אחד ביום - יעלה מחכה לאביתר

אתמול חזרו מהשבי ארבע חיילות צעירות שזכו להתאחד עם משפחותיהן. אל מול התמונות המרגשות מחזרתן, חשוב לזכור שעוד תשעים חטופים נמצאים בעזה. אחד מהם הוא אביתר דוד שנחטף ממסיבת הנובה, ולא נמצא ברשימת המשוחררים בשלב הראשון של העסקה. קצת לפני שארבע התצפיתניות שוחררו דיברנו עם יעלה, אחותו בת ה-19 של אביתר. וכמו עשרות משפחות בימים האלה גם היא שמחה ונרגשת, אבל גם עצובה, פוחדת ובעיקר מאוד מתגעגעת לאחיה הגדול.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 26/01/2025.

‏[חסות]

‏[מוזיקת פתיחה]

‏אלעד: היום יום ראשון, 26 בינואר, ואנחנו "אחד ביום", מבית N12. אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום, בכל יום.

‏[הקלטה] שריקות של המון וצעקות בערבית.

‏אלעד: כן, זה היה טקס מהונדס, ציני, אכזרי. משקיות המתנה, המדים המזויפים, החתימה המגוחכת על "טפסי שחרור" עם הצלב האדום. תקראו לזה טרור פסיכולוגי, תקראו לזה מפגן כוח, זה לא באמת משנה וזה לא באמת חשוב. אבל היה שם רגע אחד, הרגע שבו עלו ארבע נשים צעירות אל הבמה. מולן ומצְדַדָן, [כך במקור] מאות חמושים רעולי פנים וקהל שטוף שנאה. הרגע שבו נעמה, דניאלה, לירי וקרינה עלו על הבמה היה, בעיניי לפחות, רגע טהור של כוח, של גאווה.

‏אני נזכרתי ברגע הזה ביפה אדר, בת 85, שאמרה בראיון ל"עובדה" שבכוח החזיקה מעמד, בכוח לא בכתה, לא נכנסה לפאניקה, כשלקחו אותה בכפייה מהבית וצילמו אותה גם באוטו וגם בקלנועית בדרך לעזה. יפה רצתה שהילדים שלה ידעו שהיא חזקה, שהיא לא נשברה, שיהיו גאים בה. וכשנעמה, דניאלה, לירי וקרינה עמדו שם על הבמה בכיכר פלסטין, הן חייכו, הן נופפו, הן הרימו ידיים - לא עבור העזתים, לא עבור החמאסניקים, לא כחלק מהטקס המהונדס, הציני והאכזרי. הן נופפו לעם ישראל, לחברים, לאחים, לאחיות, לאבא ואמא, לאבא ואמא שצפו ברגע הזה ולא היו יכולים לעצור את ההתרגשות.

‏[הקלטה] נשים צועקות בהתלהבות ומוחאות כפיים.

‏15 חודשים של גיהנום הן עברו, אחרי אותה שבת ראשונה של גיהנום. והנה, עם ראש מורם, עם גב זקוף, מתחתן כיתוב בעברית: "הציונות לא תנצח", אבל כשארבע הצעירות עמדו שם, היה ברור: הציונות כבר ניצחה.

‏[הקלטה]

‏אלי אלבג: "לירי, חיים שלי!"

‏לירי אלבג: [צועקת] "אאהההה, וואי, וואי"

‏שירה אלבג: "אנחנו יודעים. את אלופה, את גיבורה, את בבית. זהו."

‏אלעד: וארבע משפחות קיבלו אתמול את הבנות שלהן בחזרה. משפחות שבמשך 15 חודשים נלחמו ונאבקו. באפריל שעבר, דיברנו עם דוקטור אילת לוי שחר, אמא של נעמה. כבר אז הטרולי היה מוכן, כבר אז היא חיכתה לשיחת הטלפון, כבר אז הרשתה לעצמה לדמיין איך ייראה הרגע הזה.

‏אילת: "כאילו, יש לי כל מיני דברים, אבל אני חושבת, הרגע הראשון, זה פשוט איזה, כאילו, עיניים לעיניים, אני רוצה לראות את העיניים שלה, אני רוצה להסתכל עליה. ואז אולי איזה מגע, ומה שנוכל, מלא-מלא נשיקות אם נוכל, ומלא חיבוקים אם נוכל, וכאילו, אני מדמיינת שאני שואלת אותה "את רוצה להתקלח? את רוצה שאני אחכה לך בחוץ? את רוצה שאני אהיה פה ותהיי עם הגב אליי?" כאילו, אני חושבת על כל מיני, כאילו, איך היא תרצה להתארגן."

‏[מוזיקת רקע]

‏"אני ממש כאילו, יש לי לפעמים מחשבות נורא פרקטיות כאלו. של - אני אמא שרוצה פשוט לקבל את הבת שלה, וכמו… כמו לידה, [מצחקקת] מה נעשה קודם?"

‏אלעד: וזהו. אילת יכולה להפסיק לדמיין, אתמול היא קיבלה את נעמה בחזרה. אבל גם אל מול התמונות האלה, אולי במיוחד אל מול התמונות האלה, המרגשות, מוכרחים לזכור שעוד 90 חטופים עדיין נמצאים בעזה. אחד מהם הוא אביתר דוד. אביתר נחטף בגיל 22. הוא כבר בן 24. זה קרה במסיבת הנובה. הוא היה שם עם עוד שלושה חברים, ונחטף לעזה יחד עם גיא גלבוע דלאל. שניהם עדיין בשבי. שניהם לא ברשימת המשוחררים בשלב הראשון של העסקה. וקצת לפני שארבע התצפיתניות שלנו שוחררו, דיברנו עם יעלה, אחות של אביתר. היא בת 19, ואני מדגיש במיוחד את הגיל, כי כשתשמעו אותה תתקשו להאמין. וכמו עשרות רבות של משפחות בימים האלה, גם יעלה שמחה מאוד, נרגשת, אבל עצובה ופוחדת. בעיקר, מאוד-מאוד מתגעגעת לאחיה הגדול.

‏שלום יעלה.

‏יעלה: שלום אלעד. [מצחקקת]

‏אלעד: אני רוצה לצטט באוזנייך את עצמך. כתבת אחרי השחרור של אמילי, רומי ודורון, שהימים האחרונים והימים שמחכים הם אולי הכי מותחים שהיו במלחמה. שהחזרה של שלוש הנשים הצעירות, מצד אחד, נתנה כוח והראתה שהחלום יכול להתגשם. "אבל הכל מעורבב", את כותבת. "לצד השמחה האדירה, אביתר לא נמצא ברשימה ההומניטרית, ואנחנו לא יודעים מה יעלה בגורלו." זה ערב-רב כזה של רגשות, זה בלגן כזה שמתרחש בתוך הלב שלך, שבכלל אפשר להסביר אותו? אפשר בכלל לתת לו מילים? גם המילים האלה שכתבת, הן מקיפות אפילו 10% ממה שאת מרגישה בימים האלה?

‏יעלה: אפש… אני יכולה לנסות להסביר. אני פשוט גם בעצמי לא כל-כך מצליחה להבין, כי זה באמת מערבולת מטורפת. זה מערבולת מטורפת, כי זה גם באמת השמחה הזאת של לראות אנשים חוזרים למשפחות שלהם, ומהצד השני, זאת גם הקנאה המטורפת הזאת, שאני רואה את הדבר הזה קורה, ואני אומרת: "בא לי גם". כאילו, בא לי גם לחוות את זה כבר. וזה גם מרגש, כי משהו כן מתחיל לקרות, ויש סיכוי שבקרוב זה אצלנו, ומהצד השני, זה גם מרגיש מאוד רחוק, כי שום דבר לא מובטח לחטופים שנמצאים בשלב ב'. אז הכל נורא מפחיד.

‏אלעד: וכשאת רואה את התמונות של החזרה - אַת מה? את מדמיינת גם את אביתר בטנדר הזה של… או ב-ואן הזה של חמאס, והדלת נפתחת, כלומר, את רואה את הפנים שלו שם, את הגוף שלו שם, או שאת מנסה דווקא להפך?

‏יעלה: אני לא מנסה, אני לא מנסה, כאילו, להדחיק את זה. אם זה מגיע, זה מגיע.

‏אלעד: וזה מגיע?

‏יעלה: אני מדמיינת אותו רק ברגע הזה של הבית-חולים. כל הלפני, אפילו לא חשבתי על זה לפני שאמרת את זה עכשיו. כאילו, אני… בגלל ש… היום גם דיברתי על זה עם מישהי, שמבחינתי גם, נגיד, רומי גונן שחזרה, שאני מאוד-מאוד מחוברת עם האחים שלה, מבחינתי, עד יום ראשון היא גם הייתה רק פוסטר. עם כמה שאנחנו מנסים להגיד, "הם לא רק פוסטרים והם עולם ומלואו", בסוף, בשבילי, היחיד שלא פוסטר שם זה אביתר. אז דווקא יותר קשה לי לדמיין את כל הסיטואציה הזאת. זה מורכב, אני לא יודעת אם הוא נראה כמו שהוא נראה כשהוא נחטף. זה המון-המון-המון-המון פרטים שבתור בן-אדם, בין הקרובים אליו, אני צריכה לדמיין מחדש.

‏אלעד: את צופה, אבל? את רואה? זה משהו שאת מסוגלת לעשות? אולי אפילו משהו שעוזר באיזשהו מקום, לראות את השידורים, לשמוע את הדיווחים?

‏יעלה: אני לרוב משתדלת מאוד לא, כי בוא נגיד שלא מרחמים עלינו בתקשורת, גם הישראלית וגם העולמית.

‏אלעד: תסבירי.

‏יעלה: מפרסמים… כאילו היד מאוד קלה על ההדק. מפרסמים המון-המון-המון דברים שהם לאו דווקא מאומתים 100%, ואז פעם בכמה שבועות, בכל ה-470 ומשהו יום האלה, יש מלא-מלא כותרות של [בהתלהבות] "רגע לפני עסקה!" ופה ושם, וזה בסוף תמיד מתגלה כאכזבה. אז אני מאוד-מאוד-מאוד נמנעת מלקרוא את הדברים האלה ולשמוע חדשות, אבל בראשון, כאילו, זה היה בלתי מַנִיע. [כך במקור] אני פתחתי, ראיתי כמו כל המדינה, וזה קשה, כי זה גם, אתה אומר, איזה מן סיטואציה מוזרה זו, ש… כאילו זה לא תוכנית ריאליטי, זה חיים של שלוש בחורות צעירות. למה זה הופך לדבר שכאילו כל המדינה צופה בו עכשיו? מהצד השני, כולם רוצים לקחת בזה חלק, כאילו… אז אני מאוד חלוקה בנוגע לזה.

‏אלעד: אתם יודעים משהו על אביתר, על מצבו?

‏יעלה: לא, אנחנו לא יודעים כלום-כלום-כלום. יש לנו רק פשוט תיעודים מה-7 באוקטובר, וחוץ מזה, ממש שום דבר.

‏אלעד: זה… את יודעת מה, אני מרשה לעצמי לשאול אותך, אני כבר לא יודע מה עדיף. את יודעת, מהסיפורים שאנחנו שומעים, מהדברים שאנחנו שומעים, אם עדיף לדעת עליו פרטים, קשים ככל שהיו, או אולי דווקא חוסר הידיעה מאפשר לך גם ליצור איזה מציאות שהיא דמיונית, אבל היא מחזיקה אותכם.

‏יעלה: תשמע, בגלל שאנחנו חיים את ה-לא לדעת, אז אנחנו מאמצים לעצמנו לאורך הדרך כזה כל מיני… מן שכנוע עצמי כזה, מניפסטינג, שאנחנו אומרים, אנחנו לא צריכים בכלל אותות חיים. אנחנו לא צריכים, אנחנו מרגישים שהוא חי, אנחנו יודעים שהוא חי, אנחנו יודעים שהוא יחזור אלינו בדיוק כמו שהוא נחטף. ונגיד, הרבה פעמים אני… כשמתפרסמים סרטונים שחמאס מפרסם של חטופים, יש הרבה אנשים שכן היו רוצים לקבל אות חיים ככה, בדרך הזאת, מהחטופים שלהם. אני ממש-ממש לא הייתי רוצה לקבל סרטון כזה של אביתר.

‏אלעד: ספרי לי על היחסים שלכם.

‏יעלה: תכל'ס, אביתר הוא הסנדוויץ'. הוא הסנדוויץ' שלנו, שלי ושל עילי. אז תמיד פשוט, מאז הילדות זה תמיד היה מחולק או ליעלה ואביתר או לעילי ואביתר. וביסודי נגיד, הייתי… אביתר ואני היינו כזה שנתיים באותו בית-ספר, ואני פשוט זוכרת איך הייתי מעריצה אותו ומעריצה את החברים שלו, והולכת אחריהם לכל מקום ועושה את כל הדברים המטומטמים שהם עושים ביחד. ובאמת בשלוש שנים האחרונות, כשכבר כזה התבגרתי יותר והפכתי לאחות קצת פחות מעצבנת, אז ממש הרשינו לעצמנו להתחבר והיו לנו הרבה נסיעות משותפות ביחד, רק של שנינו, וסוף-סוף התחלנו להיות חברים ולא רק אחים. והוא בסוף הבן-אדם הזה בבית שאני מספרת לו על חוויות ראשונות שלי, אם זה פעם ראשונה שהלכתי למסיבה או פעם ראשונה ששתיתי אלכוהול, זה הוא, הוא הבן אדם הזה. וזה משהו שמאוד-מאוד-מאוד חסר לי, ועד היום היו לי אולי פעמיים לאורך כל המלחמה שקרה לי איזה משהו ספציפי, ועלה לי לשנייה בראש כזה, וואי, אני חייבת לספר לאביתר. כאילו, פתאום שכחתי שהוא לא נמצא. ולא יודעת, זה… זה הזוי.

‏אלעד: את ידעת לפני שהוא הולך למסיבה, לנובה?

‏יעלה: הוא דיבר על זה. הוא כבר ידע חודשים שהוא הולך לזה, אבל באותו ערב פשוט ישבנו המשפחה, בשישה באוקטובר, בהרכב מלא, וידעתי שהוא הולך. הוא אכל נורא מהר והוא נורא התרגש כבר, ואפילו לא סיימנו, הוא נתן כזה לכולם נשיקה וחיבוק ו… וירד.

‏אלעד: ומבחינתך, מתי בעצם התחיל שבעה באוקטובר?

‏יעלה: מבחינתי, כבר ב-6 וחצי. גם לנו… בכפר סבא גם הייתה אזעקה. ואז אחרי האזעקה הזאת חזרתי לישון, אני מתעוררת שוב בעשר ומשהו, ואני מתעוררת לאמא חרדה, שזה מחזה שאני ממש לא רגילה לראות, והיא עוד לא ידעה כלום, זה היה ההרגשה שלה. ומשם התחלנו להבין שמשהו רע קורה, אבל לי היה, כאילו, אני הייתי בטוחה שאביתר לא קשור לזה. ידעתי שהוא במסיבה בדרום, אבל גם כל הזמן אמרתי לאמא שלי: "אמא, תרגעי, כאילו מה, את סתם בחרדה, הוא עוד שנייה חוזר." והחלטנו לפרסם תמונה שלו, כי אין מה להפסיד. מקסימום הוא חוזר וצוחק עלינו שדאגנו לו. שמנו את המספר הטלפון שלי בפרסום הזה, ואחרי כמה שעות מישהו שולח לי הודעה, שואל אותי אם שמענו משהו, ואני כותבת לו: "הֵיי, לא." ואז הוא שולח לי צילום מסך מסרטון שחמאס פרסמו, סרטון שרואים בו גם את חבר הכי טוב של אביתר, את גיא גלבוע דלאל, שהיה איתו. ואז אחרי 10 דקות הוא שולח לי עוד סרטון, שרואים את אביתר ממש מוּלָךְ על-ידי מחבל, כבר ברצועה. כל הסרטונים שיש לנו זה כבר מעזה. ושם… שם זה התחיל.

‏אלעד: כלומר, זה בן-אדם שלא הכרת, פשוט ביקשתם מידע, והוא שולח לך את ההודעות עם הסרטונים האלה, וככה את מגלה שאחיך נחטף ונמצא בעזה?

‏יעלה: כן, מבן-אדם זר.

‏אלעד: מה עושה צעירה בת 18 שמקבלת לטלפון שלה את הבשורה הזו ואת ההוכחה בסרטון, וכל המשפחה מסביב בדאגה איומה. מה את עושה באותם רגעים?

‏יעלה: אני מסתכלת על התמונה, זאת תמונה שרואים בה בבירור שזה אביתר, כאילו, אין איפה להתבלבל, אבל משהו בי, במוח שלי, פשוט לא זיהה. לא זיהה. כאילו, סירבתי כל-כך להאמין שזה נכון. אז פשוט ישר צרחתי, "אמא!" ועילי ואמא ואבא כזה באו לחדר, ואני שואלת אותם: "זה אביתר?" ואז התחילו צרחות ובכי וקללות ומכות לקירות. אבל אני גם שמחה ש… "שמחה". אני הכי מעדיפה שזאת הייתי אני, כאילו, בסיטואציה הזאת, ולא אמא שלי או אבא שלי שקיבלו את זה.

‏אלעד: מתי מעכלים, אם בכלל מעכלים? מתי הדמות הזאת שאת רואה בסרטון על המסך של הטלפון, מתי מחלחלת ההבנה שזה אח שלך ושהדבר הזה הוא אמיתי?

‏יעלה: אני גם שואלת את עצמי, מתי מעכלים?

‏אלעד: כלומר, עד היום לא.

‏יעלה: לא. זה משהו שהוא כל-כך לא אנושי שאיך בן-אדם יכול לעכל דבר כזה? כאילו, באמת, בודדות הפעמים שפתאום יש לי איזה רגע שאני מרגישה שאני מבינה הכל, וזה גם, זה רגע של שנייה אולי, ואז הכל יורד בחזרה. בגלל שזו סיטואציה שעדיין קורית ואין לה דדליין, אז אני לא יודעת.

‏אלעד: צפית בסרטונים האלה מאז?

‏יעלה: בהתחלה לא צפיתי בכלל, רק אח שלי, ובשלב מסוים זה כבר היה מן… אות חיים אחרון ממנו, אז צפיתי כדי לראות את הבן-אדם חי. פשוט צפיתי כדי לראות את העיניים שלו, כדי לראות אותו מסתכל לי בעיניים.

‏אלעד: כלומר, בעצם את אומרת, במציאות שבה יותר מ-470 יום אין אות חיים ואין תיעוד, זה התיעוד.

‏יעלה: נכון.

‏אלעד: זו הפעם האחרונה שאת רואה את אח שלך, נכון לעכשיו, חי ומסתכל ומביט.

‏יעלה: ממש ככה, ממש ככה.

‏אלעד: מאבק, פעולה, התחילה מתי?

‏יעלה: ב-9 באוקטובר. כאילו, ב-7 וב-8 באוקטובר היינו, המשפחה, בבית, לא זזנו אחד מהשנייה, וביום שני פתאום היה איזשהו רגע שהייתי לבד בבית, ואז אני שומעת דפיקות על הדלת, ואני רואה שהגיעו אלינו שני קצינים, ופה אני כבר… לפני שפתחתי להם את הדלת כבר עשיתי לעצמי הכנה כזאת של - "טוב", כאילו, "באו להודיע לך שאח שלך נרצח". ופתחתי להם את הדלת די מהר והם הבהירו לי שהם לא באו לחדש כלום. וכבר באותו יום, פשוט בערב לי נמאס כבר לשבת בבית, ונמאס לי רק להתמסכן ולבכות, והחלטתי פשוט, כזה פרסמתי פרטים שלי וביקשתי שיקחו אותי להתראיין בכל מיני מקומות, וזה קרה מהר מאוד.

‏אלעד: כי? כלומר, המחשבה שאתה יוצא לפעולה כזאת ולמאבק כזה, היא שְׁמה? אני אלך ואני אתראיין כדי שמה יקרה? כי אנחנו לא… אנחנו עוד בכלל לא בשלבים אז של עסקה ודיונים ולחץ.

‏יעלה: נכון.

‏אלעד: אז מה כן?

‏יעלה: זה היה קודם כל בשביל שיידעו, בגלל שהכל היה כל-כך מבולבל ולא ברור, זה היה בעיקר בשביל להראות רגע לאזרחים - "היי, יש מישהו שקוראים לו אביתר דוד והוא היה במסיבה ונחטף. ואנחנו כבר 48 שעות בתוך הדבר הזה וכלום עדיין לא קרה", אז זה היה בעיקר בשביל זה. ולאט-לאט התחלנו להבין שזה באמת מאבק, ולא רק לדבר על זה. ממש מלחמה משלנו.

‏אלעד: את אומרת, 48 שעות בתוך הדבר הזה וכלום לא קרה, בפרספקטיבה היום של 470 ויותר ימים זה, את יודעת, 48 שעות זה פסיק. ואני תוהה אם חשבתם אז, כלומר, אם אמרתם לעצמכם "48 שעות, מה זה? זה המון… לא ציפינו שזה יהיה עד כדי כך ארוך".

‏יעלה: אני הייתי בטוחה שהוא חוזר ב-8 באוקטובר. אני הלכתי לישון ב-7 באוקטובר בידיעה שאביתר חוזר מחר, כי הוא אזרח, הוא אזרח שהלך למסיבה. כאילו, בטוח יעשו פה הכל כדי להוציא אותו משם, זה לא הגיוני. אז אני הייתי בטוחה שזה עניין של 24 שעות. ובהתחלה היינו עוד מאוד-מאוד תמימים, ואמא שלי, אמא שלי ידעה שזה ייקח זמן, ורק כשעברה חצי שנה היא העזה להגיד לנו שהיא ידעה שזה יהיה לפחות חצי שנה. אבל אנחנו לפני זה היינו שיא התמימים. כל הזמן אמרנו "בסדר, זה נגמר השבוע, זה נגמר מחר", ממש היינו בטוחים בזה. והיום זה, וואו, התפיסה השתנתה כל-כך. כל-כך, כל-כך, כי כבר אין מה לעשות, זה נהיה חלק מהחיים שלנו, חלק מהשגרה.

‏אלעד: את גם עזבת שנת שירות באמצע, נכון? כדי להתמקד במאבק.

‏יעלה: נכון. הייתי חודש וקצת, הייתי בקיבוץ משגב עם, בקומונה, והפסקתי בשבעה באוקטובר.

‏אלעד: כי היה ברור שאת לא יכולה להתמקד בחיים שלך?

‏יעלה: אני… הייתי בטוחה שאני לא אחזור רק לאיזה שבוע לקומונה, כי אז הכל יסתדר ואני אחזור והכל טוב. ופשוט הבנתי שזהו, יש לי חיים חדשים. כאילו, ללכת עכשיו לקומונה ולעבוד בבוקר בחקלאות ובערב עם יְלָד… זה לא… כאילו, זה מציאות אחרת ולא קשורה. זה היה לי ברור שאני לא יכולה לחזור לשם.

‏אלעד: את יודעת, אנחנו דיברנו פה עם משפחות לכל אורך השנה ושלושה חודשים האחרונות, ואנחנו… כל פעם שומעים על פיקים כאלה, על זמן שבו יש יותר אנרגיות ויותר מוטיבציה ויותר אמונה, וזמן שבו בסוף כולנו בני-אדם, וזה תקופה כל-כך ארוכה, שבה קשה אפילו לקום מהמיטה. את מוצאת את עצמך במעגלים האלה - של תקופות שבהן את חדורה למאבק ותקופות שבהן פשוט יש אפיסת כוחות?

‏יעלה: ברור. שוב, זה סיטואציה שהנפש באמת לא יודעת להכיל. נגיד עכשיו, אני… ביום ראשון, עם החזרה של החטופות, הייתי בטוחה שזהו, אני שבורה. יום אחרי, פתאום קמתי בבוקר והרגשתי שיש לי כוחות מחודשים. מי אני שאני אוותר עכשיו, כשזה הכי קרוב, זה הכי קרוב שזה היה? כאילו, מי אני? מי אני שאני אשב בשילוב ידיים במיטה ולא אעשה כלום? אז עכשיו אני ממש בכוחות גדולים, אבל הייתה תקופה ארוכה, אחרי בערך 7-8 חודשים לתוך המלחמה שאמרתי, בוא'נה, שום דבר שאנחנו עושים לא באמת עוזר. לטוס למשלחות, להתראיין, כאילו, למי זה מזיז? ואז זה פשוט הרגשה הכי גדולה של חוסר אונים. וקל, קל להרים ידיים בסיטואציה הזאת. אין מה לעשות.

‏אלעד: ומה מרים אותך בחזרה?

‏יעלה: קודם כל, אח שלי. אנחנו כל הזמן בשיח מאוד פתוח על התחושות שלנו.

‏אלעד: עילי.

‏יעלה: עילי, כן. עכשיו ספציפית זה העובדה שאשכרה משהו קורה. אז שאני באמת-באמת אעשה כל מה שאני יכולה כדי להבטיח את זה שהשלב שאח שלי אמור להיכלל בו, שהוא באמת יצא לפועל, שזה עוד פחד ענק. וזה גם… שוב, זה בגלל שאני כל-כך לא מעכלת את הסיטואציה הזאת, אז גם הרבה פעמים קשה לי לעכל… אני לפעמים תופסת את עצמי בראש ואומרת, מה זה החיים האלה? מה זה החיים האלה? כאילו, אני לא זוכרת שום דבר מלפני השבעה באוקטובר. לא זוכרת כלום. אז זה המון גורמים מסביב שמשפיעים על העליות והמורדות האלה. אבל זה בעיקר בפנים, בתחושה הפנימית.

‏אלעד: את אומרת שהשלב השני, שבו נכלל גם אביתר, הוא עדיין נראה רחוק, ואנחנו יודעים שבשלב הזה שבו את ואני משוחחים, מתחיל רק שלב של קדם משא ומתן. מה הפחד? מה החשש?

‏יעלה: אנחנו, מתחילת הדרך, גם היה לנו ברור שבגלל שאביתר הוא גבר צעיר, תהיה לנו דרך יותר קשה. ואני מצטערת, אבל אחרי כל-כך הרבה זמן, אני לא חושבת שיש כזה דבר חטופים הומניטריים יותר והומניטריים פחות. אני לא יכולה, אני באמת, אם יש משהו שאני לא יכולה לשמוע יותר, זה את המילה הזאת. זה, הכל פה כל-כך גורלי. אני לא יודעת מה הימים האלה, הקרובים, יעשו לאביתר שם. אני לא יודעת מה השובה שלו ירגיש פתאום, או יחשוב. אז זה הפחד שהוא יישכח מאחור, זה הפחד הזה של - לי אין על מי לסמוך כבר, ובסוף אני לא סומכת על אף אחד מהצדדים, ובסוף השליטה זה בידיים שלהם. זה מפחיד אותי. זה… אני… אנחנו נשתגע אם… אנחנו נישבר אם אביתר יישאר מאחור שוב פעם.

‏אלעד: אני רוצה להיכנס עוד צעד פנימה לתוך החשש הזה. הוא ברור לי, הוא טבעי, הוא מובן. את רואה אבל את כל מה שקורה מסביב. התמיכה, את יודעת, חוזרים חטופים ונאבקים עבור החטופים שנשארו, ואומרים: "אנחנו לא ננוח עד שהם יחזרו כולם". והמשפחות, וההפגנות, והעצרות, והאלפים ועשרות אלפים שיוצאים לרחובות, וגם בסקרים, ותומכים בעסקה וכדומה. זה לא מרגיע באיזשהו מקום, שאומרים: "אנחנו לא ננוח עד שכולם יחזרו"?

‏יעלה: בטח שזה מרגיע. ברור, זה… אני בשוק כל פעם כשאני רואה כמויות של אנשים במוצאי שבת, אני בהלם שאנשים עדיין מגיעים. מצד אחד זה, אני לא רוצה להגיד שזה מה שמצופה, כי אני לא יודעת איך הייתי מתנהלת אם לא הייתי מוכרחה להיות בסיטואציה הזאת. לא יודעת מה הייתי עושה. וזה… ברור שזה מרגיע ומדהים, ואנחנו מרגישים, כמה מאיתנו, אנחנו מרגישים את זה.

‏אלעד: אז כשאת אומרת שהחשש הוא שהוא יישכח מאחור - שמי ישכח אותו מאחור?

‏יעלה: מי שהחזרה שלו תלויה בו. אם זה חמאס, שזה פשוט להסתמך על ארגון של מרצחים ואנשים שלא אכפת להם מחיי אדם. ואני מאוד, אני מאוד-מאוד-מאוד שונאת להיכנס לפוליטיקה, מאוד, אני חושבת שזה גם סופר רעיל, וגם אני מאמינה שעוד יש לי הרבה שנים להיכנס לזה, ואני פשוט לא סובלת את זה. אבל בסוף, אני גם לא יודעת על מי פה אני סומכת. אני לא יודעת. וזה חבל, זה מפחיד אותי.

‏אלעד: אז במה אתם, במה את מתמקדת עכשיו? כלומר, המאבק הזה שינה פאזה, ברגע שיש עסקה, ברגע שחטופים מתחילים לחזור, וברגע שיש כבר שלב אחד שיצא לדרך, ואביתר נמצא, ממש, כאילו, במרחק נגיעה בשלב השני. אז המאבק שלכם עכשיו מתמקד, בעצם, במה? בלוודא שהשלב השני יקרה?

‏יעלה: כן, חד-משמעית בזה. אם זה יותר לנסות להגיע לקהילות של הציונות הדתית, שדרך אגב, אנחנו מקבלים המון-המון - לא מדברים על זה - אבל המון אהבה ותמיכה מהם. אז לדבר יותר באמת בקהילות האלה, שהמנהיגים שלהם אולי אומרים דברים קצת שנשמעים עקומים לפעמים. זה גם, באמת, להשאיר את הדבר הזה על סדר היום, כי כל פעם כשחטופים חוזרים, אז יש מין תחושה כזו של [בהתלהבות] "זהו, המלחמה נגמרת, אנחנו מנצחים, זה נגמר", בזמן שעכשיו, נגיד, זאת רק ההתחלה. זאת רק ההתחלה של כל הדבר הזה, ובאמת עומדים לסחוט לנו את המיץ עד הטיפה האחרונה. זה יהיה… עומדים להיות ימים באמת נוראים. אבל אנחנו גם עוד חושבים ביחד על מה נכון לעשות עכשיו - האם נכון לדבר הרבה בחוץ, או דווקא להיות יותר שקטים? זאת דילמה, כי בסוף החיים של אח שלי מונחים על הכף, אז הכל הרבה יותר מפחיד.

‏אלעד: אבל, תכניסי אותי לדילמה הזאת, כלומר, לדבר בחוץ אני יכול להבין. ולהיות שקטים?

‏יעלה: יש כל הזמן את הדיון הזה על מחיר, שגם אני לא סובלת את המילה הזאת, כי הם לא חולצות בחנות, זה חיים של בני-אדם. ולפעמים, גם בתחילת המלחמה היה לנו את החשש הזה, שאם נדבר עליו הרבה בחוץ ונראה את הפרצוף שלו, האם זה יגרום לצד השני לרצות בו יותר? כאילו, זה המון-המון-המון-המון-המון דילמות, שלנו בסוף קשה להחליט, כי אף אחד לא יודע, אף אחד לא יודע להגיד לנו. גם אנחנו לא יודעים בעצמנו. אז הכל בסוף עניין של תחושה פנימית. וגם, פשוט המשפחה שלי, אנחנו פחות בצעקות ובשריפות וחסימות, ושוב, אני לא יודעת כמה זה נכון, אני לא יודעת כמה זה נכון… לחיים של אח שלי, עכשיו לשרוף ולצעוק ולחסום. פשוט לא הדרך שלי.

‏אלעד: את לא באמת בת 19, נכון? כלומר, זה לא, זה ממש רק מספר.

‏יעלה: [נושמת עמוק] כן, לצערי, לצערי. [צוחקת קלות]

‏אלעד: את מרגישה את זה - שהשנה ושלושה חודשים האלה ביגרו אותך מאוד?

‏יעלה: אני מרגישה שזה… אני כן הייתי בוגרת גם לפני, אבל פשוט עכשיו צברתי המון-המון-המון ניסיון בדברים שאף ילדה בגילי לא אמורה להתנסות בהם, או אף בן-אדם, אני חושבת, לא רק ילדה בגילי. אז כן, זה ביגר אותי באיזשהי צורה. זה מבאס אותי, זה מבאס אותי שהשנים שלי, של גיל 18, 19 ועוד מעט גם 20, שזה על זה. כאילו, לא ללכת למסיבות וליהנות ולעשות שטויות, זה פתאום בחיים אמיתיים מדי.

‏אלעד: ברגעים האלה, שבכל זאת קרו ב-15 החודשים האחרונים, דברים שרצית לספר לאביתר, סיפרת לו?

‏יעלה: [שתיקה, נשימה עמוקה] אני לא סיפרתי לו, לא סיפרתי לו, אבל יש כן רגעים ספציפיים ממש, וזה דווקא לרוב על דברים מאוד מטומטמים, לא על דברים רציניים מדי, שאני שולחת לו הודעה בוואטסאפ. זה נותן לי כזה תחושה שהוא לידי. אבל דברים באמת טיפשיים…

‏[מוזיקת רקע]

‏…שאני פשוט יודעת שאם הוא היה רואה אותם זה היה כזה מצחיק אותו, הוא היה כזה מפתח סתם שיחה, [מצחקקת] סתם שיחה מטומטמת. אבל לא, אני זוכרת הכל, אני זוכרת כל מה שאני צריכה לספר לו.

‏אלעד: ואת תספרי.

‏יעלה: ברור.

‏[מוזיקה מתגברת]

‏אלעד: יעלה, המון תודה, אנחנו מחכים יחד איתכם, ומחכים כבר שיחזור.

‏יעלה: אמן. תודה רבה, אלעד.

‏אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה שירה אראל, עדי חצרוני, דניאל שחר והילה פז. על הסאונד יובל ברוסילובסקי, יאיר בשן יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

‏אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם מחר.

‏[חסות]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה