top of page
מיכל נוימן

אחד ביום - חיים של מפונים

בדרך כלל כשמדברים על מלחמות עם פליטים, אנחנו רגילים לחשוב על מדינות רחוקות, אבל מאז 7 באוקטובר יש יותר מ-130 אלף פליטים ממש פה, בישראל. יותר מ-130 אלף אנשים שפונו מהבתים שלהם לעיר אחרת, לסביבה אחרת, ולא יודעים איך ומתי יוכלו לחזור. אז הפעם, כתבנו יוסי מזרחי מביא את סיפורם של הפליטים הישראלים.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 26/12/2023.

היום יום שלישי, 26 בדצמבר, ואנחנו אחד ביום, מבית N12.

אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו, סיפור אחד ביום בכל יום.

אני לא יודע מה איתכם כשאני שומע על מלחמות עם פליטים זה תמיד נשמע לי רחוק. משהו שקורה בכלל בעולמות אחרים אבל מאז 7 באוקטובר יש כמאה ושלושים אלף פליטים בארצנו בישראל מאה ושלושים אלף איש שפונו מהבית לעיר אחרת, סביבה אחרת ולא יודעים עדיין איך ומתי יוכלו לחזור הביתה.

אז ביום ה 81 למלחמת אוקטובר 23 יוסי מזרחי כתבנו עם סיפורם של הפליטים.

הילי: אם אז אני הילי אני בת 13 משדרות אני לומדת בתיכון מקיף כללי בכיתת מופת אם אני גרה רק עם אבא שלי, אמא שלי נפטרה כשהייתי קטנה ואין לי אחים. אני אוהבת לבשל ולאפות לפעמים גם לשיר ולצייר.

יוסי: מה את יודעת לאפות?

הילי: עוגות, עוגיות, קינוחים, הרבה קינוחים.

יוסי: השבוע דיברתי עם הילי היא מתגוררת עם אבא שלה בחדר במלון באילת. היא סיפרה לי שחוץ מאפייה של מתוקים היא גם מאוד אוהבת את החיים בשדרות.

הילי: כאילו, תמיד מרגישים כאילו אתה בסביבה חמה ואוהבת ושהכל קרוב וכל החברים ביחד. וגם העיר מאוד יפה, יש הרבה דברים לעשות ללכת ל'ביג' או לפארק. יש הרבה דברים לעשות שם.

יוסי: תגידי, אם אני אחזיר אותך חודשיים וקצת אחורה לשבעה באוקטובר את יכולה לספר לי מה את זוכרת מאותו בוקר?

הילי: כן. אז אנחנו שמענו את היירוטים וכאילו התעוררנו מזה רצנו מהר לממ"ד, היה כאילו זה היה מטחים מטורפים היו גם מלא בומים. ובת דודה שלי שאני בקשר מאוד מאוד טוב איתה אני נפגשת איתה כמעט כל יום, שהיא הייתה בצבא היא אמרה לי שיש דיווחים על חדירת מחבלים, שננעל את הדלתות, את החלונות ושנביא מים וסמרטוטים לממ"ד וגם אוכל. אז אבא שלי הביא מהר וישר פתחתי כאילו בטאבלט שלי את המצלמות של הבית שנראה בגינה, אם הם יבואו ואז מהמצלמות ראיתי את המחבלים. היה כמה מחבלים שהלכו בבניינים שמולנו, ממש קבוצה גדולה ואז גם ראיתי שתיים שעברו ממש ליד הגדר בבית שלי, שככה הסתכלו על הבית והלכו ועוד אחד שהתלבש במדים של צה"ל ושם רק את הסרט של החמאס.

יוסי: את יכולה לשתף אותנו מה מרגישים כל אותו הזמן?

הילי: חוסר אונים, חוסר אונים, פחד, שעמום כי אתה רוצה לצאת מהממ"ד אתה רוצה כאילו לחיות את החיים שלך כי לפני כמה שעות כאילו ישנת, היה טוב היה הכל, הכל היה נורמלי ופתאום אתה כאילו אתה לא יודע מה לעשות זה מצב שהוא חדש לך. כאילו, לאזעקות אנחנו סוג של רגילים אבל מחבלים שאתה יודע שהם יכולים בשנייה להיכנס לבית וזהו. וזה נגמר.

יוסי: במשך יומיים שלמים, ארבעים ושמונה שעות הילי ואבא שלה התבצרו בממ"ד בתוך דירה נעולה. יצאו רק לשירותים או לגיחות שקטות ומהירות למטבח להביא עוד אוכל. כשסוף סוף קיבלו את ההודעה שאפשר לצאת מהממ"ד החליטו לברוח כמה שיותר רחוק. היעד הראשון היה הבית של הדודים בבאר שבע.

הילי: ממש כאילו יצאנו מהבית, אני זוכרת את זה, אבא שלי נעל את הממ"ד ואבא שלי סגר את הגז את הדברים שכאילו לכל מקרה, והעיר כאילו הייתה בדרך כלל יש שמונה בבוקר יש פקקים בבית ספר ודברים כאלה ופתאום לראות שאין אפילו חתול ברחוב. שקט. אתה שומע רק את המטוסים, זה הלחץ אותי ממש.

יוסי: ברגע שיצאת מהבית, את חשבת לעצמך כמה זמן זה הולך להימשך, מתי אני אחזור?

הילי: לא. חשבתי רק על לצאת מהעיר מבלי להיפגש עם המחבלים, לצאת בשלום.

יוסי: בלילה הראשון, שני בלילה, הצלחת לישון?

הילי: לא כל כך. היה לי סיוטים של כאילו מחשבות של מה היה קורה אם הם היו מגיעים כאילו איך הייתי מתנהלת מה היה קורה לי מה היה קורה לאבא שלי? מה הייתי עושה? הייתי כל הלילה עם המצלמות כאילו כל הלילה מסתכלת במצלמות לראות אם יש תזוזה אם יש משהו. זה היה ממש מפחיד עד שאבא שלי החליף את הסיסמה שאני לא אוכל להיכנס כי זה לא עשה לי טוב.

יוסי: במשך חודש שלם תחת אזעקות הם שהו בבית הדודים בבאר שבע, הניתוק מהלימודים ובעיקר מהחברים שלה משדרות הקשה על הילי שרצתה להתאחד איתם בעיר הנופש שהפכה לעיר מקלט אילת, הבית החדש שלה הוא חדר במלון אורכידיאה.

הילי: אז בהתחלה לא הכרתי הרבה אנשים במלון אז זה כאילו היה רק אני ואבא שלי אז זה כאילו פחות היה כיף, ואז אבא שלי החליט שהוא עושה פיצות, הוא אוהב להכין פיצות והמלון הסכים לנו להשתמש בטאבון ומשם הכרנו כמה אנשים וככה התחלנו להתחבר.

יוסי: את יכולה לנסות להשוות איך החיים בחדר במלון להבדיל מבית בן שתי קומות?

הילי: כן. במלון אתה בחדר שהוא יחסית קטן. זה לא כמו חדר של הבית שלך. יש לנו פה ארון אז הבגדים לפחות מסודרים בארון. אבל יש הרבה דברים שנמצאים בתוך המזוודה כדי שלא יהיה פה בלגן. למשל פה אני לא יכולה לבשל ובבית אני יכולה לבשל, יש הרבה הבדלים בין

מלון לבין בית. התחיל טרנד של מגולגלות קינדר וממש רציתי להכין אותו וכאילו לא היה איך. אז היה קצת מבאס אבל כשאני אגיע לבית אני אכין.

יוסי: אז אמנם מדובר בחדר קטן בלי תנור אפייה הרחק מהסביבה הטבעית. אבל הילי מצליחה למצוא גם את היתרונות של החיים בבית מלון.

הילי: שיש לך קצת חופשה מהניקיונות של הבית, כאילו פתאום אין לך את כל הכיור מלא בכלים שאתה צריך לשטוף. אז זה קצת משהו חיובי שאני מוצאת פה כי בבית יש המון כלים. וגם שכולנו ככה ביחד, כי אבא שלי רוב היום בעבודה ואני רוב היום בבית ספר, אז פתאום להיות ביחד כל היום זה ממש מקרב. ופתאום גיליתי יכולות של אבא שלי שלא ידעתי, שהוא יודע לנקות חלונות וכל מיני דברים בצורה ממש יפה שלרוב אני לא רואה את זה בבית.

יוסי: אז כשאוכלים בחדר אוכל ויש שירות חדרים, יש גם הרבה יותר זמן פנוי שהילי החליטה לנצל וללמוד משהו שתמיד חלמה עליו.

הילי: זה קורס כדי ללמוד איך לעשות ציפורניים, איך לעשות לק ובנייה. בהתחלה לא היה לנו כל כך בית ספר, זה היה שעתיים ביום, וגם לא כל כך למדו, אז החלטתי שאם אני כבר לא לומדת ויש לי זמן פנוי, עדיף שאני אפיק ממנו את ה"הכי טוב" ויש לי זמן פנוי, אז עדיף שאני אעשה את זה כבר עכשיו ואנצל את הזמן.

יוסי: למערכת החינוך לקח קצת זמן להתעשת ולבנות מסגרת עבור הילדים המפונים, גם אלו שהגיעו לאילת. במקרה של הילי, היא החלה ללמוד בבית ספר אילתי עם החברים מהשכבה, עד שעברו למבנה חדש שהוקם במיוחד בשבילם, הוא משמש בית ספר למפונים.

הילי: ממש בנו כיתות, עשו שטח גדול של מלא כיתות, ועכשיו זה ממש כמו מבנה של בית ספר, אומנם קטן, אבל זה מספיק לכל מי שנמצא פה באילת מהבית ספר.

יוסי: אפשר להתרכז בלימודים בבית ספר חדש, במקום חדש כשגרים במלון?

הילי: לא כל כך את האמת. מאוד קשה לי ללמוד ככה. בעיקר בזום עם שיחה, זה כאילו הרגיש לי שאנחנו שוב פעם בקורונה, וזה כאילו מאוד קשה, כי כולם ביחד מדברים וגם המורה. אי אפשר ללמוד ככה. זה היה ממש קשה.

יוסי: ועד כמה את מתגעגעת הביתה?

הילי: המון. מאוד. אני מתגעגעת לי ללכת עם החברים לפארק ולעשות הליכות, ורואים את השקיעות, שמאוד יפות בשדרות, ומזג אוויר נעים, פתאום יש כזה רוח, שהתחיל הקור טיפה. אז אני מאוד מתגעגעת לזה, אני מאוד מתגעגעת גם ללכת לסופר ולפגוש את האנשים שאני מכירה ולהגיד להם שלום. וכאילו, לעשות לאבא ההפתעה, להכין לו איזה אוכל טעים לפני שהוא חוזר מהעבודה. להיות בחדר שלי, בפינה שלי, זה מאוד קשה.

יוסי: מתי זה יקרה? אף אחד לא יודע להגיד. אבל גם כשזה יקרה, ברור לה שמהשבעה באוקטובר החיים ייראו אחרת.

הילי: לחזור אנחנו נחזור, אין לנו ברירה, אנחנו לא נוכל להישאר פה עוד שנתיים, במלון. אבל אני, למשל, כשנסעתי לאזכרה, אז אבא שלי רצה לקחת אותי לשדרות, אבל אני פיזית, לא יכולתי, לא יכולתי כאילו, רק לראות את השלט של שדרות זה כאילו החזיר אותי לתקופה של המחבלים, כאילו, לשביעי באוקטובר וכאילו, אתה חושב, מה אם אחד נמצא שם עדיין? מתחבא לו איפשהו, אתה כאילו מרגיש לא בטוח. זה קשה לחזור לשם. אחרי שראית דבר כזה, אתה מרגיש לא בטוח.

יוסי: 260 קילומטרים צפונה משדרות הנוף שונה, ירוק הרבה יותר, הנחלים זורמים בשצף. אבל בדיוק כמו בשדרות, האנשים אינם.

גיורא: תחושות קשות מאוד. אני יליד 58', נולדתי בקיבוץ להבות הבשן, שאז היה 100 מטר מהגבול הסורי, לפני ששת הימים. כאן גדלתי, כאן אני חי. כשאתה מסתובב בקיבוצים, קודם כל לראות את הצבא. אבל בתוך הדירות של האנשים, בתוך חדר האוכל, בתוך המקומות של ה… בתוך מטה הילדים, מצד שני את התושבים שהם אינם שמה, זה קשה מאוד. לראות את המטעים, את הקיווי את הפינק ליידי, שעל ההר שהכל עומד. כל העסקים הקטנים, כל העסקים הקטנים, החקלאות, התיירות, הכול נעצר לגמרי. צריך להבין שהגליל היום הוא אזור צבאי לכל דבר, כבישים הרוסים, נגמ"שים וטנקים שנוסעים על הכבישים. זאת מציאות קשה.

יוסי: זה גיורא זלץ, ראש המועצה האזורית גליל עליון מזה עשור. הוא היה אמור לסיים את תפקידו לפני כחודשיים, אבל הנסיבות השאירו אותו בתפקיד בעל כורחו, במציאות כאוטית משהו.

גיורא: אני אגיד לך משהו שיהיה קשה לשמוע. התסריט, כפי שקרה בדרום, הוא תסריט שידענו עליו, תכננו עליו, התארגנו אליו, נערכנו אליו. אלפי רקטות ביום אחד, חדירה של אלפי מחבלים ליישובים, למחנות צבא, לצמתים מרכזיים, דרך הים, האוויר, הקרקע. על זה אנחנו מתארגנים כבר חמש, שבע שנים האחרונות לפחות, לא כיוזמה שלנו, זה התרחיש שהיה של מדינת ישראל.

יוסי: למרות שבשבעה באוקטובר התרחיש הזה התממש הרחק בדרום, גיורא לא המתין להוראות מלמעלה.

גיורא: בשבת אחרי הצהריים, פעם ראשונה שצילמתי סרטון שאותו שלחתי לכל תושבי המועצה. בסרטון הזה ביקשתי ממי שאיננו נחוץ ביישוב להתפנות, ובעצם הודענו לתושבים, אנחנו עושים, מתחילים פינוי תושבים, לא יישובים, פינוי תושבים מהמועצה, מתוך כ-23,000 תושבים, בשלושה, ארבעה הימים הראשונים של המלחמה, כ-17, 18 אלף תושבים, מעל 70 אחוז מהתושבים, על פי בקשתי והמלצתי, אם כי גם הצבא, מאוד דחף אותי לזה, צריך לומר, היום ביושר התפנו מהמועצה. זאת הייתה המציאות, כך התחלנו את המלחמה.

יוסי: כשגיאורה הורה על הפינוי, הוא חשב שזה עניין של כמה שבועות, עד שהעניינים יירגעו. הוא לא דמיין שבמשך חודשים ארוכים, יישובים שלמים יישארו ריקים. לחלק מהתושבים המועצה ארגנה מקומות לינה, בקיבוצים, בבתי מלון או אתרי נופש, שקיבלו אותם ללא תשלום, אלו שהתאפשר להם שהו אצל המשפחות או החברים. כשבוע אחרי שהחלה המלחמה, החל גם הפינוי היזום של יישובים צמודי גדר, עד קילומטר אחד מהגבול. שבוע נוסף חלף והפינוי התרחב בעוד שלושה וחצי קילומטרים. המשמעות עבור גיורא הייתה פינוי מלא של 14 יישובים מתוך ה-29 שיש במועצה שלו.

גיורא: הבקשה לפינוי הייתה על מנת שהצבא יוכל להיערך. מה זה להיערך? באותם יישובים שהם קרובים לגבול, הצבא למעשה השתלט על היישוב, הוא נמצא עם טנקים עם נגמ"שים בתוך היישוב, יש טנקים שיורים מתוך היישוב, וצריך להבין שמרכבה סימן 4 יורה מתוך שכונה שרק עכשיו סיימו לבנות אותה בשגב עם, למשל. כל הזכוכיות בדלתות ובחלונות נשברים, הזכוכיות של המכוניות נשברות, סוללות ארטילריה שעושה הרבה מאוד רעש, נמצאת בשוחות שנבנו ממש ממש צמוד לישובים, ולך תסביר לילד שלך, לנכד שלך, שזאת יציאה, לא נפילה.

יוסי: בשלושת החודשים האחרונים, החיים במועצה אזורית גליל-עליון הושבתו כמעט לחלוטין. החברים ב-14 היישובים שפונו באופן רשמי מקבלים מימון מלא מהמדינה. מי שחי במלון, התשלום על הלינה עובר ישירות ממשרד התיירות. אלו שבחרו לשכור דירה, מקבלים תשלום לפי נוסחה אחרת, 200 שקלים ליום למבוגר, 100 שקלים ליום עבור ילד. אותם תושבים מתמודדים עם הניתוק מהבית, מהסביבה המוכרת, אבל החברים ב-15 יישובים נוספים של מועצה אזורית גליל-עליון מתמודדים עם בעיה קשה אפילו יותר. חצי מהם פינו את עצמם מהבתים באופן עצמאי, ואיש לא יפצה אותם על כך. הם ימשיכו לשלם ארנונה על עסק שלא פועל או על בית שאיש לא גר בו.

גיורא: בהחלט אירוע דרמטי, משמעותי, שגם אני באופן אישי חוטף הרבה על הראש, איך קראת לנו להתפנות, מבלי שדאגת לנו לתמיכה, ובהיבט שלהם הם צודקים. אני קיוויתי שהמדינה תירתם ותתמוך. נכון להיום, המדינה באותם תושבים שהתפנו, שהם לא מתוך 14 יישובים, המדינה לא תומכת, וזה בהחלט אירוע בעייתי מאוד, כי חלק מהם, אחרי כמעט שלושה חודשים, כבר חוזר לא כי הוא רוצה לחזור, אלא כי אין לו הרבה ברירות.

יוסי: אלו שנאלצו להישאר או שחזרו, מצאו עצמם חיים ביישוב שהפך למוצב צבאי, בתוך אזור מלחמה, ללא שירותים בסיסיים, מערכת חינוך מתפקדת או מיגון מתאים.

גיורא: המציאות בצפון, אחרי הרבה מאוד שנים של מחדל ממשלתי, ממלחמת לבנון השנייה, היא של 50 אחוז מבתי המגורים אין ממ"דים, בתי הילדים הם ללא מיגון, רק עם מקלטים ישנים שאתה מכיר שמתחת לאדמה, ובתי הספר גם הם לא ממוגנים, ולכן עד לפני שבוע, בעצם כל הפעילות הייתה החינוכית מלידה עד 18, הייתה בתוך מרחבים מוגנים בתוך מקלטים, שהשקענו הרבה מאוד כסף בשביל להכשיר אותם לזה, אבל עדיין, כשאתה מוריד ילדים בני שנתיים למקלט, גם אם אתה מסדר אותו מאוד מאוד יפה, זה עדיין מקלט.

יוסי: בוא נסתכל ברשותך על הממשלה, ראיתי כל מיני ראיונות שנתת בחודשיים וחצי האחרונים, נגיד בעדינות, לא נראה לי שאתה מתלהב מהביצועים.

גיורא: אין פה שום עניין פוליטי, אני מוכרח לומר, אבל אני חושב שבשנה וחצי האחרונות, גם לפני המלחמה, וזה לא סוד, בגלל הרבה מאוד סיבות, למעשה, מדינת ישראל התנהלה פחות או יותר ללא שלטון מרכזי. אם בשגרה לא היה שלטון מרכזי, זה בא לידי ביטוי באופן הרבה יותר משמעותי במלחמה, זה מביא לידי מציאות, שאנחנו כמועצת גליל עליון, כדוגמה, הוצאנו כ-35 מיליון שקל על הוצאות מלחמה ישירות, קיבלנו מהמדינה בין עשרה ל-12, היתר זה או תרומות או תקציב שלנו. כיתת כוננות, אנחנו לכיתות כוננות שלנו, גם על ציוד לחימה, כפלסטים, אפודים, ציוד חורף, הוצאנו מעל שבעה מיליון שקל. זה נראה לך סביר?

יוסי: כן, התקציב של הרשות המקומית נפגע ממילא, נזכיר שמי שפונה רשמית לא משלם ארנונה. ומאותו תקציב נמוך צריך להפחית כעת הוצאות נוספות שקשורות למלחמה, כמו חימוש וציוד לכיתות כוננות, בנייה ושיפוץ של מקלטים ויש עוד. הדרישה של גיורא היא לקבל תקציבים וגם סמכות, ככה שהרשויות המקומיות ולא משרדי הממשלה השונים ינהלו את האירוע, כי אף אחד לא מכיר את הצרכים של התושבים שלו טוב ממנו.

גיורא: ולכן אני חושב שהגישה צריכה להיות, תתנו לנו את הסמכות, תתנו לנו את התקציבים, ראשי הרשויות בתוכם ובינם ובין עצמם יכולים לנהל את זה הרבה יותר טוב ממה שהמדינה, גם אם יש רצון טוב וגם אם יש ידע, כי אנחנו מכירים את הדברים, אבל כשאין ידע ואין יכולת ואין מנהיגות, על אחת כמה וכמה תיתנו לראשי הרשויות לנצח. זה מה שאנחנו מבקשים כבר חודשיים וחצי.

יוסי: להבדיל מהילי משדרות שבטוחה שתחזור הביתה, גם אם קצת אחרת, התושבים במועצה של גיורא ובכלל בקו העימות הצפוני נמצאים בחוסר וודאות מוחלט, לא בטוחים אם אפשר יהיה לחזור, מתי ואיך.

גיורא: מי שבחר לגור פה עד לפני כשלושה חודשים, ידע שהוא חי עם איזשהו אתגר ביטחוני כזה ואחר. אחרי השביעי באוקטובר זה אנשים אחרים, זה DNA אחר, ולכן מה שאתה שואל, זה מאוד מאוד משמעותי, ואני חושב כמו שצריך את היכולות והרצון של החיזבאללה להוריד למינימום בצד השני של הגבול, שהם לא ירצו ולא יוכלו לפעול, הפוך צריך לעשות כאן בגבול הצפון, צריך לייצר את היכולת לחזור, וזה רק אם יהיה רמת ביטחון סבירה, בשביל שאכן גם תהיה היכולת וגם הרצון של התושבים לחזור. זה אירוע מורכב, זה אתגר גדול, ההתיישבות לאורך הגבול, ואני הייתי אומר יותר מזה, זה אתגר אפילו לרעיון הציוני. אם לא נתנהל אחרת, אם לא נתנהג אחרת, אנחנו בתוך אירוע… שנים קדימה אירוע מאוד מאוד לא פשוט.

יעל: אני בת 34, בעלי בן 36. יש לנו שלושה ילדים שיהיו בריאים, בן 8, בן 5 ובת שנה וחצי. אני במקצוע שלי גננת, למדתי חינוך, ובעלי הוא איש מכירות. זה ככה נורא נורא בגדול.

יוסי: זו יעל סבג. היא גדלה במעלות תרשיחא, בעלה באשדוד, ובשנה האחרונה הם במושב אבן מנחם בגליל המערבי, שני קילומטרים בלבד מהגבול. מהמרחבים של הגליל המערבי חיים פסטורליים במושב קטן ומרוחק. יעל ובעלה חיים היום בחדר מלון בטבריה. אני מתנצל על הסאונד הבעייתי, אבל המקום השקט היחיד שהיא מצאה כדי לדבר איתנו הוא חדר המקלחת הקטן. בואי נלך לשבעה באוקטובר. את הבנת כבר באותה השבת בבוקר שהחיים שלכם הולכים להשתנות, או שזה היה נראה רחוק בדרום?

יעל: אני זוכרת ממש את התמונות בחדשות שנכבשו יישובים על ידי מחבלים, וכאילו, לא האמנתי איך דבר כזה קורה במדינת ישראל. וכמובן שמיד אתה משליך את זה עליך, כי אני שתי קילומטר מהגבול. בארי לדוגמה, אם אני לא טועה, הם ארבעה קילומטר מהגבול וראינו מה קרה שם.

יוסי: מהר מאוד יעל ובעלה הבינו שאין ברירה, צריך לעזוב. הם נסעו לכמה ימים אצל ההורים שלה במעלות, וכשהחל הפינוי הרשמי, עברו למלון בירושלים, ומשם למלון בטבריה. תחנה שלישית, לא סופי. הם התמקמו בשני חדרים, האחד להורים והתינוקת, השני לשני הבנים הקטנים. בשלב הזה הם כבר הבינו שהבית הזמני הזה צריך לתפקד כבית קבוע.

יעל: קנינו ארונות מדפים כדי שיהיה לנו עוד ארונות, כי מן הסתם הארון הקטן של המלון לא מאפשר לחמישה אנשים. אז קנינו ארונות מדפים וקנינו פלטה חשמלית, כי הבן שלי צליאקי, אז ככה, שנוכל להכין לו מעבר למה שהמלון מציע, וכבר הבאנו לפה סירים ומחבתות כדי לבשל פה. הרבה אילתורים, הכיור בשירותים ובמקלחת שהוא גם הופך לכיור מטבח ששם שוטפים את הצלחות שאנחנו אוכלים. אנחנו גם בעצם, אני גם מנקה את החדר, כי אמנם יש פה שירות חדרים, אבל בוא נגיד לא כמו שאני הייתי רוצה, אז אני גם מנקה את החדר, אז גם השואב שלי פה וכל החומרי ניקוי שלי פה, פשוט כל הבית, כל הבית שלנו הוא פה, בחדר אחד.

יוסי: מה עושים עם כביסה לדוגמה?

יעל: האמת שיש לנו פה מכונת כביסה אחת, כל המלון, שזה גם אתגר. מוצאים רשימה ככה בגוגל דוקס, וממש צריך להיות על הרשימה להסתער ולהירשם אחרת אתה מפספס, לא לפספס את הכביסה.

יוסי: ולא רק הבית, הנוף המוכר וחדר הכביסה נעלמו, גם הפרטיות נעלמה בין רגע.

יעל: חיים במלון שאין לך את הסביבה שלך, את הפרטיות שלך, אני רוצה להרדים לפעמים את הילדה ועושים פה מסיבות בערב, אתה יודע, ורצים במסדרונות, ואין את השקט שלך, זה משהו שהוא מאוד מאוד קשה. זאת אומרת, אני באופן אישי עם הילדים, בעלי עוד יוצא לעבודה, אבל אני באופן אישי עם הילדים בעצם 24/7, זאת אומרת, הקטנה גם ישנה איתי, זה הפך להיות איזושהי סימביוזה מוחלטת, אז יש את הרגעים היותר נעימים שמתחבקים בכיף, ויש את הרגעים שכבר קשה וכל אחד צריך רגע את השקט שלו. אז זה סיר לחץ שהוא הרבה פעמים יכול לגעוש.

יוסי: ותוסיפו לסיר הלחץ הזה, ילד בן שמונה שכמעט ולא הולך לבית הספר בטבריה, שם הוא שובץ, בלי החברים שלו מהמושב.

יעל: והגדול שלי בעצם עד היום מאוד מאוד מתקשה להשתלב במסגרת. הוא הלך עד היום ימים מאוד בודדים, הוא אומר שאין לו חברים, אין לו חברה, הוא לבד, מאוד מאוד קשה לו להשתלב. להגיע לבית הספר לבד בעצם ולהיות לבד בהפסקה באמצע שנה שכולם ביחד, זה מאוד קשה לילד בן שמונה. וגם הלימודים שהם שונים, כי כבר הוא צבר איזשהו פער לימודי שהוא צריך

להשלים אותו. אז הרבה פעמים הוא פשוט לא הולך ואני פחות נלחמת איתו על זה. אבל זה לא קל, הוא פשוט, הוא פשוט לבד כל היום במלון, הרבה פעמים.

יוסי: עם הקטנים זה דווקא הסתדר. בכל מלון של מפונים פתחו מסגרת חינוכית לילדי הגן ובתור גננת במקצועה, יעל מונתה לתפקיד בבית המלון.

יעל: בעצם פתחתי פה את הגן הזה, עם, ביחד עם סייעות מקסימות שגם מפונות ונמצאות כאן, שבעצם הקטנים, שניהם איתי, בת שנה ובן חמש, הם כולם באותו גן, וגילאי שנה עד חמש, שזו מורכבות מאוד מאוד גדולה. בגלל בעצם היותו מלון בוטיק, הוא מלון מאוד קטן, אז אין פה הרבה חללים בשביל לפתוח לכמה גילאים, אז כולם ביחד.

יוסי: יש שגרה בגן, לו"ז מסוים, אפשר לבנות בכלל לו"ז לילד בן שנה, לתינוק בן שנה ולילד בן חמש?

יעל: יש, תראה, גן בעצם זה לא גן רגיל שפתוח שמונה עד ארבע, פתוח עד הצהריים עד אחת. ויש, אתה יודע, יש ילדים, למשל הקטנטנים, שלפעמים באחת עשרה כבר עייפים, אם בפעוטון רגיל אתה יכול רגע לשים אותם לנוח, לנו אין את האפשרות הזאת. לצערי אין לנו פה חצר, אז לילדים אין את המרחב הזה של לפעול בחצר. זה כמו, אתה יודע, לפעמים כמו סיר לחץ, אבל אנחנו באמת עושות את המיטב שלנו, ונותנות, מפעילות את הילדים כל אחד לפי הרמה שלו, רמת ההתפתחות שלו, ומנסות לתת את היחס האישי באמת עד כמה שניתן, לאור המצב.

יוסי: תגידי, הילדים היותר גדולים בגן משתפים קצת על הקשיים שלהם? זה מתבטא ביום-יום בגן?

יעל: מאוד. אני רואה בניות שלהם, למשל, בנייה במשחק של מגנטים, שאני רואה שהם עושים עם כמו מין מקלות, אומרים שזה טילים, ועושים עוד משהו, שאומרים שזה כיפת ברזל, וכל הזמן, כל הזמן מדובר, כאילו, מבחינתם, כל הזמן משוחק במשחקים שלהם, מאוד מאוד מורגש. גם התקפי זעם, שאני יודעת, מההורים שלא היו לפני. כל הערעור הזה של המצב מאוד מאוד משפיע עליהם.

יוסי: הקולות ששמענו כאן הם רק שלושה מתוך 130 אלף ישראלים שהפכו לפליטים בארצם, וזה רק המספר הרשמי, לא כולל את אלו שפינו את עצמם. לכולם, אגב, מהדרום ומהצפון, יש מכנה משותף רחב למדי. הגעגועים למוכר, לידוע, לבית.

יעל: אני יכולה להגיד לך שאני, כשאני עושה מכונה, כשאני מוציאה את הבגדים מהמכונה, הבן שלי אומר שיש לזה ריח של בית, לכביסה. הגעגועים נמצאים שם כל הזמן, לדברים הקטנים ולדברים הגדולים. כן, זה משהו שנמצא כל הזמן אצל כולנו.

יוסי: והילי, היא כבר יודעת מה הדבר הראשון שתאפה כשתחזור הביתה.

הילי: נראה לי את הסופלה של אמא שלי, את המתכון שלה. בעיקר קינוחים.

יוסי: תגידי, הילי, יש משהו שחשוב לך להגיד לסיום?

הילי: חשוב לי שהעם יזכור להיות מאוחד ושנזכור להעריך את הדברים. כי יש הרבה דברים שאנחנו רואים כמובן מאליו, ופתאום במצב כזה, זה כאילו… זה משהו שאתה מתחנן אליו.

זה היה אחד ביום של N12

תודה גדולה ליוסי מזרחי, וכולנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק,

פשוט חפשו אחד ביום הפודקאסט היומי.

העורך שלנו הוא רום עתיק, תחקיר והפקה, עדי חצרוני, רוני הרניב, שירה הראל ודני נודלמן.

על הסאונד יאיר בשן, שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו, אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם מחר.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

10 views0 comments

Yorumlar


bottom of page