אחד ביום - הגיבורים של עובדה: על מצלמות ומלחמות

איתי אנגל, כתב תוכנית התחקירים עובדה, שסיקר את המקומות המסוכנים בעולם, הגיע באפריל האחרון בסרטו ״החמ״ל הסודי של מטולה״, לשטח האש שנמצא ליד הבית, בצפון הארץ. הפעם, איתי אנגל מדבר עם שלומי אפריאט, צלם החדשות הוותיק וגם תושב מטולה - שפתח עבורו את שערי אותו חמ"ל סודי - על התיעוד מתוך לבנון והפציעה שכמעט גרמה למותו, על איך חצה את כל העולם כדי להגיע לקלטת חטיפת שלושת החיילים בגבול, ועל הפעם שבה נסראללה הזכיר את שמו באחד מנאומיו. זהו הפרק השלישי בסדרת ״הגיבורים של עובדה״.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 25/11/2024.

[חסות]

[מוזיקת רקע]

אלעד: היום יום שני, 25 בנובמבר, ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני אלעד שמחיוף, ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום, בכל יום.

כבר הרבה שנים שאיתי אנגל נוסע למקומות הכי מסוכנים בעולם. הוא עשה כתבות וגם אנחנו דיברנו איתו כאן על עיראק, על אפגניסטן, על אוקראינה, על קוסובו. אנגל, וזה הקטע שלו, נכנס לקו האש, ל-no man's land, למקומות הרחוקים, כדי להביא לנו משם את התמונות ואת הקולות. ואז בחודש אפריל, במסגרת תוכנית התחקירים "עובדה", אנגל נסע למטולה.

פתאום הקולות, התמונות, ה-no man's land, פתאום זה כבר לא במקום רחוק. זה אצלנו. הוא ביקר שם, וקצת אחר-כך גם עבר לצד השני של הגבול, נכנס ללבנון.

אז הפעם בסדרה המיוחדת שלנו, "הגיבורים של עובדה", איתי אנגל מדבר עם שלומי אפריאט. שלומי הוא צלם ותיק, עובד גם אצלנו ב"חברת החדשות", לחם בעבר בלבנון, כמעט מת שם, ולענייננו, הוא גם תושב מטולה. ושלומי הוא זה שהכניס את אנגל אל הבונקר של מטולה, למפגש עם תושבים שלמרות הכל, החליטו להישאר ולהילחם על העיר.

אז הנה איתי.

[הקלטה - קרב בבית בלבנון]

לוחם א': "חכה, חכה, חדל! ירית בארון?"

לוחם ב': "כן."

לוחם א': "ירית? חכה. שאף אחד לא יבוא מהחדר השני."

[קולות ירי]

לוחם ב': "בוא, בוא רגע, אני צריך פה עוד קנה."

לוחם א': "אני איתך, אני איתך."

לוחם ב': "הארון הכחול."

לוחם א': "בארון הכחול?"

לוחם ב': "בצד ימין יש שמה מישהו ודאי, שמעתי עוד קולות."

לוחם א': "איזה? רגע, רגע, שנייה."

לוחם ב': "בצד שמאל, הארון הכחול, מולך."

לוחם ג': "הארון הכחול."

לוחם ב': "שמעתי עוד רעשים, יש עוד רעשים."

[קולות ירי]

[מוזיקה דרמטית]

איתי: הקולות של קרב בלבנון שתיעדתי לפני שלושה שבועות. כפר חולא. מחבלים של חיזבאללה מסתתרים ויורים עלינו מתוך ארונות, מקררים, פירים של מנהרות. בשבועות האלה, לוחמים שלנו נפגעים בכפר הזה, ויום אחרי שיצאתי משם חמישה נהרגו. וכל זה קורה לא רחוק מהבית של האורח שלי באולפן. והאורח הזה הוא כל-כך הרבה דברים, אבל לפני הכל, הוא תושב מטולה. נולד בקריית שמונה, רוב שירותו הצבאי העביר במלחמה בלבנון, אחר-כך כצלם תיעד בתוך לבנון.

כשחטפו לנו חיילים בגדר הגבול, התקשרו אליו מתוך לבנון כדי להציע לו את קלטת החטיפה. אפילו נסראללה, באחד הנאומים שלו, הזכיר את שמו ואיים עליו.

הוא גם זכה בפרס הכי נחשב בעולם לתיעוד תחת אש.

ולחשוב שבתחילת דרכו הוא בסך הכל רצה [פאוזה] לצלם דוגמניות…

שלומי אפריאט, שלום.

שלומי: שלום שלום.

איתי: אתה יודע, כשאני חושב על זה, אתה החבר הכי "מופצץ" שלי. [צוחק קלות]

שלומי: וואי, זה נשמע לא טוב.

איתי: כי זה לא טוב. אני רציני, לא רק בישראל. גם כשאני חושב על אנשים שאני מכיר בסוריה, בוסניה, אוקראינה, קונגו, אפגניסטן - אין לי חבר שמילדות מתמודד עם חדירת מחבלים בבלוק שהוא גר, קטיושות, טילים, כטב"מים ליד הבית, קרבות שריון בלבנון, ועכשיו במיוחד, הקולות האלה. אני הקלטתי אותם ליד הבית שלך בסרט שעשינו בעובדה מוקדם יותר על מטולה, שמטווחת יום-יום כבר יותר משנה.

[הקלטה]

ראש מועצת מטולה, דוד אזולאי: "תיזהר, אתה חשוף. הם ירו מפה, מהכפר. כן, פה, אתה רואה? משמה אנחנו חוטפים."

הודעה בקשר: "תחנות מטולה, להיכנס למרחבים מוגנים במיידי. מי שנמצא בעמדות - להתמגן, מי שבבית - לא לצאת."

דוד אזולאי: "מטורף."

[קולות פיצוצים]

איתי: עכשיו, זה מצב בלתי-נתפס. אתה יודע, כששוחחתי עם כל חברי כיתת הכוננות שנשארו במטולה, כולם היו בדעה נחרצת, שחייבים את המבצע הזה, את המלחמה הזו בלבנון, להיכנס בכל הכוח נגד חיזבאללה. אז הנה, עכשיו המלחמה הזו מתרחשת, ומגדירים אותה "המלחמה כדי להחזיר את תושבי הצפון הביתה".

שלומי: לא, לא, זה אני לא…

איתי: שזה לכאורה הדבר שהכי רציתם, אבל הנה, אתה…

שלומי: לא. אל ת…

איתי: אתה לא נראה מרוצה מהתואר הזה.

שלומי: תקשיב, אני זוכר את עצמי, בצעירותי, במלחמת לבנון הראשונה. שקראו לה מלחמת של"ג.

איתי: שלום הגליל.

שלומי: שלום הגליל. למה שלום הגליל? למה? זו מלחמה של מדינת ישראל, למה אני צריך לס… כמו עכשיו, צה"ל נכנס לדרום לבנון כדי שהעקורים יחזרו חזרה הביתה. זאת אומרת, צה"ל נכנס ללבנון כדי שאני אחזור חזרה למטולה? לא. צה"ל נכנס בלבנון, כי כל מדינת ישראל נמצאת באיזשהו סוג של מלחמה. נכון, אני גר שם, אני גר… אני חושב שזה המקום הכי יפה במדינת ישראל, מטולה. זה המקום הכי פסטורלי, אוקיי? לא אוהב את העניין הזה שעכשיו צה"ל נמצא שם בגלל שאנחנו צריכים לחזור חזרה הביתה. לא, זה לא נכון!

איתי: כי אתה מרגיש שזה איזה משקל עליך?

שלומי: עליי.

איתי: על תושבי הצפון.

שלומי: ממש ככה.

איתי: מה שמתרחש בלבנון ונפגעים שלנו בלבנון בגלל ההגדרה הזאת?

שלומי: ממש ככה.

איתי: זה עבורך, עבורכם.

שלומי: ממש ככה. אני לא רוצה שמישהו ייפגע שם, שכאילו אני צריך לחזור הביתה. אחד שלא ייפגע שם בשביל שאני אחזור הביתה. אחד! זה העניין.

איתי: בוא נתחיל בהתחלה. ילדות בקריית שמונה. ספר לי על השיכון, ספר לי על המשפחה.

שלומי: קריית שמונה, אנחנו עשרה אחים ואחיות בבית. גדלנו, נולדנו בשיכון ד'.

[הקלטה]: ילדים שרים: "עם קרניים על הראש, איזה כובע הוא יחבוש, עם קרניים על הראש כובע לא יוכל לחבוש…"

[מוזיקת רקע]

שלומי: שכונה מדהימה, מול בית-ספר קורצ'אק.

איתי: זו ילדות כיפית, קריית שמונה?

שלומי: מאוד. מאוד.

[הקלטה] גבר שר: …"אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזַּמַן הַזֶּה"…

שלומי: כל משפחה שם, כל משפחה, זאת אומרת, אתה גר בבלוק - כולם אחים שלך, אחיות שלך.

איתי: זה קהילה, כולם עם…

שלומי: זה משהו שהוא מדהים. עד היום אתה בקשר עם אותם אנשים שמבחינתך, זה גדלת עם משפחה אחת.

איתי: סליחה על השאלה. זאת אומרת, גם ביום, כמו לא מזמן, שנהרגים שני תושבים של קריית שמונה. אתה יודע מי הם?

שלומי: אני יודע מי הם.

איתי: זאת אומרת, מכירים.

שלומי: אני יודע, הם בנים של.

איתי: כן.

שלומי: בנים של. זאת אומרת, אתה יודע, זה כמו… אתה מכיר את זה, איתי. היינו בימים קשים כשיש נפילות בקריית שמונה או כזה דבר. אתה עומד בנקודה מסוימת, אתה מצלם את הנפילה, אתה אומר: "זה הבית של…" זאת אומרת, יש פה איזשהו עניין של כולם היו קשורים להכל. זאת אומרת, אתה מבין, יודע ומכיר את המשפחה שאתה בה נמצא. גם כשעברנו למטולה זה אותו דבר. בקריית שמונה…

איתי: אבל רגע, רגע. עוד קריית שמונה, בעצם כבר כשאתה ילד…

שלומי: [מגחך] כבר כשאתה…

איתי: זה קטיושות, זה חדירת מחבלים…

שלומי: אוקיי.

איתי: ואבא שלך, איש הג"א - מסתובב עם מדים, מסתובב עם רובה, זאת אומרת, זאת המציאות מגיל אפס.

שלומי: תראה, אני זוכר את זה, כשאבא שלי היה עם איזה "עוזי", וכשקורה משהו, היה לובש מדים, ויוצא החוצה לרחוב. ככה הם היו - איזה, כמה? חמישה, שישה כאלה בכל בלוק, שיוצאים החוצה. זה מה שהם עושים. מה הם עושים? לא יודע. זה מה שזה היה.

חדירת המחבלים בשנת 1974 בקריית שמונה. זה היה באפריל, פסח. אנחנו, אבא שלי בנה בית. עברנו לבית החדש ביום ראשון, יום שני ליל סדר, יום חמישי נכנסו המחבלים לתוך הבניינים האלה, אחד הבניינים שלנו.

[הקלטה] אורי גולדשטיין: "וזהו החדר שבקומה הרביעית, כאן התבצרו המרצחים, ומכאן ירקו אש לכל עבר, עד שהמוות הכריעם בהתפוצצות אדירה".

שלומי: אני אומר לעצמי: "אוי ואבוי, אם היינו שם". עשרה ילדים באיזה בית של שלושה חדרים, אתה יודע, סלון ועוד שני חדרים. היינו בחדר אחד כל הילדים, שכל אחד ישן בפינה מסוימת בתוך הבית. זה… חיינו את זה כל הזמן. עכשיו, אתה יודע, כל ההרוגים שהיו שם, זה חברים שלך מהכיתה. זה ה… כל אחד יש לו את החבר שלו. אתה מעורב בזה בצורה הכי-הכי-הכי קשה שיכולה להיות.

שלא נדבר על זה שבעצם מאז שאני זוכר את עצמי עם אבא שלי זכרונו לברכה, שהוא קנה איזה מצלמה מאוד-מאוד מקצועית.

איתי: או!

שלומי: אה! [צוחק]

איתי: הייתה לו מצלמה, שזה לא כמו היום, שלכל ילד יש מצלמה.

שלומי: לא, מה, תקשיב, מצלמה כזאת זה רק ל…

איתי: אז זה גם היה יקר, בעצם.

שלומי: מצלמה כזו זה רק לצלמים מקצועיים, שהיית הולך אליהם לסטודיו באיזשהו צורה, מצלם, ואחרי חודש מגיעים לך תמונות. משהו בסגנון, כי הרי לא מפתחים כל רגע. מפתחים רק ב…

איתי: זאת אומרת, גדלתם עם רעיון של צילום.

שלומי: צילום. וזה, מאוד אהבתי את זה כי…

איתי: מה זאת אומרת? הלכתם, התלבשתם יפה ועשיתם תמונה…

שלומי: אה, בדיוק. יש לנו תמונות כאלה, שאנחנו מתלבשים בערבי-חג וביום שישי וכזה, הולכים לגן ומצטלמים תמונות כאלה ואחרות. מעבר לזה, אבא שלי מצלם כל הזמן… הוא בנה את חצי הצפון, כן? והוא היה מצלם כל הזמן את הבתים או את הבניינים שבנו אותם, מהיסוד עד לזה. ולראות את קריית שמונה, שאתה רואה פחונים והיום זה בניינים, זה מדהים לראות את זה. אני מאוד אהבתי את העניין של התיעוד של הדבר הזה, ולדעתי זה מה שהכניס אותי למקום הזה של לצלם.

איתי: או! אז הצילום, זה מה שאני רוצה להתמקד בו, כי הוא יזרוק אותך תכף למחוזות מטורפים של חיים ומוות. אז ברשותך, אני מדלג על קריירה צבאית די מרשימה שהייתה לך כלוחם במלחמת לבנון הראשונה. המג"ד שלך, עמירם לוין, שחילצת אותו מטנק בוער בקרב, הוא רצה שתישאר בצבא, תהיה קצין, תפקד על חיילים, אבל אתה, היה לך כבר בראש, אגב הזיכרונות של המצלמה של אבא, שאתה רוצה לעשות משהו אחר.

שלומי: אני עשיתי קורס מפקדים ועברתי להדריך כמפקד צמ"פ - צוות, מחלקה, פלוגה בשריון, והעברתי, אני חושב 7 או 8 צמ"פים. ואז אני אני החלטתי שאני אני עוזב. אני, מספיק לי, זה כמעט 5 שנים ואני לא רוצה.

איתי: מיצית.

שלומי: מיציתי את עצמי. אני רוצה לצאת, אני רוצה לצאת, אבל היה צריך… ממש היו חסרים, או משהו בסגנון. "תישאר, תישאר, תישאר עוד קורס אחד". "לא רוצה להישאר עוד קורס אחד". בצחוק כזה, ואז הוא אומר לי: "מה תלך לעשות"? אמרתי לו: "אני הולך לצלם חתיכות, מה 'כפת לך?" אז הוא אומר לי: "אוקיי בסדר, אם אתה רוצה לצלם חתיכות, יש לי מישהו מהמשפחה שהוא צלם דוגמניות. אני אסדר לך שתעבוד איתו". אמרתי לו: "אוקיי".

איתי: וואלה, זה מה שהיה לך בראש אז.

שלומי: לא יודע, לא יודע. אתה יודע, כזה. אמרתי אוקיי בסדר. האמת היא שלא כל-כך אהבתי את העניין הזה, אבל בכל זאת אהבתי את הצילום. ואמרתי לעצמי: אוקיי, מה עושים? לעבוד ב… לצלם במקום אחר, אתה… זה רק חדשות ערוץ 1, ששמה אין אפשרות להגיע לזה.

איתי: אבל רגע, איך מדוגמניות הידרדרת לצלם מלחמות?

שלומי: אז זהו, אתה מבין? להפך, אני דווקא הלכתי ופתחתי חנות צילום, ועשיתי… וצילמתי חתונות, בר-מצוות. זה כאלה…

איתי: זאת אומרת, חיית חיים של שמחה, של מסיבות.

שלומי: או, או. זה היה משהו מאוד-מאוד כיף. כל ערב אתה הולך לשמחה אחרת. אתה מצלם שמחות, שזה היה כל-כך כיף.

איתי: והיית צלם מבוקש לחתונות.

שלומי: מאוד, איזה כיף זה היה, ממש ככה.

איתי: אבל אז גם התחלת להסתכל על הסביבה שלך, ולתעד את מה שקורה.

שלומי: אז זהו, אני…

איתי: ולהפנות מבט לקטיושות ולנפגעים.

שלומי: מאוד רציתי להיות צלם News - חדשות. מאוד-מאוד-מאוד רציתי. אבל עוד פעם, קשה, אי-אפשר. התחלתי לברר את העניין הזה, ואמרו לי, תשמע, יש סוכנות ידיעות, או סוכנות חדשות, שאתה יכול לעבוד איתם. והתקשרתי, בדקתי, ואמרו לי: "כן, אתה צריך לעשות מבחנים". אמרתי, אוקיי, מבחנים. נשארנו, אני חושב, איזה 20 איש. עברו שישה, אני אחד מהם, וזהו.

נסעתי לירושלים, להיות שם, ואז ישבתי שמה, וחיכיתי לזה, ובא אליי איזה מישהו, ואמר לי: "מה, מי?" אמרתי לו: "אנחנו עושים פה איזה קורס." הוא אמר לי: "מאיפה אתה?" "מהצפון." "רגע, אתה בהתאחדות?" "כן". "אנחנו מחפשים צלם". "וואלה?" "ויש לך ציוד?" "כן, יש לי מצלמה". "איזה?" "MPH אז כזה, מצלמת וידאו". "וואלה, אנחנו מחפשים צלם". "על הכיפאק".

אני עוד, אתה יודע, אחרי צבא כזה, עוד קשור לאנשים, מתקשר שאני שומע כל מיני יריות וכאלה, והוא אומר לי: "כן, יש איזה היתקלות, איזה שישה מחבלים הרוגים", וזה. "איפה?" "יוציאו אותם בחמש בבוקר". "על הכיפאק". מעיר את אח שלי, גדי, אומר לו: "בוא, בוא, הולכים לצלם". הם יוצאים החוצה, אני מצלם את כל מה שהיה שם: מחבלים, נשקים, גופות. מתקשר לאיזה נהג מונית, אומר לו: "קח את הקלטת, סע לירושלים". ואז למדתי שהקטע שאתה מצלם ומעביר, אתה בעצם שינית פה איזשהו… זה לא, יש אירוע, עכשיו צוות יוצא מירושלים לצפון, כדי להגיע ולצלם שם. אחרי זה הוא צריך לחזור חזרה, שלא נדבר אם זה פילם, אז פילם צריך גם לפתח אותם, וזה לוקח זמן. ככה זה מצולם, הגעת, זה משודר.

איתי: אנשים מתחילים להבין שאתה הראשון שרואה את זה. אנשים מתחילים להבין שאתה והאחים שלך הם האנשים שמכירים את האזור, ויש להם גישה והם מבינים מה קורה. ואתה מתחיל לפתח פה קריירה די מפוארת של צילום. גם צילום עבור רשתות זרות, וגם מקים אולפן גדול בקריית שמונה, שאמרנו שכל הרשתות הגדולות מסתובבות בו. אבל אני רוצה להכניס אותך לאירוע מאוד מסוים. עדיין בלבנון. והפעם לא כלוחם, אלא כצלם. אתה צילמת שם הרבה, והייתה את הפעם ההיא, שלומי, ב-1998. כמעט איבדנו אותך. מה קרה שם?

שלומי: תראה, אני אומר כל הזמן, אתה מכיר את זה טוב: היינו נכנסים המון ללבנון. מבחינתנו גם היו אירועים שהייתי נכנס אליהם, הרבה יותר מסוכנים, מהקטע הזה שאני הולך לצלם שם - איזשהו סוג של כתבה לאיזה רשת זרה, בבינת ג'בייל. ש… נכנסים [פאוזה] - איך זה היה? - עד שהשיירה מתארגנת לחזור חזרה, אתה חייב לחזור. זאת אומרת, שעה לצלם משהו ולחזור חזרה.

איתי: זאת אומרת, לצלם איזה כתב גרמני שרוצה שיראו אותו בלבנון…

שלומי: בדיוק ככה.

איתי: …ואז לצאת לחזרה.

שלומי: בדיוק ככה. אממ…

איתי: קל.

שלומי: כן, קל.

איתי: כן.

שלומי: עוד בגזרה המערבית…

איתי: כן.

שלומי: אין שמה מטענים. 2 בצהריים, אין מצב שיתפוצץ משהו, כי אם מתפוצץ זה רק בשעות הבוקר, שבלילה שמים את המטענים. אז לא קורה כלום, לא יכול לקרו [כך במקור] כלום. אוקיי? תשמע…

איתי: ובשיירה הזאת אתה בוחר להיות במכונית ה…

שלומי: במכונית הראשונה.

איתי: ברכב הראשון. למה?

שלומי: אתה יודע, יש לנו כזה, איך אומרים? שברכב הראשון מזהים, הרכב השני מכוונים, הרכב השלישי יורים. נכנסים דרך אבן גבול 14 לאזור בינת ג'בייל. ויש איזה קטע מסוימת [כך במקור] בעין אבל, בין עין אבל לבינת ג'בייל, שהוא קטע של איזה 300 מטר, שהוא מוסתר, והוא לא מזוהה, וצריך שמה לשמור וכאלה. אז אתה אומר לעצמך: "אוקיי, שמה אני אצלם הכי"… אממ נכנס עם השיירה, עושים תרגולת - במקרה ו… מי הולך לאן, מאיפה מפנים, וכאלה דברים - מתחילים ליסוע. מצלם מה שאפשר. אני לבד עם עוד חיילים ברכב הראשון, עם ה…מפקד הסיור… השיירה, ואיך שאנחנו עוברים, פיצוצים מאוד גדולים, [קולות פיצוץ עזים] אחד ממש משמאלי.

איתי: זה היה ארבעה מטענים.

שלומי: ארבעה מטעני צד, ארבעה כלימגורים.

איתי: ארבעה מטענים, וחיזבאללה מנציחים את זה מרחוק.

שלומי: נכון.

איתי: רואים פיצוץ אדיר, שכשרואים אותו, סלח לי, עושה רושם שאף אחד לא יכול לצאת ממנו. ואתה ברגע הזה, בהתרסקות הזאת, אתה גם מפעיל את המצלמה.

שלומי: אני ב… לא ראיתי את ההתרסקות. ראיתי את הפיצוץ, ואני שם כדי לצלם. אז אתה לוחץ, ועוד יותר מזה, בודק שאתה באמת מצלם, ולא עשית איזה טעות בלחיצה הפוכה, או לא יודע אם אתה מכיר את ה… ובעצם מצלם, רק מה? אני מרגיש איזה סוג של חולשה, משהו לא מסתדר לי בהרמת היד. משהו לא מסתדר לי בתנועות שלי. אז הנחתי את המצלמה. כשהנחתי את המצלמה ראיתי שהרגל שלי לא מחוברת, שזה עשה לי לא טוב…

[מוזיקת רקע]

…וכש… זוכר את עצמי לפני כן בא להרים את היד כדי לעשות פוקוס, אז גם היד לא בדיוק אה… אז נשכבתי. נשכבתי על הצד, ובידיעה שהמצלמה ממשיכה לצלם. לקח קצת זמן, עד שהגיעו. יחסית, כן? היו בסדר גמור, לקח קצת זמן, אני זוכר ששמעתי את המפקד צועק בקשר: "עלינו על מתנה, יש לנו פרחים, וכנראה הרדוף".

[הקלטה] המפקד: "הרכב הראשון, שלוש פרחים, יכול להיות הרדוף. אחד."

שלומי: אני כזה מסתכל… הרדוף, למי הוא מתכוון הרדוף? הרוג, כן?

איתי: פרחים זה פצוע…

שלומי: פצוע, כן.

איתי: הרדוף זה הרוג.

שלומי: הרדוף, למי הוא מתכוון הרדוף, למי הוא מתכוון הרדוף? אמרתי, בטח אליי, אז אמרתי לו: "אני לא הרדוף, אני פרח".

[הקלטה]

שלומי: "אני בסדר".

המפקד: "שלומי, אתה בסדר? קוסטה, קבל: שלילי הרדוף".

איתי: עכשיו, אני חייב להגיד, הכל מתועד, אנחנו שומעים ברקע רגעים מזה. זה צילום שהוא בלתי נתפס. אני אגיד גם שהוא זכה בפרס שנקרא "Rory Peck", ואני חייב להזכיר מה זה: רורי פק היה צלם מלחמות מצפון אירלנד שנהרג בזמן שצילם גם ניסיון הפיכה במוסקבה ב-1993. הפרס הזה הוא על Personal courage, זאת אומרת על אומץ, שזה צילום מאזור מלחמה הכי אקסטרים והכי מעורר השתאות. [בהתפעלות] ומכל הצלמים בכדור הארץ שמתעדים הכי מקרוב את כל המלחמות, על פני כדור הארץ, הצילום שלך, של שלומי אפריאט, זה מה שזכה בפרס הזה. זה צילום [לאט] מופרע - לגמרי.

ואני מתנצל שאני מחזיר אותך, אבל אתה חבר שלי ואני דיברתי איתך על זה. אתה תיארת הרגשה שאתה נפרד מהעולם.

שלומי: ההרגשה הזאת הייתה… אתה פתאום שומע פחות, אתה נכנס למשהו אחר לגמרי. יש מין תחושה…

[מוזיקת רקע]

…מאוד נעימה, כמה שנשמע מוזר. אתה, אני אומר את זה, אתה מרגיש אור, אוקיי? קצת קשה להסביר את העניין של להרגיש אור כזה, ואני זוכר משהו כחלחל, שאתה מרגיש נעים, אתה מרגיש בתוך צמר גפן. אתה גם מרגיש את עצמך קצת… נשמע קצת אה… קצת כזה עולה. אוקיי?

איתי: עולה השמיימה?

שלומי: אתה מרגיש את זה. ממש מרגיש את זה, ויש נקודה מסוימת שכאילו, יש נקודה, אומרת לך, "אוקיי, תחליט - אתה פה או שם"? זה נשמע מוזר.

איתי: "אתה למעלה או למטה".

שלומי: כן. זה נשמע מוזר.

איתי: אתה רוצה להיאבק על החיים שלמטה, או…

שלומי: או… תחליט, הנה, עכשיו אתה זה.

איתי: …להמשיך את העליה הנעימה ולהיפרד?

שלומי: ואני לא יודע, אמרתי לעצמי: לא, לא, לא, לא, לא. אני רוצה, אני… למטה, למטה, למטה. ואיך שאתה אומר למטה, אתה פתאום כאילו מתעורר, ומרגיש את הכאב, וזה כאב ש… אני לא יודע איך להסביר את זה, כן? זה כאב אחר לגמרי. זה משהו שאתה לא יכול… אתה לא יכול לחיות. אתה… זה לא משהו שאתה אומר לעצמך, "אוקיי, בסדר, אני, הנה זה עובר תיכף"…

איתי: זה לא רק שאתה לא יכול לחיות משום הכאב. אם לא יגיע חילוץ מהיר…

שלומי: בדיוק.

איתי: …להלן מסוק, אתה באמת לא תחיה.

שלומי: עכשיו, מבחינתי אני יודע, כמו שאמרנו, אני יודע מתי… אני מגיע לאירועים, אני יודע שמי שמפונה בצורה כזאת, הוא לא נשאר בחיים אם אין מסוק. ואני אחרי זה הבנתי שעברתי החייאה באותו רגע, שכשאני עברתי את התהליך הזה, ואז פינו אותי לנקודה אחרת, להיות רחוק מהמקום הזה. שמה אני עובר עוד פעם איזשהו סוג של החייאה, ואז המסוק מגיע.

[רעש מסוק]

אני זוכר את עצמי מדבר עם גדעון, המקליט, שהוא גם הגיס שלי, ואומר לו בהתחלה: "המצלמה מצלמת, המצלמה מצלמת", שירוץ לקחת את המצלמה.

איתי: גדעון במשך דקות חשב שאתה מת.

שלומי: כן. כן. כי אני זוכר שהוא צועק: "שלומי, שלומי", ואני לא יכול לענות לו, אני זוכר את זה.

[מוזיקת רקע]

זה היה מאוד קשה, והטיסו אותי לבד לבית-חולים רמב"ם. [נשימה עמוקה] בית-חולים רמב"ם, לפי מה שהבנתי, עברתי שם עוד פעם החייאה, זה היה פעם שלישית, והייתי הרבה זמן שם בבית-חולים.

[מוזיקה]

אלעד: חסות אחת, וממש מיד חוזרים.

[חסות]

איתי: שלומי אפריאט, התפוצץ עליך מטען צד בלבנון. אמרו שאתה הרוג, אבל יצאת מזה. עכשיו, עברת שיקום לא קל. ובוא נגיד, האינסטינקט שלי, אם אני הייתי עובר טראומה כל-כך קשה, אני אחרי זה הופך לדייג, או לסקיפר. אני אהיה בים, בטח שאני לא אהיה בסביבה הטבעית האיומה הזאת. אבל אתה לא. אתה ממשיך לחיות בצפון, אתה ממשיך לחיות את לבנון, את רצועת הביטחון. ואחד הרגעים הקשים, אני מקפיץ אותך, הוא בשנת 2000.

[קולות פיצוץ עזים וצעקות]

בתאריך של שבעה באוקטובר - יא-אללה, התאריך הנורא הזה, שהיה נורא גם בשנת 2000 - שלושה חיילים שלנו נחטפים: בני אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד, נחטפים על ידי חיזבאללה. עכשיו, בצד הטרגדיה הזו, אתה, שלומי, נסחף להרפתקה, שבסופה יגיע אליך התיעוד של רגעי החטיפה הזו. זה חתיכת סיפור. אבל קודם כל, תקן אותי אם אני טועה, אתה הראשון שמבין שהייתה שם חטיפה.

שלומי: תראה, זה לא הרבה זמן אחרי יציאת צה"ל מלבנון ואני, עדיין יש איזשהו קשר כזה או אחר עם אנשים שעבדנו איתם ברצועת הביטחון. והיה ירי. התקשר אליי בחור ואמר לי: "הייתה פה חטיפה של שלושה חיילים ללבנון". הוא אמר: [מחקה את המבטא של הדובר] "Three kidnap, special group kidnapped 3 soliders".

איתי: וצה"ל לא מודע לאירוע.

שלומי: אני נוסע, אני נוסע לכיוון. מגיע לשם, עומד, מחכה, יש מחסום, יש מלא כלים, הרבה ירי. ואז אני זוכר שבקשר הייתה מישהי שכל הזמן קראה לסיור.

[הקלטה מרשת הקשר]

חיילת: "אני צריכה שתרדו ל-590 לבצע תשתית".

חייל: "רות, קיבלתי, עבור".

שלומי: וקוראת עוד פעם, וקוראת עוד פעם, וקוראת עוד פעם.

[הקלטה מרשת הקשר] חיילת: "47, האם שומע? עבור, 47, האם שומע? עבור, [בלחץ] 47, האם שומע, עבור?"

איתי: כן, פה אנחנו שומעים את הקריאות שהופכות לקריאות מצוקה, כי אין מענה.

שלומי: אין מענה. ואז יש את המפקד גזרה שמודיע בקשר "תחנות" - לא זוכר איך קראו להם - "כאן קודקוד. חניבעל אמת, אומר שנית, חניבעל אמת". עכשיו, כל מי שהיה בצבא, כל מי שהיה בלחימה, כל מי שהיה בקרב, חניבעל זה, 'וואלאק, תהרוג אותי. רק שאני לא אהיה חטוף', או משהו בסגנון. ואני זוכר שהתקשרתי לרוני דניאל, ואמרתי לו: "רוני, מדווחים פה על חניבעל", ואז רוני היה באותו דבר, [מגחך] שהוא גם שומע את המילה הזאתי. הוא ישר הזדעזע והתחיל לצרוח בקשר… במערכת: 'אירוע בזה, אירוע בצפון, אירוע בצפון'.

איתי: כאן קורה משהו מעניין. מישהו מרים לך טלפון מתוך לבנון, ואומר, פונה אליך, שלומי אפריאט: "יש לי אפשרות לתת לך את הקלטת, את התיעוד של החטיפה הזאת, את כל הפעולה הזאת, מההתחלה ועד הסוף".

[הקלטה מקוטעת של השיחה]

UN soldier: “…information… good and… information…”

Shlomi: “Yes.”

UN soldier: “…money… you will call me…”

איתי: מה זה הקולות האלה שאנחנו שומעים, מי זה?

שלומי: זה איזה איש או"ם צילם את זה.

איתי: אוקיי. איש צילום [כך במקור] צילם את החטיפה של חיזבאללה. זאת אומרת איש או"ם עמד שם וצילם את הכל.

שלומי: יש עמדה מעל זה…

איתי: כן.

שלומי: ממש עמדת או"ם מעל אזור החטיפה, והוא צילם את הדבר הזה. ואז אמרתי לו: "אתה יודע מה? אין בעיה. כמה אתה רוצה?" הוא אומר: "הרבה כסף", "כמה?" "5,000 דולר", "וואלה, אחלה. רק שלח לי תמונות, אני צריך לראות תמונות".

איתי: אתה אומר לו לשלוח תמונות.

שלומי: כן, מתוך הקלטת. אז אתה יודע, היום אתה בטלפון מצלם מה שאתה רוצה, בשנייה אתה מעביר וואטסאפ. בזמנו, תחשוב, אז הוא היה צריך לצלם תמונות בפילם, מסך, אחרי שהם לוחצים play באיזה וידאו של זה, ואז לפתח את התמונות ולשלוח אותם אליי.

איתי: בדואר.

שלומי: בדואר. עכשיו, תקשיב, הוא לא קיבל את הפרטים שלי. אחרי שבועיים הגיעה מעטפה.

איתי: כן.

שלומי: אצלי בבית, בתיבת דואר. עכשיו, תחשוב, פתאום אתה רואה מעטפה. אמנם היא הגיעה מארצות-הברית, היא לא מגיעה מלבנון, אבל לא משנה, [נדהם] מעטפה, על השם שלי, אצלי בבית. פותח, שלוש תמונות.

האמת שקצת נלחצתי, והדבר הראשון שעשיתי זה התקשרתי לרמ"ט פיקוד צפון, שוקי שחרור, ואמרתי לו: "שוקי, יש פה איזה תמונות, משהו מאוד מוזר". הם מייד, אבל מייד, התארגנו והגיעו, אפילו במסוק. ואז אמרו: "אוקיי, בואו נתחיל לנהל את זה בצורה כזאת שנראה איך אנחנו מקבלים את הקלטת הזו". אני יוצר איתו קשר, בחור בשם מיקא, והוא אמר לי…

איתי: מה הוא, הודי?

שלומי: הודי, כן.

איתי: כי היה כוח או"ם…

שלומי: כן.

איתי: …הודי שמה, מיוניפי"ל.

שלומי: כן, כן. והוא אמר לי, אני אהיה בארצות-הברית בזמן כזה וכזה. תגיד לי… אוקיי. כולם כבר יודעים מזה, זאת אומרת…

איתי: אתה טס לניו יורק?

שלומי: כן. לא לבד, טס לניו יורק. מסביבי עוד כמה אנשים שצריכים להיות מעורבים בעניין. הגענו, יצאתי החוצה… יצאתי החוצה, בשדה תעופה, חיכיתי שם.

איתי: והמשפחות של החיילים הנעדרים רוצות את הצילום הזה.

שלומי: הם היו באותו זמן בניו יורק. הם חיכו לקלטת הזאת, הם ידעו מזה.

איתי: כן.

שלומי: הם היו בניו יורק וחיכו לקלטת הזו.

איתי: כן.

שלומי: והוא אמר לי לצאת, יש שמה איזה טלפון ציבורי, שאני אמתין שם. המתנתי, כמו בסרטים. הטלפון מצלצל, והוא אומר לי: "אתה רואה את המסעדה הזאת? בזה? רק תגיע רק עם 250 אלף".

[מוזיקת רקע]

שלוש אחרי הצהרים, אנחנו נכנסים למסעדה, מחכים שם, הוא מתקשר אליי בהיסטריה ואומר לי: "אמרתי לך להיות לבד, אתה עשית דבר לא טוב". "לא, לא, לא, לא". "I will call you back, I will call you back."

something… אתה יודע, כזה. חיכינו קצת, נעלם. זהו. חזרנו, אין קלטת.

איתי: איזה מפח נפש. הקלטת שכולם המתינו לה בקוצר רוח, שמשפחות החטופים הגיעו רק בשבילה לניו יורק, שיחד איתן המתין גם מזכ"ל האו"ם קופי אנאן, הקלטת הזו לא הגיעה. מתברר שאיש האו"ם שצילם את החטיפה נבהל כשראה את שלומי מלווה באדם נוסף בדרך אל היעד שבו קבעו להיפגש.

שלומי עוד ניסה להסביר לו, שזה בסך הכל האיש שנושא עמו את המזומנים שהוא דרש, אבל ברגע הזה אותו אדם, נזכיר - איש או"ם מלבנון, שמתפקידו להתריע על פעולות חריגות של חיזבאללה, אבל הוא תיעד את החטיפה כדי לעשות מזה כסף - הוא תפס רגליים קרות ונעלם. חודשים ארוכים חלפו, עושה רושם שהתקוות לצפות בתיעוד של החטיפה גוועו. אבל אז משהו קורה, ושוב, מכיוון בלתי צפוי.

שלומי: האמת היא שהקלטת הזאת הגיעה בצורה אחרת, שהייתי בכלל באיזשהו כנס בהולנד, אמסטרדם, תקשורת. ואז אתה הולך עם התגים האלה ופתאום בא אליי איזה מישהו מלבנון ואומר לי: "I know you", "אני יודע שאתה גם מחפש את הזה… יש לי את הקלטת". אמרתי לו: "בסדר, הבנתי". אז עוד פעם יצרנו את הקשר הזה כדי ליצור. הוא אמר לי: "איפה אתה רוצה?" וזה היה טוב, כי כשהוא שאל אותי, איפה אתה רוצה להיפגש, הוא אמר לי: "תגיד לי איפה שאתה רוצה באירופה, אני אגיע." אז אמרתי לו: "איטליה". "איפה"? "רומא". על הכיפאק.

מגיעים לשם. מחכים באיזה בית-מלון, שכולו שמור ומאובטח. הוא מגיע, ואז נפגשנו. ראינו את הזה, והקלטת הייתה קלטת קשה. קשה מאוד לצפייה.

[הקלטה] גדי סוקניק: "שלום לכם וערב טוב. האו"ם מודה היום שברשותו קלטת שצילמו אנשיו מעט אחרי חטיפתם של שלושת החיילים מהר דב, אשר נמצאים כיום כשבויים בידי החיזבאללה. הערב אנחנו מביאים כאן תמונות בלעדיות שהגיעו לידי איש חדשות ערוץ 2 בצפון, שלומי אפריאט, תמונות מן הקלטת שעליה דיבר היום שר הביטחון."

איתי: באוגוסט 2001, עשרה חודשים אחרי אירוע החטיפה, הגיעה הקלטת. אלה היו ימים אחרים, לא כמו בשבעה באוקטובר בעוטף עזה, כשצילומים מהחטיפה כבר יצאו לרשת באותן דקות ממש. כאן הגיע לסיומו מסע ארוך ומייסר שחשף תיעוד חסר תקדים, שאז קרע את המדינה.

[הקלטה] רוני דניאל: "שלומי אפריאט, בעבודה עיתונאית חובקת יבשות, נאמר כך, הצליח להגיע אל התמונות, אל הקלטת הזאת, ומה שאנחנו רואים כאן זה באמת רק קצה קצהו… אלה תמונות…"

איתי: אגב, שלומי, אפילו נסראללה, שלא רצה שהקלטת תצא, אפילו הוא דיבר עליך באיזה נאום שלו והוא איים, מה הוא אמר שם בדיוק?

שלומי: בערבית כזה, "לא… מש אל שב"כ, מש אל מוסד, ושו אסמו הדא, שלמה אפריאט, לא יביאו לכם שום מידע, [איתי צוחק] רק אני אביא לכם מידע".

איתי: [מגחך] שלמה אפריאט.

שלומי: משהו כזה, כן.

איתי: כן.

[מוזיקה]

אני קופץ איתך, כדי לסגור מעגל, למטולה של היום. תשמע, אני חוזר אל הפחד שלי כשהייתי במטולה. ועכשיו יש מלחמה כדי לנסות באמת להרחיק את חיזבאללה אל מעבר לגבול. יש הרבה תקוות במלחמה הזאת, יש הרבה אנשים שאומרים שזה לא יעזור. איך אתה? אתה אופטימי לגבי הפעולה הזאת, המלחמה הזאת, העתיד של מטולה? הרי אשתך אומרת: "אני לא חוזרת עכשיו למטולה בשום פנים ואופן", היא בתל אביב והיא לא מעלה על הדעת לחזור, ואני מבין אותה לחלוטין.

שלומי: תראה, גם אני מבין אותה. אני מבין אותה מאוד. שגם אחרי 2006 היא אמרה לי. לא יודעת אם זה המקום לחזור אליו, ואמרתי לה: "לא, עכשיו יש הבטחות בינלאומיות, האמריקאים יהיו שם, ה-1701, את לא מתארת לעצמך, זה שונה"…

איתי: חיזבאללה שיהיה מעבר לליטני.

שלומי: מעבר לליטני…

איתי: לא יהיה קרוב אלינו…

שלומי: לא משנה. מבחינתנו יש בעיה. יש בעיה, אני אומר כזה דבר: אין ספק שהמלחמה הזאת תעשה שינויים מאוד-מאוד גדולים עם כל מה שקשור לצפון. אני בטוח…

איתי: אתה נורא אופטימי, נכון?

שלומי: מאוד. אני חושב ש… אני מאמין, ששער פאטמה יהיה ה-Duty Free של מדינת ישראל לכניסה ללבנון. ולבנון, בעיניי, המדינה הכי יפה בעולם. אני מכיר את לבנון, ישבנו לשתות קפה שם…

איתי: רגע, רגע, לפני שאתה מפתח את המשפט הזה… [שלומי צוחק] אנשים יגידו שהתערערת מרוב הפיצוצים עליך.

שלומי: אה, אוקיי, אוקיי. [צוחק]

איתי: אתה מאמין שיהיה ידידותי עבור ישראלי להיכנס ללבנון?

שלומי: תראה, אני רואה הרבה מאוד את מה קורה שם עם התושבים, עם האנשים. יש לנו גם חבר'ה שנמצאים ועובדים איתנו, שהם לשעבר הם מצבא דרום לבנון. צבא דרום לבנון, מצד"ל. אני רואה, אני שומע את ה… איך הם מדברים עם המשפחות שלהם ברמה הזאת, של… הם אומרים "חלאס!", כאילו אין, אי-אפשר להגיע למצב הזה שנסראללה פה, הרס לנו את החיים, הרס לנו את החיים. תראה, עכשיו עם כל ה…

איתי: וזה אומרים רוב הלבנונים.

שלומי: רוב הלבנונים, וזה מה שטוב, וזה מה שטוב. תראה, מה שקורה עכשיו פתאום שנכנסו לכל ה…

איתי: אבל הם ייצאו, עצמם, נגד חיזבאללה…

שלומי: אני חושב שזה קורה כבר.

איתי: …או שהם יחכו שרק ישראל תעשה את כל העבודה?

שלומי: אני חושב שזה קורה כבר. לראות בכיכר בביירות תמונה של בובה של נסראללה שהוא תלוי, זה לא קרה לפני הזה. לא קרה, אין דבר כזה.

איתי: זאת אומרת, יכול להיות שיחזרו יחסים שהיו פעם, פעם…

שלומי: אני…

איתי: …לפני עשרות שנים, משהו היה הרבה יותר נוח בינינו לבין לבנון.

שלומי: אני מאמין שזה כזה דבר. אני מאמין ש… תראה, אני הייתי בלבנון. לא הבנו מי נגד מי שם. אבל בכללי, אנשים שמה הם אנשים מדהימים, אני אומר לך. אני זוכר את הווייב שהיה שם, את ה… הם… לא קיים כזה דבר. עכשיו, אני אומר עוד פעם, שלא נדבר על מדינה, שהיא באמת היא מדינה מאוד יפה, מאוד. זה קשה להסביר את זה, שאתה נוסע, כל 20 דקות יש לך משהו אחר שאתה רואה.

איתי: נכון.

שלומי: [מתלהב] מפלים מדהימים.

איתי: נכון.

שלומי: בחורף, בקיץ…

איתי: אגב, גם האווירה וההתנהגות של האנשים - לא הייתה איבה. לא הייתה…

שלומי: נכון.

איתי: אני אתן לך את הדוגמא של אמא שלי.

שלומי: או! [צוחק]

איתי: אמא שלי הייתה שבויה יומיים בלבנון.

שלומי: היא הייתה ב… ליד הבית שלי נכנסה.

איתי: נכון.

שלומי: תפסו אותה שם.

איתי: היא יצאה ממטולה. היא סיימה קורס קצינות. עשו להם טיול צ'ופר בג'יפים. הנהג טעה ב… הם נכנסו בטעות ללבנון…

שלומי: דרך?

איתי: עדייסה.

שלומי: עדייסה. [צוחק]

איתי: ושם לא ידעו מה לעשות איתם, הלבנונים, אז הם עשו להם ארוחת בוקר.

[מוזיקת רקע]

אמא שלי, פה הייתה… פה היה צנע. היא אמרה: "זה הייתה הארוחת בוקר הכי טובה בחיים שלי." עכשיו, שתבין גם את התמימות, אנשים שהיו איתה בשבי, רואים את החבר'ה בעדייסה: "מי אלה? אלה הם ערביי הגליל?" [צוחק] אתה יודע…

שלומי: כן.

איתי: שום דבר לא ידענו. אבל התגובה הייתה: "בואו תאכלו טוב, הכל בסדר". ואז לקחו אותם לביירות, שזה נראה מפחיד, אבל זה היה יותר גבעת חלפון ממפחיד, כי החוקר אמר: "תקשיבו, אני יכול לחקור אתכן בערבית, בעברית, באנגלית או בצרפתית." ואמא שלי ועוד קצינה אומרות: "אם אפשר בבקשה צרפתית, כי בדיוק עשינו בגרות, ואנחנו רוצות לתרגל את זה".

שלומי: לא יאומן. [צוחק]

איתי: אתה יודע, אני לא האמנתי שהיא סיפרה לי את הסיפור הזה. והם אמרו: "יאללה, יאללה, נלמד כולנו, ננצל את זה". ואחרי יומיים הם חזרו לארץ. זאת אומרת…

שלומי: לא, איך הם חזרו? איך הם חזרו?

איתי: כי בן-גוריון אמר…

שלומי: אה!

איתי: שאם לא יחזירו את הבנות, ישראל תפלוש ללבנון.

שלומי: יפה.

איתי: וכמו שאמא שלי אומרת: "פעם הייתה לנו מילה, כשבן-גוריון דיבר, הייתה לנו מילה". אבל היא גם נחטפה, שבויה הייתה, באיזה טיימינג שזה היה אפשרי. וזה כאן מעורר לנו את כל הטרגדיות שאנחנו חיים כיום. אבל המחשבה ששוב יהיה משהו נוח. תמיד שאני במטולה ומדבר עם חבר'ה מצד"ל, הם מספרים לי על זה שהיו שיעים באים לשחק כדורגל במטולה.

שלומי: כן.

איתי: על זה שאנשים ממטולה היו מתאשפזים בבית-חולים בלבנון.

שלומי: בלבנון, נכון.

איתי: כי היה יותר קרוב מהבית-החולים בארץ.

שלומי: וניקח… איתי, ניקח רכב, לא ניסע לחולא או למרג' עיון או לזה, וניסע לאירופה דרך לבנון.

איתי: קדימה, אני עשיתי את זה פעם לעיראק, לבגדד.

שלומי: נכון. [צוחק]

איתי: מוניות מפה דרך ירדן, החישוב שלי שאם זה בריא, המקום הזה, 18 שעות מתל אביב לבגדד.

שלומי: זה, לדעתי, אני חושב שזה יקרה. לי, לדעתי זה יקרה. יש לי התערבות עם איזה מישהו שעובד אצלנו. בזה ש… [מתלהב] לא, התערבות. אמרתי לו, תשמע, אם זה יקרה, אני ואתה, אני לוקח, אני לוקח אותך לאיזה קפה שם בעאליי, מקום הכי יפה בעולם לשתות קפה ולראות את המפל של 80 מטר שיורד שמה, חורף וקיץ.

איתי: שלומי, הלוואי שתנצח בהתערבות, אני את הכסף שלי שם עם זה שהתערב נגדך. אבל אני אוהב את האמונה שלך, כי אם זה יהיה, זה באמת החלום שמלווה אותנו מהרגע שהיינו ילדים.

[מוזיקת רקע]

אז קודם כל, המון-המון תודה על השיחה, המון תודה על החברות, על מה שאתה עושה, ושנעבור את זה.

שלומי: תודה, תודה רבה. ומה שחשוב יותר שחזרה היא לא שלי למטולה או של האנשים למטולה, אלא חזרה של - היום של 101 החטופים שנמצאים בעזה, שזה החזרה הכי נכונה והכי שצריכה להיות. אנחנו נסתדר. אנחנו, אם הבית שלנו קיים או לא קיים, גם ה-400 בתים שהרוסים במטולה, טוטאל-לוסט, כן? הם כלום לעומת הבית ההרוס בזה שהאיש, משפחה, חטוף במטולה. [כך במקור]

איתי: זה גם המשפט סיום שלי: שיחזרו החטופים בשלום. עד אז לא עשינו את מה שצריך לעשות.

שלומי: אמן.

[מוזיקה מתגברת]

אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12. תודה לאיתי אנגל ולכל צוות התוכנית "עובדה". אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק. חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו רום אטיק, תחקיר והפקה דניאל שחר, עדי חצרוני ושירה אראל, על הסאונד יאיר בשן, שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

אני אלעד שמחיוף. אנחנו נהיה כאן גם מחר.

[חסות]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה