top of page
גליה קריב

אחד ביום - המלחמה הארוכה בלבנון: חלק ג'

השלב העצים במלחמת לבנון הראשונה הסתיים בסוף ספטמבר 1982. ישראל מצאה את עצמה מול אויב חדש - ארגון חיזבאללה, והשהות בלבנון שאמורה הייתה לארוך ארבעה ימים, התארכה ל-18 שנה ברצועת הביטחון. הרצועה הצליחה לשמור על השקט, אבל באופן זמני. ככל שעבר זמן וחיילים המשיכו להיהרג ולהיפצע, צמחו בישראל תנועות מחאה נגד הנוכחות בלבנון, והסוגייה הפכה לפוליטית ונפיצה. לבסוף, אחרי תקופה מדממת וניסיונות להביא לפתרון, ישראל החליטה לסגת לחלוטין מרצועת הביטחון. פרק שלישי בסדרה על מלחמות ישראל בלבנון.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 26/09/2024.

[חסות]

[מוזיקה]

אלעד: היום יום חמישי, 26 בספטמבר, ואנחנו "אחד ביום", מבית N12. אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום, בכל יום.

[הקלטה - נאום בערבית]

אלעד: השלב העצים במלחמת לבנון הראשונה הסתיים בסוף ספטמבר 1982. ישראל נסוגה דרומה אל קו חדש, אל מציאות חדשה, אל פרק חדש במלחמה הארוכה שלנו בלבנון. פרק שבו האויב שלנו גם היה אויב חדש, ארגון חדש, חיזבאללה.

ד"ר קיפניס: זה בא לידי ביטוי במטעני צד שהפעילו נגד אה… רכבים, הסעות של חיילים. די מהר נאלצו להעביר כוחות, להוציא חיילים ללבנון, להחליף אותם בחיילים אחרים, במטוסים. אני בתור איש מילואים, הייתי מגיע לחיפה, מקבל את הסרבל טיסה, את הקסדה וממשיכים בסבבים של להטיס חיילים ללבנון ולהוציא אותם משם, כי הבעיה הייתה הדרכים.

אלעד: במציאות הזו, עם האויב הזה, ישראל מצאה את עצמה, מאריכה את השהות שלה בלבנון הרבה מעבר לאותן 96 שעות שדובר עליהן כש"מבצע שלום הגליל" יצא לדרך. בפרק הזה במלחמה, ובפרק השלישי שלנו בסדרה, על "המלחמה הארוכה בלבנון", נתמקד בתקופה של 18 שנה, וברצועה ארוכה בדרום לבנון. אז אם עדיין לא האזנתם לשני החלקים הראשונים, אתמול ושלשום, אני ממליץ בחום, נצרף ב-N12 ובקבוצה שלנו בפייסבוק, גם שני פרקים שהעלינו כאן בחודש נובמבר, ובהם סיפרנו את הסיפור של ארגון חיזבאללה. רק אם אתם רוצים עוד קונטקסט. אבל הפעם, אנחנו שוב עם ד"ר יגאל קיפניס, מחבר הספר "1982, לבנון, הדרך למלחמה". נדבר הפעם על רצועת הביטחון.

אם לשפוט לפי ההצהרות ולפי הדיונים של אותה תקופה, ישראל ממש לא התכוונה להישאר בלבנון. "לא יהיה כוח זר בלבנון, לא צבא סורי ולא צבא ישראלי". אמר ראש הממשלה בגין בעיצומה של המלחמה. אבל הפער בין כוונה להתפנות לחלוטין מלבנון לבין הביצוע, הפער הזה היה גדול.

ד"ר קיפניס: הדברים האלה התנהלו בשלבים. כלומר, הקטע הראשון היה על פי הסכם הפינוי של אש"ף מביירות, אנחנו נסוגים. כי, קודם כל לישראל הייתה בעיה לוגיסטית להחזיק שטח כזה. הצבא היה מגויס, אנשים היו מגויסים, היה צריך להביא לשם אנשים, מהר מאוד התחילו להתפתח, אנחנו מדברים על התפתחות של ההתנגדות של החיזבאללה, אז זה התחיל להתגבש והתחיל להתעצם. עכשיו, ההנהגה בישראל קיבלה החלטה לסגת עד קו האוואלי, נסיגה ראשונה.

אלעד: הנסיגה אחורה, דרומה, לא נתפסה ככישלון, אולי אפילו להפך. המלחמה לא הייתה פופולארית ומלאה באירועים קשים. אבל אם בוחנים רק את המטרות שלה, היו הישגים. בכירי אש"ף הורחקו מלבנון לתוניס. התשתיות של הארגון בלבנון כמעט נמחקו. הצבא הסורי שם ספג מכות קשות. בלבנון נבחר נשיא שישראל רצתה, גם אחרי שהוא נרצח החליף אותו אחיו, נשיא ידידותי אחר. השאיפה שהמלחמה תסתיים בהסכם שלום התממשה, בערך.

ד"ר קיפניס: אנחנו חתרנו להסכם שלום עם לבנון, וההסכם הזה נחתם במאי 83'. במאי 83' הכריחו את נשיא לבנון, אמין ג'ומאייל, לחתום על הסכם שלום עם ישראל. זה הנייר, הוא לא יושם, הוא אושר בפרלמנט הלבנוני, הוא לא יושם מעולם.

אלעד: הסכם שלום אמור להביא איתו המון הבטחות. הבטחות לעתיד טוב יותר, וכך גם ההסכם הזה. ההסכם קבע שתהיה הכרה הדדית בריבונות של שתי המדינות, התחייבות למנוע פעילות טרור, הסדרה של צבא לבנון ככוח שישמור על הביטחון בדרום המדינה, ונסיגה של צה"ל, נסיגה מלאה. אלא ששמענו, מכל ההסכם הזה נשארה בסוף רק חתיכת נייר. צבא לבנון לא באמת היה צבא, הסורים לא הסכימו לשחרר, והכרה בריבונות הישראלית, היה צעד שאפילו נשיא ידידותי בלבנון, לא היה מסוגל לקחת. ברגע שהתברר שהנייר עם ההסכם לא שווה הרבה, אחר כך ההסכם הזה גם בוטל, ישראל החליטה, ובלחץ אמריקאי גם נדרשה, להמשיך את הנסיגה בלעדיו.

ד"ר קיפניס: השאלה הייתה, מה יהיה בשטח שניסוג? אנחנו לא רצינו לסגת בלי שנבטיח שהשליטה באזור דרום לבנון תהיה שליטה שתמנע ירי על צפון המדינה. וזה… זאת הייתה הנקודה המשמעותית, כיוון שלא הייתה הסכמה על זה, אנחנו ביצענו את הנסיגה על פי שיקולים שלנו, של ישראל. נסיגה אחת מתבקשת, מבחינה לוגיסטית בעיקר, לאוואלי, ואחר כך הנסיגה לרצועת הביטחון התבצעה למעשה, הושלמה רק ב-85'.

אלעד: השאלות סביב ההישארות של ישראל בלבנון, כן או לא, ואם כן, אז איפה הוא, ובאיזה היקף, ולצורך מה, השאלות האלה תורגמו לדיונים. התנהל דיון מדיני, התנהל דיון צבאי, דיון ציבורי, ודיון פוליטי. הסוגיה הזו הפכה לסוגיה פוליטית, והשפיעה, בין היתר, על התיקו בבחירות 84'. היא השפיעה על הקמת ממשלת הרוטציה, ממשלת האחדות של שמיר ופרס. והיא השפיעה על כך שהממשלה הזו הייתה צריכה להציג חזון ברור לגבי הנוכחות הישראלית בלבנון.

ד"ר קיפניס: ממשלת האחדות, בקווי היסוד שלה, היא קבעה שישראל תיסוג לגבול הבינלאומי, תוך הבטחת ביטחון ליישובי הגליל. הייתה תוכנית סדורה לסגת בשלושה שלבים, שהשלב האחרון זה הגבול הבינלאומי. ופה נוצר המצב של רצועת הביטחון. רצועת הביטחון היותר מוכרת, כי שם היינו רוב הזמן. היו ניסיונות, ניסיונות שלנו, של ישראל, שעל פי הסכם, את רצועת הביטחון יחזיק יוניפי"ל וצד"ל. הלבנונים, קרי הסורים לא הסכימו, ואז מה שקרה בפועל, שאנחנו החזקנו את זה בעזרת צד"ל.

אלעד: רצועת הביטחון. אנחנו מדברים על כעשרה אחוז מהשטח הכולל של מדינת לבנון. שטח שחיו בו גם אז רבבות תושבים. ממשלת הרוטציה הסיגה את כוחות ישראל מכל השטחים בלבנון לשם, לאותה רצועה. הוקמו מפקדות, הוקמו מוצבים, והרעיון היה שהנוכחות של צה"ל ברצועה הזו תהיה מצומצמת ככל האפשר. ההתבססות של ישראל על המיליציה המקומית, הכוח הצבאי, שכונה צד"ל, צבא דרום לבנון, ההתבססות הזו הייתה גדולה. צד"ל ניהל למעשה את היום יום ברצועת הביטחון, וישראל סיפקה שם את המעטפת הביטחונית. אש"ף ותשתיות הטרור הפלסטיניות יצאו כמעט לחלוטין מהתמונה. אז עשה רושם שאזור החיץ הזה עובד, עובד טוב. הרצועה הצליחה לשמור על שקט, אלא שהשקט הזה היה זמני בלבד.

ד"ר קיפניס: החיזבאללה מהר מאוד התחיל להתעצם, לפגע בנו, כמובן בהכוונה איראנית, כבר אז. וזה מצב שהוסיף מאוד לעצם הבעיה הלוגיסטית שלנו, כמדינה שמוגבלת בכוח הצבאי שלה, ביכולת הצבאית שלה, להחזיק שטח כבוש כזה לאורך זמן. ועדיין הסיכון הביטחוני לחיילים ששהו שם, הוא היה עדיין נסבל. זה רק הלך… זה כל הזמן הלך והתעצם, עד שהגענו למצב שהמחירים היו גבוהים. וכדאי שנזכיר, היה ב-82' כבר פוצץ הבניין של הממשל הצבאי בצור.

[הקלטה. רעש מסוקים ברקע] שדרן: "הבוקר, אחרי שקרס בניין הממשל הצבאי, מאות חיילים עדיין עוסקים בקדחתנות בפינוי ההריסות. ייתכן שנותרו מרווחים, ואולי בהם עדיין יש ניצולים."

ד"ר קיפניס: היו 76 הרוגים, כלומר זה לא איזה אירוע נקודתי של פגיעה בחייל כזה או אחר. זה אירוע מאוד מאוד טראומטי. ושנה אחר כך, התפוצצה מכונית תופת במפקדת צה"ל בצור. היו 29 הרוגים. אלה פעולות שכבר חיזבאללה עשה. כלומר זה לא איזה אירוע שאנחנו יכולים לעבור עליו לסדר היום. היה יותר מאוחר, ב-85', פיצוץ גדול בשער עגל, זה שער הכניסה ללבנון מאזור מטולה. היו שם די הרבה הרוגים, 12 הרוגים. כלומר התחושה של "לא בטוח להיות בדרום לבנון", ו… היא הייתה חזקה מאוד. היה מניע גדול מאוד לסגת משם, לא עשו את זה.

אלעד: בסדרה של פעולות טרור ופעולות גרילה, הארגון הקטן הזה ניסה לפגוע בצירים של צה"ל ובמוצבים ברצועת הביטחון. חיזבאללה מנה אז, כך לפחות מעריכים, אלפים בודדים של פעילים. והיה עסוק בכלל במלחמת הישרדות משלו מול תנועת אמל שנתמכה בידי הסורים. חיזבאללה השתמשה אז באוכלוסייה אזרחית, בתשתיות אזרחיות, בקטיושות ובנשק קל, במטעני נפץ, כל מה שיכלו כדי, לדבריהם לפחות, לשחרר מידי ישראל את כל האדמות ששייכות ללבנון.

ד"ר קיפניס: התקופה הייתה מאוד מאוד טראומטית, של פגיעות במשאיות שהובילו את החיילים, את חיילי המילואים, שהחליפו את האנשים ב… במוצבים האחרים. וצה"ל הגיע למסקנה שהדרכים הם לא בטוחות, וצריך לעשות את עיקר הפינויים במסוקים. היו כאלה שקראו לזה, קהלני יותר מאוחר קרא לזה "כברווזים", והייתה הרגשה שהשהייה שם חושפת את חיילי צה"ל להרבה מאוד נפגעים. מספר הנפגעים, אני לא רוצה לכמת אותם במספרים, זה בהתאם לתקופות, אבל זה היו מאות של חיילים שנפגעים, זה היה יום יומי, התחושה הייתה קשה. אני יכול להגיד כאב שהבן שלו שירת במוצב בדרום לבנון, התחושה הייתה קשה. היו לי מקרים שאני טסתי למוצב שהבן שלי היה שמה, בדלעת. זה הכל משתלב. הייתה תחושה קשה מאוד שאנחנו נמצאים בדרום לבנון. אבל אף אחד לא ידע לתת את הפתרון, מה אנחנו עושים כדי לצאת משם ולהבטיח את הביטחון ליישובי הצפון.

אלעד: ואפשר כמובן לומר שהאיומים האלה מצד חיזבאללה הם חיזוק לטענה שאין ברירה, חייבים להישאר ברצועת הביטחון. אבל אפשר גם להסתכל על זה הפוך, וזה באמת מה שקרה, ככל שעבר זמן וחיילים נהרגו או נפצעו. קמו תנועות מחאה, מחאה נגד הנוכחות של ישראל בלבנון, מחאה נגד רצועת הביטחון.

ד"ר קיפניס: התחילו התארגנויות, הרבה לפני "ארבע אמהות", שקראו לנסיגה מלאה. כלומר, הקולות האלה נשמעו מהציבור, הרבה מאוד. לא נשמעו מגורמים צבאיים, בוודאי שלא. מעט מאוד מגורמים פוליטיים. אנחנו אומרים, הייתה ממשלת האחדות באותה תקופה, כששר הביט… זה לא רק שמיר ופרס, זה גם רבין כשר ביטחון, רבין וארנס התחלפו. כלומר, היה גיבוי פוליטי לאי נסיגה מלאה, לאי יישום של ההחלטה, כיוון שלא ראו איך נותנים תשובה ל… ביטחונית ליישובי הצפון. זה לקח הרבה מאוד זמן, ובלחץ גדול מאוד של דעת הקהל.

אלעד: חסות אחת וממש מיד חוזרים.

[חסות]

אלעד: עברנו דרך ארוכה עד שהגענו לנקודה הזו כאן. מהימים שבהם לבנון לא הייתה איום ביטחוני רציני, ואז ההתבססות של אש"ף בתמיכה מצרית שם. יצירת ישות טרור פלסטינית וכוח צבאי מאיים מסוריה בלבנון. מלחמה שאמורה הייתה להימשך ארבעה ימים ולהסתיים ביציאה של צה"ל מלבנון. ועכשיו הגענו לכאן, לרצועת הביטחון. צה"ל עם נוכחות פיזית ממושכת, והאויב הוא בכלל ארגון שיעי שנתמך בידי איראן. בשלב הזה לא דיברו בישראל על לוח זמנים לנסיגה מוחלטת מלבנון, למרות שהמטרה הייתה מתישהו כן לצאת, לחזור בחזרה לקווי הגבול הבינלאומיים. צה"ל בינתיים נשאר שם, המשיך לפעול שם לצד צד"ל. וצה"ל המשיך לספוג אש ואבידות, גם יחד עם השותפים שלנו בדרום לבנון.

ד"ר קיפניס: אנחנו דשדשנו ברצועת הביטחון. עם כל המשמעות של זה, עם הפיקים של אירועים גדולים. ותמיד, שוב, אנחנו זוכרים את האירועים היותר משמעותיים, שהם היו בעיקר לקראת סוף התקופה, היה אסון השייטת, היה השריפה בסלוקי, היה אסון המטוסים [כך במקור].

[הקלטה] שדרן: "אם כן, דובר צה"ל מוסר לפני דקות אחדות, שני מסוקים של חיל האוויר התרסקו הערב באזור שאר יישוב שבאצבע הגליל. פרטים נוספים ימסרו במהלך הערב הנה האזור שבו…"

ד"ר קיפניס: זה שהתנגשו שני מסוקים, זה לא קשור לפעילות של החיזבאללה. זה קשור לעובדה שהיינו חייבים להיות שמה, ומה עשו שני המסוקים האלה? הם הטיסו כוחות לדלעת ולבופור, להחליף אנשים. אז היה המטען שהביא לנפילה של ארז גרשטיין ושל אילן רועה.

[הקלטה] שדרן: שלושה חיילי צה"ל ואזרח נהרגו היום בלבנון, כאשר מטען צד הופעל בכביש שבו נסעה שיירה של צה"ל בן חצביה לכאוכבה. בהרוגים, המפקד הבכיר ביותר של צה"ל באזור, תת-אלוף ארז גרשטיין בן 38, ממושב היוגב, מפקד יחידת הקישור ללבנון. עוד בהרוגים…"

ד"ר קיפניס: זה בעצם היה הטריגר ל"ארבע אימהות". זה היה ארגון שתפס חזק מאוד, הוא גיבה… הוא גובה אחר כך גם בתנועה פוליטית של הנסיגה מלבנון, הוביל אותה יוסי ביילין. וגם היו אנשי צבא כבר שהתחילו להביע דעה נחרצת לגבי נסיגה. אני חושב שאפילו אריק שרון באיזשהו שלב, כאופוזיציונר, נקט עמדה של "צריך לסגת מדרום לבנון", אבל הוא אמר להשאיר שם אדמה חרוכה.

אלעד: בכל השנים שעברו, עם האבדות שהצטברו והמחאה הציבורית שגדלה, היו ניסיונות למצוא איזושהי נוסחה שתאפשר נסיגה מלאה של צה"ל מלבנון, תוך שמירה על ביטחון היישובים בצפון. הקטע הוא שהניסיון הזה לא נעשה מול לבנון בכלל, אלא מול סוריה.

ד"ר קיפניס: היה ברור שאם מגיעים להסכם שלום עם סוריה, מגיעים גם לפתרון של לבנון. עכשיו המשא ומתן לשלום עם סוריה, שהתחיל ב-91' בלחץ של ועידת מדריד, כשמי שהלך לוועידת מדריד זה שמיר, מתוך כוונה של לא להגיע להסכם שלום. אבל זה נמשך עם רבין שהחליף אותו, ואני מדבר על חמישה ראשי ממשלה, רבין, פרס, נתניהו, ברק, שוב נתניהו ואולמרט. או אולמרט ושוב נתניהו. כלומר, ראשי שש ממשלות, כולם נשאו ונתנו עם הסורים, על הסכם שלום שמדובר בנסיגה מהגולן. נשמע היום להרבה אנשים הזוי. אבל ה-by-product שלו, לא רק הסכם שלום עם סוריה, אלא גם פתרון הנושא הלבנוני.

אלעד: אתם אולי זוכרים, או אם אתם מאזינים צעירים, אולי יצא לכם לראות איזה אוטו טרנטה כזה עם סטיקר מודבק עליו שאומר, "העם עם הגולן", או "שלום עם הגולן". הסטיקרים האלה הם בדיוק מהתקופה הזו, תחילת שנות ה-90. ניסיון ללחוץ על ראשי הממשלה, שמיר ורבין, שהתחייבו אמנם לא לוותר על הריבונות הישראלית בגולן. אמרו שזאת תהיה הפקרות ביטחונית. אבל במקביל, כן ניהלו משא ומתן עם סוריה. משא ומתן שבין היתר, היה אמור לפתור את עניין לבנון.

ד"ר קיפניס: מה שקרה זה התמוטטות ברית המועצות. וברית המועצות התמוטטה, סוריה נשארה בלי הפטרון שלה. מדינה חלשה, הייתה זקוקה לפטרון אחר, חיפשה את הפטרון האמריקאי, ומפה הניע ממשל רפובליקני של בוש ובייקר, מזכיר המדינה, תהליך שלום בין ישראל וסוריה.

אלעד: הסכם עם הסורים היה אמור להחליש את חיזבאללה, להחליש את איראן, לייצר אקלים יציב ובטוח בלבנון. הוא היה אמור להוביל לנסיגה בטוחה של צה"ל החוצה, אבל היו בו בעיות ענקיות שבכלל לא היו קשורות למצב בלבנון. קביעת קו הגבול בינינו לבין הסורים, שאלת גורלה של רמת הגולן. המשא ומתן נמתח ונמשך ואי אפשר היה למצוא פתרון, לא ליחסים שלנו עם סוריה, וכפועל יוצא, לא היה פתרון גם להמשך הנוכחות של צה"ל ברצועת הביטחון בלבנון. העניין הוא שאסון רדף אסון שם, ושנה רדפה שנה. השהות של ישראל ברצועת הביטחון שהוקמה ב-1985 התקרבה כבר לשנתה ה-15. 18 שנה עברו מאז שישראל התחילה את המבצע הקרקעי שלה בלבנון. לישראלים זה פשוט נמאס.

ד"ר קיפניס: נכון, הביקורת בדעת הקהל הלכה והתעצמה. "ארבע אימהות" ואלה שהצטרפו אליהם עשו עבודה רצינית בדעת הקהל. אבל פה אני חושב שמה שהצטרף לזה, זה ההנהגה הפוליטית. ברגע שאהוד ברק התמודד על ראשות הממשלה מול נתניהו ב-99' והוא הצהיר כבר קודם על ה… הוא נבחר ליושב ראש מפלגת העבודה ב-96' עם עמדות ברורות לגבי משא ומתן עם סוריה והפתרון לגבי לבנון. וזה התחזק מאוד ברגע שבמאי 99', אהוד ברק נבחר להיות ראש הממשלה והודיע שהוא הולך ליישם את מה שהוא התחייב.

[הקלטה] אהוד ברק: "זהו שחר של יום חדש. [מחיאות כפיים] ואני מתחייב לעשות הכל כדי להוציא את צה"ל בהסכם מלבנון תוך שנה ולחזק את ביטחון הצפון."

ד"ר קיפניס: זה כבר היה רק עניין של זמן איך זה יהיה. אהוד ברק התחיל במשא ומתן אינטנסיבי מאוד עם הסורים, כשעל הפרק עמד גם נושא לבנון. הסורים אמנם לא רצו לקשור את זה, אבל זה היה ברור שזה גם מה שעומד על הפרק.

[הקלטה]

Ehud Barak: “We came here to put behind us the horrors of war and to step forward toward peace. We are fully aware of the opportunity, of the burden of responsibility and of the seriousness, determination and devotion that will be needed in order to begin this march, together with our sirian partners to make a different middle east where nations…”

אלעד: אהוד ברק לא הצליח לעשות את מה שלא הצליחו לעשות נתניהו, פרס, רבין ושמיר לפניו. גם הוא לא הצליח להגיע להסדר עם הסורים, לא הצליח למצוא את הדרך המוסכמת שלפיה ישראל תצא מרצועת הביטחון, תיסוג לחלוטין מלבנון ותוודא שהביטחון של יישובי הצפון בישראל ישמר. אלא שברק, בניגוד לקודמיו, כבר התחייב לסגת. האמריקאים לחצו. הממשלה אישרה. דעת הקהל בישראל הייתה כבר חד משמעית בעניין. והיה צריך לקבל החלטה. מה עושים?

ד"ר קיפניס: מה עושים? נסוגים מלבנון בנסיגה חד צדדית. זה לא היה פשוט, זה לא היה רצוי. המשא ומתן נכשל. הסתיים במרץ 2000 וברק החליט שהוא הולך לנסיגה והנסיגה התבצעה במאי 2000, חודשיים אחר כך.

[הקלטה] נשים שרות: "הבאנו שלום, שלום, שלום עליכם. הבאנו שלום עליכם…"

אלעד: ב-24 במאי, שנת 2000, הודיע יצחק הרצוג, אז מזכיר הממשלה, שהתקבלה ההחלטה לסגת לחלוטין מרצועת הביטחון. היו את מי שחגגו, היו את מי שטענו שהנסיגה מוטעית ותפגע בביטחון ישראל. והיו את מי שאמרו שכן, אפשר וצריך לסגת, אבל לא באופן הזה. הרמטכ"ל האחראי אז, שאול מופז, הוא התנגד לנסיגה החד-צדדית. "אין בעיה שצה"ל ייערך בקו אחר", אמר מופז, "אבל שאלת המחיר תלווה אותנו". כל זה היה כבר דיון של העבר. הנסיגה הישראלית מלבנון הפכה לעובדה מוגמרת.

[הקלטה] שדרן: "בשעה שש בבוקר המתין הטנק האחרון של צה"ל בלבנון, המתין לרכב ההנדסה האחרון, שיסיים את המשימה האחרונה של צה"ל בלבנון, לחסום את ציר הגישה אל גדר הגבול. יצא שהחיילים בטנק הזה זכו בפיסת היסטוריה להיות חיילי צה"ל האחרונים שיצאו מכאן…"

ד"ר קיפניס: אנחנו בסוף נסוגנו מלבנון ולא השארנו שם אדמה חרוכה. נסוגנו מלבנון, אולי הנפגע העיקרי היה צד"ל, בלית ברירה. אבל נסוגנו בלי להשאיר שם אדמה חרוכה. למשל זה… אני לא יודע מה טוב ומה לא טוב, אבל בפירוש, זה לא רק הפתרון, אלא איך מיישמים אותו ומי יודע ליישם אותו. גם תראה, נסוגנו מלבנון בלי שנפגע אף חייל.

אלעד: צה"ל יצא מלבנון. הסורים והלבנונים לא היו צד בעניין, אבל האו"ם הסכים לקבוע שישראל חזרה אל קווי הגבול הבינלאומיים שלה. מסמכים סודיים של ישראל נותרו מאחור, תשתיות ומוצבים, גם הם נותרו מאחור. נשק ישראלי נותר מאחור. ובעיקר השותפים של ישראל נותרו מאחור. בלי נוכחות ישראלית, צד"ל הלך והתפורר. החיילים של צד"ל ניסו להימלט לישראל, לא כולם הצליחו. אם הייתה תקווה שאת הוואקום שנוצר בדרום לבנון ימלא כוח בינלאומי, כוח אחראי, כוח שידאג למלא את אותה מטרה שישראל יצאה לשמה למלחמת לבנון מלכתחילה, לשמור על יישובי הצפון. אז אם מישהו קיווה שהדבר הזה יקרה אחרי הנסיגה הישראלית, הוא התבדה מאוד מהר.

ד"ר קיפניס: מיד. אנשי חיזבאללה עם הדגלים, כלומר זה בא לידי, קודם כל בדגלים, על הגבול מיד, חוגגים. וההתבססות הצבאית התחילה באיטיות, אבל נמשכה כל הזמן, ובצורה מאוד מאוד עמוקה.

אלעד: חיזבאללה השתמש בנסיגה של צה"ל, ובמיוחד באופן שבו צה"ל נסוג כדי לטעון לניצחון ענק עבורו. הארגון לקח קרדיט, ניצל את המציאות החדשה, כדי להתחזק בלבנון בכלל, ובדרום לבנון בפרט. נסראללה, נשא אז את הנאום המוכר שלו, נאום ניצחון, נאום שבו הוא השווה את ישראל לקורי עכביש.

[הקלטה של נסראללה נואם בערבית]

אלעד: ולמרות הנסיגה, חיזבאללה טען שישראל לא השלימה אותה לחלוטין, לא נסוגה לגמרי משטחים ששייכים ללבנון. חיזבאללה נשבע להמשיך בדרך ההתנגדות. אבל בשטח, המצב הביטחוני בגבול הצפוני שלנו היה יחסית די רגוע.

ד"ר קיפניס: כמעט ואין תקיפות של חיזבאללה. כמעט ואין אירועים. ישראל… יצאה שאין הסכם, הלכנו לגבול הבינלאומי, וראה איזה פלא, שש שנים, היה שקט. ואם הייתה איזשהי פעולה חריגה של החיזבאללה כנגד ישראל, היא התבצעה בהר דב, לא בגבול הבינלאומי של ישראל ולבנון. כי מבחינת הלבנונים, הר דב, זה לא רק שהוא לא שטח ישראלי, הם לשיטתם, זה אפילו צריכה להיות טריטוריה לבנונית, חוות שבעא ואזור של הר דב. ולכן את הפעולה הבולטת היחידה שהם עשו, נפגעו… שלושה חיילים נפגעו בהר דב. והיה עוד איזה אירוע אחד של מחבל בודד שפעל מגבול לבנון, והגיע לכביש שהוביל ונהרגה שמה משפחה מאדמית נדמה לי, או מחניתה. זה היה אירוע בודד, לא היו פעולות טרור, אפשר לקרוא לזה, מגבול ישראל-לבנון.

אלעד: אלא שכל זה השתנה בשנת 2006, בפעולה אחת של חיזבאללה בהר דב, פעולה שאחרי שש שנים החזירה את צה"ל עמוק אל תוך לבנון.

[הקלטה] אהוד אולמרט: "יש רגעים בחייה של אומה, שבהם היא מחויבת להביט אל המציאות נכוחה, ולומר - עד כאן."

אלעד: ולזה, כבר נגיע בפרק הרביעי של "המלחמה הארוכה בלבנון", זה יקרה בשבוע הבא.

[מוזיקת סיום]

וזה היה "אחד ביום" של N12, תודה לד"ר יגאל קיפניס. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה, דניאל שחר, שירה אראל, דני נודלמן ועדי חצרוני. על הסאונד, יובל ברוסילובסקי. תודה גם לגיא ענבר. אני אלעד שמחיוף, אנחנו נחזור לכאן בשבוע הבא.

[חסות]

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

16 views0 comments

Comments


bottom of page