אחד ביום - ״כוסאומו, נלחמים״: הסיפור של נמרוד אלירז
- הילית בירנבוים מדבדייב
- May 21
- 23 min read
אזהרת טריגר: אירועי ה-7 באוקטובר
סגן נמרוד אלירז, מ"מ בגדוד 13 של גולני, הוא היחיד מבין ארבעת הלוחמים שהגנו על חמ״ל מוצב נחל עוז בבוקר השבת ההיא - ששרד את הקרב. עד היום הוא לא סיפר את סיפורו ואת סיפור הקרב ההוא, שבו הדפו הארבעה עשרות מחבלים, פעם אחר פעם, ובידיים חשופות. בראיון לאיל גונן, עיתונאי עובדה, הוא מספר את מה שרק הוא ראה באותו היום.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 27/04/2025.
[חסות]
[מוזיקת פתיחה]
אלעד: היום יום ראשון, 27 באפריל, ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני אלעד שמחיוף, ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו, סיפור אחד ביום, בכל יום.
שמענו הרבה, שמענו המון, אבל אחרי הכל, סיפור כזה עדיין לא שמענו. הסיבה לכך היא אישית, המספר פשוט התקשה לדבר על מה שעבר באותו יום. זה לגמרי מובן, במחלקה שלו היו 11 לוחמים, ארבעה בסך הכל נשארו בחיים. נמרוד לא סיפר את הסיפור שלו על הקרב בנחל עוז עד עכשיו, עד שהסכים, אפילו ביקש לספר. אז הפעם, איל גונן, כתב "עובדה", יהיה כאן בשיחה מיוחדת עם סגן נמרוד אלירז.
[מוזיקה]
איל: לא היה קרב כזה. לא בשבעה באוקטובר, ואולי לא בדברי ימי צה"ל בכלל. הקרב על החמ"ל של מוצב נחל עוז, זה קרב שמתחיל כבר בשעה הראשונה למתקפה, ונמשך בעצם עד הצהריים. עשרות מחבלים שצָרִים על החמ"ל שבו מסתתרות תצפיתניות, סמב"ציות, וחיילי מַטֶה של הגזרה, כשעליהם מגנים רק ארבעה לוחמים. שוב ושוב ינסו המחבלים לפרוץ, שוב ושוב הם ייהדפו על ידי הלוחמים שעומדים בפתח, ומגנים ממש בגופם על כל שאר החיילים והחיילות. הם הודפים רימונים שנזרקים אליהם, משיבים באש על המחבלים, וכשהתחמושת נגמרת, גם מחסלים בסכין את אחד המחבלים. הם היו ארבעה, יוחאי דוכן, אברהים ח'רובה, איתי רון, ונמרוד אלירז. ורק הוא, נמרוד, מ"מ בגדוד 13 של גולני, שרד את הקרב הזה, והוא כאן כדי לספר עכשיו, בפעם הראשונה, על מה שקרה שם.
אהלן נמרוד.
נמרוד: אהלן.
איל: לא דיברת עד עכשיו, למה?
נמרוד: קודם כל, אחרי האירועים, הייתי פצוע קשה תקופה, של כמה חודשים, לקח זמן גם לעכל את האירועים, גם להבין מה היה שם. בהתחלה זה לא קל להבין שאתה חלק מזה, אבל אני מאוד גאה על זה, מאוד גאה על מה שעשינו שם, על מה שהיה שם. זה התמודדות לא פשוטה, עם הרבה מאוד שמועות, הרבה מאוד דיבורים על מה, איך…
איל: בהתחלה גם הייתה ביקורת.
נמרוד: כן, הייתה ביקורת מאוד… מאוד קשה עלינו, שברחנו, שלא נלחמנו, שלא היה לנו חשוב להגן על… על המוצב.
איל: כמה זה הפריע לך?
נמרוד: זה הפריע, אבל אני ידעתי בתוכי את האמת, וחשוב לי, ובגלל זה גם באתי לפה אחרי כל כך הרבה זמן, כדי ש… שכל המדינה תדע מה היה שם.
איל: מה הכי שרף לך?
נמרוד: הכי שרף לי שלא יודעים את מה שקרה שם, שלא יודעים שנלחמנו שם שעות, שלא יודעים שעד הכדור האחרון, כל הלוחמים של המוצב נלחמו, ועשו הכל כדי להציל את המוצב הזה.
איל: ושידעתם שאתם הולכים להקריב את החיים שלכם.
נמרוד: כן, אני, בשבע וחצי כבר, יש לי אפילו הודעה בוואטסאפ לאימא ולבת זוג שלי מאיה, שאני מבין שׁמִפֹּה אני לא חוזר בחיים. אמרתי לה: "אימא, אני אוהב אותך, תזכרי אותי תמיד". ואז אני לוקח את הטלפון, זורק אותו על הרצפה, ואומר, "יאללה כוסאומו, בוא נלחם".
[הקלטה מהקשר הצה"לי] רוני אשל: "תחנות דייגו קבלו, ארבעה אנשים רצים לי לגדר, אשרו קבלה. קבל שאני מזהה שהם כבשו כבר את השעון חול, הם נוסעים על אופנועים לכיוון שיטחנו, עברו כבר את ה"רואה-יורה". בסביבות ה-30 אנשים. קבל שאני מזהה שהם נוסעים לכיוון המוצב."
איל: מוצב נחל עוז זה כינוי מטעה. יותר נכון, בסיס או מחנה. ככה לפחות שמרו עליו. אמנם ממוקם כמה מאות מטרים מהגבול, אבל המתחם הזה ששימש כמפקדת הגזרה, היה מטרה קלה לאויב. מגדלי השמירה שסביבו בכלל לא היו מאוישים, לרוב החיילות והחיילים שם אין בכלל הכשרה קרבית, ובאותה השבת, רוב לוחמי גולני שהיו בבסיס, בכלל לא נדרשו להיות בכוננות. ורק האזעקות של 6:29 שלחו אותם לעמדות.
נמרוד: התמונה הכי גדולה שאני זוכר מאותו יום, זה שאני עולה לעמדה במוצב, לעמדה המרכזית, באמצע, מסתכל לכיוון עזה, ורואה כבר טנדרים בדרך למוצב, והמון של מחבלים רץ לכיווננו. אז אני אומר לעצמי, במילים הכי פשוטות "כוסאמק אכלנו אותה", וזה הרגע שמְאפס ל-3,000, ממצב שאתה אומר "יאללה, אני צה"ל, אני הולך לתקוף, אני הולך להיכנס", למצב שאתה מבין כבר וואלה הופתענו, וואלה הופתענו, והולך להיות פה בלאגן. שממצב שאתה חזק, מצב שאתה נלחם בתוך שטח הארץ, על הגדרות של המוצב.
איל: ומאותו הרגע זה בעצם מה שקורה, קרב הגנה…
נמרוד: כן.
איל: קרב בלימה.
נמרוד: כן.
איל: אתם גם מבינים שהמשימה של המחבלים זה קודם כל לכבוש את החמ"ל?
נמרוד: בניתוח שטח פשוט, אנחנו מבינים שהחמ"ל הגדודי זה בעצם המרכז עצבים של הגזרה, ואנחנו מבינים שלשם הם מכוונים.
איל: צריך להבין בעצם שהמקום הזה, יש לו בעצם את כל… אמורה להיות לו בעצם, את כל תמונת המצב…
נמרוד: כן.
איל: על מה שקורה ביישובים, בבארי…
נמרוד: נכון.
איל: בכפר עזה, ברעים, בעלומים, במפלסים, בסעד.
נמרוד: כן, אנחנו רצים לשם, וכאילו אנחנו אומרים, כנראה שהם ירצו להגיע לשם, ויש שם את הבנות גם. אנחנו בסוף מבינים שאין מי שיגן עליהם שמה. בשגרה אין שם לוחמים.
איל: אתם מגיעים לחמ"ל, מה אתם רואים?
נמרוד: אני, איתי ודוכן רצים לחמ"ל. בשלב הזה שאני נכנס כבר, כל הבנות, כל התצפיתניות, כבר לא נמצאות על המסכים, הן נמצאות בחדר של שיר.
איל: של שיר אילת?
נמרוד: בחדר של שיר אילת המ"מית. ואני פשוט רואה שם את התצפיתניות, חלק עם מדים, חלק עם פיג'מה, חדר פצפון.
איל: והם נדחסות שם?
נמרוד: הן יושבות שם על הרצפה, ואני רואה שם בנות עם פיג'מה, ובנות עם מדים, ומה שעובר לי בראש זה יופי, כל הבנות קפצו לפה. אני רואה בנות עם פיג'מה, אני אומר, טוב, בטח הם לא במשמרת. אני בטוח שיש להן תרגולת שלהן, שהן קופצות לחמ"ל, אז אני אומר, יופי, לפחות אני יודע איפה הן.
איל: אתה אומר את זה גם על רקע העובדה שבדיעבד אנחנו יודעים, אתה יודע…
נמרוד: כן, שנחטפו בנות.
איל: שנשארו עוד עשרות בנות מגדוד התצפית, גם תצפיתניות, גם רוכב שמיים…
נמרוד: כן.
איל: נמצאות חשופות, במיגונית, בחוץ.
נמרוד: כן.
איל: ואתם לא יודעים את זה.
נמרוד: אנחנו באותו שלב לא מבינים את זה בכלל. לא מבינים את זה בכלל.
איל: אתה זוכר את המחשבה שלך, אחרי… כשנגמרת הדקה הזאת, כשאתה מסתכל עליהן, מה עובר לך בראש?
נמרוד: אני, דוכן ואיתי אומרים "יאללה, חבר'ה, אנחנו מוצאים אותם מפה".
איל: מוציאים.
נמרוד: מוצאים אותם מפה. אליהם לא יגיעו. זה מה שאנחנו אומרים.
איל: אני זוכר שמישהו סיפר שח'רובה אמר "כל עוד אתן בסדר, אנחנו בסדר".
נמרוד: זה הייתה המטרה שלנו, של ארבעתנו. שלי, של דוכן, של איתי ושל ח'רובה, זה מה שעמד לנגד עינינו.
איל: מעכשיו, הם יהיו ליחידה לוחמת אחת. שני המ"מים מפלוגה ב', דוכן ונמרוד, ושני הלוחמים, איתי וח'רובה. ארבעה שמקבלים את כל ההחלטות ביחד.
נמרוד: אני עם איתי ודוכן וח'רובה, ארבעתנו באותו ראש. שזה קצת מצחיק, כי ח'רובה בדואי, דוכן מקריית ארבע, איתי אוהד הפועל תל אביב מנס ציונה, ואני מושבניק. ארבעה חבר'ה, שעל פניו, באזרחות, אמורים להיות הכי שונים, וכל אחד בהפגנה כזאת או אחרת. ארבעתנו עם אותה חשיבה ואותו הלך רוח.
איל: ח'רובה, בעצם, הוא גשש שמצטרף אליכם.
נמרוד: הוא גשש שמצטרף אלינו.
איל: לוחם לכל דבר.
נמרוד: לוחם לכל דבר ועניין. לוחם על.
איל: אז בעצם, כמה אתם מכירים אחד את השני?
נמרוד: אני ודוכן, הגענו באותו יום לגדוד. ושאני הייתי מפקד בקורס מ"כים דוכן היה לוחם, כאילו, חייל, אז אני מכיר אותו משם, ודוכן היה צמד שלי. אני והוא סוגרים שבתות ביחד כל הזמן, ומדברים על הכל. ודוכן מספר לי הרבה על הסיפור שלו, שאבא שלו נהרג בציר המתפללים. ואני כל הזמן מסתכל עליו ואני אומר לו, מה יש לבן אדם המטורף הזה? אבא שלו נהרג והוא פה בגולני, בוחר לצאת קצונה, שהוא התגייס בגיל 24, אחרי 6 שנים בישיבה שבדרך כלל לא מתגייסים, והוא בוחר ללכת למסלול, לא מסלול הֶסְדֵּר, הוא הולך למחלקות הרגילות ויוצא לקצונה. אני מסתכל עליו באור מטורף. ואיתי הצמד שלי, זה אח שלי הקטן. איתי בחור מיוחד, הוא תמיד היה חושב על טובת הכלל, וזה… אז כל הזמן היינו ביחד. והוא פשוט בא איתי, הוא איתי ודוכן, ואנחנו מבינים שהמשימה שלנו עכשיו זה להגן על החמ"ל.
איל: אתם יוצאים מהחדר האחורי, אתה בשלב הזה יודע שהסמג"ד ניר בוימפלק כבר נפצע ולא יכול לתפקד?
נמרוד: כן, אני יודע שהוא מת, זה מה שאני אומר לעצמי. קיבל כדור בראש, זהו. לא חושב שהוא חי, גם… אני לא מתעסק בזה באותו שלב.
איל: אתה מבין אבל את המשמעות הפיקודית של זה?
נמרוד: אני מבין שאנחנו לבד. שזה עלינו עכשיו. שזו תחושה שהרבה מ"מים מהגדוד חוו באותו שבת. שאם כל הפיקוד הבכיר יותר איננו, וזה עלינו, על הדרג שלנו. ואז אנחנו מקבלים החלטה, בכניסה לחמ"ל יש מעין בטונדות כאלה. אנחנו אומרים "יאללה, אנחנו מגנים מפה כרגע". אז יש את דוכן על הזיג ביחד עם איתי, ואני וח'רובה טיפה מאחורה כזה. אנחנו שומעים צעקות בערבית, רואים שתי קנים של קלצ'ניקובים כבר בדרך אלינו, דוכן רואה את זה, ביחד עם איתי, ואני וח'רובה מאחורה, אנחנו אומרים כזה, "שלוש, ארבע", ב"ו", יוצאים, שתי מחבלים מולנו עם קנה, דוכן מבצע עליהם ירי, שתי המחבלים נופלים. רואים מחבלים לבושים בוואחד ציוד, לא פחות טוב משלנו.
איל: אולי אפילו יותר טוב.
נמרוד: כן, עם הרבה יותר אמל"ח, זה בטוח. אני בשלב הזה, אני רואה סכין, "סכין שוחט" נקרא לזה ככה, בערך 25 כזה, משהו מכובד. אני בשלב הזה לא חושב שאני אשתמש עם סכין, אני אומר יאללה, ניקח שיהיה לי.
איל: אבל אתה לא מעלה על דעתך…
נמרוד: שום מחשבה, אפילו לא קטנה, על זה שאני הולך להשתמש עם סכין באותו יום. אפס חשיבה כזאת.
איל: ואז אתם, שנייה אחת בתוך החמ"ל, סוגרים את הדלת, מסדירים נשימה…
נמרוד: כן.
איל: ומה עושים?
נמרוד: מתחילים להבין מה קורה. אני בשלב הזה רגע הולך אחורה, ואמא פולניה מתקשרת ודואגת, אני עונה לה, אני אומר לה "תקשיבי אמא, יש חדירה למוצב, תמסרי לכולם שאני אוהב אותם, אני לא יכול לדבר עכשיו". זה בערך באיזה שבע וחצי.
איל: אני מניח שהיא ניסתה כבר כמה פעמים להשיג אותך.
נמרוד: כן. וזה השלב, אחרי שראיתי כבר מה מתחיל לקרות, אמרתי, "חי אני לא אצא מפה. לפחות נמות כמו גברים". זה מה שעובר לי בראש, שאני רואה את זה. מספיק לשלוח הודעה לחברה שלי, למאיה: "מאיה, אני אוהב אותך, את האהבה הכי גדולה שלי בחיים", שאמרתי לפחות שיהיה מילים אחרונות. ואז אני לוקח את הטלפון, זורק אותו על הרצפה.
איל: וואו.
נמרוד: זה מה שקורה בפנים.
איל: אני חייב להתעכב על הרגע הזה. אתה יודע, סיפרו לי כל מיני אנשים שלחמו, שהם הבינו שהטלפון הוא הפרעה, הם לא יוכלו לענות…
נמרוד: כן.
איל: הם לא יוכלו להתרכז. אז אני שואל על המימד הרגשי. אתה הבנת שזה עלול להחליש אותך?
נמרוד: אני פשוט הבנתי שמה שאני צריך לעשות עכשיו, זה להתרכז רק בלחימה. לא לתת רגע מקום לרגש, ולא לתת רגע מקום לחשיבה רגע על הבית.
איל: כי מה זה עלול לעשות?
נמרוד: כי זה עלול להוציא ממני צדדים שאולי לא ילחמו, שאולי יחשבו על איך לשמור על עצמי יותר.
איל: ולא רצית את זה.
נמרוד: לא רציתי, אני רציתי לעמוד במשימה שלי. ורציתי שיהיה זיכרון אם אני אלך גם. לפחות שיהיה איזה הודעה אחרונה.
איל: אתה יודע, אני רוצה לספר לך על שיחה שהייתה לי עם לוחם אחר. הוא מספר על שיחה שלו עם אימא שלו, ושהיא אומרת לו את מה שאמא אומרת לבן "אל תהיה לי גיבור". והוא מתאר את הסוויץ' מהצד השני, והוא אומר: "אני הרגשתי שאני לא יכול להפקיר אותה, ואני אעשה מה שאני יכול כדי לחזור אליה הביתה". אתה יכול להבין את זה?
נמרוד: יכול להבין את זה. אני גם לא יכול לשפוט באותו יום. אני חושב שגם אף אחד לא באמת יכול לשפוט את הלוחמים שחוו את האירוע הזה. זה טבע האדם, כל אחד הוא איש שונה, ואני בחרתי.
איל: חסות אחת וממש מייד חוזרים.
[חסות]
אלעד: אנחנו חוזרים לשיחה של איל גונן, כתב "עובדה", עם נמרוד אלירז.
[הקלטה מהקשר הצה"לי]
שילה: [צפצוף של מכשיר קשר] "…עבור."
יוחאי: [צפצוף של מכשיר קשר] "יש לנו פה כמה מחבלים. [צפצוף של מכשיר קשר] כרגע הם כיתרו אותנו בתוך החמ"ל. [צפצוף של מכשיר קשר] כמו כן, יש שני פצועים קשה מאוד, בנאפ"ל של הפלוגה."
איל: הקלטת הקשר הזו היא כבר משמונה בבוקר. יוחאי דוכן מדבר כאן עם המ"פ שלהם, שילה הר-אבן, שלחם עד עכשיו מחוץ למוצב. שילה מבין שחייבים להיכנס פנימה, לשחרר את החיילים שלו שנצורים במיגוניות ובחמ"ל.
[הקלטה מהקשר הצה"לי] שילה: [צפצוף של מכשיר קשר] "כולם סתמו את הפה! המחבלים כרגע מכתרים את החמ"ל, כולם עכשיו מתאמים התקפה פנימה!"
איל: שילה המ"פ גם שולח פנימה למוצב שני טנקים, ומתוך החמ"ל הנצור, יוחאי דוכן מנסה להכווין אותם בעקבות המחבלים.
[הקלטה מהקשר הצה"לי]
[צפצוף של מכשיר קשר]
יוחאי: " קבל, אתה מחכה… אתה מזנק יש פה מחבלים על החמ"ל, מסביב לחמ"ל, עבור."
דובר לא ידוע: "נא להתקדם."
נמרוד: כאוס אתה מרגיש. כאוס של ירי, כאוס של פצועים שיש בפלוגה. אנחנו מבינים שהנמ"ר נכנס ביחד עם הטנקים, ובשלב הזה אנחנו אומרים: "טוב, הם באו לחלץ אותנו". ועושים סיבוב במוצב, אנחנו שומעים את הנמ"ר והטנקים נוסעים, ואז יוצאים. וברגע שהם יוצאים אני אומר, "טוב, כפי ש… כמו שאני מכיר את שילה, הוא בטח קפץ ליישוב. בטח הקפיצו אותו ליישוב". אני אומר: "טוב…" אני, אין לי מושג בשלב הזה שהם פורקים לכיוון המחנה, ונתקלים בש"ג ונהרגים. אין לי מושג. אנחנו מנסים להבין את התמונת מצב, ואני אומר: "מה קורה? איפה כולם?" כאילו, זה מה שאנחנו אומרים לעצמנו. "מה הולך פה?" אני בשלב הזה אני מבין כבר שאנחנו נהיה לבד באותו יום.
איל: שזה עליכם.
נמרוד: שזה עלינו. זה הסוויץ'. אני אומר את זה לדוכן, הוא נותן לי איזה צ'פחה ואומר לי: "יהיה בסדר", ח'רובה מחייך, ואיתי מהנהן עם הראש, ואנחנו כולנו בהבנה שזה עלינו באותו רגע.
איל: כלומר, אין ייאוש בעולם הזה שלכם באותו רגע.
נמרוד: כרגע אין ייאוש. אין ייאוש בכלל. אתה לא חושב על הרגש הזה אפילו.
איל: ועם הטנק, אתה יודע מה קורה?
נמרוד: לא.
איל: אתה יודע כשהוא נפגע?
נמרוד: [מצקצק בלשון] אין לי מושג. אין לנו מושג שהוא נפגע. אנחנו לא מצליחים להבין את זה.
איל: הכרת אותם? את יוני גולן, את החברים שלו?
נמרוד: הכרתי את החבר'ה האלה. הכרתי גם את דניאל פרץ.
איל: וכשהטנק של יוני נפגע, ויוני, יחד עם התותחן שלו, אור אביטל, נהרגים ממש בקצה של המוצב, אתם לא יודעים את זה.
נמרוד: לא. לא יודעים.
איל: בתוך פחות מרבע שעה, המחבלים מצליחים לפגוע בשני הטנקים שמגינים על הבסיס. כבר תשע בבוקר, ובשלב הזה אין שום כלי משוריין באזור המוצב, וגם אין מפקד. המ"פ שלהם, שילה הר-אבן, נהרג יחד עם חמישה לוחמים, אחרי שניהלו קרב גבורה בש"ג של המוצב.
נמרוד: אנחנו עדיין בשלב הזה שאנחנו יודעים שאנחנו עוד… יש לנו עוד את הכוח להילחם, יש לנו עוד, יחסית, תחמושת. בשלב הזה אני עוד לא ב… בהבנה כזאת קשה של האירוע, אני כן מנסה להזניק כוחות. אני יודע שדוכן מדבר עם מישהו בקשר, אני שואל אותו עם מי זה, הוא אומר לי: "עם המסייעת".
איל: עם דן פרנקו. ואתה יודע מה הוא אומר לו?
נמרוד: אני עוד לא יודע מה הוא אומר לו.
איל: כי דיברתי איתו, עם אותו פרנקו, עם אותו סמל מהמסייעת שנמצא בחוץ, ורואה בעצם את שילה והלוחמים נופלים אחד אחד, הוא מבין שבעצם זה שטח השמדה, הכניסה, ושהוא לא יכול להיכנס לבסיס. ודוכן מדבר איתו ואומר לו: "אני צריך אותך", והוא מבין שהוא לא יכול, הוא פשוט לא יכול להיכנס פנימה, והוא מקבל החלטה לעלות על העמדה הסמוכה שמחוץ לבסיס, כדי לנסות להגן על המוצב מבחוץ. והוא אומר לי משפט שאני חושב שהוא רלוונטי גם אליכם. הוא אומר: "אני לא יעיל כשאני מת".
[הקלטה] דן: "עם כמה שזה קר וקשה להגיד את זה, אני לא יעיל לשום אחד בגזרה, לשום אזרח, לשום לוחם, אם אני והכוח שלי ניפול, ויותר מזה, אם הייתי מקבל החלטה כזאת בתור מפקד, גם הייתי מקבל החלטה שהיא שגויה."
איל: והמשפט הזה מאוד הדהד אצלי. כי זה משפט שנותן הסבר אמיתי ומפוכח להרבה החלטות שהתקבלו ביום הזה, שקל אחר כך אולי לבקר ולשאול, "למה עשית ככה?", "למה לא הסתערת ככה?" ובסוף, לוחם יודע שהוא לא יעיל כשהוא מת.
נמרוד: הרגשנו את זה אצלנו, בהתחלה לפחות, טיפה. זה משפט שלא ליווה אותי במהלך היום, אבל יש בו גם דברים נכונים. ואני חושב שמי שלא איבד אנשים ולא חווה כזה אירוע, שכל החלטה שלך זה חיים של אנשים, וכל החלטה שקיבלת באותו יום וכל דבר שבחרנו, זה חרץ גורלות. אני חושב שמי שלא חווה את זה לא יכול להבין איזה תחושה אני מרגיש.
איל: אני חושב שיש החלטה אחת אולי, שבה זה כן היה נוכח, גם אם לא אמרתם את זה לעצמכם, וזה כשאתם יוצאים החוצה עוד פעם אחת, לכיוון המיגונית של התצפיתניות.
נמרוד: האירוע מתחיל שאנחנו מנסים להבין את התמונת מצב, ושיר אילת ניגשת אלינו ואומרת לנו: "תקשיבו, הבנות שלי לא עונות לי".
איל: הבנות זה אומר?
נמרוד: הבנות שבמגורים. ואנחנו אומרים לה: "מה זאת אומרת לא עונות? כולם פה". אנחנו לא יותר מדי חושבים על מה קורה במגורים, כי אנחנו רואים בנות עם פיג'מה, והיא אומרת לנו: "תקשיבו, הבנות שלי במגורים לא עונות". ופה בעצם נכנסת דילמה מאוד מאוד גדולה, שׁמָה אנחנו עושים? כי אנחנו, החשיבה שלנו כל הזמן זה רק להגן על החמ"ל, כנראה שבדיעבד היינו עושים משהו אחר, אם היינו יודעים שהם שם.
איל: במיגונית של התצפיתניות.
נמרוד: במיגונית של התצפיתניות.
איל: ליד המגורים.
נמרוד: ליד המגורים שם. אז אנחנו רגע מתלבטים, אני, דוכן וח'רובה ואיתי, אנחנו מתלבטים מה לעשות. דוכן אומר "יאללה בוא נעשה את זה", אני אומר: "אתה בטוח שאנחנו נצליח?" ח'רובה אומר: "בואו נעשה את זה", איתי אומר: "יאללה בואו נתקדם", שיר אומרת לנו: "תקשיבו, מה יקרה אם אנחנו… אם יכנסו אלינו?", אנחנו מבינים גם את האירוע. אנחנו מבינים את האירוע, שיכול להיות שאנחנו עוזבים רגע את החמ"ל והורגים את כולם. זה ההתלבטות, אני חושב, הכי קשה שהייתה לי בחיים.
איל: וגם ניכר שההתלבטות הזאת עוברת אצלה בראש.
נמרוד: אצלה ואצל ח'רובה ואצל דוכן, ואצל כולנו.
איל: על מי מהבנות מגינים.
נמרוד: כן. אנחנו אומרים לקציני מטה ששמה, שישארו לשמור על החמ"ל עם נשקים, ובעצם אנחנו מחליטים שאנחנו יוצאים.
איל: מה המרחק בין החמ"ל למיגונית הזאת?
נמרוד: המרחק בקו ישיר, אני חושב שהוא משהו כמו איזה 150 מטר, אבל אנחנו יודעים שאם אנחנו הולכים דוך אנחנו נפגעים, כי המחבלים בעצם מכינים איזשהו מארב כזה, זה מה שאנחנו חושבים. לפני שאנחנו יוצאים, דוכן וח'רובה אומרים: "בואו ניקח רגע בקבוקים של התצפיתניות", בקבוקי מים כאלה, "ובואו נשתמש בהם כאילו זה רימונים. נזרוק בקבוקים, הם יחשבו שזה איזה רימון או איזשהו חפץ, ואז נבין מאיפה יורים עלינו, ונדע באיזה נתיב אנחנו הולכים". ובעצם דוכן וח'רובה יוצאים, אני ואיתי איתם. ח'רובה זורק בקבוק, רואים ירי מולנו. דוכן זורק בקבוק, רואים עוד איזשהו ירי. איתי זורק בקבוק, רואים עוד ירי לכיווננו. ואנחנו מבינים שיש איזה מחבל שיושב עלינו, ממש מולנו, זה מעין כזה מסדרון כזה גדול, מעין שביל כזה שמוביל דוך. דוכן וח'רובה נותנים את הירי, אנחנו נותנים דילוג הצידה, ובעצם עושים מעין איגוף כזה, במקום ללכת דוך, לכיוון המגורים. אנחנו מגיעים, יש שם מעין שולחנות פיקניק כאלה, כשאנחנו מגיעים לשולחנות פיקניק האלה, אנחנו רואים תמונה מאוד קשה, של גופות, ושל… מבינים שהיה שם אירוע מאוד קשה.
איל: גופות של חיילים, חיילות?
נמרוד: גופות של חיילות.
איל: זה פעם ראשונה שאתה רואה גופות של חיילים שלנו ביום הזה?
נמרוד: זה פעם ראשונה.
איל: מה זה עושה?
נמרוד: זה… בהתחלה אתה חושב שזה לא משפיע, אבל זה תמונות שנשארות להרבה מאוד זמן אחרי זה. באותו רגע אני רק מבין שקרה שם משהו לא טוב. מתחילים להתקרב, אנחנו מתחילים לחטוף אש מסיבית מאוד לכיווננו, ובעצם אנחנו מבינים שלהתקדם לשמה, אנחנו כנראה לא נמצא עוד איזשהו מישהו חי.
איל: למה בעצם אתם מניחים את זה?
נמרוד: כי אנחנו רואים את המימדים של ההרס, אנחנו רואים גופות, אנחנו מבינים שיש שם כמות מחבלים, כמות גדולה, וכל הזמן בראש שלנו יושב גם הבנות בחמ"ל. כאילו, זה לא שיצאתי למשימה הזאת בלי לוותר על משהו. אני מבין שכל שנייה שלי שמה, זה שנייה שיכולים לבוא לחמ"ל ולהרוג או לחטוף את כל הבנות ששמה. ואנחנו מחליטים בעצם בשלב הזה רגע לנתק מגע, ובעצם לחזור להגן על הבנות שבחמ"ל.
איל: מתי נודע לך שהיו בנות סביב המגורים שנהרגו בשלב הראשון, ורק אחר כך נחטפו עוד תצפיתניות? שבעצם זה אירוע שנמשך הרבה זמן שם במגורי הבנות.
נמרוד: אני מבין את זה רק אחרי… רק אחרי שאני בבית חולים.
איל: מה זה עשה?
נמרוד: כאב. זה לאבד אנשים שאתה… שאתה אוהב, אנשים שבשבילם אתה עשית את הדברים האלה במהלך היום. ויש תחושות אשמה גם. שאולי, אילו, כך ואחרת…
איל: הייתם מונעים את החטיפה?
נמרוד: כן.
איל: כמה זה רודף?
נמרוד: זה תחושה שמלווה אותך כל הזמן, זה… זה מעין… שיש לך מועקה בלב כל הזמן, אז אתה מרגיש את זה, וזה… זה קשה מאוד להסביר את הכאב הזה במילים. אני חושב שמי שלא חווה את זה, לא יכול להבין איזה תחושה אני מרגיש. שזה גם אחד הקשיים בלהישאר אחרי זה, שאתה מדבר עם אנשים, והם לא יודעים מה אתה מרגיש, כי רק מי שהיה שם יכול להבין.
[מוזיקה]
איל: לא ככה הם חשבו שיחזרו מניסיון החילוץ במגורי הבנות. אבל עכשיו, אחרי כל מה שראו שם, הם יודעים שאין ברירה. צריך להתמקד במשימה, להגן על מי שנמצא כאן בחמ"ל, וגם להיישיר מבט לתצפיתניות, שכל כך דואגות לחברות שלהן שנותרו בחוץ.
נמרוד: לא רצינו להוריד את הרוח של האנשים שם, לא רצינו להגיד להם מה קורה.
איל: אז לא סיפרתם.
נמרוד: אז לא סיפרנו. לא חשבנו שזה נכון באותו רגע, להוריד את הרוח של האנשים.
איל: וגם זו הייתה החלטה שסיכמתם מראש, או שזה פשוט כולכם הבנתם?
נמרוד: זה הנהון בראש שאתה לא צריך מילים כדי להסביר את זה.
איל: אבל שיר, המפקדת שלהם, בטח שואלת מה קרה? מה ראיתם? מה מצאתם? מה אתם יכולים לספר לי? ומה אתם עונים לה?
נמרוד: אנחנו אומרים לה שהמצב לא טוב. לא מרחיבים במילים. והיא מבינה, אני חושב שהיא הבינה. אני ראיתי את המבט הכואב בעיניים שלה, וראיתי איך היא נכנסת לחדר ומנסה להרים את הרוח של הלוחמות שלה.
איל: זאת בעצם הפעם האחרונה שאתם מנסים לצאת לפשיטה מחוץ לחמ"ל?
נמרוד: אנחנו קודם כל רגע מבינים את המצב תחמושת שלנו. נשאר לנו בערך, אני חושב, מחסנית וחצי לכל לוחם, לכל אחד מארבעתנו. ובשלב הזה אנחנו רגע מנסים לשנות… טקטיקה, נקרא לזה, ובעצם נערכים להגנה מתוך החמ"ל.
איל: מעכשיו זאת תהיה בעיקר הדיפה. לא עוד יציאות החוצה לרדוף אחרי מחבלים, רק רצון להחזיק את הראש מעל המים, בתקווה שאיכשהו, מתישהו, כוחות סיוע יגיעו לחלץ אותם. אז זה מה שארבעת הלוחמים עושים. כל פעם שמחבלים מתקרבים אל דלת הכניסה, הם מרחיקים אותם בירי, ומדי פעם אחד מהם גם קופץ לחדר האחורי, המוגן יחסית, כדי לעודד את החיילות שמסתתרות בתוכו.
נמרוד: אני ודוכן קצת רעבים בחמ"ל. נכנסים רגע, עוד פעם, לחדר האחורי של התצפיתניות. אני רואה קערת קרואסונים. אני מאמין שהיא לא הייתה שם מאותו יום, לפי המרקם של הקרואסון, אני זורק לדוכן אחד, זה רגע מאוד מצחיק שאני והוא דופקים קרואסון, בוא נגיד שהיה צריך איזה ליטר מים אחרי זה להוריד את הקרואסון הזה.
איל: אנחנו יודעים שח'רובה הביא להם, אני לא יודע מאיפה הוא לקח את זה, אבל ח'רובה בעצם הביא להם קרואסונים…
נמרוד: כן.
איל: ו… כדי שיאכלו ויתחזקו.
נמרוד: נכון. זה רגע כזה סוריאליסטי כזה, שאתה אומר, בואנה, אני עכשיו שותה מים, אני עכשיו אוכל, ולפני רגע אני בהיתקלות עם מחבלים.
איל: רגעים כאלה, צריך להגיד, היו מצרך נדיר מאוד באותו היום. ובסביבות השעה 11:00, [ברקע נשמעים קולות המחבלים נלחמים] אחרי ארבע שעות של לחימה, המצב רק הולך ומחמיר. וזה קורה אחרי שגל חדש של מחבלים מסתער על החמ"ל ומהדק את המצור.
נמרוד: אנחנו עם קנים על הדלת ומוכנים להתקלות בכל רגע. שומעים צעדים, מנסים להבין מתי הרגע הנכון לירות בו כדי להרוג אותו. שומעים רימון מתגלגל, ממש זוכר את הנקישות הקטנות האלה על הרצפה. אני סופר "21, 22", פיצוץ שפשוט מוריד את כל הדלת של החמ"ל, ובעצם כרגע בינינו לבין המחבלים אין כלום שמפריד. החמ"ל נפרץ והדבר היחידי שעוד איך שהוא הגן עלינו, שזה הדלת, הוא כבר איננו.
איל: מה עושים?
נמרוד: דוכן וח'רובה בעצם מקימים מעין מכשול כזה, של כיסאות באזור הכניסה, כדי שאם יגיע מחבל שהוא יתעכב שם, ומקימים בעצם מעין עמדת ירי כזאת, ואז בעצם יש לנו מעין שטח השמדה כזה של המבואה, שכל מי שנכנס לשם אנחנו צריכים לתת עבודה, מה שנקרא. [מוזיקה] ואז ברגע הזה, שומעים עוד פה מחבלים מתקרבים, מבצעים אש. אני נמצא טיפה מאחורה, אני רגע הלכתי לסדר איזה משהו בווסט מאחורה, נזרק רימון לכיוון החמ"ל אג"ם, חמ"ל נשרים, ודוכן שמה רואה את זה, הוא נותן לי דחיפה קטנה, הוא צועק: "רימון", והוא הולך לעבר הרימון כדי לחטוף את כל ההדף, שבעצם לא יפגע באף אחד מאיתנו.
איל: וואו.
נמרוד: ואני זוכר שאני תופס את הראש, אני סופר "21, 22, 23", שומע פשוט דממה. ואני בהתחלה אומר, יכול להיות ש… אני כבר מדמיין את זה שאין פיצוץ, ויכול להיות שדוכן מת, ויכול להיות שכל זה זה אירוע שאני חולם אותו? [מוזיקה] אני מסתכל, שומע שקט, רואה את דוכן בא אחורה, אנחנו כזה, אני ואיתי מסתכלים עליו קצת בשוק כזה, והוא אומר: "חבר'ה, הכל בסדר, לא התפוצץ".
איל: אמרת לו משהו?
נמרוד: אמרתי "אתה פסיכופת". הכי דוגרי, פסיכופת. והוא: "הכל בסדר, הכל בסדר", בקול הגבוה שלו, "צריך לחזור להגן". אני חושב שאם היה מצלמה שמצלמת את האירוע הזה, היו רואים אנשים ששומרים על עצמם ועם ראש למעלה, אני מבפנים בשלב הזה כבר מתחיל להשלים עם זה, מתחיל להשלים עם זה שאנחנו לא נצא מפה. ומה שאני אומר לעצמי, זה וואלה אם אני לא אצא מפה, לפחות שזה יהיה כמו שצריך, לפחות שנעמוד במשימה שלנו. לפחות שאם אנחנו, ארבעתנו לא נצא מפה, לפחות שהתצפיתניות יצאו מפה, לפחות שהאנשים שמאחורינו יצאו מפה. כמה דקות אחרי זה אנחנו מקבלים שיחה מתומר.
איל: המג"ד.
נמרוד: תומר כמו תומר, מוצא את המילים הנכונות להגיד, הוא אומר לנו "נו, יש מחבלים במוצב? אתם נותנים בראש לפחות?" שמצד אחד אתה אומר מה יש לו? מצד שני, אתה מבין שהוא באירוע, הוא נותן לנו דו"ח מצב רגע על הגדוד, על איפה הוא פחות או יותר, אנחנו מבינים שהוא בדרך לכפר עזה.
איל: כי הוא סגר שבת בבית.
נמרוד: כן. אני אומר לעצמי "טוב, לפחות שהוא…" אני בשלב הזה אומר, "עדיף שהוא יקפוץ ליישובים". זה מחשבה שעוברת לכולנו בראש.
איל: אתם מבינים את מקומכם בסולם העדיפויות?
נמרוד: כן. מבינים לגמרי.
איל: ומקבלים את זה.
נמרוד: ומקבלים את זה. כי המשימה שלנו זה להגן על האזרחים, זה המשימה שלנו. לא אגיד לך שזה קל לי להגיד את זה, באותם רגעים הדבר שהכי רציתי בעולם זה מסוק, שייקח אותי משם ונגיע למקום מבטחים, מצד אחד, ומצד שני, אני שם את עצמי בצד, כי בשביל זה התגייסנו. ואנחנו באים ואומרים לתומר: "תומר, שתדע, לא משנה מה יקרה פה, אנחנו מבטיחים לך שגדוד 13 לא נשבר לעולם".
איל: שזה המוטו.
נמרוד: ח'רובה… ח'רובה, דוכן ואיתי ואני, מסתכלים אחד לשני בעיניים, ח'רובה אומר: "חבר'ה, בשביל זה אנחנו פה, בשביל זה התגייסנו". דוכן זורק איזה מילה על עם ישראל, איתי מחייך עם החיוך שלו ואומר: "אני איתכם עד הסוף", ואני אומר להם: "תקשיבו, לא משנה מה, אנחנו נשארים פה. גם אם זה יעלה לנו בחיים שלנו, אנחנו לא נשברים".
[מוזיקה]
איל: בחדר הקטן שבקצה המסדרון האחורי, דחוסים כל הזמן הזה 18 חיילים וחיילות. הם שומעים משם את קולות הפיצוצים, אבל לא יכולים לראות את הדרמה שמתחוללת עכשיו בצד השני של החמ"ל, ליד דלת הכניסה הפרוצה.
נמרוד: מתחילים לשמוע מלא צעקות בערבית, ממש צעקות חזקות, והרבה מאוד ירי לכיוון החמ"ל. הרבה מאוד ירי, ירי מסיבי, וצועקים לנו בערבית, ח'רובה מתרגם לנו את זה, צועקים לנו לצאת להיכנע עם ידיים למעלה, ואנחנו מבינים שזה הסוף. אני נשארתי, נראה לי, עם שתי כדורים, והשתי כדורים האלה זה גם ל… דיברנו על זה באותו זמן, שאם אנחנו רואים שהאירוע נגמר, אז אנחנו נותנים כדור בראש, מה שנקרא.
איל: שומרים אותו שיהיה הכדור האחרון.
נמרוד: שומרים אותו שיהיה הכדור האחרון, אנחנו לא נופלים בשבי. לא יוצאים, לא משנה מה.
איל: ואין התלבטות, אולי בכל זאת, זה הרע במיעוטו?
נמרוד: כשאתה אומר, "גדוד 13 לא נשבר לעולם", אז זה לא נשבר לעולם. ו… כסיסמה מאוד קל להגיד את זה, לעשות את זה זה מאוד קשה. אבל אתה לא נשבר. וגם אני יודע שברגע שאני נשבר, הבנות מאחוריי, זה הסוף. בשלב הזה זה הרגע שמתקבלת ההחלטה, שתחמושת כבר אין, ויש עליי ועל איתי סכינים, מהמחבלים. וזה הרגע שאנחנו מקבלים את ההחלטה, שכל מחבל שמנסה להיכנס, אנחנו נאבקים בו. אם זה יעלה לנו במותנו, אז זה יעלה, ואנחנו מבינים שזה הברירה האחרונה עכשיו. זה מה שנשאר לנו לעשות.
איל: ואז מה קורה?
נמרוד: אני ואיתי, בעצם ניגשים לפינה השמאלית, שזה כבר ממש אין דלת, יש קיר ופינה.
איל: כי הדלת נפלה מהרימון.
נמרוד: הדלת נפלה מהרימון. אני לפחות מבין שעכשיו מה שהולך לקרות זה face to face, מה שנקרא. והלחץ מתגבר, הצעקות מתגברות, הירי מתגבר, ואנחנו מבינים שזה עניין של שניות, עד שאנחנו נפגשים במחבל. אני חושב שזה השניות הכי ארוכות ומפחידות שהיו לי בחיים. אני חושב שאת הדפיקות לב שלי שמעו עד… עד לאילת. אני זוכר שאני ואיתי מסתכלים אחד על השני, אני מסתכל לו בעיניים, הוא מסתכל לי בעיניים, ויש מעין חיוך קטן כזה, והנהון עם הראש, שאני יודע שאנחנו ביחד פה. זה בעצם התחושה הזאת שאנחנו ביחד, והידיעה שאני והוא עד הסוף. זה הרגע הכי משמעותי שאני זוכר ממנו, עם החיוך שלו והמבט הזה, העיניים הטהורות האלה.
איל: החיוך שכאילו לא קשור.
נמרוד: שכאילו לא קשור לאירוע בכלל.
איל: כן.
נמרוד: זה איזשהו רגע, רגע של ביטחון ברגע הכי חסר ביטחון שיש. שאתה יודע שלפחות מי שאיתך הוא עד הסוף. אני אומר לו: "איתי, אתה יודע מה אנחנו צריכים לעשות". איתי כמו איתי, דופק לי איזה חיוך כזה קטן, שרואים את שתינו באזרחות, חושבים שילדי מגמת פיזיקה הגיעו, שבסוף שתינו עם סכין ביד, וזה הרגע הכי מלחיץ שהיה לנו בחיים. עכשיו זה עבודה של ה… עבודה של הקצבים. [מוזיקת מתח] מתחילים לשמוע צעדים, הגרון שלך גמור, אני זוכר שאני מסתכל רגע על דוכן וח'רובה, היה כזה מבט של… מבט אחרון כזה. בעצם המחבל מתחיל להיכנס, אני רואה כבר את הקנה שלו, הוא יורה טיפה לצדדים, נותן עוד צעד, הוא נכנס, אני ואיתי משמאל אליו, ואז קורה הרגע שאנחנו קופצים עם הסכין, בעצם פוגעים לו פה, אני פוגע לו עם הסכין פה, בעורק הראשי. בטוח שהוא לא ציפה לזה, כי גם ראינו את זה בתגובה שלו. זה מבט כזה של הלם, של שוק כזה. העיניים שלו נפתחו, איתי שנייה אחרי זה קופץ, אנחנו מורידים את המחבל לרצפה, הוא צרח, דוכן מגיע, נותן לו שתי כדורים לראש, אתה באדרנלין של 1,000 אחרי זה. אני זוכר את הלב שלי דופק, כמו על 2,000 קמ"ש. מסתכל על איתי, אנחנו נותנים קריצה אחד לשני ואיזה כִיף, מבסוטים על העבודה, ו… ויש איזה דקה של רגיעה כזאת, שבדקה הזאת אנחנו רגע מדברים בינינו, אנחנו עם טיפה דם עלינו, אנחנו הולכים אחורה לכיוון המסדרון, שם אנחנו רואים את דוכן וח'רובה, ואנחנו מבסוטים, ממש מבסוטים כזה, שמחים כזה, תחושה של טיפה הצלחה, ויש קצת שקט, מתחילים לשמוע עוד פעם צעקות בערבית, ואז פשוט, אני זוכר את זה, אני שומע זריקה של משהו, אני בטוח שזה רימון, ואני שומע זכוכית מתנפצת. כמו בקבוק זכוכית, שנזרק על הרצפה. אנחנו אומרים: "מה זה?" אני רואה את האש מתחילה לבעור באמצע החמ"ל נשרים.
איל: ברור לך מה הם זרקו?
נמרוד: אני חושב שזה בקבוק תבערה. ובהתחלה אני אומר, "סבבה, זה לא רימון". זה עניין של שניות כל הדברים האלה. רואה את האש מתחילה להתגבר, אני רואה דוכן ואת ח'רובה עם מטפים, מתחילים לנסות לכבות את האש. בשלב הזה אני ליד איתי, ובעצם במעין שנייה אחת, פשוט הכל נהיה שחור.
איל: ברמה שלא רואים כלום?
נמרוד: ברמה שאני לא רואה מילימטר קדימה, ומתחילים להיחנק. אני שומע אנשים מתחילים להשתעל.
איל: וגם אתה?
נמרוד: וגם אני. אני גם מתחיל להשתעל. ובשלב הזה, הנשימה מתחילה להיפגע חזק, ואני מחפש לגשש איפשהו כדי, אינסטינקט של בן אדם זה לצאת לאיזשהו אוויר. לא הייתה לי בעיה לצאת גם לכיוון המחבלים, העיקר רגע לנשום. אני מגשש רגע ב… זה, מוצא איזה ידית של איזה דלת, פותח את הדלת, רואה חלון קטן. בשלב הזה אני מבין שדוכן כנראה כבר איננו.
איל: איך אתה מבין את זה?
נמרוד: אני שומע את השיעול שלו, ואני שומע בן אדם נופל. בן אדם נופל במצב כזה, זה אתה מבין שהוא איננו.
איל: ובעצם, אתם לא מספיקים לדבר ביניכם.
נמרוד: לא מספיקים לדבר. אני לא עם איתי, אני לא עם ח'רובה, ואני לא עם דוכן. בשלב הזה אני מצליח לפתוח איזשהו דלת, אני רואה חלון קטן, חלון של השירותים. אני נוגח בו עם הקסדה ותולש אותו מהמקום, כדי טיפה לנשום. אני עליו, אני מנסה למשוך מישהי, אני לא יודע מי זאת. אני מנסה למשוך איזה מישהי שתבוא איתי.
איל: שראית אותה.
נמרוד: אני לא ראיתי אותה, אני הרגשתי אותה.
איל: אחת התצפיתניות.
נמרוד: כנראה. אני לא יודע מי זאת, ואני מנסה להוציא אותה, ואנחנו מגיעים שתינו לחלון, אני לא מצליח לזהות מי זאת, והיא פשוט נופלת לי מהיד. היא פשוט מתמוטטת.
איל: היא בשלב הזה בחיים?
נמרוד: אני מבין שהיא… ברגע שהיא נופלת, אני מבין שהיא כבר לא איתנו. וזה היה רגע, רגע מאוד קשה. כל העניין הזה זה אירוע של 20-25 שניות, אבל הרגע הזה שאתה מחזיק בן אדם ואתה… הוא פשוט נשמט לך מהידיים, זה רגע נוראי. בשלב הזה אני גם מבין שאם היא איתי פה והיא לא איתנו, אם אני במצב הזה, אני כבר במצב שאני בקושי נושם, זה כנראה שאין עוד אף אחד חי פה בפנים.
איל: הוא כבר באפיסת כוחות. הלוחם שלא נכנע עד עכשיו, אפילו לרגע אחד, כבר לא יכול עוד לעשן הממסך והחונק. בתוך שניות, ההכרה של נמרוד מתערפלת, ורק יד שנשלחת אליו מהצד השני של החלון, מושכת אותו החוצה ברגע האחרון.
נמרוד: ואני פשוט רואה את עצמי כזה נרדם, אני לא זוכר איזה תחושה מיוחדת. אני כן זוכר את התחושה הזאת של רגע לפני שאני קופץ, אם ככה מרגיש המוות. כאילו, ככה אתה מרגיש שאתה עומד לאבד את החיים. כאילו, אני זוכר לעצמי, זהו? כאילו… איזה שנייה כזאת של - זהו? זה נגמר כאילו? ככה אני מת? ואז אני, בשארית כוחות האחרונות שלי אני מחליט רגע, מה שיהיה יהיה, ולנסות לעבור דרך החלון הקטן הזה.
איל: אתה חוזר לרגע הזה הרבה?
נמרוד: אני חוזר אליו הרבה.
איל: גם בלילה?
נמרוד: היו לילות. עכשיו אנחנו כבר יותר חזקים. כבר לא היה לי כוחות. אני יוצא החוצה, ואני פשוט מתמוטט מחוץ לחמ"ל, ממש צמוד לקיר שם.
איל: היד שחילצה את נמרוד היא ידו של אחד מששת החיילים והחיילות שהספיקו להימלט מהחדר האחורי, ממש שניות קודם, דרך חלון אחר. יעברו עוד ימים עד שיגלה על כל אלה שנשארו שם מאחור.
[פונה אל נמרוד] והזיכרון הצלול הבא הוא בעצם מסורוקה?
נמרוד: הוא בעצם… בהתחלה שמעירים אותי בסורוקה, אז כנראה אחות ממוצא ערבי מעירה אותי, ואני חשבתי שאני אולי חטוף, כי אני לא זוכר, אז התחלתי, התחלתי להשתגע שם, אז הרדימו אותי חזרה, חשבתי אולי אני באיזה "שיפא" או משהו. הזיכרון הבא שלי, זה שאני פותח את העיניים ורואה את אמא שלי מצד ימין, ואת אבא שלי מצד שמאל. זה הזיכרון הראשון, שהבנתי שאני חי.
איל: אתה זוכר את התחושה?
נמרוד: אני לא הצלחתי לדבר, כי נשרף לי כל האירוע פה, אני פשוט זוכר את אמא בוכה, אבא בוכה, והמילים הראשונות שאמרתי להם, זה שאני רוצה לחזור. רוצה לחזור, ומה קורה עם הלוחמים שלי? אני זוכר שקמתי כאילו, אחרי שהצלחתי לפתוח את העיניים, שאלתי שאלה ראשונה את אמא שלי: "איפה הלוחמים שלי?" והגיע הרופא, מנהל טיפול נמרץ, אמרתי לו: "אני רוצה לחזור, תנתק אותי מכל המכשירים פה". זה החשיבה הראשונה שלי.
איל: אבל אתה אומר לעצמך, וואלה, אני חי?
נמרוד: הדבר היחידי שאני אומר לעצמי באותם רגעים זה איפה הלוחמים שלי?
איל: מה התשובות שאתה מקבל?
נמרוד: בהתחלה לא רצו להגיד לי, על איתי ודוכן אני הבנתי.
איל: וח'רובה?
נמרוד: גם ח'רובה. הבנתי שהם נהרגו. אין תחושה יותר כואבת מזה. אין דבר יותר כואב ויותר… כמו לאבד אח קטן, זה התחושה.
איל: 15 חיילים וחיילות נספו בחמ"ל של נחל עוז. שעות של גבורה שלא תאמן, של מלחמת הישרדות, הסתיימו בתוך דקה אחת או שתיים. "רק מי שהיה שם מבין", אמר לנו נמרוד, ורק מי שיצא משם חי, נושא איתו את המטען הכבד, את ייסורי השורד.
[פונה אל נמרוד] עם ההורים של התצפיתניות יצא לך לדבר?
נמרוד: אה, לא.
איל: מה הכי היית רוצה שהם ידעו?
נמרוד: שהם ידעו גם את הגבורה של הבנות שלהם, ואיך שהם היו באותו יום, שיהיו גאות בהם, וגם שידעו שאנחנו נלחמנו בשביל להחזיר אותם הביתה. כמה שניסינו ואנחנו הקרבנו את חיינו, וגם היינו מוכנים להקריב עוד, רק בשביל להחזיר אותם הביתה.
איל: דיברנו קצת על רגשות אשם. כמה יושבת גם תחושת אשמה לא רציונלית ולא מוצדקת, כמובן, על זה שמבֵּין הארבעה, רק אתה הצלחת להינצל?
נמרוד: הרבה.
איל: איך הנפש שלך מנסחת את זה בשבילך?
נמרוד: היא אומרת: למה אתה? איך אתה? האם פעלת נכון? למה עשית את זה? למה לא נשארת בתוך החמ"ל? כאילו, היה ימים שאני יושב עם עצמי וחושב, וואלה, למה לא נשארתי? אולי הייתי יכול להציל עוד מישהו. אבל אם יש משהו שלפחות מוריד לך טיפה את הצער, זה הידיעה של מה שהוא עשה באותו יום. ואני חושב שעם כל הכאב ועם כל הרגשות אשם, אני פשוט ידעתי שנלחמתי עד הסוף. שזה איזשהו רגש שכן, שביב של נחמה בכל האירוע הזה, וגאווה מאוד גדולה בדוכן, ח'רובה ואיתי. וזכות גם, שבסוף נשאר מישהו לספר את זה.
איל: נמרוד אלירז, תודה רבה.
נמרוד: תודה רבה.
אלעד: בקרבות ההירואים של נחל עוז נהרגו בשבעה באוקטובר שבעה מאחד עשר הלוחמים במחלקה של נמרוד. השיחה הזו שערך איתו כתב "עובדה" איל גונן, מוקדשת גם לזכרם של דביר זכאי, איתי רון, רועי ברקת, דוד רטנר, ישי פיטוסי, יעד בן יעקב ודור ירחי. אחרי שבעצמו התאושש מהפציעה הקשה שחווה, נמרוד התעקש לחזור לשרת. ועכשיו, שנה וחצי אחרי שבעה באוקטובר, נמרוד הוא חניך בקורס מ"פים.
וזה היה "אחד ביום" של N12. תודה גדולה לסגן נמרוד אלירז ולאיל גונן. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה שירה אראל, הילה פז, דניאל שחר ועדי חצרוני, על הסאונד יאיר בשן, שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.
אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם מחר.
[מוזיקה]
[חסות]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comentarios