top of page

אחד ביום - דעת הקהל הפלסטינית


הרבה שנים סיפרו לנו שהרחוב הפלסטיני - ברובו - לא תומך בחמאס, ושמה שחשוב לו זה החיים עצמם - הכלכלה, החינוך התשתיות. שאם אלה יהיו טובים ומשופרים, תרד התסיסה והתמיכה בארגון הטרור. אבל אז הגיע הטבח הנורא של שבעה באוקטובר, ובמסגרת הקונספציות שקרסו - גם התפיסה הזו. סקר חדש מגלה תמיכה גדולה ומדאיגה מאד של האזרחים בעזה ובאיו״ש במעשי חמאס. אז הפעם, אנחנו צוללים אל תוך עמדות הציבור הפלסטיני.

אורח: ד"ר מיכאל מילשטיין, ראש הפורום ללימודים פלסטיניים, מרכז דיין באוניברסיטת ת"א.

 

(חסות)

היום יום שני, 25 בדצמבר, ואנחנו אחד ביום מבית N12.

אני גדעון אוקו, ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו, סיפור אחד ביום, בכל יום.

הרבה שנים סיפרו לנו שהרחוב הפלסטיני ברובו לא תומך בחמאס, ושמה שחשוב לו זה החיים עצמם, הכלכלה, החינוך, התשתיות, ושאם אלה יהיו טובים ומשופרים, תרד התסיסה והתמיכה בארגון הטרור. אבל אז הגיע הטבח הנורא של 7 באוקטובר, במסגרת הקונספציות שקרסו, גם התפיסה הזו. 

סקר חדש מגלה תמיכה גדולה ומדאיגה מאוד של האזרחים בעזה ואיו"ש במעשי חמאס.

זה מעלה הרבה שאלות על המשך המלחמה, אבל בעיקר על היום שאחריה.

אז הפעם, על דעת הקהל הפלסטינית.

שלום לד"ר מיכאל מילשטיין, ראש הפורום ללימודים פלסטינים, מרכז דיין באוניברסיטת תל אביב.

ד"ר מילשטיין: שלום אוקו.

גדעון: לאחרונה פורסם סקר של ח'ליל שקאקי, המנו גבע של הרחוב הפלסטיני, מיד נדבר על הנתונים המעניינים אבל קודם על הסוקר שעומד מאחוריו. מי זה ח'ליל שקאקי? ועד כמה באמת אפשר לסמוך על הסקר שהוא ערך?

ד"ר מילשטיין: כן, אז השאלה ממש במקום, גדעון, כי בעצם בכלל יש שאלת יסוד לגבי סקרי דעת קהל בעולם הערבי. במרחבים ציבוריים שנגיד ככה, אתה לא תמיד אומר את האמת לאנשים שמייצגים איזה סוג של סמכות או שאתה לא מכיר אותם, ולכן גם מסתכלים בדרך כלל בסימני שאלה כלפי בכלל סקרים שעוסקים בסוגיות פוליטיות בעולם הערבי וגם בזירה הפלסטינית.

לגבי ח'ליל שקאקי, קודם כל, למרות שנקרא לזה פה ושם היו לו מעידות מבחינת החיזוי, לדוגמה ב-2006 הוא לא חזה את הניצחון של חמאס בבחירות, הוא עדיין נחשב ואני חושב שאפשר להגדיר את זה בצורה ככה מקצועית כבן אדם שעורך סקרים ומסמן מגמות בצורה הכי אותנטית.

אגב, פרט טריוויה מעניין ח'ליל שקאקי הוא בעצם אחיו של פתחי שקאקי מייסד הג'יהאד האיסלאמי, כשכל אחד משני האחים בעצם בחר כיוון מאוד מאוד קוטבי, אחד ממש מייצג את הקצה הכי מיליטנטי של הזירה הפלסטינית, וח'ליל הוא ממש איש הנקרא לזה המחנה השלום או המצדדים באמת בתהליך המדיני, נפגש בלי שום בעיות עם ישראלים ובאמת הוא בתמים רוצה הסדרה מדינית, כמובן שאין מה לדבר לגבי ההשפעה הפוליטית של שניהם, לאחד הייתה השפעה מאוד דרמטית, השני הסוקר הוא עם השפעה יותר מוגבלת.

גדעון: איך בכלל עושים סקר כזה בזמן מלחמה?

ד"ר מילשטיין: אז זה באמת שאלה שאגב צריך לשאול אותה גם בעיתות של רגיעה, כי המרכז של ח'ליל שקאקי הוא ברמאללה, וכשהוא נדרש לעשות חלק מהסקר שלו גם בעזה, אז הדברים או נעשים בצורה טלפונית או באמצעות בעצם חכירה או שכירה של סוקרים, שאמורים לעבור ולעשות את הסקר פיזית בין נשאלים ברצועה, שכאן כבר צריך להגיד, אירוע מאוד לא סימפטי לעשות דבר כזה בעזה, כשיש לך מעל הראש את העין המאוד מאוד בוחנת בקפדנות של האח הגדול החמאסי, וכאמור, אנשים לא נלהבים להגיד אמת, כשהם באמת נשאלים לגבי שאלות עדינות כמו, האם אתה תומך בחמאס? בדרך כלל כמו הסקר האחרון שאנחנו הולכים לדבר עליו, הם נערכים בקרב כמה מאות פלסטינים, הפעם זה היה בסביבות ה-1,200, מכל רחבי איו"ש, עזה ומזרח ירושלים, בניסיון ליצור איזו תמונה ככה מדגמית, קולעת של כלל הציבור הפלסטיני.

גדעון: ומה אנחנו לומדים ממנו על עזה על הגדה, איך הציבור הפלסטיני מתייחס לטבח של 7 באוקטובר?.

ד"ר מילשטיין: אז אני הייתי אומר גדעון שזה תעודה די עגומה בכלל על היחסים בין העמים. כמובן צריך לזכור כל הסקר הזה שנערך בשבוע האחרון של נובמבר, עומד בצל של המלחמה בצל של הקרבות, של הבאמת הקצנה של העמדות בעיקר בצד הפלסטיני. וכמה דברים מאוד מעניינים וכאמור, קצת עגומים שעולים בסקר.

לדוגמה, כשהם נשאלים, הפלסטינים, האם חמאס בכלל צדק כשהוא ביצע את המתקפה בעצם מעשי הטבח של ה-7 באוקטובר? תשובות מאוד מעניינות, 57% בעזה אומרים שכן, ו-82% באיו"ש אומרים שהדבר הזה היה מוצדק. אגב, רובם אומרים זה היה בגלל נושא האסירים ונושא הר הבית.

אגב, מעניין לראות את הפער הזה בין עזה לבין איו"ש, שבמידה מסוימת מראה שמי שסובל כרגע, קצת נלהב פחות מהפעילות של חמאס, בניגוד למי שצופה בזה מהצד באיו"ש.

גדעון: אלו נתונים די מדהימים, רוב גדול בעיקר באיו"ש, אבל גם בעזה שמצדיק את הטבח של 7 באוקטובר. איך אפשר להסביר תמיכה כל כך גורפת במעשים כאלו?

ד"ר מילשטיין: אז אתה יודע, כאן אנחנו נכנסים כבר לעולם של נרטיבים. אתה יודע, נרטיבים וגם ניסוחי שאלות. אם לדוגמה אתה תשאל אנשים בצורה כאילו הפשוטה, שאלה אם אתה תומך בשחיטה פשוט של נשים וילדים ותינוקות וזקנים, אז יכול להיות שיהיו כל מיני אנשים שיגידו לך באופן עקרוני, לא , כמובן שזה דבר שמנוגד למוסר, לאסלאם. העניין הוא שזה תמיד נכנס לתוך הקונטקסט שהפלסטינים מאוד אוהבים להכניס אליו תכנים. וכשהם לדוגמה מצדדים באחוזים כל כך גבוהים בטבח של ה-7 באוקטובר, הם בעיקר אומרים כן, אתה יודע, כמו שגוטרש, מזכ"ל האו"ם, אמר צריך להבין את הקונטקסט.

אז הם אומרים, תשמעו, צריך להבין את הסיפור של הכיבוש, צריך להבין את הסיפור של האסירים, צריך להבין את כל הנושא של הבעירה בהר הבית, ואז אתה כאילו יכול, נקרא לזה יותר להבין את המהלכים שבוצעו ב-7 באוקטובר.

לצערי, כשאתה יורד פנימה, אתה צולל פנימה לתוך השיח התקשורתי, אפילו השיח הציבורי בתוך המשפחות, אתה כמעט ולא מוצא גינוי עקרוני חד משמעי למעשים של ה-7 באוקטובר.

יש כאלה, וכאן אנחנו כבר נכנסים לעולם הרבה יותר בעייתי, ביחסים בין יהודים וערבים, או בין ישראלים ולפלסטינים, שאומרים א', זה בכלל לא קרה, כלומר, הכחשה או שפשוט אדישות, כלומר, חוסר נכונות להתמודד עם האירועים האלה, ויש כמובן את הלא מעטים שאומרים, האמת, מעשה גבורה וצריך להשתבח בהם, ולצערי זה מותיר פער ענק בשיח ובכלל בקונספטים הבסיסיים בין שני העמים.

גדעון: יש טענה, שגם שמעתי אותך מתייחס אליה, שהדבר היחיד שיכול לגרום לסינוואר לחשב מסלול מחדש, זו ביקורת ולחץ ציבורי, שיגיעו מהרחוב. ואמנם שומעים מדי פעם קולות כאלו בתקשורת הערבית, ביקורת על חמאס, אבל זה עדיין בשוליים.

ד"ר מילשטיין: אני חושב שבאמת, זה מהגיימצ'יינג'רים הגדולים של המלחמה הזאת, ואם היא תשתנה, זה לא בגלל שסינוואר מתעורר בצורה כזאת או אחרת בבוקר, אלא באמת בגלל שהוא מתחיל לראות שמשהו בזירה הפנימית מתחיל להזדעזע.

ואני חייב לומר שעד עכשיו, כשאנחנו מסתכלים על הציבור הפלסטיני, 2.2 מיליון איש בעזה שסובלים סבל, באמת, אני יכול לומר תקדימי, הם מעולם לא סבלו בצורה כזאת, ואתה רואה שלמרות אותו סבל, לא נולדים שני דברים שיכול להיות שכאן הציבוריות הישראלית, כבר כמהה אליהם קרוב ל-80 יום: אחד, זה סוג של מחאה, או סוג של ביקורת, שתוטח נגד חמאס. צריך לזכור, גם בעצם, מאז תחילת המלחמה, חמאס בכלל לא נוכח במרחב הציבורי, ומנהיגי חמאס לא מנהלים שום שיח עם הציבור הפלסטיני.

אצל הפלסטינים אגב, ברשתות, לא בשיח הפורמלי, הדבר הזה ממש נקרא "קיאדת אל אשבח", הנהגה של רוחות רפאים. הם קובעים מה יהיה, אבל הם לא מנהלים שיח עם הציבור.

והדבר השני, שאליו אתה כיוונת יותר, וגם, יש לו פה ושם ניצנים, אבל הם רחוקים מאוד מלהיות איזה משהו מאוד בשל, זה סוג של חשבון נפש. מחשבה של, תגידו, יכול להיות שעשינו כמה דברים מאוד גרועים, שהובילו אותנו לאן שאנחנו נמצאים עכשיו, ואם כן, אז איזה דברים צריך ממש לשנות, גם בזירה, גם בתודעה שלנו.

אתה יודע מה, אני עוד נאחז קצת בתקווה, שאולי ביום שאחרי, אחרי שתושבי עזה באמת יתוודעו לרמת ההרס המטורפת, שמתחוללת ועוד תתחולל כנראה, בעזה, זה יגרום להם לטלטלה מאוד עמוקה. כי לפחות כרגע, לא נראה שהם עדיין בשלבים שהם אומרים, תשמעו, הייתה טעות פטאלית, אנחנו צריכים להתחיל להסתכל אחרת על הישראלים, ועל הסיפור הזה של הסדר איתם, אבל כאמור, אני מאוד זהיר בהערכות האלה.

גדעון: אבל הם באמת תומכים בחמאס ובאידיאולוגיה, או שזה חשש לצאת נגדו?

ד"ר מילשטיין: אז תראה, אני חושב שאיפה שהוא, זה שתי התשובות. קודם כל, ברור שיש פחד אדיר. תשמע, חמאס, במשך 16 שנים, התבססה כשלטון דיקטטורי. ויותר מזה, כשאתה, אתה יודע, כשאתה עובר גם על כל החומרים, שמתחילים להגיע מעזה, אתה מבין את גודל שטיפת המוח, שעברו העזתים, בעיקר הדור הצעיר, שבאמת גרמו להם שני דברים: אחד, זה מה שאתה דיברת עליו, כלומר, הפחד הזה משלטון חמאס. אבל מהרבה בחינות, גם חמאס, בגלל שהוא נטמע כל כך עמוק בתודעה, הוא גם מצליח לגייס חלק גדול מהאנשים האלה. ואתה יודע, כשאתה מסתכל היום, ככל שהתמרון הצה"לי מתקדם בעזה, ואתה רואה שבכל פינה, בכל גן ילדים, בכל בית ספר, בכל מחסה, בכל מרפאה, יש רכיב צבאי, אתה מבין שזה לא היה רק פחד. זה היה גם תחושה של התגייסות של האוכלוסייה, לטובת היעד הזה. אני לא יודע לכמת את זה, להגיד מה היה האחוז של אלה שתומכים ואלה שמפחדים, אבל ברור לגמרי שאנחנו לא מדברים על איזה קבוצה בודדת או מאוד מוגבלת, שגם תמכה בדברים האלה. אנחנו כן מדברים על מצב שבו חמאס הצליח להציג דברים כמו מנהרת הענק, שהוא בנה בצפון הרצועה, או המרובע הביטחוני, או כל עולם התת-קרקע האדיר, שנבנה בכל עזה, ממש כפרויקט לאומי. וכן, כשאנחנו נצטרך לדבר על היום שאחרי, אנחנו נצטרך לדבר גם על שינוי תודעתי מאוד עמוק בקרב הפלסטינים.

גדעון: חסות אחת וממש מיד אנחנו חוזרים (חסות מדקה 11:47עד 12:17).

גדעון: אנחנו עם ד"ר מיכאל מילשטיין, על דעת הקהל ברחוב הפלסטיני אחרי 7 באוקטובר. דיברנו על התמיכה בחמאס ועל ההצדקה של הטבח. מה אנחנו עוד רואים בסקר, מיכאל?

ד"ר מילשטיין: עוד דברים שככה מאוד מטלטלים ומאוד צורמים לאוזן הישראלית, רק 10% סבורים שחמאס ביצע פשעי מלחמה.

אגב, 85% מהפלסטינים הודו שהם לא ראו, לא סרטוני זוועה מהמדיה הפלסטינית, שום דבר מהבחינה הזאת. כשהם נשאלים, לדוגמה, מי צריך לשלוט בעזה ביום שאחרי, עוד תשובה שהיא די עגומה. הרוב חושבים שחמאס צריך לשלוט. והתשובה שהכי מטלטלת היא של האנשים באיו"ש 75% מהם חושבים שחמאס צריך לשלוט. ורק 1% שהרשות צריכה לשלוט.

וזה מתקשר לנקודה האחרונה שהרשות לא יכולה לברוח ממנה והיא ממש משקפת את המעמד המאוד רעוע שלה ברחוב הפלסטיני. כמעט 90% מהנשאלים רוצים שאבו מאזן יילך.

והתשובה הזאת של נתונים כל כך דרמטיים בעצם מתקיימת כבר קרוב לעשור. אבל ממש הגיע לשיא בצל המלחמה הזאת. ואנחנו רואים באמת מצב גם של חולשה, גם של ניכור מאוד כבד של הציבור הפלסטיני מאותה הנהגה. מה שאגב מתגלגל לפתחנו, לפתחה של ישראל, כשאנחנו צריכים לשאול את השאלה האם הרשות בכלל יכולה להגיע לעזה ולשלוט על עזה ביום שאחרי, נראה שהתשובות מאוד מאוד לא מספקות בכל מה שנוגע לדימוי וליכולות של אבו מאזן היום.

גדעון: אז נשאל לגבי איו"ש, אחוזי התמיכה שם בחמאס ובטבח גבוהים מאוד, אפילו יותר מאשר בעזה. מהבחינה הזאת אנחנו רואים פער בין הלך הרוח לפי הסקר לבין מה שרואים בשטח מאז 7 באוקטובר.

ד"ר מילשטיין: אז תראה גדעון, אני אגיד כאן שני דברים, קודם כל אני בכלל עוד אתחיל עם מה קרה בשמונים הימים האחרונים באיו"ש ואיך רואה את זה, יחיא סינוואר. אני חושב שמהרבה בחינות, איו"ש מאוד מאכזבת אותו. אגב גם החברה הערבית בישראל מאוד מאכזבת אותו.

הוא ציפה שאחרי שהוא מתחיל במתקפה הכי דרמטית שאי פעם הפלסטינים קידמו נגד ישראל, הזירות האלה פשוט יבערו במיידיות וקצת יעזרו לעזה לא לדמם לבד מול ישראל וזה לא קורה.

זה לא קורה כי בסופו של דבר באיו"ש, למרות שאנחנו רואים לפי הנתונים 80% תומכים כאן יותר מאשר בעזה, בטבח ובחמאס, ועדיין הייתי אומר הפער הזה שבין לצדד בסקר לבין לתרגם את התמיכה שלך באמת ביציאה אלימה ברחוב או באמצעות ביצוע פיגוע הוא מאוד דרמטי, והתושבים עדיין מאוד נזהרים מלפתח איזה סוג של אינתיפאדה שלישית.

מה שכן, וכאן זה הנתון שצריך ללמד אותנו הישראלים כמה דברים, התמיכה הגדולה גם בחמאס וגם בטבח של 7 באוקטובר, אתה יודע מה אני אומר גדעון, גם אם אני מקזז 10% בנתונים, עדיין הם מאוד מאוד גבוהים. ואני חושב שקודם כל הם צריכים ללמד אותנו שהאטמוספרה החברתית הבסיסית באיו"ש לא שונה מאשר בעזה ואני לא, לא מאלה ששוללים על הסף מצב שיהיו חיקויים דומים, גם אם מוגבלים למה שהיה בעזה, גם באיו"ש. אני חושב שזה גם צריך ללמד אותנו או להציב בפנינו סימן שאלה, הישראלים, לגבי כל הקונספציה הזאת של שלום כלכלי. אנחנו מאוד התבססנו עליו בעזה, על השלום הזה, בתור משהו שמביא לנו סוג של של שקט. וכנראה שגם באיו"ש, למרות שעד עכשיו זה בסיס מרכזי ליציבות היחסית, לא צריך לבנות עליו יותר מדי בתור מפתח שהולך לספק לנו שלווה לאורך זמן. זה עדיין אירוע מאוד פריך, מאוד רעוע, חשוב שהוא יקודם, אבל אסור לבנות עליו איזה אסטרטגיות ארוכות טווח לשנים ארוכות. 

גדעון: אחד הנתונים המדהימים בסקר זה הרוב המוחלט, 90% מהציבור הפלסטיני שחושב שאבו מאזן צריך להתפטר, מה שמעלה שאלות לגבי האפשרות שלו להנהיג ובכלל האפשרות שהפת"ח יהיה שם ביום שאחרי. איך ההנהגה של הפת"ח מתייחסת לטבח? היא מגנה אותו מותחת ביקורת או שהיא נזהרת לעשות את זה?

ד"ר מילשטיין: אז תראה, הייתי אומר שהם ממש משתדלים לא להיות בחדר, כשהם נדרשים לשאלה של מה דעתך על האירוע הזה. ואתה רואה שעד עכשיו, 80 יום אחרי, בעצם אין איזה תגובה מאוד ברורה של אבו מאזן. אגב ממש שבוע או שבועיים אחרי הטבח הוא הוציא, בלחץ אמריקאי ענק, איזה הבהרה שמגנה את הטבח והוא מחק אותה אחרי שעתיים כשהתחיל לחץ ציבורי אדיר ביקורתי מאוד נגד אבו מאזן . אגב מאוד מעניין, וזה עוד פעם מתקשר גם לנתונים של הסקר ולעד כמה הרשות מבינה שהמצב שלה כל כך רעוע בעיני הציבור. אתה רואה שאין יותר מדי התלהבות מכל הדיונים האלה של היום שאחרי או מכל הקולות באמריקה שאומרים אנחנו רוצים לראות את אבו מאזן או את הרשות שולטת בעזה ביום שאחרי. אני הייתי אומר הרשות כאן אפילו מקבלת רגליים קרות מפני שהיא מבינה שזה משימה שהיא גדולה עליה בכמה מידות הם בקושי שולטים באיו"ש, אז לתת להם עכשיו לשלוט על 2.2 מיליון אנשים ש 16 שנים לא ראו אותם לא ראו את הרשות ואפילו חונכו שהרשות היא סוג של משתף פעולה עם ישראל או אחראי לחלק מהצרות הכלכליות בעזה. אירוע לא לגמרי בריא.

גדעון: אז אם לא הרשות, שאנחנו רואים את הלחץ האמריקני וגם כבר שומעים אצלנו בממשלה, למשל את ראש המל"ל צחי הנגבי מפרסם מאמר בעיתון סעודי ומדבר על הרשות הפלסטינית כחלק מהפתרון, אז אם לא אבו מאזן ולא הפת"ח יכול להיות שבסוף איכשהו חמאס, הצד האזרחי של חמאס, יהיה חלק מהפתרון?

ד"ר מילשטיין: כן, אז יש כאן בעצם גדעון בשאלה שלך שתי נקודות שהן מאוד קריטיות בכלל לעתיד הישראלי ובטח לעתיד הישראלי פלסטיני: אחת, באמת איזה סוג של חלופות יש לנו בנוגע לעזה וכאן אתה יודע, אתה לא צריך להיות מומחה גדול כדי להבין שכמעט כל חלופה שעומדת לפנינו כרגע היא עגומה והמטרה שלנו היא לבחור את העגומה פחות נקרא לזה ככה אז זה כן מחייב אותנו לחשוב בעיניי על דברים שגולמו במאמר של הנגבי באילאף, בעיתון הסעודי, ובעצם גם ראש הממשלה התחיל לפזר סימנים לגביהם בכל מה שנוגע לממשל אזרחי פלסטיני שיספק את כל מה שנוגע לצרכים הציבוריים ולסדר הציבורי, בלי שאנחנו נדרש לתת אספקה בתחומי הרווחה, חינוך מזון, מים, חשמל, זה לא דברים שאנחנו רוצים לחזור ולטפל בהם בעזה אנחנו נצטרך להמשיך ולטפל בעניינים הביטחוניים ,לפחות עד שיסתמן שהעסק שם יחסית בסדר. אני חושב ששני דברים מרכזיים שאנחנו נצטרך לשאול אחת, מה בעצם תהיה הזיקה בין הישות הזאת שאנחנו ננסה אולי להקים בעזה לבין הרשות. ואני אישית חייב להגיד שאני מאוד מצדד בזה שתהיה זיקה הדוקה בין שתי הישויות האלה, עדיף שהרשות עצמה תגיע למצב הזה אחרי שהיא עברה רפורמות עמוקות מאוד, גם בענייני שחיתות בעיקר בענייני הסתה. והדבר השני, מה באמת יקרה עם חמאס, כי את יודע, גם אם נגיע למצב שבו הרגנו את סינוואר והרגנו את דף והרסנו את כל התשתית הצבאית בעזה, עדיין חמאס ממשיך לפעול שם. וישראל, בעיניי, גדעון, חייבת להתעקש שבשום צורה של קוסמטיקה חמאס לא חוזרת להיות חלק מסיפור פוליטי מממשל עתידי, פשוט נו גו אחד גדול לגבי דבר שהוא ממש יכול להתפתח כאיום אסטרטגי נוסף או מחודש כלפי ישראל.

גדעון: אבל גם אם חמאס לא יהיה חלק מהיום שאחרי, שאלה שצריך לשאול ביושר, אולי גם בכאב. האם זו לא שאיפה יומרנית של ישראל, לנטרל ארגון, לנטרל רעיון, שמושרש כל כך חזק בציבור הפלסטיני?

ד"ר מילשטיין: נכון, אתה צודק אני חושב שמהבחינה הזאת כבר חלק מהאמירות של המדינאים שלנו, שהועלו ב-7 באוקטובר, בערב ה-7 באוקטובר, כבר לא נראות היום אותו דבר. היום אנחנו מדברים בצורה יותר ריאליסטית על מצב שבו אתה הורס את התשתיות הצבאיות שחמאס מנהלים אותם, זה לא יחזור אליו, ואתה גורם לארגון הזה לא להיות יותר מפלגת שלטון כמו שהוא בעצם כרגע. ואני חושב, מהרבה בחינות, גדעון, שאפשר לחשוב על מצבים שבהם חמאס תהיה אופוזיציה חוץ ממשלית. היא יכולה אגב אם היא רוצה לחזור להיות אגודת צדקה כמו שהיא הייתה בשנות ה-70 וה-80, כל עוד היא תחת פיקוח מאוד מאוד קפדני, זה כמובן מצריך שיהיה שלטון פלסטיני מאוד חזק, שידע לתפוס אותם קצר שיידע באמת לזהות מתי הם מתחילים להיות איום, וכמובן כל הזמן להגביל את הכוח שלהם, אבל בשום פנים ואופן, אסור לתת להם עוד פעם לחדור לקבל לגיטימציה, ואני בטוח שיהיו גורמים בעולם הערבי ובמזרח התיכון כמו טורקיה וכמו קטאר שינסו לשכנע את העולם שחמאס עברה איזה סוג של אילוף והיא כבר לא אותו, נקרא לזה, דוברמן נושכני של פעם, אלא איזה פודל ככה יותר נחמד. אסור לנו לקנות את האשליות האלה ואנחנו באמת חייבים אפילו לעמוד על הרגליים האחוריות ולוודא שחמאס לא חוזרת להיות חלק מאיזה שהוא מאיזושהי קונסטרוקציה של היום שאחרי בזירה הפלסטינית.

גדעון: ד"ר מיכאל מילשטיין, תודה רבה. 

ד"ר מילשטיין: תודה לך גדעון.

גדעון: זה היה אחד ביום של N 12 , אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו אחד ביום הפודקאסט היומי, העורך שלנו רום עתיק, תחקיר והפקה עדי חצרוני , שירה הראל, רוני הרניב ודני נודלמן. על הסאונד יאיר בשן שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו, אני גדעון אוקו אנחנו, נהיה פה גם מחר.


18 views0 comments

Comments


bottom of page