האיסור על כניסת פועלים מיהודה ושומרון לישראל שנכנס לתוקף בשבעה באוקטובר הוא סוגייה מדינית, ביטחונית - אבל גם כלכלית. כתבנו לענייני ערבים, אוהד חמו, הרגיש איך סוגיית הפועלים הפלסטינים שהוא מכיר מקרוב הופכת פתאום לנושא הכי מדובר. לא רק בצבא ומנגנוני הביטחון - אלא בחברות הנדל״ן, אצל הקבלנים, ובמשרד האוצר. הפעם אנחנו עם המחיר שאנחנו משלמים על ההחלטה לאסור על פועלים פלסטיניים להיכנס לישראל.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 26/08/2024.
[חסות]
[מנגינת פתיחה]
אלעד: היום יום שני, 26 באוגוסט, ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום, בכל יום.
בשנת 2015, מבקר המדינה פרסם דוח שבו נקבע שהממשלה פספסה את משבר הדיור והזינוק במחירים. הוא דיבר שם על עלייה מטאורית, יותר מ-50% במחירי הדירות בסך הכל, בחמש שנים. הוא דיבר על פגיעה, במעמד שוכרי הדירות. הוא מתח ביקורת על כך שאין לממשלה תוכנית אסטרטגית, ואין תיאום בין גופים, כדי לפתור את המשבר. ראש הממשלה דאז, נתניהו, הגיב לדוח. ובתגובה שלו הוא יצר ביטוי, אחד מביטויים רבים שנתניהו יצר. ביטוי, שמלווה אותנו עד היום.
[הקלטה] ראש הממשלה, בנימין נתניהו: "כשאנחנו מדברים על מחירי הדיור, על יוקר המחיה, אני לרגע לא שוכח את עניין החיים עצמם. את המחיה, כלומר את החיים. והאתגר הגדול ביותר שאנחנו עומדים לפניו, זה האיום של התחמשותה של איראן בנשק גרעיני…"
אלעד: החיים עצמם. אנחנו עכשיו בתקופה כזו שבה זה הכי טבעי להתמקד בחיים עצמם. הרי רק אתמול, מעל הראש שלנו, עברו עשרות מטוסים למתקפת מנע, ואז עברו מאות טילים לַחלק במתקפה שלא מנענו מראש. הכי טבעי, לנתח כל דבר שקורה, כל התפתחות, כל אלמנט, תחת הכותרת "החיים עצמם". וזה בדיוק מה שעשינו כאן, לא פעם, בכל מה שקשור לסוגיית הפועלים הפלסטינים. כי האיסור לפועלים מיהודה ושומרון לעבוד בישראל, איסור שנכנס לתוקף בשבעה באוקטובר, הוא סוגיה ביטחונית, סוגיה של "החיים עצמם".
אבל יש בה הרי עוד עניין אחד, עניין כלכלי. ואת זה - הרגיש אוהד חמו, כתבנו לענייני ערבים. הוא הרגיש איך סוגיית הפועלים הפלסטינים, שהוא מכיר מקרוב, הופכת לנושא מאוד מדובר לא רק בצבא ובמנגנוני הביטחון, אלא בחברות הנדל"ן, אצל קבלנים, או במשרד האוצר.
[מנגינת מעבר קצרה]
אז הפעם נדבר כאן על המחיר שאנחנו משלמים על מה שהוגדר כ"חיים עצמם". המחיר שמשלמת הכלכלה הישראלית, על ההחלטה לאסור על פועלים פלסטינים להיכנס ולעבוד בישראל.
[פאוזה]
אלעד: שלום, חמו.
אוהד: אהלן, אלעד.
אלעד: אז יצאת לשטח ועשית כתבה גדולה, סביב נושא הפועלים הפלסטינים בישראל, או, ליתר דיוק, היעדר הפועלים הפלסטינים בישראל. אנחנו דיברנו על הנושא הזה, כאן, לא פעם גם, ובכל זאת חזרת ואמרת: "יש כאן נושא שחשוב מאוד לדבר עליו". אז תסביר לי, למה בעצם?
אוהד: בוא נגיד ככה, אלעד. אלא אם כן אתה מתגורר באמת באיזושהי מערה, ואין לך שום קשר למה שקורה בחוץ, הנושא הזה הוא סופר-רלוונטי מבחינתך. הוא רלוונטי, לכל אדם בישראל, שבונה בית. הוא רלוונטי לכל אדם בישראל שמשפץ בית. הוא רלוונטי לאנשים שעוסקים בענפים של תחבורה, בענפים של בניין, בענפים של תעשייה, בענפים של חקלאות. הוא רלוונטי לכל אדם שיש לו רכב בישראל, משום שכמות הפקקים היא אדירה, ויכולה הייתה להיות קטנה הרבה יותר, אלמלא הבעיה הזו. הוא רלוונטי לכמעט, פשוט לכל אחד מאיתנו, ומכאן החשיבות באמת יוצאת הדופן של הנושא הזה.
אלעד: כי מה? תמשיך את הנקודה שלך. כלומר, מדינת ישראל, בין אם נאהב את זה או בין אם לא, בנויה בידיים של פועלים פלסטינים?
אוהד: החלום הציוני, יש בו אלמנטים פלסטינים. כמה מהם? 80%. כלומר, 80% מהידיים העובדות בישראל, הן ידיים עובדות פלסטיניות. בוא נצלול ברשותך למספרים: עד השבעה באוקטובר אנחנו מדברים על 120,000 פועלים פלסטינים שנכנסו מדי יום, באישור, לישראל, ועוד 40,000 פועלים פלסטינים שנכנסו להתנחלויות. יחד - 160,000 פלסטינים שעובדים, בונים, מטפלים לך בחקלאות, עוסקים לך בתעשייה. אבל ללא ספק, הסיפור הגדול זה הבנייה, ענף ש-80% ממנו, נשען באמת על ידיים פלסטיניות.
אלעד: זהו, ובאותה כתבה שלך אתה הלכת ודיברת עם קבלנים, אתה ביקרת באתרי בנייה או מה שהיו אתרי בנייה, ועכשיו, מה ראית שם, מה שמעת?
אוהד: אמר לי את זה אחד הקבלנים שפגשתי - "זה פשוט בית קברות".
[הקלטה] קבלן א': "אני, המצב הוא קטסטרופה. שמונה חודשים הבניין עומד ככה, הציוד זרוק, נשרף, כמו בית קברות".
[הקלטה] קבלן ב': "אתה רואה את הבית הזה? הבית הזה ככה עומד, מחודש ספטמבר, משביעי לאוקטובר ככה עומד".
אוהד: 25% מהאתרים, הם נטושים לחלוטין. רבע מאתרי הבנייה כבר שנה שלמה, או כמעט שנה, נטושים לחלוטין, אלעד. המשמעות של זה, הכלכלית, היא הרת אסון, אנשים שפשוט קורסים פה.
[הקלטה] קבלן: "כל מה שבניתי ב-40, 35 שנה, הכול ירד לטמיון. אי אפשר לתפקד. רק… אתה יודע, אולי רק לתלות איזה חבל, ולתלות את עצמנו. זה מה שנשאר, נגמר, זהו".
אוהד: זה שובר את הלב. אתה מסתובב עם אנשים שמתפרנסים מזה, עם קבלנים ישראלים, טובים, אנשים טובים, שכבר שנים עובדים בזה, עשרות שנים עובדים בזה. ואתה יודע, מפרנסים אנשים, והם אומרים לך שיום אחד, לפני עשרה חודשים, יש החלטת קבינט, החלטת ממשלה, מיד אחרי השבעה באוקטובר סוגרים בעצם את הגבול, לא מאפשרים לאותם 120,000 פועלים פלסטינים להיכנס לישראל. יש מספר, אגב, מאוד קטן של נכנסים. מ-120,000, 8,000 בלבד. שוב, אני אגיד, אלעד, מ-120,000 פלסטינים שנכנסו לישראל, 8,000 בלבד נכנסים היום. אגב, רק למקצועות חיוניים. אתה מדבר על חברה קדישא, למשל. אתה מדבר על תעשיית מזון חיוני, אתה מדבר על כל מיני דברים כאלה. כל השאר, שבו בבית. המשמעות של זה, כאמור, לכולנו פה, היא באמת דרמטית.
אלעד: זהו, אז בואו נדבר רגע, על ההחלטה שהובילה לכך שאין פועלים פלסטינים, או כמעט אין פועלים פלסטינים בישראל, ואנחנו חוזרים אחורה, כמובן, לשבעה באוקטובר. האסון הנורא שקרה בישראל, עם פלישה של אלפי פלסטינים עזתים, חלק מהם, גם, אולי פועלים שפעלו בישראל. ומהרגע הזה, נעצרה כניסה לא רק של פועלים מעזה, וזה ברור, אלא גם מיהודה ושומרון. ואתה יודע מה, חמו, אני חושב שתסכים איתי, גם זה ברור, זה מובן, אפילו מוצדק.
אוהד: אין לי שום ויכוח איתך, יש בזה היגיון אמיתי. לשעתה, ההחלטה הזו הייתה נכונה מאוד. הבעיה היא שאף אחד לא חשב שזה יימשך כל כך הרבה זמן. זה יכול היה להימשך חודש, חודשיים, שלושה, אתה נמצא במלחמה עצימה, אתה חושש, באמת, שהשטחים יידלקו, הכול בסדר. מה שקורה הוא, שיש פה בעצם החלטת ממשלה לעצור הכל, ואין שום אלטרנטיבה. אז אנחנו מדברים, כאמור, על 120,000 פועלים פלסטינים, שביום אחד מפסיקים להיכנס לישראל.
ממשלת ישראל מביאה אלטרנטיבה, היא מחליטה, עם הזמן, להביא אלטרנטיבה. היא מביאה, למשל, אנשים מהודו, היא מביאה אנשים מתאילנד, 10,000 בסך הכול. 120,000 הלכו, 10,000 מגיעים. זה… אלה המספרים. אתה יודע מה הבעיה, אלעד? שאותם אנשים, אין לי מושג ואין לקבלנים שדיברתי איתם מושג מאיפה הביאו אותם, אבל אין להם מושג בבנייה. אתה מדבר על אנשים שלא יודעים לבנות. אתה יודע, הייתי עם קבלנים, עם קבלן, עם פיליפ, קבלן ערבי, ישראלי, מעסיק המוני אדם, בונה בתים בקיבוצים, במושבים, ב… בתי ספר, בכל מיני מקומות. הוא אומר לי, ממש עם דמעות בעיניים, הוא אומר: "אין להם מושג!".
[הקלטה] הקבלן פיליפ: "הבאתי הודים, לא מדברים שפה, לא יודעים מקצוע, ניסיתי ללמד אותם, לקחתי אותם לקורס, כלום לא עזר! ועבדו פה שמונה ימים, שמונה אנשים, לא יצקו קוב. אם היה לי שמונה פלסטינאים, שמונה ימים, הייתי יוצק 150 קוב. אתה מבין את הפרופורציה?"
אוהד: [מצטט] "אחרי שבוע פיטרתי אותם, כי לא יכולתי, הם סתם עלו לי המון כסף, ולא היה לי מה לעשות איתם."
אלעד: ומה זה אומר? אתה אמרת שהמחסור רלוונטי לכל אחד ואחת מאיתנו. אז איזו פגיעה יש במשק הישראלי, בכלכלה הישראלית, בכך שכל אתרי הבנייה האלה שביקרת בהם, עומדים ריקים ונטושים?
אוהד: על פי נתוני משרד האוצר, אנחנו מדברים על פגיעה משקית, חודשית, של שישה מיליארד שקל בחודש. מתוכם 2.4 מיליארד ישירות, באופן הכי ישיר, פגיעה בכל הנושא הזה של בניין. מיליארדים של שקלים מדי חודש, נפגעים. עכשיו, תשאל איך, בסוף, איך מהמאקרו הזה, איך, מה המשמעות של המיקרו? אז המיקרו, למשל, זה אם אתה בונה בית, אלעד, או אם אתה משפץ בית, אז אתה צריך למשוך את זה, אתה יודע, גם את המשכנתא, וגם את השכירות, אתה יודע, זה האנשים הרגילים, אנשים שבונים. אתה מדבר על העובדה שפרויקטים כמו, למשל, הרכבת הקלה בתל אביב: במקום 800 איש במקטע, מספרים לי, עובדים 80 איש בלבד! עשירית מהכמות שצריכה להיות, כדי לקדם את הדבר הזה.
הקו הסגול, תקוע לחלוטין בתל אביב. המשמעות של זה היא פקקי ענק. כל מי שמתקרב לאזור הזה, מכיר את זה. עכשיו, אלו באמת פרוייקטים עם משמעות לאומית אמיתית. 80 איש שעובדים במקום ה-800. אז תגיד: "אוקיי, אז ה-80 האלה הם גם בסדר, הם משהו, הם עשירית", אלא מאי? שפה יש כבר בעיה אחרת. מאיפה מביאים את ה-80 איש האלה? אז אמרנו, הודים ואחרים, אבל מרביתם הם ערבים ישראלים. ערבים אזרחי ישראל. איתם, אומרים קבלנים, יש בעיה אחרת. אם הם מספיק טובים ברמה שלהם, הם מאוד מאוד יקרים.
[הקלטה] הקבלן פיליפ: "המחיר שלהם, פי שמונה. אם לקחת שקל, הם רוצים שמונה שקל. אתה לא יכול לעמוד בזה."
אוהד: המשק שלהם הוא משק ישראלי, הוא לא משק פלסטיני. אלה מספרים מדהימים. ואני חוזר להתחלה - דיברתי עם הרבה מאוד קבלנים. ואני אומר לך בכנות, כל מי שדיברתי איתו, מדבר, אתה יודע, עם דמעות בעיניים. מתישהו, באיזשהו שלב, הדמעות מגיעות, הם לא ישנים בלילות, הם קורסים, הצ'קים חוזרים, אתה יודע, ואתה אומר - זה יכול היה להיות אחרת. באמת. אם מישהו היה מתעשת, ומבין מה קורה פה, ומציע חלופה, ומציע אלטרנטיבה, הדברים היו יכולים להיות אחרים.
[מוזיקה]
אלעד: חסות אחת, וממש מיד חוזרים.
[חסות]
אלעד: תראה, חמו, הנתונים שאתה מדבר עליהם, הם ממש מבהילים. אני מנסה למצוא את המילה, אבל, אנחנו מדברים על פגיעה עצומה במשק הישראלי, בכלכלה, בכיס, של כל אחד מאיתנו. ועשרה חודשים אחרי, הסיבה שעדיין אסור לפועלים פלסטינים להיכנס לישראל, למרות הפגיעה הזו, למרות הנתונים האלה, היא… מה? היא סיבה ביטחונית?
אוהד: אז ההבנה שלי שזה עניין פוליטי. בסופו של דבר, מי שמונע את הכניסה של הפועלים הפלסטינים לישראל, לתוך הקו הירוק, זה בעיקר מפלגות הימין, העמוק, משום שנתניהו, כמו שאני מבין, מבין את הצורך הזה. בסוף, האיש, יש לו רקע כלכלי בהחלט מכובד, אבל מה לעשות? ויש פה קואליציה, ויש סמוטריץ', ויש בן גביר, ויש כאלו שלא רוצים לאפשר לפלסטינים להיכנס לישראל.
ופה אנחנו נוגעים בנקודה שאותי מקוממת בצורה יוצאת דופן, כי שוב אתה רואה איך הדברים מתנהלים במדינת ישראל, ועד כמה - כל כך הרבה דברים סקטוריאליים בממשלה הנוכחית. המקום היחיד, שבו היום אין לפועלים פלסטינים שום מניעה להיכנס, לעבוד, לפעול, להרוויח כסף, זה בשטחים, בהתנחלויות. עד השבעה באוקטובר, עבדו בהתנחלויות כ-40,000 פועלים. היום המספרים שאני מכיר הם שעובדים שם למעלה מ-10,000 פועלים, כלומר ירידה דרמטית. אבל תשאל למה הירידה? הירידה היא בהחלטה שלהם, של ראשי המועצות בהתנחלויות. זאת אומרת, רוצה ראש מועצה לאפשר לפועלים פלסטינים להיכנס ליישובים שנמצאים במועצה שלו, או לאותם… אזורי תעשייה שנמצאים במועצה שלו, הוא מאפשר להם.
וחלק גדול מראשי המועצות היום, לא מאפשרים לפלסטינים, לא בגלל… בגלל… מסיבותיהם שלהם, בגלל חשש אולי, או עניינים אידיאולוגיים, לא רוצים לפרנס פלסטינים, אינני יודע. אבל בסופו של דבר, בניגוד למה שחווה ישראלי בתוך הקו הירוק שהוא פשוט לא יכול להכניס לפה פועלים, בהתנחלויות הם יכולים. זה פשוט תלוי בהם, בהחלטה שלהם ושל ראשי המועצות שלהם.
למשל, דיברנו עם מישהו מגוש עציון, שיש לו פרויקט בנייה, והוא מספר שבחודש האחרון הם, יחד עם הצבא, הם הצליחו לייצר איזשהו מצב שבו הפועלים הפלסטינים נכנסים דרך איזה מסדרון, הם ממש מאובטחים, נכנסים לאתר הבנייה, הם לא רואים אף אחד בדרך, עובדים, ובערב הם חוזרים הביתה דרך באמת אותו מסדרון. המשמעות של זה, זה שבעצם בהתנחלויות, מי שרוצה, יכול לארגן ידיים עובדות בקלות. זה פשוט עניין של ביטחון, בטיחות, עם הצבא, אבל יש להם את האפשרות הזו. ובישראל, בפנים, בתוך הקו הירוק, פשוט אין את האפשרות.
ולכן, אתה יודע, אם יש משהו שהוא באמת מקומם, זו העובדה שאנשים שגרים מעבר לקו הירוק, אחראיים בעצם על ההחלטה הזו, אבל שם, בבית שלהם, מעבר לקו הירוק, אין שום בעיה, וכל אחד יכול לעבוד. אבל אז מגיעה מערכת הביטחון. ומערכת הביטחון, אלעד, אני חייב לומר לך, כמעט כולה, בדעה ברורה: "צריך לאפשר לפלסטינים, לפועלים פלסטינים, להיכנס לישראל".
אלעד: זהו, אנחנו דיברנו על זה גם כאן. אירחנו בחודש יוני את פרופסור אסטבן קלור, הוא ערך מחקר מקיף, על האיום הביטחוני שנשקף מפועלים פלסטינים באישור, ולפי הנתונים שלו, אני חוזר לשיחה שלנו אז, 2.6% מהנרצחים בפיגועים בתוך הקו הירוק, ב-17 השנה שעד שבעה באוקטובר, 2.6% הם באחריות פועלים פלסטינים באישור. עכשיו, זה לא אומר כמובן שאין סכנה, אנחנו בכל זאת מדברים על ארבעה נרצחים מתוך 153, לפי המחקר. אבל אני מניח שמה שמערכת הביטחון אומרת, זה שבהשוואה לפגיעה והמחיר של איסור כמעט גורף, אז הנתונים האלה מהווים סיכון שאפשר להתגונן מפניו, אפשר להתמודד איתו.
אוהד: עכשיו, הסיפור המדהים, אלעד, וכשאתה צולל לתוך הסיפור הזה, אתה קולט את זה. היום, עשרה חודשים לתוך המלחמה, ההערכות של מערכת הביטחון, של הבכירים ביותר שדיברתי איתם, מדברות על עשרות רבות של אלפי שוהים בלתי חוקיים שחודרים לישראל. כלומר, מדינת ישראל מונעת מפועלים פלסטינים להיכנס לישראל בדלת הקדמית, אנשים שנבדקו, אנשים שיש להם עבר נקי, אנשים שאתה יודע לשים את הסטמפה ולומר: "הם לא יבצעו פיגועים", אבל מצד שני עוצמים עיניים, ומאפשרים לכל דכפין, לכל אדם מהשטחים, הוא יכול להיות איש חמאס, הוא יכול להיות מחבל, הוא יכול להיות הכל, מאפשרים לו להיכנס לישראל, פשוט עוצמים את העיניים.
מדינת ההייטק, המדינה שידעה לגנוב את ארכיון הגרעין האיראני, לא יודעת לעצור עשרות אלפי שב"חים, רבבות של שוהים בלתי חוקיים, שנכנסים לכאן. ההערכות שאני שמעתי במערכת הביטחון, מדברות על 40,000 שוהים בלתי חוקיים, שנמצאים ברגע זה בישראל ועובדים כאן. אז מצד אחד אתה מונע מאנשים שאתה מכיר, ואנשים שאתה יודע, ושאתה יכול לוודא שהם באמת אנשים טובים, שיש להם היסטוריה נקייה, ויש להם תיק נקי, אתה מונע מהם להיכנס לישראל. מצד שני אתה עוצם עיניים ומאפשר לאחרים, רבבות, להיכנס פנימה, ולעבוד פה, ולוקח את הסיכון שחלקם, לפחות, עלולים להיות מחבלים.
אלעד: ופה שווה להכניס עוד משתנה לתמונה, חמו, כי דיברנו על ההשפעה הגדולה שיש לעובדה שאין כמעט פועלים פלסטינים בישראל, על הכלכלה הישראלית, אבל אם מסתכלים מעבר למחסום, אם רוצים להתעניין במצבה של הרשות הפלסטינית, באפשרויות לתסיסה שם, והפוטנציאל הנפיץ שם, אז, העובדה הזו שאין פועלים פלסטינים בישראל, משפיעה מאוד גם על הרשות, גם על הכלכלה הפלסטינית.
אוהד: זה משפיע דרמטית על הכלכלה הפלסטינית, האמת, דרמטית. משום ש… יש ממש חשש גדול, דאגה גדולה פה בישראל, שהרשות תקרוס, והפעם זה לא איזה צפירת… אתה יודע, זה לא איזה אזעקה, אזעקת שווא, או צפירת שווא, אלא זה חשש אמיתי, וממשי, לנוכח המספרים המדהימים. אז בוא אספר לך: 150,000 פלסטינים היום נמצאים ללא פרנסה. המשמעות של המספר הזה הוא שכמעט מיליון פלסטינים לא מתפרנסים, מתוך שלושה מיליון שיש בגדה.
125,000 פלסטינים פקידי רשות, פועלים, וכיוצא בזה, הפרנסה שלהם נפגעה. זאת אומרת, אתה מדבר פה על כמויות אדירות של פלסטינים היום, שאין להם כסף. עכשיו, רק כדי לסבר את האוזן, אלעד, שליש מהתקציב הפלסטיני, נשען על הכסף שמביאים איתם פועלי הבניין בישראל. וביום אחד, הדבר הזה נחתך לחלוטין. יושבים להם, פחות או יותר, 120,000 אנשים, יושבים להם בבית. אתה יודע, היה הרבה כסף שם. כל אחד מהם מפרנס לא רק את עצמו, הוא מפרנס הרבה נפשות - את אשתו, ילדים, לפעמים זה גם מעגלים שני ושלישי, משום שהמספרים הם בהחלט מספרים מכובדים. והגעת למצב שבו, התיאורים שיוצאים מהשטחים הם תיאורים, האמת, קצת מפחידים. יש מי שמדבר על העובדה שאין כסף לאכול, ממש, ברמת האוכל.
[הקלטה] קבלן: "היו לי עובדים 40 שנה, פלסטינאים 40 שנה. אנשים בגיל 50, 55, מתקשרים כל היום, אין להם אוכל בבית. אין להם אוכל! אומרים לי: "מה אנחנו אשמים? אנחנו רוצים לעבוד, רוצים להתפרנס!""
אוהד: מספרים, סיפרו לי. מוכרים את הרהיטים בבית, מוכרים תכשיטי זהב, מוכרים הכל, על מנת באמת לשרוד. עכשיו, עזוב אמפתיה, הסיפור פה הוא לא אמפתיה. אחרי השבעה באוקטובר אני אבין למה המאזין שלי, פחות אמפתי, יכול להבין את זה. ועדיין, הסיפור הוא - שאם יש איזשהו סקטור, שמחזיק את השקט ביהודה ושומרון, וזה ההישג המשמעותי הכי גדול של ישראל, בעשרת החודשים האחרונים. העובדה שהשטחים כמקום, לא נכנסו לשם. באחדות הזירות של חמאס, זה הכישלון המשמעותי באמת. הוא הכניס את כולם. הוא הכניס את החות'ים בתימן, את לבנון, את איראן. את הגדה הוא לא הצליח להכניס.
ואחת הסיבות המשמעותיות ביותר, זה משום שהציבור הפלסטיני הרחב, הוא לא רוצה להיות חלק מזה. הוא… גם ככה פצוע וחבול מהאינתיפאדה השנייה, הוא לא רוצה להיות חלק מזה. בסוף המוחמד, אתה יודע, מִיָטָּא, או האחמד מקלקיליה, מה הוא רוצה? לעבוד, להתפרנס, להביא כסף הביתה. הוא יודע מה זה אינתיפאדה, הוא זוכר את האינתיפאדה, הוא לא רוצה להיות חלק מהדבר הזה.
אבל מה שאתה עושה, במשבר הכלכלי הכל כך קשה שהצד השני חווה, זה שאתה בעצם, במובן מסוים, קצת דוחף אנשים, אתה יודע, לזרועות חמאס, לזרועות הג'יהאד, לזרועות של המקומות האלה. אתה יודע, קח רשות פלסטינית, איש מנגנוני ביטחון ברשות. משכורת ממוצעת 3,200 שקל, אתה יודע מה אלעד? 4,000 שקל, אוקיי? הוא מרוויח היום עד 50%.
אלעד: רגע, שנייה, חמו, אבל תסביר לי, למה איש מנגנוני הביטחון ברשות מרוויח היום פחות? הוא הרי לא פועל בניין, שהעבודה שלו בישראל הופסקה.
אוהד: אז בדיוק זה, כי התקציב של הרשות הפלסטינית נשען, בין היתר, או בעיקרו, עיקר התקציב, על כספי הסילוקין. זה כספים של פלסטינים, זה כספי מיסים בעצם, על פי הסכמי פריז של הפלסטינים, ושר האוצר של מדינת ישראל, סמוטריץ', מונע מהם את הכסף הזה. אז הרשות באמת במשבר אדיר. והיום הם נותנים בין 30 ל-50% בלבד מהמשכורת. אז אותו איש, אדם, אני יודע מה? איש מוחבראת [כך במקור], איש אסתחבראת, איש מודיעין מסכל, שהתרגל להרוויח 4,000 או 5,000 או 6,000 שקל, מרוויח היום חצי. אתה יודע, יש הרבה פיתויים מסביב. יש כסף של הג'יהאד שנכנס, כסף של חמאס. סתם, אתה יודע, לעשות אולי דברים, להבריח דברים, להיכנס לתוך העולמות פליליים. בקיצור, הוואקום הזה, המשבר הכלכלי שם, בסוף - מגיע גם אלינו.
אלעד: ובמסגרת הכתבה שלך, אתה גם ביקרת במחסום, אתה דיברת, עם אותם אנשים שהיו פועלים בישראל, והפסיקו להגיע לכאן. מה שמעת מהם?
אוהד: בעיקר יאוש. אתה יודע, אנשים שאומרים שהם יושבים כבר עשרה חודשים בבית.
[הקלטה בערבית]
שהם לא תמכו בשבעה באוקטובר, שהם לא מבינים למה הדבר הזה נפל עליהם. עכשיו, תשמע, פה אני חייב לומר לך, אלעד, אני רוצה להיות זהיר. אני זוכר את הסקרים. סקרים פלסטינים, שדיברו על כך ש-72% מאנשי הגדה, תומכים בשבעה באוקטובר, אני זוכר את זה. ויכול מאוד להיות, שחלק מאותם פועלים שאני דיברתי איתם, למרות שאני בספק, כי פועלים באמת, אתה יודע, הם נכנסים לכאן, הם מכירים אותך, הפרנסה שלהם מושתתת עליך, אבל גם אם אני זורם איתך על זה. 72% מהפלסטינים, תמכו בשבעה באוקטובר, בכל המשמעות של זה. אבל אני לא מסתכל פה, אתה יודע, מתוך אהבת מרדכי, אני מסתכל, אני מסתכל אהבת ישראל. ואני חושב שבאמת ובתמים זה האינטרס הישראלי, שהפועל הזה בסוף, ירוויח את הכסף שלו, יחזור הביתה, ירחיק את הילדים שלו מטרור, ילמד אותם מה זה ישראל, אתה יודע, במובן אולי החיובי של המילה הזו. מה שמעתי? שמעתי על אנשים שיושבים עשרה חודשים בבית. אנשים שיום אחד פשוט כל ה… אתה יודע, הכל נגמר.
[הקלטה בערבית]
אמרו לי - "אנחנו רגילים מִסְגרים. היו פיגועים, היו מערכות בעזה, היו… אז ידענו שזה יהיה חודש, חודשיים ויעבור. איש לא שיער, שעשרה חודשים אחר כך אנחנו נמשיך לשבת בבית, במצב כלכלי כל כך קשה. מתגעגעים לישראל, רוצים לעבוד בישראל". ושוב, אני אגיד, בסוף - אני חושב על הטובה שלי ושלך, אלעד. והטובה שלי ושלך, היא שגם לפלסטינים בשטחים יהיה כסף. יהיה כסף, הם יתפרנסו, הם יעבדו, על הדרך, הם ייחיו את הכלכלה שלנו, שלי ושלך, ואני חושב שפה בעצם נמצא הערך המשמעותי של כל הנושא הזה.
אלעד: אז תגיד, לאן כל זה הולך? הרי ברור, שאי אפשר להמשיך ככה לאורך זמן, או - עוד יותר לאורך זמן. דיברנו כאן בשבוע שעבר על האתגרים של הכלכלה הישראלית, על הורדת דירוג האשראי, על התחזיות השליליות לעתיד. הכלכלה חייבת להמשיך לצמוח. ובשביל שהכלכלה תצמח, צריך שיהיו אנשים שיבנו בתים, שיבנו תשתיות.
אוהד: הדבר שאני מבין זה שנתניהו בעצמו, מבין את המשמעות של זה, ונתניהו בעצמו בחדרי חדרים, תומך בדבר הזה, כמובן בהשבת פועלים לכאן, לתוך ישראל. אבל יש לו את העניינים שלו, ויש לו את הקואליציה, ויש לו את הימין שנמצא מימינו ונושף בעורפו, ויציג אותו כמובן כתבוסתן, אם הוא יאפשר לפועלים להיכנס פנימה. ובינתיים, מיליוני אנשים פה בישראל, סובלים באמת מההחלטה הזו. כל מי שאני מדבר איתו אומר: "לא האמנתי בחלומות השחורים ביותר שלי, שאחרי עשרה חודשים של מלחמה, אנחנו עדיין נהיה בסיטואציה הזו".
עכשיו, אם אני עושה איזה זום-אאוט, אלעד, המלחמה הזו יכולה להימשך עוד הרבה מאוד זמן. לא נעים לי לומר לך את זה, אבל המלחמה הזו גם יכולה להימשך עוד שנים. כי בסוף, אף אחד לא יבוא ויכריז "נגמרה המלחמה", אלא אם כן בעסקה, ואני לא רואה עסקה כזו, באופק. אז המלחמה יכולה להימשך באמת ובתמים, עוד שנה או שנתיים או שלוש. מה המשמעות של זה? האם מדינת ישראל יודעת להתמודד? כלכלית עכשיו, אנחנו מדברים על הנושא שלנו. היא יודעת להתמודד עם המחסור, של כמעט 100,000 פועלים פלסטינים? אני לא חושב. העובדה היא שכמעט שנה לתוך האירוע הזה, והם באמת לא הצליחו, בשום צורה הם לא הצליחו להתמודד עם הוואקום הזה. אבל אתה יודע, באמת, שוב, הכול פרטאץ' פה. אין חשיבה… מאחורי הדבר הזה. אוקיי, אתם רוצים לעשות את הניתוח? אתם רוצים להתנתק מהכלכלה הפלסטינית? בבקשה, go ahead, שלכם, תביאו אלטרנטיבה. תייצרו לנו, לאזרחים הישראלים, תנו לנו את האפשרות, ליהנות מידיים עובדות אחרות. אבל הבעיה היא שאף אחד לא עושה שום דבר בנידון.
אלעד: חמו, תודה.
אוהד: תודה, אלעד.
[מוזיקת סיום]
אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה, שירה אראל, עדי חצרוני, דניאל שחר ודני נודלמן. על הסאונד, יובל ברוסילובסקי. יאיר בשן יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.
אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם מחר.
[סיום מוזיקה]
[חסות]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments