top of page

אחד ביום - בשבי: שיחה עם תמי מצגר

נטע טבת

אזהרת טריגר: תיאורים מה-7.10 ומהשבי

תמי ויורם מצגר היו ביחד כמעט שישים שנה. הם היו שונים - הוא חברמן כזה, והיא יותר שקטה. הם חיו בקיבוץ ניר עוז, בבית שקט ושמח. בבוקר שבעה באוקטובר שניהם נחטפו לעזה, שם הוחזקו במנהרות יחד עם חטופים נוספים. אחרי חמישים ושלושה ימים תמי שוחררה בעסקה, ויורם נותר מאחור. ביוני האחרון התברר שהוא נרצח בשבי, וגופתו הוחזרה ארצה. הפעם, אנחנו בשיחה עם תמי מצגר.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 26/12/2024.

‏[חסות]

‏[מוזיקת רקע]

‏לי: היום יום חמישי, 26 בדצמבר. אני לי נעים, ואתם על "בשבי", מבית "אחד ביום", סדרת שיחות עם החטופות והחטופים שחזרו מעזה.

‏תמי מצגר, שלום.

‏תמי: שלום וברכה.

‏לי: את לא ממש אוהבת להתראיין.

‏תמי: לא. [צוחקת]

‏לי: למה הסכמת?

‏תמי: למה הסכמתי? בגללה.

‏לי: [צוחקת] איילה אשמה.

‏תמי: בגלל הבנים. תמיד הם אומרים לי: "כולם צריכים לדעת", זה נכנס למוח וללב.

‏[מוזיקה]

‏לי: את תמי מצגר, בת ה-79, פגשנו בתחילת השבוע באשקלון, בדירה שבה היא חיה עכשיו. איילה זו איילה מצגר, כלתה של תמי, שמאז שבעה באוקטובר לוקחת חלק פעיל מאוד במאבק לשחרור החטופים.

‏אז תמי, כאמור, לא נוהגת להתראיין, אבל עם קצת עידוד מאיילה היא החליטה בכל זאת לדבר איתנו. לספר מה קרה לה ולבעלה יורם באותו יום, ומה עבר עליה בשבי.

‏עד אותו היום, תמי ויורם התגוררו בקיבוץ ניר עוז.

‏תמי: שנינו פנסיונרים, זה כיף לא לעבוד, [צוחקת] בטח בקיבוץ, אבל יורם כן הלך לעבוד, בהרבה חשק, כי הוא לא יודע להתבטל. עבד במוסך, מבשל לנכדים, מבשל לילדים, מבשל למי שמבקש. תשמעו, חיים בקיבוץ זה חיים של לחיות ביחד ולבד. יש הרבה ביחד ויש גם הרבה לבד. אז כל אחד בוחר לו את הצד החזק שלו. אז יורם זה היה הביחד עם כל החברי קיבוץ, תמי זה היה עם ארבע קירות. אבל הבית היה עליז ושמח.

‏[מוזיקת רקע]

‏לי: כן, תמי ויורם היו שונים. יורם איש של אנשים, ותמי אהבה להיות לבד. ולמרות זאת, הם טיפחו יחד זוגיות ארוכת שנים.

‏תמי: שישים שנה כמעט.

‏לי: וואו, הרבה זמן.

‏תמי: נכון, הרבה זמן.

‏לי: החיים בבית העליז והשמח בקיבוץ ניר עוז, חיים של קהילה ומשפחה, אבל גם של שקט, נקטעו בשבעה באוקטובר, בבוקר שבו תמי ויורם נחטפו מביתם לרצועת עזה. תמי שוחררה במסגרת העסקה אחרי 53 ימים ויורם נותר מאחור. ביוני האחרון, פורסם שהוא נרצח בשבי. הפעם, אנחנו בשיחה עם תמי מצגר.

‏אותו בוקר התחיל בשביל תמי בשגרה שהיא רגילה אליה.

‏תמי: גיברת, אני הייתי עם סיגריות, מעשנת סיגריות וכוס קפה. [לי צוחקת] מעשנת סיגריות, נהנית מהקפה, אין אף אחד. זה לא מפליא, כי השעה היא סביבות שבע וחצי-שמונה, אנשים עוד לא קמו, זה שבת. יורם בחדר, אני בחוץ, גמרתי לעשן שתי סיגריות, פתחתי את הדלת, נכנסתי הביתה. הלכתי לשירותים ואני סוגרת את הדלת, אבל באיזשהו מצב, אני שומעת שמדברים בבית. אני אומרת "אה, יורם, בטח מדבר עם ניר". ניר זה הבן הצעיר, שגר בניר עוז. פתאום אני שומעת ערבית.

‏לי: הקולות האלה שתמי שמעה, היו של עזתים שנכנסו לניר עוז. כנראה לא מחבלי חמאס, אלא חבורות של בוזזים שפרצו לקיבוץ מאוחר יותר.

‏תמי: לפי הסיפורים של יורם, הם העבירו אותו לסלון. בחדר השינה הם פשפשו בכל מקום, לקחו את כל הדברים שהיה להם צורך - טלפונים, טאבלטים, כל הגאדג'טים שהיו לנו בחדר, הם לקחו את הטלוויזיה, במטבח הם חפרו והפכו, לקחו מה שהם רצו. אחר-כך יורם אמר שהם הוציאו אותו מהבית. אני עדיין בחדר האמבטיה, סגור. אני שומעת הרבה מדברים, ופתאום נהיה לי שקט. אבל מישהו נבזה, פותח את הדלת של המקלחת. [צוחקת] פותח את הדלת, הוא רואה אותי, הוא מושך אותי החוצה, הוא רוצה להרביץ לי, אני עושה לו… מתכופפת, הוא הוריד את היד, הוא עושה לי כמו בכיס, הוא רוצה כסף, צועק לי כל הזמן: "כסף, כסף, Money, money", במגירות הם כבר… פשפשתם כבר, לקחתם מה שמצאתם. פתאום נכנסים הביתה ילדים בני 15, 16, בקבוצה של חמישה או ארבעה חבר'ה נכנסים, הוא אומר להם משהו, ואז הם תופסים לי בזרועות, וגוררים אותי החוצה, מחוץ לבית.

‏לי: את רואה את יורם בשלב הזה?

‏תמי: לא, יורם איננו כבר, די, הם לקחו אותו. והילדים האלה גוררים אותי, ומדלת הבית עד לכביש, יש אולי שישה מטר. אנחנו מגיעים לכביש, אני קצת מועדת, הם זורקים אותי על הרצפה. הם לא מרימים אותי, הם גוררים אותי על ה… עם הברכיים על הכביש, וזה שרט לי את הברכיים, חפר לי בברכיים. את הסנדלים איבדתי, נשארתי עם שמלה מיני, כזאתי של הלילה.

‏לי: הם אומרים לך משהו? מנסים להסביר משהו?

‏תמי: הילדים לא מדברים, הם כל הזמן אומרים לי ללכת,"go, go, go, go", זה… המנטרה שלהם כל הזמן. בקצה של הכביש עומד אופנוע, יושב נהג, אני בקושי רואה את האנשים, אני כבר כמעט מנותקת לגמרי, אפילו לא ראיתי את המכוניות שנשרפות, את האש שעלתה מהמכוניות של החברי קיבוץ. והייתי ממש אולי שלושה מטרים משם. זרקו אותי על האופנוע, והתיישב מאחוריי איזה בחור גבוה כזה, עם, או עם מקל או עם רובה, אני באמת לא יודעת. ונוסעים לכיוון הגדר.

‏לי: מה עובר לך בראש באותם רגעים?

‏תמי: לא עובר כלום, מאמא. אטומה לגמרי. הברכיים כואבות לי, נוסעים לכיוון הגדר, וכשעוברים רגע את הגדר, אפילו במחצית הדרך, פתאום את רואה מלא עזתים - מלא חבר'ה, ילדים, נשים, גברים, זקנים, אישה עם מקל, את רואה, מדדה בתוך החול לכיוון ניר עוז. [שתיקה] נוסעים, כנראה שהייתה תלולית עפר גבוהה מדי והאופנוע נזרק, אני נזרקתי, והבחור מאחוריי נזרק, והנהג נזרק לצד אחר, אני אפילו לא הרגשתי שקיבלתי מכה בפרצוף, הייתה לי עין כחולה וזרם לי דם מהאף, והם מדברים ביניהם וצועקים, וצועקים, צועקים, בסוף מגיעה איזו מכונית עם בגאז' מאחורנית, הם זורקים אותי לשם, והוא לא מרשה לי לשים את היד על האף, נותן לי מכה ככה, מנפנף אותי, מנפנף את היד שלי, והדם עוד זורם וזורם וזורם, ואני כבר רואה את השלולית של הדם על האוטו…

‏[מוזיקת רקע]

‏…הם ממשיכים לנסוע, אני אפילו לא יודעת כמה זמן, פתאום הם עוצרים ליד בית, הם מורידים אותי, כאילו סוחבים חבילה מהטנדר, וזורקים אותי לחדר מדרגות.

‏לי: בחדר המדרגות הזה חיכה לתמי מחבל עם נשק ששמר עליה. כעבור כמה זמן הגיעו עוד מחבלים, הם הלבישו אותה בגלביה ירוקה, והכניסו אותה לרכב נוסף.

‏תמי: הם מורידים לי את הראש, כמו שאסירים, מכניסים אותם לתוך מכוניות, ודוחפים אותי פנימה, בפנים אני רואה מישהו יושב, כולו מכוסה במעיל, בחלוק רחצה, אבל הוא מכוסה מרגליים ועד הראש. סוגרים את הדלתות ומתחילים לנסוע, ופתאום אני שומעת מתחת לשמיכות ולזה: "תמי, תמי, זה נילי, תמי אל תפחדי אני איתך". נילי מרגלית.

‏לי: את נילי מרגלית תמי מכירה מניר עוז. גם היא חברת קיבוץ, ועובדת כאחות בבית-החולים סורוקה.

‏תמי: במידה מסוימת לרגע הייתה הקלה, אבל גם ידעתי שאנחנו לא גמרנו את כל ההרפתקה הזו.

‏לי: בשלב מסוים המכונית נעצרה, והחוטפים הכניסו את תמי ונילי למעין מחסן, ובתוכו פיר של מנהרה.

‏תמי: כשהורידו אותנו, הורידו אותנו מאור לחושך. זה לא חושך ממש, כי זה מנורות קטנטנות כאלה תמיד, לאורך כל השביל. את הולכת בתוך שביל מקומר כזה, קר, רטוב, מלא מים, עם ברזלים, ואת הולכת יחפה, אין נעליים, לאף אחד מאיתנו אין נעליים, ואת נכנסת פתאום לתוך שיירה של עוד, מלא חבר'ה הולכים לפנייך. ואת הולכת, ומסכנים האנשים הגבוהים שהיו שם, החבר'ה הגבוהים, כל הזמן הם הורידו את הראש, כי הם פחדו מהתקרה הנמוכה.

‏לי: בהליכה הארוכה במנהרות, תמי ונילי הצטרפו לשיירה של חטופים נוספים, רובם מניר עוז, ביניהם גם עופר קלדרון, ירדן ביבס וחיים פרי. הם הולכים הרבה זמן, תמי אפילו לא בטוחה כמה, ופתאום מגיעים לחדר גדול.

‏תמי: אני קוראת לזה "חדר קבלה". מצד שמאל שלנו היה קטע של שולחנות של מחשבים, חמאסניקים ישבו ליד המחשבים, ושני אנשים מהם היו עם רובים שומרים עליהם מהצד, מכניסים אותנו אחד אחד לתוך החדר. בחדר יושבים כבר אנשים מניר עוז, תאילנדים, ואנשים מנירים. אני עומדת בפתח הדלת, ופתאום אני שומעת, "אֶה, הנה תמי אשתי". הוא יושב על כיסא ממול, [צוחקת] היחידי שיושב על כיסא.

‏לי: איך זה לראות את יורם?

‏תמי: מין עצוב כזה, מין… חבל שאתה פה. לראות שהוא במצב-רוח טוב יותר, זה היה קצת שמח, משמח, אבל בצד כשנכנסת ראית ככה: את קופר, את נורית, את מונדר, כולם במצב בריאותי גרוע שבגרועים. מונדר פצוע, נורית וקופר במצב… יוכקה במצב גרוע, ועודד עוד יותר גרוע, התאילנדים בצד חפויי ראש, מתחבאים בפינה, החבר'ה הצעירים, היו שמה שני חיילים. לא נתנו לנו לצאת, לא נתנו לנו לשתות, לא נתנו לנו כלום, עד… אני חושבת שבשעות הלילה… קרוב ללילה אמרו לנו לקום, ואנחנו הולכים.

‏[מוזיקה]

‏לי: מחבלי חמאס חילקו את החטופים שהיו באותו חדר קבלה לקבוצות. את הקבוצה של תמי ויורם, יחד עם עוד חברי קיבוץ ניר עוז, הם הורידו לחלל עמוק יותר במנהרות.

‏תמי: הגענו למנהרה, לבית המיועד. את מסתכלת ימינה ושמאלה, ואת בהלם.

‏לי: מה רואים?

‏תמי: מה רואים? רואים מנהרה ארוכה, מלאה מזרונים, רואים קירות לבנים, צח כמו שלג, החרסינה. חבר'ה, תשמעו, עד היום אני המומה. [בהתפעלות] החרסינה לבנה מבריקה, יפהפיה, באמצע יש פס מעוטר בצבע, בחרסינה חומה כזאתי, יפהפיה מצוירת, באמצע מסביב כל הזה. מסתכלת למעלה, גם התקרה וניאונים קטנים יש לך, בלמעלה, שני מאווררים גדולים, מזרונים מסודרים, את נכנסת לאמבטיה, את מקבלת… כולה מלאה חרסינה, המקלחת מעוטרת, הכל מעוטר.

‏לי: יש ממש אמבטיה?

‏תמי: לא, מקלחת. אבל אין מים, מה שיש זה מים מטפטפים, קר כמו קרח, כי זה כנראה מי תהום או משהו, הם השקיעו, שמו מברשות שיניים, היו בקבוקי שמפו - "פינוק". היה לנו "פינוק".

‏לי: ישראלי.

‏תמי: כן, Made in Israel. "פינוק".

‏לי: במנהרה ההיא היו עם תמי ויורם עוד עשרה חטופים, שם הם נכנסו לסוג של שגרה. בבוקר המחבלים היו מחלקים לכל חטוף חתיכת פיתה קטנה, יחד עם פרוסת גבינה ושני תמרים.

‏תמי: זה עד לאחר-הצהריים. אחר-הצהריים - אורז, אורז, ועוד אורז, ועוד אורז. במטבחון היה מלא קונסרבים. עדינה נבחרה כבשלית [כך במקור], ורק לה היה מותר להיכנס למטבח, לבשל.

‏לי: עדינה משה.

‏תמי: כן. היא היחידה שהיה מותר לה להיכנס לבשל. עכשיו, היא השתמשה בקונסרבים האלה לערבב לנו בתוך האורז, כדי שלא יהיה לנו משעמם עם האורז. לפעמים היא הייתה עושה מרק מהקונסרבים של הירקות שהיו שמה, או אם הם הואילו בטובם להביא לנו משהו נוסף, אז היא הייתה עושה.

‏לי: המחבלים ששמרו על הקבוצה של תמי שהו בחדר מתחתם. הם לא דיברו עברית, וגם לא יותר מדי אנגלית, אז האינטראקציה בינם לבין החטופים הייתה מועטה. חוץ מעם יורם, שדיבר ערבית שוטפת.

‏תמי: המחבל הראשי, אדם מבוגר, בן סביבות ה-50 ו… קראו לו מועלם, הוא לא דיבר איתנו בכלל, הוא היה בקשר רק עם יורם. הוא לא דיבר איתנו בכלל, הוא בכלל לא עלה אלינו, בכלל למעלה כמעט. היה לו משהו שנקרא כמו סגן, קראו לו מוחמד, הוא אמר שקוראים לו מוחמד. לא ידענו… אנחנו לא יודעים אם זה שמו האמיתי, הוא קיבל הוראות מה… מועלם והעביר את זה אלינו, בערב או בלילה.

‏במשמרות הם היו צופים עלינו כמו קופים בגן חיות. היה שם בחור, קראנו לו החשמלאי, כי הוא התעסק עם הדברים - עם הגנרטורים, עם החשמל, עם המאווררים, עם כל מה שהיה קשור בחשמל הוא… זה. הוא בחור בן בסביבות השלושים ומשהו. והיה עוד גבר אחד שנראה כמו הר-אדם, קראנו לו "המקרר". [לי צוחקת] הוא היה ממונה על הדברים של האוכל, להביא את כל הדברים וזה, כי הוא היה יוצא הרבה החוצה. הוא בבוקר היה מביא את הפיתות, שחצי מהם הוא אכל בדרך, לפעמים הוא היה מביא פרי, הוא היה אוכל חצי בדרך, בגלל זה קראנו לו המקרר. והיה ילד, עוד ילד, בסביבות ה-18-20, פנאט דתי, שישב למטה יחד עם המועלם, וכל הזמן קרא בקוראן, ושמענו אותו קורא, כי הוא קרא בקול רם. מדי פעם הוא עלה למעלה, אם מישהי מאיתנו הייתה בדרך או מהמטבח לאולם הגדול, אז הוא היה נרתע הצידה, הוא לא נגע באישה והוא לא נגע ב… הוא לא רצה להתנגש בשום דבר שזה נקבה. והם התנהגו אלינו בסך הכל בסבלנות. זאת אומרת, הם לא צעקו, הם דיברו בקול רם, תמיד הם מדברים בקול רם, הם לא יודעים לדבר בשקט, תמיד נראה לך כאילו עוד רגע הם… הכל יתפוצץ מסביב מהצעקות שלהם.

‏לי: תגידי, מה היה מצב הרוח שלך בשבי?

‏תמי: שלי? לא היה לי מצב רוח. אני אגיד לכם דבר אחד: אני לא זוכרת אם אני דיברתי בכלל, או עשיתי משהו, אני זוכרת את עצמי יושבת על המזרון, לא מדברת, קודם כל הפצעים הטרידו אותי, אז בכלל ניתקתי את עצמי מכל ה… זהו, כל הברכיים שלי היו חבולות, אז לקראת הסוף נילי מצאה פטנט - היא ביקשה מהם, הם הביאו לה דבש, היא מרחה את הפצעים שלי בדבש. אחרי יומיים לא היו לי פצעים, שתדעו לכם, דבש גומר פצעים.

‏לי: היית בהלם?

‏תמי: הייתי, כן. בהלם? זה לא הלם, זה ניתוק לחלוטין. ואפילו בקושי שמעתי את יורם מדבר, לישון, לא ישנתי, כי פחדתי לישון. אבל לדבר, לא דיברתי כמעט עם אף אחד.

‏לי: איך יורם היה בשבי? איך הוא תפקד בשבי?

‏תמי: יורם היה… כמו שיורם מתפקד. הוא חבר של כולם, גם של החמאסניקים, הוא מדבר איתם, הוא זה, הוא פה, הוא שם, הוא יורד אליהם, הוא ירד למועלם, הוא ישב שמה הרבה עם המועלם. הוא דיבר איתו, הוא סיפר לו על אשתו, שהיא בהריון, וכל הדברים, הוא תרגם להם הכל. מה שהם היו צריכים להגיד, הוא אמר לנו, כשהביאו את הטלוויזיה לשם, הוא תרגם להם את הערוצים שלנו. ואת אל-ג'זירה - הוא דן איתם במה שהם שמעו באל-ג'זירה. הבכירים שלהם הולכים בתוך המנהרות, עוברים ממנהרה למנהרה, ופעם בכמה ימים עוברת קבוצה של בכירים, ומסתכלת עלינו, אני אומרת לך, כמו בגן חיות. עכשיו, אני חושבת שיורם היה בין היחידים שדיבר ערבית.

‏לי: הבכירים האלה שהיו מגיעים לבקר, היו מבקשים לדבר עם יורם בערבית. ושם, על המזרונים במנהרה, הוא היה מנהל איתם דיונים ארוכים.

‏תמי: על ירושלים, על הפלסטינים, מה שייך למה, מה שייך למי, בעצם כל ההיסטוריה. יורם לא יודע לסתום את הפה [לי צוחקת], הוא הכניס להם באבי אבות אבותיהם, והם התגרו, והתחילו ל… השיחות התחילו להיות אה… בוערות…

‏לי: להתלהט.

‏תמי: כן. "למה אף אחד מכם לא קורא היסטוריה מ-47', איך קמה מדינת ישראל, איך קמה זה, איך פה. תלכו לקרוא, אני אראה לכם באיזה פרק לקרוא".

‏לי: ניסה לחנך אותם.

‏תמי: כן, גם המועלם, עם הוויכוחים שלו עם יורם, זה היה בצורה של דו-שיח, אבל שקט, עדין…

‏[מוזיקת רקע]

‏…כי הוא היה בן-אדם נורא מוזר, שקט, עדין, לא הרים את קולו. יכול היה לספר ליורם על הבית שלו, והוא סיפר הרבה על הבית.

‏לי: מה היה לך הכי קשה בשבי?

‏תמי: מה היה הכי קשה? להיות שם. להיות מרוחק. לא לדעת מה קורה בבית. תראי, ניר היה בניר עוז, כמונו. האחיינית של ניר הייתה אצלו בבית, היא באה ביום שישי ונשארה בשבת, ולא ידענו מה איתה. הנכדה שלנו… אני לא יודעת אם זה הטריד אותי כמו שאני לא הייתי מחוברת בכלל לכל מה שקרה.

‏לי: ממש הצלחת לנתק את עצמך?

‏תמי: בקושי "בואי לאכול". אוכלים שתי כפות, שלוש כפות, וזה משביע, וזה בסדר.

‏לי: איך הסתדרת בלי סיגריות?

‏תמי: אני לא יודעת. אני חושבת שכל ההלם הזה היה מכה, וזה, כאילו מעולם לא עישנתי ומעולם לא… הרחתי סיגריה בכלל. ותראי, וזה עד היום.

‏לי: לא חזרת לעשן?

‏תמי: לא. בכלל.

‏לי: וואו. והיית מעשנת קופסה ביום, לא?

‏תמי: מה קופסה? [צוחקת] שתיים, לפעמים שתיים וחצי.

‏לי: וואו.

‏תמי: תשמעו, הקטע של הישיבה בתוך המנהרה, הוא קטע משעמם. [צוחקת] כאילו לא קורה בו שום דבר. נכון שליורם היה זה, ו…

‏לי: חוץ מליורם.

‏תמי: לא, ולעדינה היה את זה, וחנה דיברה עם עדינה, היה להם שיחות ביניהם. ירדן היה לו קשה, בגלל שאשתו והילדים נעלמו לו, הקטנים.

‏לי: מה הוא היה אומר?

‏תמי: הוא היה בוכה, הוא לא היה אומר כלום. הוא היה בוכה עליהם.

‏[מוזיקת רקע]

‏לי: מתי הבנת שאת יוצאת והוא נשאר?

‏תמי: אָהה, בבוקר רק. באותו בוקר. הם באים, הם אומרים, את ואת הולכים. בבוקר.

‏לי: אחרי 49 ימים של חוסר ודאות בשבי, עסקת החטופים יצאה לדרך.

‏תמי: עדינה וחנה יצאו ראשונות, ואנחנו חיכינו לראות מי תצא… מי ייצאו הבאים בתור.

‏לי: באותו שלב נשארו בקבוצה שלהם שלוש נשים - תמי, נילי מרגלית ורימון קירשט. ואז, בבוקר היום ה-53, הודיעו לתמי ולרימון שהן חוזרות לישראל.

‏תמי: אני עומדת, והם מתחילים לדחוף אותנו, לכיוון היציאה כאילו, ואני לא רוצה ללכת, ואני רוצה להשאר עם יורם, ויורם צועק לי, "לא, לא, לא, לכי, לכי, לכי, הילדים שלך מחכים. תלכי את, תלכי את."

‏לי: התחבקתם…?

‏תמי: לא, לא נתנו לנו. לא, הם לא מסכימים. בכלל לא. אפילו לא לגעת ביד. הם ישר דחפו אותי החוצה.

‏לי: וככה, בלי להיפרד אפילו מיורם, המחבלים התחילו להוביל את תמי ורימון במנהרות. הפעם, במקום הירידה הבלתי נגמרת בשבעה באוקטובר, הן עלו למעלה.

‏תמי: אנחנו, הרגשנו שאנחנו עולות, כי בכל מיני מקומות היו… סֶרִיָה של מדרגות, והרגשנו שאנחנו עולות, עולות, עולות, עד שהגענו לאיזה מקום, שכבר ראינו את השמש, מבצבצת ככה בין… כאילו תריסים או משהו, ואחרי… שעות אחר-הצהריים, מהבוקר עד אחר-הצהריים המאוחרות, היינו בתוך המנהרה עדיין. כשהגיעה המכונית, הם העלו אותנו למעלה.

‏לי: וזו פעם ראשונה שראית אור יום?

‏תמי: כן. חבר'ה, תשמעו, אני אגיד לכם בקיצור: זה היה יום ארוך, עד שעות הערב. נסענו ונסענו ונסענו. היו כל מיני עצירות, על המכונית צבאו אנשי העיר, אני חושבת שזה היה… זה נראה כמו עיר גדולה, אני לא יודעת איזה מקום זה היה. מלא אנשים, ילדים, עומדים מסביב למכונית שלנו עם מקלות, צועקים בערבית כל מיני דברים, והחמאסניקים עומדים מסביב למכונית ושומרים עלינו. ונוסעים ונוסעים ועוד פעם עוצרים ועוד פעם אנשים ועוד פעם איזה המון צועק עליך ורוצה להרביץ לך ורוצה זה.

‏עד שהגענו בשעות אחר הצהריים לאיזשהו מקום, ואז מעלים פנימה את עדה, את דיצה, את אופליה, עוד אורחת של ניר עוז שהייתה, חמש דקות אחרי זה אוספים עוד שני תאילנדים, כבר לא היה מקום במכונית אז השכיבו אותם על הרצפה, את התאילנדים. ונוסעים, ונוסעים, ונוסעים, ונוסעים, וכבר שעות הערב, ובסוף כבר כמעט לילה, ואנחנו מגיעים לאיזה אזור מסוים, פרוץ כזה, מלא אנשים, מלא. בסוף מגיעים האמבולנסים. לכיוון האמבולנס אני לא הולכת, אני רצה. כמו טיל רצתי לתוך האמבולנס, [צוחקת] כאילו אתה מרגיש את החופש, כאילו אתה יודע שזה סוף התעלול שלהם. ונוסעים, וכשאת עוברת בתוך העיר מהגגות הם זורקים עָלֶך [כך במקור] אבנים, מקלות, קרשים ענקים - על האמבולנס. אנחנו נוסעים כבר לתוך הלילה ממש, ומגיעים קרוב ל… לפתחת רפיח, לגבול שמה, מגיע מיניבוס ומעלה אותנו לרכב ואז הנהג אומר: "חבר'ה, שנייה - אני כבר בישראל, שנייה אני בבית". [בשקט] שנייה. הוא באמת היה שנייה, הוא היה בבית, הוא עבר את הדלת… [צוחקת] את השער.

‏לי: ממעבר הגבול תמי ושאר החטופים נסעו לבסיס חצרים. התחנה הראשונה שלהם בישראל מאז שבעה באוקטובר.

‏תמי: הרגשתי מלוכלכת, ממש מלוכלכת ולחשתי לחיילת שליוותה אותי, "יש מקלחת?" אז היא אמרה לי, "יש הרבה מקלחות". [צוחקת] היו שם שני רכבים גדולים כאלה, עם מלא מקלחות בפנים. אמרתי לה: "אני יכולה להתקלח?" אז היא אמרה לי: "כן, ויש שמה גם בגדים נקיים, תבחרי לך מה שאת רוצה". הלכתי, התקלחתי, הרגשתי פתאום נקייה עם משקל קל…

‏[מוזיקת רקע]

‏… בלי לחשוב מה קרה לי קודם, אלא רק מה הולך לקרות לי.

‏לי: החזרה לא הייתה פשוטה, תמי הייתה צריכה לעבור ניתוח לב זמן קצר אחרי שחזרה מהשבי. וכל הזמן הזה ידעה שיורם עדיין שם, במנהרות של עזה. החזיקה בתקווה שהוא עוד ישוב אליה.

‏תמי: זה לא רק יורם, זה חיים ואלכס וזה מונדר וקופר ו… כל אלה ש… נכון, הם מבוגרים, הם בני שבעים וְ-, ו-80. אבל מה הם עשו לכם? אני אומרת שאני לא… אני כועסת, נורא כועסת, אבל אני לא… אני יותר נעלבת. העלבון הוא כל-כך גדול שלא מחשיבים אותך. למה? מה, אני לא בן-אדם? יורם לא בן-אדם? את יודעת איזה עלבון זה? אתה לא נספר בשום דבר? בשום מקום?

‏לי: בתחילת יוני הודיעו לתמי ולבני משפחתה שיורם נרצח בשבי. הגופה שלו הוחזרה לישראל באוגוסט, יחד עם גופותיהם של יגב בוכשטב, חיים פרי, נדב פופלוול, אברהם מונדר ואלכס דנציג.

‏ותמי, היא נשארה בלעדיו. בלי החבר'מן, האיש של האנשים שאיזן את הלבד שלה, במשך 60 שנה. ועדיין, היא יושבת מולנו בדירה באשקלון ומחייכת.

‏תמי: כן, קשה לבכות כל הזמן, [צוחקת] תאמיני לי. כי תשמעי, יש דברים שאתה… קצת כואב לך. בדרך כלל, אתה נזכר בזה בלילה, כשאתה לבד עם עצמך. לפעמים אתה שומע קולות, כאילו זה יורם וכאילו זה… הוא עוד רגע נכנס, הוא עוד רגע יגיד משהו, או עוד רגע יספר בדיחה, תלוי באיזה סיטואציה אני נמצאת. אבל תשמעי, בתודעה אתה יודע שהוא איננו, די.

‏לי: אז תמי, אולי לסיום, חלק מהאנשים שהיו איתך שם במנהרות לפני יותר משנה, כמו עופר קלדרון וירדן ביבס, עדיין נמצאים שם. היית רוצה להגיד על זה משהו?

‏תמי: שיחזרו הביתה. מהר.

‏[מוזיקת רקע]

‏שנוכל לחבק אותם, לאהוב אותם, ולעזור להם כמה שאפשר. אני רוצה אותם בבית, ואני רוצה לחזור לניר עוז. אני מקווה שגם הם ירצו לחזור לניר עוז.

‏לי: אמן.

‏תמי: אמן.

‏לי: תמי, תודה רבה לך.

‏תמי: תודה רבה לכם. תודה.

‏לי: וזה היה "בשבי" מבית "אחד ביום" מוזמנות ומוזמנים להאזין ב-N12 ובכל אפליקציות הפודקאסטים לשיחות הקודמות בסדרה. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה שירה אראל, עדי חצרוני ודניאל שחר, על הסאונד יאיר בשן.

‏אני לי נעים. אנחנו נהיה כאן גם בשבוע הבא.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

15 views0 comments

Comentarios


אוהבים פודטקסטים? הישארו מעודכנים!

הרשמו וקבלו עדכונים לכל תמלולי הפודקאסטים

תודה שנרשמת

  • Whatsapp
  • Instagram
  • Facebook

כל הזכויות שמורות © 

bottom of page