אחד ביום - לאן נעלמו מועדוני החשפנות?

ברחבי תל אביב פזורים מבנים נטושים, עלובים. למתבונן בהם מהצד אין דרך לדעת שעד לא מזמן, במקומות האלו פעלו מועדוני החשפנות הכי מצליחים בישראל. השמות אולי מוכרים לכם, אולי אפילו יצא לכם לבקר בהם. אבל היום הם אינם. בחודשים האחרונים עדי חצרוני חזרה אל סצנת מועדוני החשפנות של תל אביב, אל עלייתה ונפילתה - אבל היא עשתה את זה אחרת. כי הפעם, מי שמספרות את הסיפור הן הנשים שמכירות אותו הכי מקרוב. 

אזהרת טריגר: הפרק מכיל אזכורים לפגיעות מיניות ותיאורים גרפיים. 

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 25/07/2024.

[חסות]

[מוזיקת פתיחה]

אלעד: היום יום חמישי, 25 ביולי, ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו, סיפור אחד ביום, בכל יום.

העבודה על הפרק הזה, שתשמעו מיד, התחילה במקומות שבהם עבודה על פרק הזה יכולים רק להתחיל. כשעדי חצרוני שלנו יצאה לילה אחד לסיבוב על הקורקינט ברחובות תל אביב.

[הקלטה] עדי: "אז אני עכשיו ברחוב נחום טברסקי 6, בתל אביב. אני רואה כאן מבנה שחור, הכל עטוף ב"אל-בד" שחור מלמעלה, יש מצלמות בכניסה. חוץ מזה, שום עדות למה שהיה כאן פעם."

[הקלטה] עדי: "אני עומדת ברחוב אלנבי 35. כרגע יש פה בעיקר מבנה נטוש, כולו מכוסה גרפיטי."

[הקלטה] עדי: "אז אני נמצאת ברחוב יצחק שדה, מספר 21. יש פה חנות כלי עבודה, שאפילו לא נראית חדשה כל כך. אז אני לא מצליחה להבין בכלל מאיפה הייתה הכניסה למועדון. אבל אין כאן שום דבר. נעלם כלא היה."

אלעד: המבנים העלובים והנטושים משכו את תשומת הלב שלה, ובעיקר עוררו את הסקרנות שלה. הסקרנות סביב מה שהיה בהם לפני שהפכו למבנים נטושים ועלובים. אתם מבינים? אלו היו המקומות שבהם פעלו מועדוני החשפנות הכי מצליחים, הכי עסוקים בישראל. השמות אולי בחלקם יהיו מוכרים לכם, אולי אפילו יצא לכם לבקר באחד מהם. אבל היום הם אינם, כולם נעלמו מתל אביב. גם המועדון שהיה הכי מוכר, הכי נוצץ, והכי מפורסם.

[הקלטה] עדי: "אני בכיכר אתרים, בים, יש אחלה בריזה, ואני עומדת מול המבנה של הקולוסיאום, של ה"פוסיקט"."

אלעד: אז במשך החודשים האחרונים עדי חזרה אל סצנת החשפנות של תל אביב, אל עלייתה ונפילתה. אבל היא עשתה את זה אחרת. כי מי שסיפרו לעדי את הסיפור הן אלו שמכירות אותו הכי מקרוב. אז רק נציין שבמהלך הפרק הזה יהיו אזכורים לפגיעות מיניות ויהיו תיאורים גרפיים. קחו בחשבון. ועכשיו, הנה עדי.

עדי: בכיכר אתרים בתל אביב עומד מבנה גדול, מוקף מראות. בשנות ה-80 זה היה דיסקוטק מצליח, "הקולוסיאום". אחר כך הוא הפך ל"פוסיקט" - מועדון חשפנות. אבל היום בכניסה למבנה יש שלט עם הכיתוב: "המרחב החברתי". תמורת כמה עשרות שקלים תוכלו להזמין סיור אודיו במקום. מצוידים בזוג אוזניות, תצאו למסע במה שהיה מועדון החשפנות הגדול בישראל. אתם תיכנסו לחדר התלבושות והאיפור של החשפניות, תראו את הבמה עם העמודים עליה, החדרים האחוריים, החשוכים, במועדון שבנוי כמו מבוך מראות של ממש. ועדיין מריח מסיגריות.

עשיתי את הסיור הזה, פעמיים. חלקים ממנו העבירו בי צמרמורת. המטרה של הסיור ברורה - לתת הצצה למציאות הקשה של חשפניות בישראל. צמד המילים "נשים בסיכון" נזרק לאוויר שוב ושוב. גם המילה "שורדות", כדי לתאר את הנשים שעבדו במועדון כחשפניות, וזה מחלחל. בסוף הסיור הרגשתי שגם שאר המבקרים יצאו משם בתחושה דומה לשלי. חשפנות זה ניצול של נשים. איזה מזל שהמועדונים האלה נסגרו.

הסיור הזה לא יצא לי מהראש. כל הזמן חשבתי איך נראים חיים של חשפנית? מי הנשים שמגיעות למועדונים? למה בעצם? אז התחלתי לשוטט בפייסבוק ונתקלתי בעמוד שהחברים, בעיקר החברות בו, הן עובדות בתעשיית המין בישראל. מפה לשם לא הצלחתי להפסיק לקרוא את הפוסטים בקבוצה. התיאור היה שונה מאוד מכל מה ששמעתי במרחב החברתי. זה הטריף אותי! אז התחלתי לכתוב להן, לנשים שעבדו כחשפניות, ולשאול אותן על הסיפור שלהן, על החוויה שלהן מהעבודה.

[הקלטה] ילנה: "אי אפשר, אין דרך להימנע מזה. כל אחת, כל חשפנית שעושה "לאפ דאנס", באיזשהו שלב מנסה להציב איזשהו גבול. והיא אוכלת פגיעה מינית באותו רגע. הזנאים הם אנסים, אנסים בתשלום. כולם יודעים וכולם שותקים, אף אחת לא אומרת שום דבר".

[הקלטה] רבקה: "מבחינתי, אם לא יהיה מועדון חשפנות, אז היחס לנשים פה הוא משתנה, אנחנו מאבדים את הפמיניזם. כי מבחינתי, אם יש בעיה עם זה שאישה מתפשטת, אז את אומרת: אז איפה השוויון פה בין גבר לאישה? איפה השוויון?"

עדי: אחרי כל שיחה כזאת רק יצאתי עוד יותר מבולבלת. הבנתי שאין פה שחור-לבן. וגם הבנתי שהיחידות שיכולות לספר לי מה היה שם, אלו הנשים שרקדו על הבמה ערב-ערב. וזה מה שביקשתי מהן. לספר לי את הסיפור של מועדוני החשפנות דרך העיניים שלהן.

סיפור ראשון - ילנה.

[הקלטה]

עדי: "אז בואי נתחיל מההתחלה?"

ילנה: "מההתחלה? בכיף."

עדי: ילנה תמיד חלמה להופיע על במה. לרקוד, לשיר, לשחק. אבל במציאות, מה לעשות? צריך גם להתפרנס. כשהיא הייתה בת 18 היא הלכה בעקבות החברים שלה, שהתחילו אז לעבוד בעבודות מזדמנות להרוויח קצת כסף. וגם היא התקבלה למשרה של מזכירה. והאמת שהעבודה הזאת, שמאוד רחוקה מאור הזרקורים, התאימה לה בול.

[הקלטה] ילנה: ""עבודה שחורה עם צווארון לבן". ככה קראתי לזה. והתקדמתי מאוד יפה, והתקדמתי מאוד מהר ו… ראשון עד חמישי, אני תפקדתי כמו… ממש, "אגורצ'ק"."

עדי: "אגורצ'ק", תסלחו לי על ההגיה הכושלת ברוסית, זה בתרגום, בוא נאמר, די חופשי של הביטוי - "בתפקוד גבוה, עם הרבה מרץ". ילנה התקדמה ככה במעלה הפירמידה. היא הפכה למנהלת משרד בחברת הפקות, חיה עם בן זוג בשכירות בירושלים, הרגישה שמצאה את הפינה שלה בעולם.

[הקלטה] ילנה: "עד שיום אחד, בגיל 25 וחצי, אחותי הגדולה התקשרה אליי בבוקר ואמרה שבלילה אמא שלנו אושפזה במחלקה אונקולוגית ב"הדסה עין כרם". מה שבעצם הסתבר כסרטן סופני. הרופאים אמרו שזה ממש עניין של כמה חודשים עד שהיא לא תהיה. וזה שבר אותי נפשית מאוד."

עדי: אבא של ילנה עזב את הבית כשהיא הייתה בת 7. אמא שלה היא זו שגידלה אותה. פעם ביום אמא שלה הייתה מתקשרת לבדוק מה איתה, איך היא מסתדרת, הן היו קרובות. וההודעה למחלה הייתה מטלטלת בשביל ילנה, אבל היא הייתה נחושה להמשיך לעבוד, לתפקד. וזה עבד, לתקופה מסוימת.

[הקלטה] ילנה: "עד שיום אחד, ממש שלושה שבועות בערך אחרי שגילינו לאמא שלי את הסרטן, חזרתי הביתה מהעבודה, והחבר שלי החמוד יושב בבית, כמובן, לא עושה כלום, ואני כנראה חזרתי עם אנרגיה של אינטראקציה עם אנשים, וזה נורא מעצבן, נורא מעצבן. התחלתי לחטוף מכות, התחיל סשן של אלימות שנמשך בערך איזה 12 שעות. כמה שניסיתי להסביר לו שהאוכל שלי ושלו, הבית שלי ושלו, תלוי בזה שאני אלך לישון ואני אקום בבוקר לעבודה, לא כל כך עניין אותו, ובעצם הוא נתן לי ללכת לישון רק כשהוא התעייף, באיזה שש בבוקר. כמובן שכבר לא התעוררתי למשרד, וכשהתעוררתי, אז התעוררתי מכוסה בבושה ואשמה, כאילו, לא הצלחתי לקום."

עדי: זאת לא הייתה הפעם הראשונה שבן הזוג של ילנה היה אלים כלפיה. היא סיפרה לי שבדרך כלל זה היה קורה בסופי שבוע, אבל הערב הזה היה חריג. זה קרה באמצע שבוע, לפני שהיא צריכה לקום לעבודה, וזה גם מגיע בתקופה של כאב על המצב של אמא שלה.

[הקלטה] ילנה: "בעצם קרו בראש שלי שני תהליכים: תהליך אחד שאמר לי "החיים שלי נגמרו, אמא שלי הולכת למות". כמו שאני מתארת את זה, תפסתי את החיים שלי כמו דף נייר, קיפלתי אותה וזרקתי ולא היה אכפת לי איפה היא תנחת. מצד שני, עובר גם תהליך של כאילו, של… פגשתי את המוות מאוד מאוד קרוב, ואני מבינה שהוא יבוא לקחת גם אותי, ומה עם החלומות שלי?"

עדי: ילנה עזבה את העבודה שהיא אהבה. היא הסתגרה בבית, לא ישנה בלילות, לא הצליחה לקום מהמיטה.

[הקלטה] ילנה: "ומה החלום שלי? החלום שלי זה להתפרנס מבמה. אני תמיד הייתי כאילו, כותבת, שרה, עושה כל מיני דברים. ובעצם, אוקיי, אבל מי יתן לך להתפרנס מבמה מעכשיו לעכשיו? אף אחד או מועדון חשפנות, אז יאללה, לכי למועדון חשפנות."

עדי: על סצנת המועדונים ילנה שמעה מחברה, שעבדה כחשפנית במשך כמה שנים. והיא זכרה רק דבר אחד: שהחברה הזאת סיפרה לה שבכל חודש היא מרוויחה 15,000 שקלים. 15,000 שקלים! כמעט פי שתיים מהשכר הממוצע אז במשק, בשנת 2011. ילנה חשבה, למה לא? יש במה, יש כסף, שווה לנסות.

[הקלטה] ילנה: "כאילו, אני מבחינתי הכל בשליטה. אני מבחינתי הכל… בוחרת באופן ממש רציונלי. ויותר מזה, אני גם מספרת לעצמי שחשפנות וזנות זה שתי דברים שונים לגמרי, כאילו, אין קשר ביניהם, כן?"

עדי: מועדוני החשפנות בישראל היו אז בפריחה, ותל אביב הייתה בירה של סצנה משגשגת ורווחית. וזה אולי מפתיע, אבל מועדוני החשפנות פעלו אז באופן חוקי לגמרי, תחת רישיון עסק של העירייה ובאישור המשטרה, כמו כל עסק נורמטיבי - חנות נעליים, מסעדה או סוכנות נסיעות. יותר מזה, עיריית תל אביב נהגה להתגאות בזה שהיא עיר ליברלית, כזו שמאפשרת לתושבים והמבקרים בה מגוון של אפשרויות, גם מועדוני חשפנות. וכשזה הסטטוס החוקי והתפיסתי, עוד ועוד מועדונים נפתחו. ועבור ילנה, למצוא משרה פנויה לא היה מאוד מסובך.

[הקלטה] ילנה: "ואני נכנסת לגוגל ואני רושמת "דרושות חשפניות". פשוט נכנסתי לאיזה שהוא מועדון ויש שם טלפון ואמרתי "סבבה, אני מתקשרת כאילו". ואז אני מתקשרת, ואני שומעת קול של אישה, שאני לא רואה אותה, כן? אבל לפי הקול שלה היא… כאילו, כבר האימג' שלה כאילו בראש שלי, ואני אומרת [בקול מתלהב] "וואו! ככה אני רוצה להיות!". היא נשמעת פשוט הדבר הכי מדהים בעולם הזה, היא נשמעת כמו איזה… כאילו, את שומעת את הדיבור שלה ואת כאילו כמו פרפר לאש, כאילו ממש."

עדי: הקול שמשך את ילנה בצד השני של הקו היה של טניה. טניה הייתה אז מה שנקרא "מנהלת בנות" במועדון ה"שנדו", שהיה ממוקם ברחוב יצחק שדה בתל אביב. ילנה סיפרה על השיחה הזאת לבין הזוג שלה. הוא התנגד, כעס והיא התחרטה. אבל ככל שהתאריך לתשלום שכר הדירה התקרב, היא החליטה שאין ברירה. זה פשוט מה שהיא צריכה לעשות.

[הקלטה] ילנה: "קבעתי איתה בעשר וחצי בערב, במועדון, ואני מגיעה בעשר וחצי למועדון, ואני רואה את השומר בכניסה, ואני אומרת לו "היא פה, כאילו? המנהלת בנות?" ואז הוא אומר לי "לא, היא עוד לא הגיעה. אבל את יכולה לעלות, יש שם בר, יש שם בנות, את יכולה לשבת, לשתות משהו, בכיף". ואני, מה שעובר לי בראש זה כאילו, מה? ככה כאילו? מרצוני החופשי? כצאן לטבח, פשוט לעלות? כאילו, מה? לא. מה? לא. זה מפחיד. אני נכנסת לתוך איזושהי מציאות שאני כאילו, אני לא יודעת בתור מה ואיך אני הולכת לצאת משם."

עדי: לילנה לא היה יותר מדי זמן להתלבט. טניה, מנהלת הבנות, הגיעה לכניסה למועדון, ועם הקול הזה, שהיפנט את ילנה עוד בשיחת הטלפון, הזמינה אותה להיכנס פנימה.

[הקלטה] ילנה: "עליתי איתה למועדון, היא הביאה לי לשתות, ישבנו, התחלנו לדבר, השיחה הזאת, היא נמשכה איזה… פששש, אולי ארבע שעות. עד איזה שתיים בלילה, אני ישבתי דיברתי איתה. הכל, הכל, היא הסבירה לי הכל, מאלף עד תו, כאילו, הכל."

עדי: נתקצר את השיחה הארוכה הזאת ל"עשי ואל תעשי". חוזה עבודה סטנדרטי של חשפנית באותן שנים. דיברתי עם הרבה נשים שעבדו כחשפניות בכל מיני שנים ובכל מיני מועדונים. התנאים יכולים להשתנות קצת ממועדון למועדון, אבל בגדול, הפורמט זהה.

החוק הראשון, אולי גם די מובן מאליו, אין תלוש משכורת, הכל ב"שחור". החוק השני, אינטואיטיבי הרבה פחות, בכל משמרת החשפנית משלמת למועדון "יומית". הסכום נע בין כמה עשרות שקלים ל-150 שקלים, תלוי במועדון וביום, בסוף שבוע למשל, החשפנית משלמת יותר. וכן, הזוי ככל שזה נשמע, ככה זה עובד. החשפנית משלמת למועדון כדי לעבוד בו.

מעבר ל"יומית", כל הכסף שהחשפנית תרוויח, הולך לכיס שלה בסוף כל ערב. אז מה כוללת העבודה? טניה הסבירה לילנה שהדבר הראשון שהיא תצטרך לעשות הוא בדיוק מה שהיא רצתה לעשות כשהגיעה למועדון: לרקוד על הבמה.

[הקלטה] ילנה: "ובעצם יש רשימה כל ערב, כל אחת יודעת מתי היא עולה. לא לעלות לבמה, לאחר לעלות לבמה או משהו כזה, המשמעות של זה היא קנס. והדבר שהכי הכי חשוב לי להדגיש, זה שלא מתקיימת מציאות, לפחות בישראל, אני גם לא מאמינה שבחו"ל זה קיים, לא מתקיימת מציאות שבחורה רוקדת על עמוד וזורקים עליה כסף."

עדי: ובכל זאת, אמרנו, חשפניות הרוויחו אז 15,000 שקלים בחודש. אז איך? מאיפה הגיע הכסף הגדול?

[הקלטה] ילנה: "אז יש שני ערוצי רווח, כשערוץ הרווח הראשון הוא באמת לאפ דאנס. עכשיו, בלאפ דאנס, בעיקרון, הוא קורא לבחורה שמעניינת אותו, היא מגיעה, היא צריכה להתיישב עליו עם הפנים שלה אליו, ובמשך דקה וחצי עד שתי דקות, תמורת 25 שקלים, הוא יכול למזמז אותה איך שבא לו בגדול, כשהגבול שאסור לו לעבור זה התחתון."

עדי: לאפ דאנס, 25 שקלים שקונים לגבר שתי דקות, שבהן מותר לו לגעת בכל הגוף של החשפנית שעליו, חוץ מבאיבר המין שלה. אבל זה לא הכל. כי ערוץ הרווח העיקרי באותן שנים הוא בכלל לא ה-לאפ דאנסים.

[הקלטה] ילנה: "כן. ערוץ הרווח השני זה בעצם החדרים הפרטיים."

עדי: חדר פרטי הוא, טוב, ממש כמו שהוא נשמע. ברוב המועדונים נבנו כמה חדרים כאלו, שנועדו, לכאורה, לריקודי לאפ דאנס לכאלו שמבקרים במועדון ומעדיפים פרטיות. כשילנה הגיעה למועדון הבהירו לה המנהלים, שוב ושוב, זה כל מה שזה. חדר ל-לאפ דאנסים.

[הקלטה] ילנה: "כשאני הגעתי… בעצם, כל מועדון היה מחתים, כל בחורה חדשה שמגיעה, על חוזה, שבו היא חותמת שהיא מבינה שלא מתקיים שום סקס, שום סוג של סקס בחדרים. כאילו, אם משטרה באה ותופסת אותך בחדר עם בן אדם שרק הכפתור שלו פתוח בג'ינס, זה תיק בשבילך. כזה, כאילו. אז זה לא קיים, זה רק ריקוד, כאילו. זה מה שאומרים."

עדי: אבל המציאות הייתה אחרת לגמרי. בידיעת רוב, אם לא כל העובדים במועדון, בטח המנהלים, בטח החשפניות, החדרים שימשו להרבה יותר מ-לאפ דאנס מאחורי דלת סגורה.

[הקלטה] ילנה: "המוצר המיינסטרים שנמכר בחדרים, הבסיס, וסליחה על הביטוי, סליחה איך שאני אומרת את זה, אני אומרת את זה כמו שזה היה, זה מציצה עם קונדום ב-400 שקל. לרבע שעה בחדר, 100 שקל מתוך זה הולך לבעלים של המועדון. ככה זה עובד."

עדי: ילנה שמעה את כל התנאים שהוצגו בפניה, והחליטה לקבל אותם על עצמה. היא אימצה שם במה, "ביאנקה", והתחילה לעבוד. מצד אחד, היא פינטזה על הופעות על הבמה, על גילוי הכישרון הלא ממומש שלה, ועוד לקבל על זה משכורת, אבל די מהר היא הבינה שיש לעבודה במועדון גם צד אחר.

[הקלטה] ילנה: "גם אם יש רק 3 זנאים בקהל ואנחנו 40, אנחנו כל הזמן צריכות להסתובב, אסור בשום פנים ואופן לשבת בחדר ההלבשה. לטובת העניין, מקפיאים לנו את חדר ההלבשה עד שרצים שם פינגווינים, כדי שבטעות לא נשב שם. ואנחנו קונות מלא אלכוהול, מלא…"

עדי: שאתן משלמות.

[הקלטה] ילנה: "שאנחנו משלמות. אסור לנו להסתובב עם הכוס אלכוהול בתוך הבר, אנחנו חייבות להשאיר אותה על הבר, מה שמשאיר פתח לסם אונס וכל מיני כאלה דברים, מה שקורה, קרה לי גם. בעצם וזהו, ככה מעבירות את המשמרת."

עדי: ממשמרת למשמרת, ילנה גילתה שהכול שם, במועדון, פשוט מגעיל אותה. התנאים, הסביבה, הגברים, שהיא מכנה "הזנאים", והבושה. הבושה הייתה עוד גורם שהכביד עליה מאוד.

[הקלטה] ילנה: "לא הייתה לי סביבה, לא היה לי אף אחד, התביישתי מהאנשים. ללכת לאכול אני לא יכולתי, כי הרגשתי שיודעים מאיפה יש לי כסף. לא הייתי מסוגלת בכלל, בכלל, בכלל לתקשר עם אנשים, בכלל. הבושה והאשמה פשוט כילו אותי לחלוטין."

עדי: למרות הקושי, ילנה נשארה. 4 שנים וחצי היא עבדה כחשפנית במועדונים שונים בתל אביב. היא העבירה את המשמרות עם הרבה מאוד אלכוהול, היא רבה עם גברים שהגיעו למועדון, עם הנשים שעבדו איתה, היא התבודדה. למה היא נשארה? למרות הכל, היא פשוט לא חשבה שהיא יכולה לעשות משהו אחר.

[הקלטה] ילנה: "באותו זמן, אני, איך שאני תופסת את עצמי, ואיך שאני רואה את עצמי ומי שאני, כן? זה אפס, זבל, סמרטוט. לא יצא ממני כלום, חשפנית, כן?"

עדי: וזה שהיא עבדה בחוסר חשק, השפיע גם על הסכומים שהיא הרוויחה. היא לא התאמצה שיזמינו אותה ללאפ דאנסים, בטח שלא יזמה בעצמה, על חדרים אין מה לדבר, היא כמעט ולא עשתה. אז אחרי ארבע שנים וחצי, הגיעה משמרת אחת שבה ילנה החליטה שדי.

[הקלטה] ילנה: "בשלוש בלילה הייתי אמורה באותו יום לסיים בחמש, כי זה היה יום חמישי, נכנסתי לחדר הלבשה, החלפתי בגדים, יצאתי הביתה. כאילו, אף אחד לא ראה. במוצאי שבת הייתה אמורה להיות לי משמרת, לא הגעתי אליה, עד היום אף אחד לא התקשר לשאול איפה אני, מה? כלום, כאילו."

עדי: וככה ביום אחד זה נגמר. ילנה יצאה לדרך חדשה. אבל מהר מאוד היא גילתה שהיציאה מהעולם הזה לא פשוטה בכלל. היא ניסתה לחזור לעבודות צווארון לבן, מזכירות, אבל לא החזיקה מעמד.

[הקלטה] ילנה: "אני לא מצליחה לקום בבוקר למשרד. גם כשאני מצליחה לקום ואני מגיעה, אני לא מצליחה להתרכז. יש לי כל מיני הצפות כאלה מוזרות, ניתוקים. גם במלצרות אני לא מצליחה לתפקד. כואב לי כל הגוף, קשה לי. אין לי שום מסוגלות, כאילו, לחיות את החיים האלה בכלל."

עדי: מתוך המצוקה שלה, ילנה התקשרה למשרד הרווחה. היא ביקשה עזרה, בעיקר תמיכה כלכלית. ואחרי תקופה היא קיבלה טלפון. מספרים לה על עמותת "הופכות את היוצרות", שהמטרה שלה היא לסייע לנשים שיוצאות ממעגל הזנות. ילנה לא הבינה מה הקשר שלה לעמותה הזאת. היא בכלל הייתה חשפנית.

[הקלטה] ילנה: "ואני הולכת ל"הופכות את היוצרות" ואני אומרת להם, "תקשיבו, זה מרחב מתדרדר פה. יש פה זונות, אני לא רוצה להיות פה. אני לא קשורה בכלל". אומרות לי "בסדר, לנצ'קה, שבי פה רגע, תעשני סיגריה, הכל טוב". ואז אני באה, יושבת, ובאות לשבת איתי עוד בנות. מישהי מזנות רחוב, 30 שנה, עם סמים קשים וכל הוואג'רס. מישהי שבכלל אין לה קשר למעגל הזנות, מה הקשר שלה למעגל הזנות? היא הייתה במצלמות סקס. מה הקשר? מה הקשר? עוד מישהי ממכון עיסוי, מישהי ממכון ליווי, עוד מישהי שאין לה בכלל שום קשר לזנות, היה לה שוגר דדיז כל החיים, מה הקשר לזנות בכלל? אין קשר. ואז אנחנו מתחילות ככה לדבר ולפתוח כזה, את יודעת, סיפורי ילדות וכל מיני כאלה דברים, ופתאום מסתבר שהסיפור שלי והסיפור שלהם זה אותו סיפור! ובמשך כל השנים האלה אני כל הזמן ישבתי ואמרתי "אני מעולם לא חוויתי פגיעות מיניות בילדות", יותר מזה, הייתי אומרת "אני הדוגמה לזה שאפשר להגיע למעגל הזנות בלי שאבא שלי יפגע בי". ככה הייתי אומרת!"

עדי: ברגע שילנה התחילה להגיע למפגשים, התחילה לעבור טיפול, הכל חזר אליה. היא חזרה לילדות שלה, לסביבה שגדלה בה, ובעיקר לאבא שגדלה איתו.

[הקלטה] ילנה: "אבא שלי היה בן אדם מלא זימה, הוא היה נוהג לתלות את התמונות שהוא הכי אוהב מהמגזין "פלייבוי" על הקירות בבית. בעצם, לתת לי דוגמה על לנשים שהוא מעריץ מול הנשים שהוא נוהג להשפיל, כמו אמא שלי למשל, שהייתה מורה, עמיתות שלה לעבודה, השכנות שלנו, כל אישה נורמטיבית באשר היא, מבחינתו הייתה ראויה להשפלה. אבל את הנשים האלה מה"פלייבוי", הוא היה מעריץ. ובעצם זה היה מצב נורמלי ורגיל אצלנו בבית, שאני ילדה בת 6, יושבת מציירת, אבא שלי שומר עליי, ברקע סרט פורנו. על הדרך הוא גם מלמד אותי חשיבה ביקורתית. מי יותר יפה? למי יש יותר יפה? עם מי היית רוצה שאבא יהיה?"

עדי: כשהייתה רק בת 7, אבא שלה עזב. היא נשארה עם המשפחה של אמא שלה. את שנות הילדות ילנה העבירה עם הנשים במשפחה, בלי גברים סביבה, וכל מה שנשאר לה כמודל גברי הוא אותו אבא שגידל אותה עד גיל 7. הדברים שהוא אמר לה כילדה קטנה, הצורה שבה הוא דיבר על נשים, נשארו איתה. בגיל 10 היא כבר התחילה להסתובב ברחובות עם גברים מבוגרים ממנה, שהיום היא כבר מזהה כפדופילים, והם עשו כל מיני עסקאות עם ילנה. זה התחיל מזה שכמה מהם שילמו לה רק כדי שתשב לידם, אבל ככל שהשנים חלפו, הדברים שביקשו ממנה הלכו והקצינו. וילנה הדחיקה חלק גדול מהזיכרונות האלה. אבל כל אוסף הרגעים הזה, הזיכרונות מהילדות, הפגיעות, כולם פרצו לתודעה בתהליך ארוך שנמשך שנים, שילנה עברה בעמותה. לאט לאט היא חזרה לעמוד על הרגליים, היא קיבלה קצבת נכות, היא התחילה להתנדב עם בני נוער, ואז היא גם הבינה משהו. היא הבינה שהבחירות שהיא חשבה שהיא מקבלת, עד אותו שלב בחייה, בכלל לא היו בחירות.

[הקלטה] ילנה: "פתאום זה נהיה נורא ברור שיש פגיעה מינית, פדופילית, בגיל חד-ספרתי, שמורידה את הערך העצמי שלך לערך עצמי של זונה. ואז את מגיעה עם הטראומה המינית הזאתי לגיל ההתבגרות. בגיל ההתבגרות את פוגשת כל מיני אנשים שמתחילים איתך, ברגע שהם מתחילים איתך המוח תופס אותם ישר בתור אותו תוקף שתקף אותך בגיל חד-ספרתי, ואז את בעצם גם מגיבה באותו אופן. ואחר כך בושה ואשמה ותיוג חברתי של השרמוטה של השכבה, וזהו, ואין לך אופציה, כאילו. זהו, את… ככה את תופסת את עצמך. ולכן בגיל 18 את פשוט הולכת לזנות, כי את כבר עושה את זה מגיל 5."

עדי: כל העולם הזה של מועדוני החשפנות נראה לילנה אחרת לגמרי פתאום. זה כבר לא רק מקום שהיא שנאה לעבוד בו, זה הרבה יותר מזה.

[הקלטה] ילנה: "כמו שאני לא התכוונתי להגיע למעגל הזנות, ופשוט הלכתי להיות רק רק רקדנית וכל מיני כאלה, זה בעצם, זה מהווה פתח, מלכודת דבש, לתוך העולם הזה. ולכן לדעתי, מועדוני חשפנות זה הדבר הראשון שצריך להיסגר, חד משמעית."

עדי: באותן שנים, ילנה היא לא היחידה שמגיעה למסקנות האלה. וזה קורה מכל מיני סיבות. בהן פעילויות משטרתיות, סמויות ופשיטות על מועדוני חשפנות, שחושפות מה באמת קורה בין כותלי המועדונים האלה.

[הקלטה]

דני קושמרו: "המשטרה פשטה באחרונה על אחד ממועדוני החשפנות הגדולים בתל אביב. גלעד שלמור כתבנו, אנחנו מדברים על מה שהיה פעם "הקולוסיאום", והחשד הוא שלא רק מופעי חשפנות היו שם."

גלעד שלמור: "כן, נכון, דני. תראה, זה סוד גלוי שרבים ממועדוני החשפנות בישראל מפעילים בירכתי המועדון חדרים פרטיים, שם הלקוחות מקיימים יחסי מין עם החשפניות. זה למעשה מוקד החשדות נגד מועדון ה"פוסיקט" כאן מאחוריי. ביום שישי…"

עדי: ה"פוסיקט", היהלום שבכתר. המועדון הכי נוצץ, הכי גדול, הכי מפואר, הכי משגשג שפעל באותן שנים, הוא גם הראשון להסתבך. אחרי הפשיטה הזאת על ה"פוסיקט", במשטרה דיווחו על סחר ושימוש בסמים במקום, על תנאי העסקה פוגעניים, על העסקת שעות בלתי חוקיות ותיירות בלי אישור עבודה. ובעיקר, במהלך הפשיטה המשטרתית התגלו החדרים הפרטיים, ובתוכם קונדומים וחומרי סיכה. בשלב הזה, עיקר הפוקוס הוא על החדרים הפרטיים. הם שורש הבעיה. אלו לא דברים שלא היו ידועים לפני כן, אבל עכשיו כבר מדובר בממצאים שהמשטרה מצאה. ממצאים שמופיעים בדו"חות שחור על גבי לבן. ומהרגע הזה לא הייתה דרך חזרה. הגילוי של החדרים הפרטיים התחיל את עידן הפשיטות על המועדונים. בעקבות הפשיטות האלה, החדרים הפרטיים אמנם נסגרים. אבל ברוב המקרים הם פשוט הופכים לחדרים נסתרים מהעין, פועלים בהיחבא. המשטרה ממשיכה לבצע פשיטות, המועדונים חוטפים קנסות, כתבי אישום, אבל בסופו של דבר כל המועדונים ממשיכים לעבוד, לפעמים גם בלי רישיון.

[הקלטה] ילנה: "ואני אומרת "אוקיי, God damn it, מישהו צריך לעצור את זה". ואז כאילו אני מסתכלת מסביב ואני רואה - זאת יש לה ילדה, וזאת יש לה ילד, וזאת יש לה אבא, וזאת יש לה אמא, וזאת יש לה בעל. בקיצור, אני מבינה שאף אחד לא תדבר. ואני אומרת "אוקיי, אני אדבר.""

אלעד: חסות אחת, אחריה הסיפור של רבקה. אותם מועדונים, אבל חוויה אחרת לגמרי. ממש מיד חוזרים.

[חסות]

עדי: סיפור שני - רבקה.

[הקלטה]

עדי: "את רוצה להתחיל להציג את עצמך?"

רבקה: "קוראים לי רבקה עראמה, חשפנית לשעבר, אני בת 31, אני מאזור המרכז, אני אם חד-הורית."

עדי: "ומה את עושה היום?"

"היום אני בעיקר משקיעה את עצמי ב-"Only fans". לפעמים גם עובדת קצת במצלמות. מצלמות סקס, למישהו שלא הבין." [צוחקת]

עדי: תכירו את רבקה, נפגשנו בבית שלה במרכז הארץ. ואיך שנכנסים לדירה שלה, הדבר הראשון שרואים הוא עמוד לריקוד שניצב באמצע הסלון, מחובר לתקרה ולרצפה, אי אפשר לפספס. היא בחורה מצחיקה מאוד, תזזיתית, בטוחה בעצמה, ואין לה בעיה לדבר על כלום. הכל על השולחן.

[הקלטה] רבקה: "אנחנו משפחה גדולה, תשע אחים, אני באה מבית חרדי לשעבר. גדלתי גם במסגרת חרדית מאוד מאוד נוקשה, זאת אומרת, הייתי בבית ספר כזה דוסי, "בית יעקב", כאילו, אשכנזי. אז כאילו היינו ממש הולכות עם גרביונים וחצאיות וצווארון עד למעלה, והיו ממש מקפידים איתנו. בגיל 16 ככה התחלתי לחזור בשאלה, אז ככה, בהדרגתיות". [צוחקת]

עדי: מאז שהיא הייתה צעירה, רבקה קפצה מדבר לדבר, לא נשארה במקום.

[הקלטה] רבקה: "עבדתי בלא מעט עבודות, זאת אומרת, ניסיתי. עבדתי במאפייה, עבדתי ב… דיילת, הייתי מדריכה בקהילה טיפולית לחלופות מעצר, נוער בסיכון, ניסיתי לעבוד בשירות לקוחות, עד היום אני מקללת אותם [צוחקת]. ניסיתי, נראה לי, כמעט הכל. כל העבודות המזדמנות האפשריות".

עדי: היא ניסתה, אבל שום דבר לא תפס. משהו הרגיש לה לא נכון.

[הקלטה] רבקה: "קודם כל, לא מתאים לאישיות שלי בכלל עבודה שהיא כזאת שגרתית, זאת אומרת, לא תואם את האופי שלי לעבוד משמונה עד חמש. גם לא מתאים לי, וגם, זה הכל תלוי גם בכמה מרוויחים, אין מה לעשות, הכסף זה הצופר בחיים. [צוחקת]"

עדי: בתוך כל החיפוש העצמי הזה, בגיל 22 רבקה התאהבה ונכנסה לקשר שנמשך שנתיים. די מהר, היא גם נכנסה להריון. בגיל 24 היא כבר הייתה אמא לתינוקת. היא ובן הזוג נפרדו והחליטו לגדל את הילדה בשיתוף, אבל בנפרד. וכשחופשת הלידה הסתיימה, רבקה הייתה צריכה לקבל החלטה.

[הקלטה] רבקה: "אז אמרתי לעצמי, מה אני עושה? כאילו, לא בא לי לחזור לעבוד עוד פעם בעבודות מזדמנות, וגם עכשיו שאני אימא אז השעות שלי הרבה יותר מוגבלות. ואז אמרתי לעצמי, יאללה, די, אני לא חוזרת לעבוד בעבודות האלה, אני חייבת למצוא משהו שאני גם אוהבת וגם מרוויחה טוב. וחיפשתי, אמרתי, אני אוהבת לרקוד, חיפשתי משהו עם ריקוד, כתבתי בגוגל, וככה קפץ לי."

עדי: המועדון הראשון שרבקה נתקלה בו באינטרנט נקרא אז "מועדון הבורסה", ברחוב טברסקי בתל אביב. אז היא החליטה לנסות. היא הגיעה למועדון למשמרת ראשונה ביום חמישי, הערב הכי עמוס בשבוע, וכמי שגדלה במסגרת חרדית, לקח לה רגע לעכל.

[הקלטה] רבקה: "כאילו, בהתחלה הרגשתי ממש, הרגליים שלי עוד שנייה רצות לבד. כאילו אין לי שליטה על הגוף שלי, כאילו אני פשוט בורחת למעלה, מתלבשת והולכת. אז הרגשתי לא נעים, כאילו, פעם ראשונה מול כל כך הרבה גברים, חצי עירומה, כאילו. אפילו, לא זוכרת, לא הייתי אפילו בים עם ביקיני, כאילו."

עדי: באותו ערב המועדון היה מפוצץ, ובחצי שעה הראשונה רבקה רק עמדה והסתכלה מהצד, במבוכה. ואז פנה אליה אחד הגברים במועדון. הוא הציע לה רק לשבת ולדבר, בלי לאפ דאנס, בלי כלום. אחר כך היא כבר התחילה להשתחרר, עשתה לאפ דאנסים, הרגישה בנוח, ואותו ערב שהתחיל עם תחושות מעורבות, הסתיים בשבע בבוקר, למרות שזה בכלל לא הרגיש לה ככה.

[הקלטה] רבקה: "עבר מהר, ותכלס היה לי גם כיף, היה לי ממש כיף. אם אני מסבירה את זה לבחורה שכאילו במונחים שלה זה דייט, נגיד, אז כן, כאילו דייט כיפי כזה, שכאילו נורא כיף לך, ואת… מבחינתך נשארת איתו עד הבוקר, אם אין לך לאן לרוץ, כאילו כזה. הרגשתי שכאילו… הגוף זה לא הדבר היחיד שכאילו, באמת, האישיו היחיד כאן שבאמת סוחף את האנשים. זאת אומרת, התשומת לב, הוייב, האנרגיה, זה מה שבעצם מחבר אותם יותר, ויותר רוצה להשאיר אותך יותר זמן, וזה היה נורא נעים לגלות את זה."

עדי: כבר אחרי הערב הראשון, לרבקה זה ברור. העבודה הזו מתאימה לה כמו כפפה ליד. היא התחילה לעבוד שם באופן קבוע, תחת השם "ג'סיקה", והעבודה שלה כבר נראתה אחרת משל ילנה. הפשיטות המשטרתיות הכניעו את המועדונים בשלב הזה, ורוב החדרים הפרטיים נסגרו, מה שאומר שהדרך של רבקה להרוויח כסף במשמרות הייתה לאפ דאנסים. בלילות, כשהיא הייתה יוצאת לעבודה, אמא שלה באה לשמור על הילדה, ביום, רבקה בילתה עם הבת שלה, והיא מאוד נהנתה מהעבודה במועדון, היא הייתה בעננים.

[הקלטה] רבקה: "באמת, לפני כן כמעט ולא היה לי חברים בחיים שלי, זאת אומרת, היו לי אולי מעט מאוד, ובעיקר גברים, פחות נשים. רק בעבודה הזאת, איכשהו, באמת, מצאתי את עצמי מתחברת לנשים ומעריכה נשים יותר. זאת אומרת, היום יש לי כמה חברות שהן חשפניות, וזה קשר מאוד מאוד עמוק ואחר ממה שהיה לי אי פעם. וגם, לא יודעת, חשפניות זה עם כיפי."

עדי: רבקה לא לבד. דיברתי עם הרבה נשים בשנה האחרונה שעבדו במועדונים בשנים שונות. חלק מהן אמרו את אותם דברים. הן סיפרו על העבודה במועדונים כג'וב החלומות שלהן.

[הקלטה] רבקה: "כן, זה ביטחון כלכלי, זה שאני יודעת שאני יכולה לממן לעצמי מה שאני צריכה, בלי להיכנס למינוס, בלי להתחנן לבנקאים שיתנו לי. כאילו, בעבודה הזאת… באמת, לא הייתי במינוס בחיים שלי כשהייתי חשפנית. זאת אומרת… וזה נתן לי תחושה של ביטחון, זה מה שתמיד רציתי להרגיש."

עדי: זאת הייתה תקופה טובה בשביל רבקה, אבל היא גם הייתה קצרה. כי בשנת 2019, שנתיים אחרי שרבקה התחילה לעבוד כחשפנית, הגיעה החלטה דרמטית. game changer. פרקליטות המדינה הודיעה על הנחיה חדשה לפיה הלאפ דאנס, הריקוד עצמו, כן? מוגדר כמעשה זנות ואסור בחוק. מעכשיו, מועדון שמתקיימים בו לאפ דאנסים נחשב לבית בושת. החידוש המרכזי הוא שעכשיו יש למשטרה כלי יעיל. כלי שמקל עליה לסגור את המועדונים בעילה שניתנו שירותי זנות במקום. וככה ישראל הפכה להיות בין המדינות הבודדות בעולם, להגדיר לאפ דאנס כזנות לכל דבר. וזה קרה אחרי מאבק עיקש שהובילו ארגוני הנשים. בראשם - "המטה למאבק בסחר בנשים ובזנות".

[הקלטה] רבקה: "כן, כאילו היה דיבור על זה באוויר שהפמיניסטיות מתנגדות וזה… וכל מיני הפגנות שהן עושות, אבל לא חשבתי שזה יגיע לידי ביטוי כל כך מהר, שכאילו, באמת יהיה שינוי מהותי. כאילו, פתאום יגידו לנו "אתן לא רוקדות יותר על הברכיים של הגברים"."

[מוזיקה]

עדי: סיפור שלישי - פמיניסטיות מול פמיניסטיות.

מהצד האחד של המאבק הזה עמדה ילנה, שהפכה לדמות מרכזית, מובילת המאבק במועדונים.

[הקלטה] ילנה: "וכאילו, ואני התחברתי עם "המטה למאבק בסחר בנשים ובזנות", מי שהייתה אז המנהלת שלו ניצן כהנא, ואנחנו ביחד יוצאות לתקשורת ומוציאות מלא כתבות ועושות מלא דברים."

[הקלטה]

רפי רשף: "ילנה דיווין חוותה על בשרה במשך 4 שנים את היחס המשפיל מצד אותם לקוחות. היא הייתה חשפנית במועדון לילה, שלום לך".

ילנה: "ערב טוב, רפי."

[הקלטה] ילנה מתראיינת למדיה: "נכנסתי לרצף הזנות בגיל 10, בבגרותי עבדתי ברוב מועדוני החשפנות בתל אביב, עד שניצלתי בזכות ארגוני הסיוע הקיימים".

עדי: הראיונות, הכתבות, ההופעות של ילנה בתקשורת היו רבים ואפקטיביים. היא הצליחה להשפיע על השיח בפוליטיקה, בתקשורת, ברשתות. ועם הזמן נוצרה תנועה כזאת של ילנה, חברות כנסת, ארגוני נשים, כולן מגדירות עצמן פמיניסטיות. הן קראו לשינוי נורמות חברתיות, לסגירה של מועדוני החשפנות כדי להגן על נשים מפני ניצול, מפני פגיעות מיניות.

[הקלטה] ילנה: "כאילו זה פשוט לא מוסרי, זה משהו שהחברה לא יכולה להרשות לעצמה".

עדי: מהצד השני של המאבק, חוץ מחברות כנסת מעטות, עמדו בעיקר חשפניות. גם הן הגדירו עצמן כפמיניסטיות. והן זעמו. הן קראו לזכות האישה על גופה, גם אם היא בוחרת לעסוק בחשפנות. הן דרשו להמשיך לעבוד, להשאיר את המועדונים פתוחים, במטרה להגן על נשים.

[הקלטה] רבקה: "חשוב לי שיהיה חופש לנשים לעשות מה שטוב להן ומה שהן רוצות, וזה המסר שחשוב לי שיהיה. כאילו, שמבחינתי, מדובר כאן באוטונומיה על הגוף שלנו, בכלל, כל היחס לנשים. אני חושבת שבאמת, הכוח של האישה זה שמותר לה לעשות מה שהיא רוצה, וזה כולל להשתמש בגוף שלה."

עדי: מאבק החשפניות נגד הסגירה לא ממש הצליח. ההכנסות במועדונים ירדו משמעותית, וכשבכל שני ורביעי יש פשיטה, או אפילו סגירה של המועדון לכמה חודשים, זה הפך לבלתי נסבל עבורן. זהו, תעשיית מועדוני החשפנות הייתה בתהליך קריסה. רבקה בעצמה ניסתה, היא לא ויתרה. היא עברה בין המועדונים. בכל פעם שסגרו באופן זמני מועדון אחד, היא עברה לאחר, לזה שעדיין פתוח. עד שהגיעה ל"פוסיקט", שבשלב הזה, עבד כמעט שנתיים בלי רישיון. ושם היא עבדה כמעט שנה, ברקע המאבק בשיאו. והראשון ליפול היה הסמל, הגדול מכולם, מועדון ה"פוסיקט".

[מוזיקה]

עדי: תופתעו לשמוע, הגורל של הפוסיקט בכלל לא הוכרע על ידי הרשויות. מי שסגר אותו זה בכלל בעל המבנה, שהחליט לא להאריך את החוזה של המועדון הכי גדול בישראל. ורבקה זוכרת את הרגע הזה, היא סוחבת אותו עד היום.

[הקלטה]

עדי: "איך הייתה הסגירה של ה"פוסיקט"?"

רבקה: "אוי, עצובה. היה לנו יום, כאילו, לפני כן להיפרד. כאילו, אז ידענו שזה המשמרת האחרונה שלנו. וזה היה מה זה… כל הערב כזה עבדנו רגיל, אבל בסוף כזה זה היה קורע את הלב, לראות את הבעלים בוכה ממש, מתאבל כאילו, כי זה עסק של שנים, זה כמו בייבי כזה. וכאילו, כן, זה היה לא פשוט. אני זוכרת כולנו התחבקנו אחת עם השנייה, וכל אחת אמרה לאחת השנייה דברים, וזה היה מרגש."

עדי: ביום שנסגר הפוסיקט, אחרי מאבק ארוך של ארגוני הנשים, נעשה Shift. המטרה הזאת, להביא לסגירה של כל המועדונים, נראתה פתאום אפשרית.

[הקלטה]

דני קושמרו: "מיכל, המשטרה מודיעה היום על סגירתם של שלושת מועדוני החשפנות הגדולים בתל אביב, נפל דבר".

מיכל: "כן, דני, זה באמת צעד משמעותי לקראת הסוף של מועדוני החשפנות בישראל. שלושת המועדונים…"

עדי: בפברואר 2020, המשטרה הוציאה צווי סגירה, שימו לב, ללא פחות משלושה מועדונים גדולים בתל אביב, בלילה אחד. ה"בייבי דולס", ה"שנדו", איפה שילנה עבדה שנים קודם, וה"גוגו", המועדון שרבקה עבדה בו.

[הקלטה] רבקה: "עבדתי בבורסה, זה נסגר, עבדתי ב"פוסיקט", נסגר, ל"גוגו"… ב"גוגו" עבדתי ואז זה נסגר, כאילו."

עדי: הכל קרה נורא מהר, נשים שעבדו במועדונים הופתעו מהצעד הזה. כמה מהן נלקחו מהמועדון והעבירו את הלילה בתחנת משטרה. וככה בבת אחת, נשים רבות נשארו בלי עבודה. רובן נשים צעירות, אמהות, לאו דווקא עם עורף כלכלי שיכול לתמוך בהן. תוסיפו לזה את העובדה שבגלל שהכל משולם בשחור, אישה יכולה לעבוד שנים במועדון ולא להיות זכאית לדמי אבטלה. בקיצור, טלטלה אדירה. הקרקע נשמטה מתחת לרגליים של נשים רבות. והן כעסו מאוד, בעיקר על ארגוני אנשים.

[הקלטה]

מפגינה במגפון: "חשפנות זה אומנות!"

קהל: "חשפנות זהו אומנות!"

מפגינה במגפון: "זכותנו על גופנו!"

קהל: "זכותנו על גופנו!"

מפגינה צועקת במגפון: "איך בלילה אחד העיפו מעל 200 בנות מכל מועדוני החשפנות בתל אביב ולקחו את העבודה לאמהות?"

[הקלטה] רבקה: "תחושות נוראיות. הפמיניסטיות האלה אומרות שזה ניצול. אני אומרת לה "מה זאת אומרת הן אומרות שזה ניצול? למה הן לא באות לפה לשאול אותנו מה אנחנו מרגישות? מה אנחנו חושבות?" והן לא עשו את זה. ואז אני הבנתי שהכל צביעות, כי אם באמת אכפת להן, הן לא יבואו, ישבו וידברו איתנו, ויחשבו איך הן עוזרות לנו? זו צביעות אחת גדולה, הסגירה של המועדונים היא לא כי היא באמת מתוך דאגה לנשים."

עדי: מהצד השני, ארגוני הנשים, וגם ילנה, היו בעננים. הן הרגישו שהמדינה עשתה את הצעד הנכון אחרי כל כך הרבה שנים של מאבק. וחשוב להגיד, זה לא שהן רצו לפגוע בנשים שעובדות במועדונים. מבחינתן, זה הצעד הנכון. זה הצעד שימנע ניצול, זנות ופגיעות מיניות.

[הקלטה] ילנה: "עשיתי סגירת מעגל, ובעיקר ובעיקר הרגשתי, וזה משהו שאני כאילו, וואו, אני סוחבת את זה עד עכשיו, את התחושה הזאתי, שהילדות שגדלות עכשיו לא יגדלו באותה מציאות שאני גדלתי. כאילו, וואי, זה כמה זה קריטי מבחינתי. כמה זה חשוב לי."

עדי: בספטמבר 2020 הגיע המסמר האחרון בארון הקבורה של המועדונים בתל אביב. כי אחרי הצעדים בשטח שבאו לתקן את עוולות העבר, עיריית תל אביב הפיצה מסמך מדיניות שקובע איך ייראה העתיד. המסמך הזה אמר שהעירייה החליטה לא לאשר עוד פעילות של מועדוני חשפנות בעיר. גם מועדונים שהיה להם רישיון, ברגע שהוא פג, הוא לא יחודש. המשמעות של ההחלטה היא שעיריית תל אביב כבר לא מתייחסת לקיום חדרים או ללאפ דאנס כבעיות נקודתיות, אלא היא אומרת בצורה ברורה - אנחנו נגד חשפנות.

והיו ניסיונות לאתגר את הקביעה הזאת. אחרי הלילה שבו נסגרו המועדונים, הם מתחילים להיפתח מחדש, בלי רישיון. אבל את הגלגל לא ניתן היה להחזיר לאחור. הפעם עיריית תל אביב והמשטרה כבר דבקות בעמדה שצריך לסגור את המועדונים, והן גם מוכנות להיות אקטיביות יותר כדי לגרום לזה לקרות. והמועדונים האחרונים נסגרו בזה אחר זה.

[הקלטה] רבקה: "אין עכשיו, אין בכלל. כל המועדונים בתל אביב סגורים, אין שום מועדון."

עדי: אחרי שהמועדונים נסגרו, כל אחת מהנשים שעבדו בהם קיבלה את ההחלטות שלה. חלק עברו לעבוד באופן פרטי במסיבות רווקים, חלק עברו לזנות, חלק למצלמות סקס, חלק ל-"Only fans", חלק יצאו מהעולם הזה ולא הסתכלו לאחור. רבקה עד היום מסרבת להשלים עם המציאות הזאת. וכמו ילנה, שראתה בסגירת המועדונים מטרה ששווה להיאבק עבורה, ככה גם רבקה, שמתראיינת לתקשורת ומגיעה לוועדות בכנסת, להעביר את המסר ההפוך, המסר שלה.

[הקלטה] רבקה: "דווקא בגלל שיש לי ילדה, אני יותר מרגישה שיש לי שליחות שהבת שלי תגדל לתוך עולם שמקבל אותה כמו שהיא, שלא משנה מה היא תחליט להיות בחיים שלה, זאת אומרת, שיהיה פה מקום בריא וכבוד לנשים. מבחינתי, אין כבוד לנשים ברגע שככה מתייחסים לנשים. שנשים הן לא מספיק טובות לתפקידים מסוימים, שלא מספיק יכולות להחליט על עצמן, לא רואים אותן כנשים מועצמות כשהן בוחרות במשהו."

עדי: רבקה כבר לא עובדת במועדונים. היא עברה לעבוד במצלמות סקס ולמכור תוכן מיני ב-"Only fans". אז היא ממשיכה לעבוד בתעשיית המין ומפרנסת ככה את הבת שלה, שהיום בת 8. דיברתי איתה לא מזמן. היא סיפרה לי על חוסר חשק לעבוד בגלל המלחמה, אבל הופתעתי כשהיא סיפרה לי שהיקף העבודה לא ירד. הלקוחות אותם לקוחות, פשוט הכל נראה קצת אחרת עכשיו. לדוגמה, היא מקבלת שיחות ממילואימניקים בשטחי כינוס או מגברים בחברה הערבית, שיחות, שאתם יכולים לשער, מכילות בתוכן מורכבויות משלהן, כאלו שלא הורגשו לפני המלחמה.

ילנה מצידה ממשיכה להיאבק. עכשיו כשמועדוני החשפנות בתל אביב סגורים, הפוקוס שלה עבר למאבק בזנות. היא פועלת כאקטיביסטית, כמרצה, היא מספרת את הסיפור שלה כדי להביא לשינוי.

[הקלטה] ילנה: "אני אהיה פה בעולם הזה, לא יודעת, 40, 50, 60, 70, 120 שנה, אוקיי? אבל העולם הזה ימשיך להתקיים הרבה אחריי [צוחקת]. והשינוי התפיסתי, שאולי אני אצליח לעשות, יתקיים הרבה אחריי, אוקיי? ואם אני יכולה לעשות משהו כדי שכל הילדות שגדלות עכשיו לא יעברו את מה שאני עברתי, אז וואו! אז ל-60, 70, 120 שנה שלי יש משמעות, כאילו. זה מה שחשוב מבחינתי."

[מוזיקה]

עדי: ואני, אני העברתי שנה שלמה של התעמקות, אפשר לומר אובססיבית, בנושא הזה של ניסיון לענות על השאלה הזאת. האם מועדוני החשפנות הם מקומות שמובילים לניצול מיני של נשים, או שאולי דווקא מאפשרים להן חופש? ניסיתי להגיע לאיזושהי תשובה אחת לשאלה הזאת, אבל אני מודה, נכשלתי. מה שכן, הבנתי שהחיים עצמם לא מתרחשים בוועדת כנסת בירושלים, ואי אפשר להבין באמת מה זה מועדון חשפנות מקריאה של איזה שרשור בפייסבוק. היחידות שיודעות באמת מה קרה שם באותן שנים, הן הנשים עצמן. ואם מקשיבים להן, בדברים של כולן יש היגיון. לשאלה אם המצב היום טוב משעה בעבר, יש כל מיני תשובות, וזה תלוי בסיפור שלך. בסופו של דבר, שתי הנשים האמיצות והכנות שהתראינו כאן, ילנה ורבקה, וגם כל הנשים שדיברתי איתן בשנה האחרונה, כולן נאבקות על הטוב ביניהן. וצריך להקשיב להן, ולעשות את זה בחמלה, בלב פתוח, ובלי שיפוטיות.

אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12. תודה רבה לעדי חצרוני, וכמובן לכל הנשים והאנשים שהשתתפו וסייעו בהכנת הפרק הזה. העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה שירה אראל, דניאל שחר ודני נודלמן. על הסאונד יאיר בשן, שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם בשבוע הבא.

[חסות]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה