או צליל גבוה או צליל נמוך, יודע איפה לגרות את זה בעולם, במוח, אם אתה מכיר את המפה, בגלל זה כל כך חשוב למפות את המפות האלה במוח.
יובל: אז בעצם אם אני מבין אותך נכון, אפשר לבקש מאנשים לדמיין שהם מזיזים כל מיני דברים שבכלל לא מחוברים לגוף שלהם.
פרופ' עמדי: לגמרי, לגמרי, כי הפרוטזה בעצם מופעלת על ידי הבלוטות', היא מופעלת על ידי ה… ברגע שאני קולט את הפעילות אצלך במוח, כן? ואני יודע את הבוהן ואת הזרת, לדוגמה, אני יכול להפעיל את הפרוטזה אצלך, אצל מישהו אחר. אני יכול להפעיל את הפרוטזה אצל עשרים אנשים. אני יכול ליצור צבא של רובוטים שיפעלו בכוח המחשבה שלי. בגלל זה אני אומר, האפשרויות הן מצד אחד מלהיבות, מצד שני מפחידות, הן אינסופיות.
[מוזיקת רקע]
יובל: זה ממש mind blowing. תחשבו שאת האותות מהמוח של נולנד אפשר היה לחבר בעצם לכל דבר. במקרה הזה חיברו אותו למחשב, והוא יכול היה להזיז את המלכה על לוח השחמט. אבל באותה מידה אפשר היה לחבר אותו לרובוט, לטלפון, למטוס, לכל דבר שרק תדמיינו. עולם שלם עם אפשרויות אינסופיות. רק שהתהליך עד שזה קורה הוא קצת מורכב. לא כל כך פשוט להשתמש בשבב הזה. אבל כשזה קורה, זה פתאום כמו סוג של קסם.
פרופ' עמדי: בהתחלה אני כל הזמן צריך לדמיין. צריך לדמיין את היד עולה, וזה לוקח הרבה שנ… כמה שניות, וצריך לדמיין את היד יורדת, וזה מעייף, וזה לא… איטי. בגלל זה אנשים היו מאוד מתוסכלים.
מה שמדהים שקרה אצל נולנד, זה שבאיזשהו נקודה, אחרי מספיק אימון, זה הופך להיות אוטומטי. זאת אומרת, אתה כבר לא חושב על לדמיין משהו, שזה מאוד מעייף, כן? אני כל הזמן צריך לדמיין את היד, הרגל שלי זזה, היד שלי זזה. פתאום אתה רק חושב למעלה, אתה חושב על הסמן למעלה, למטה, והוא זז. הוא פשוט זז מידית, ולכן הוא הגיע למצב שהוא מנצח את הבני משפחה שלו. הוא התחיל כמקום 12, נגיד בתחרות מרוץ מכוניות, וככל שהוא התאמן וזה נהיה אוטומטי, הוא הגיע למקום שני בכל המשפחה שלו. הוא ניצח את המהנדס בשח. זאת אומרת, קורה איזה משהו מסתורי שזה הופך להיות ממשהו מאוד מעייף, איטי ומאמץ, שצריך לחזור עליו מאות ואלפי פעמים, פתאום יש איזה שלב שהוא פשוט מזיז את הסמן, או את הזרוע, בכוח המחשבה שלו. זה פשוט קורה כמעט ללא מאמץ. אז בעצם יש פה פריצת דרך עצומה ביכולות של ממשקי מוח-מחשב להיות משהו מאוד פרקטי, כן?
יובל: זה קצת כמו רכיבה על אופניים או נהיגה ברכב. אם תיזכרו בשיעורי הנהיגה, כנראה שבהתחלה הייתם צריכים כל הזמן לחשוב על הפעולות שאתם עושים - מתי לאותת, מתי ללחוץ על הגז ומתי להעביר הילוך. היום אתם עדיין צריכים להתרכז בכביש, אבל הפעולות עצמן עברו באיזשהו שלב לאוטומט. כמעט כמו ללכת ברגל. אתם כבר לא צריכים לחשוב יותר מדי על כל תנועה, אתם אפילו יכולים לשמוע פרק ב"אחד ביום" במקביל.
באותה מידה, גם נולנד התחיל באיזשהו שלב להרגיש שהוא כבר לא צריך יותר מדי להתאמץ. את הקסם הזה שקרה אצלו אפשר היה לראות עוד במחקרים קודמים, אבל עדיין, יש בהישג של "ניוראלינק" ומאסק כמה חידושים חשובים, כמו העובדה שהצ'יפ מושתל בניתוח פשוט, תוך יום המטופל חוזר הביתה, או כמו הצ'יפ עצמו שפועל בטכנולוגיה של בינה מלאכותית יעילה ומתקדמת. ואלה דברים חשובים ומרשימים. פרופ' עמדי אומר שרוב העבודה של "ניוראלינק" היא לא חדשנית מאוד. הכול היה ידוע למדע עוד קודם, אבל הם ארזו את זה יפה.
פרופ' עמדי: קצת כמו האייפון, כן? אין שמה איזה חדשנות מטורפת, אבל זה ארוז בצורה סופר חכמה עם המון הנדסה, שזה עובד בצורה שעכשיו אתה יכול לעשות את זה, זה מה שאנחנו קוראים scalability. עכשיו זה בן אדם אחד, שלב הבא יהיה עשרות, אחריו יהיה מאות, זה יכול גם להגיע למאות אלפי חולים, בקווי זמן של… אני כל הזמן נורא נזהר להתנבות, כי הכל פה, הקצבים הם זה, אבל זה יכול, אפשר להגיע למצב שיהיו מיליון סייבורגים, כן? אנחנו קוראים לזה סייבורגים, זה אנשים עם צ'יפים במוח, שבעצם הפעילות שלהם היא חלק… זה הנוירונים הרגילים, וחלק זה בעצם צ'יפים שיש להם במוח, זה סייבורג, זה המדע בדיוני.
יכול להיות מצב שתוך חמש שנים יהיו מיליון סייבורגים, יכול להיות שזה יישאר בתחום של מאות, נורא קשה לחזות את הקצבים, כן? אם הם ימשיכו להתקדם בקצב שהם מתקדמים, זה יהיה מאוד סקיילביליטי, אפשר להגיע למצב שהרבה אנשים יהיו חלק מה… ישתמשו בדברים האלה.
יובל: אתה מתאר כאן מספרים עצומים, מיליונים. עד כמה רחוק היום שצ'יפ במוח יהפוך למשהו סטנדרטי כזה, שבעלי מוגבלויות, אולי אפילו כולנו, נוכל לקנות אותו?
פרופ' עמדי: לדברים היותר פשוטים, אין פה בעיה טכנולוגית קשה. אתה יכול תיאורטית היום לעבור את הניתוח ולשים לך צ'יפ, ולהתחיל ללמד אותו כל מיני דברים. אין עם זה איזה בעיה טכנולוגית קשה כרגע. נגיד אם אני רוצה אני להפעיל את ה… אנשים הם מצד אחד יטפסו על האוורסט, ומצד שני הם נורא עצלנים, כן? הם צריכים… אני לא אקום להזיז, ללחוץ על הכפתור בטלוויזיה, אני רוצה שלט. השלב הבא יהיה, נגיד, להפעיל את השלט בכוח המחשבה שלי, אני לא אצטרך אפילו ללחוץ על הכפתור. תיאורטית זה בעיה פתורה, כן? עם הטכנולוגיה הזאת, אפשר לפתור את הבעיה הזאת. האם זה הגיוני לעשות דבר כזה או לא? זה כבר שאלה אחרת.
יובל: חסות קצרה, וממש מיד חוזרים.
[חסות]
יובל: עצרנו בשלב שבו פרופסור עמדי הסביר איך יכול להיות שהצ'יפים הקטנים במוח יהפכו את החיים לפשוטים יותר, במיוחד לעצלנים שבינינו. אבל להפעיל את השלט בטלוויזיה בעזרת כוח המחשבה זה דבר אחד. נראה לי, פרופסור עמדי, שאני לא היחיד ששמע אותך, והתחיל לדמיין סצנות מ"מראה שחורה". אז בוא נדבר רגע גם על הסכנות שבדבר הזה.
פרופ' עמדי: תראה, אני אלך ישר למקרה קיצון, כדי שנבין כמה הדבר הזה הוא… עשוי להיות בעייתי. תראה, אם אתה מקבל את העובדה שהכל חשמל, כן? זה פותח לך הרבה אופציות. אתה צריך להבין שאם הכול חשמל במוח, אז אתה יכול לרשום את הפעילות, אבל אתה יכול גם להכניס חשמל למוח. אוקיי? מה זה אומר שאני יכול להכניס חשמל למוח? אני היום יכול, למשל, לשים צ'יפ באזור של האצבעות, ולשים עוד צ'יפ... זה כבר עשו, דרך אגב, הם עשו את זה בניסויים שלהם בבעלי חיים, שמו יותר מצ'יפ אחד, כן? אני שם שני צ'יפים על האזורי אצבעות, ושני צ'יפים על האזורי רגליים, כן? עליך, על המוח שלך. אני שם ארבעה צ'יפים, סך הכול, כן? יפה. עכשיו, במקום לרשום… אני רושם את הפעילות החשמלית, לומד מה קורה כשאתה הולך, כן? ועכשיו, במקום לרשום את הפעילות, אני אפעיל את החשמל בצורה הנכונה. אז אני יכול לגרום לך עכשיו לקום מהכיסא, וללכת. למשל, ללכת לגבול ולהתפוצץ שם על משהו. סתם. אני יכול לעשות לך מה שאני רוצה.
עכשיו, אני יכול לשים את זה על מיליון אנשים. אני יכול לשים את זה על עשרת אלפים אנשים. ואני יכול עכשיו להפעיל את כולם.
יובל: התרחישים האלה שנלקחו מסרטי מדע בדיוני יכולים אולי להפוך למציאות, ואת השאלות האלה יצטרכו לקחת בחשבון. איך מונעים מחברות פרטיות להשתמש בשבבים שלהן לרעה, איך מונעים מתקפות סייבר, ואיך שומרים על הפרטיות במקום הפרטי ביותר שאפשר לחשוב עליו - המוח?
ולמרות זאת, מאסק ואחרים חושבים שהצ'יפים האלה הם לא רק פתרון להרבה בעיות, הם גם יכולים להיות הדרך היחידה שלנו להתמודד עם עולם מלא בבינה מלאכותית.
פרופ' עמדי: אז אם היה פחד מה-Artificial intelligence עכשיו שהוא יותר טוב, הוא יותר חכם מאיתנו, במובנים מסוימים, עכשיו זה גם יכול להתממשק לתוך המוח שלנו, אז, אתה יודע, אם אתה פסימי, אתה אומר - זה האפוקליפסה על סטרואידים, כי לא רק שהם יותר חכמים, הם גם יכולים לשלוט בנו. אם אתה אופטימי, אתה אומר, וזה מה שאילון מאסק אומר - חבר'ה, אם אנחנו לא נתחבר אליהם, אנחנו נפסיד להם, אוקיי? אז פה אנחנו יכולים לשלוט על ה-Artificial intelligence דרך הצ'יפים שיהיו לנו במוח. זה שאלות מטורפות ש… רוב האנשים, כולל אני, ביום-יום, מתעלמים מהם, כי אחרת אתה מתחרפן אם אתה מתחיל לחשוב על זה יותר מדי.
יובל: אז דיברנו על החששות וגם על היתרונות. בשורה התחתונה, פרופסור עמדי, לאן אתה חושב שזה לוקח אותנו? לעולם טוב יותר, או עולם מפחיד?
פרופ' עמדי: אני אופטימיסט מטבעי, ואני, גם היום, אתה מנסה להסתכל, אז זה תשובה קצת פילוסופית, כן? אבל אתה מנסה להסתכל על המצב של בן אדם ממוצע היום לעומת לפני 50 שנה, לעומת 500 שנה, לעומת 200 שנה, לדעתי אנחנו משתפרים. אני יודע שזה לא תפיסה מאוד אופנתית, החיים שלנו משתפרים, כמעט בכל מובן, וזה הרבה תודות למדע ולטכנולוגיה, וגם לדברים אחרים, וליכולת שלנו, למשל, לפנות יותר זמן ל-well being, או לדברים כאלה. אני חושב שזה הולך לכיוון חיובי. זה לא אומר שאפשר להיות שאננים ולא לטפל כמה שיותר מהר גם בבעיות, אבל אתה שואל אותי, בהרגשה הפנימית שלי, זה הולך לכיוון חיובי.
יובל: פרופסור אמיר עמדי, תודה רבה.
פרופ' עמדי: בשמחה.
[מוזיקת סיום]
יובל: וזה היה "אחד ביום" של N12. העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה שירה אראל, עדי חצרוני ודני נודלמן. על הסאונד יאיר בשן, שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו. אני יובל אראל, אנחנו נהיה כאן גם מחר.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments