אחד ביום - ג'יין של השימפנזים

בתחילת החודש הלכה לעולמה ד"ר ג'יין גודול - חוקרת השימפנזים שהפכה לאייקון, מדענית פורצת דרך ששינתה את האופן שבו חוקרים ומבינים בעלי חיים, ואחת הנשים הידועות בעולם בכל מה שנוגע לשימור הסביבה. אבל הדרך של גודול למעמד הזה הייתה קשה, לא צפויה וכמעט כנגד כל הסיכויים. אז הפעם אנחנו עם הסיפור של ד"ר ג'יין גודול, האישה שחיה עם השימפנזים.

אורחת: ד"ר יונת אשחר, עורכת אתר מכון דוידסון לחינוך מדעי.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 27/10/2025.

[חסות]

[מוזיקת פתיחה]

אלעד: היום יום שני, 27 באוקטובר, ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום, בכל יום.

[הקלטה - ג'יין נוהמת בשפת השימפנזים]

אלעד: זה לא מה שאתם חושבים. ממש לא. הקולות האלה הם בסך הכל ברכת שלום בשפת השימפנזים. ומי שבירכה את הקהל שהגיע לשמוע אותה היא המומחית מספר אחת בעולם לשימפנזים, ג'יין גודול. ו-וואלה, החיקוי שלה מאוד דומה.

[הקלטה - שימפנזים נוהמים]

אלעד: זה לא מובן מאליו שהחוקרת האנגליה הצליחה למלא אולמות בכל העולם להרצאות שלה על שימפנזים. זה לא מובן מאליו שהיא הפכה לאייקון בינלאומי, לסמל. זה לא מובן מאליו שעם מותה בתחילת החודש, ספדו לה לאונרדו דיקפריו, הנשיא לשעבר אובמה והנסיך וויליאם. אתם יודעים מה? זה בכלל גם לא מובן מאליו שג'יין גודול הפכה לחוקרת, הפכה למומחית הידועה בעולם לשימפנזים, הפכה לאחת הדמויות המשפיעות והחשובות ביותר בכל מה שקשור להבנה שלנו את הסביבה.

[הקלטה]

Jane Goodall: “However, I want to go back to the beginning for a moment, because this has been a long journey for me.”

אלעד: ג'יין גודול מתה בגיל 91, בתחילת החודש. זה היה עבורנו חודש עמוס בחדשות ובאירועים, אבל כן רצינו בכל זאת בהזדמנות הזו, ולבקשת כמה מאזינים, לחלוק לה כאן כבוד אחרון. אז הפעם, אנחנו עם דוקטור יונת אשחר, עורכת אתר מכון דוידסון לחינוך מדעי. נספר כאן את הסיפור של ג'יין גודול, מי שהותירה אחריה לא מעט עוקבים ומעריצים, בין אם בני אדם, וגם לא מעט קופים.

[הקלטה - קולות שימפנזים]

אלעד: אז הסיפור שלנו מתחיל בלונדון, שנות ה-30 של המאה הקודמת. ובמתנה מאוד לא שגרתית שג'יין הקטנה קיבלה מאבא שלה.

ד"ר אשחר: בובה קטנה של שימפנזה בשם ג'ובילי, שאבא של ג'יין גודול קנה לה כשהיא הייתה בערך בת שנה, ולדבריה היא לא נפרדה ממנה במשך שנים, היא הייתה הדבר היקר ביותר עבורה. למרות שחברות של אמא שלה אמרו לאמא שלה: "זה… למה את נותנת לילדה הקטנה, לתינוקת, משהו כזה מפחיד? חיה כזאתי מכוערת, זה יעשה לה סיוטים!" זה לא עשה לה סיוטים. היא התאהבה בה קשות כבר בגיל שנה.

אלעד: מילא דובי, חד קרן, אבל לא. ההחלטה הלא שגרתית לקנות לג'יין בובת שימפנזה, הובילה ללא מעט גבות של חברות של אמא שהורמו, אבל בסוף ההחלטה הזו עשתה שינוי בעולם. ג'יין סיפרה על עצמה שהייתה ילדה מעט מוזרה, ייחודית, כבר מגיל מאוד צעיר.

[הקלטה]

Jane Goodall: “Apparently, from the time when I was about one and a half or two, I used to study insects, anything. Then I read books like Doctor Doolittle and Tarzan. Then it had to be Africa that I… that was my goal.”

אלעד: ילדה שהחלום בחייה היה כבר אז להגיע לאפריקה.

[הקלטה]

Jane Goodall: “I think, you know, the importance of my mother’s role is that when everybody else laughed at me when I wanted to go to Africa, I was ten, and instead of laughing at me, she just said: “if you work hard and take advantage of opportunity and don’t give up, you know, you’ll get there”.”

אלעד: אמא שלה, כך ג'יין סיפרה, האמינה ודחפה אותה גם כשהאחרים צחקו. וזה עוד, שלוקחים בחשבון שאז החלומות של ג'יין היו מאוד צנועים בהשוואה למה שהיא הצליחה להשיג בהמשך חייה.

[הקלטה]

Jane Goodall: “That’s when my dream began. I go to Africa, live with animals, write books about them. That was it. No intention of being a scientist, cause girls didn’t do that sort of thing.”

אלעד: אז כשבחזון שלה בסך הכל נסיעה לאפריקה, לחיות קצת עם חיות ואולי לכתוב איזה ספר או שניים, בגיל 23 ג'יין סוף סוף עלתה על מטוס לכיוון קניה.

ד"ר אשחר: היא באה לבקר חברה שלה ולראות את אפריקה, ואולי לראות את הבעלי החיים. והיא יוצרת קשר עם לואיס ליקי, שהיה כבר אז חוקר מאוד מפורסם, בעיקר של מאובנים. והוא חקר את האבולוציה של האדם.

[הקלטה מתוך הסרט "Dr. Leakey and the Dawn of Man"]

Alexander Scourby: “In search of man’s earliest ancestors, Doctor Louis Leakey has spent his lifetime roaming a wild and desolate land. The scale of his quest defies the imagination.”

ד"ר אשחר: הוא חשב שכדי להבין באמת את האבולוציה של האדם, אנחנו צריכים גם לחקור את ה… בעלי החיים, החיים הקרובים אלינו ביותר, את קופי האדם, וקודם כל את השימפנזים, שהם באמת הכי קרובים אלינו. ועל ידי זה אנחנו באמת יכולים להבין את השושלת הקדומה שלנו ואת אבותינו, לא רק מהאבנים, מהמאובנים ומהעצמות, אלא גם מההתנהגות של בעלי החיים, שבעצם חולקים איתנו את האבות הקדומים שלנו.

אלעד: ג'יין הגיעה לאפריקה בלי השכלה אקדמית, בלי מומחיות, אבל עם המון מוטיבציה, וזה הספיק עבור הדוקטור המכובד לשכור את שירותיה… כמזכירה. אבל היא לא באמת הייתה מזכירה. לשניהם היה ברור על ההתחלה שזה רק התקן הרשמי. בפועל ג'יין כן תעסוק במחקר שיסייע לדוקטור ליקי במחקר שהוא ערך על האבולוציה של האדם.

[הקלטה]

Jane Goodall: “I clearly was passionate, I clearly had an understanding of animals, and he felt that women might be better in the field though, we might be more patient.”

ד"ר אשחר: והוא שולח אותה קודם כל לעקוב אחרי קופים, אבל זה יותר כאימון בשבילה מאשר בשביל המחקר האמיתי. הוא גם מסדר לה, היא חוזרת ללונדון לכמה חודשים, הוא מסדר לה ללמוד קצת אנטומיה והתנהגות של פרימטים, שזה קופים וקופי אדם ועוד כמה מינים, ובני אדם גם. אבל המטרה האמיתית שלו באמת זה לחקור את השימפנזים, והוא משיג לה את המימון לזה, ושולח אותה ב-1960 לאזור שנקרא נחל גומבֶּה בטנזניה, לעקוב אחרי קופי האדם.

[מוזיקה]

אלעד: המוטיבציה של דוקטור ליקי בחקר, מה שנקרא קופי אדם, הייתה בעיקר להבין טוב יותר את האדם, את האבולוציה, את הפער בינינו לבינם. הדומים ביותר לנו, הקרובים ביותר לנו, הם השימפנזים, ובהם ג'יין גודול התעניינה. עם כל הכבוד לבני האדם, אותם היא רצתה לחקור, כמו שסיפרה לא פעם ל-National Geographic.

[הקלטה]

Jane Goodall: “When I arrived in Gombe, I had no idea what I was going to do except that I was going to try and get the chimpanzees used to me so that I could really learn about what they were doing. That was, that was in the back of my mind. Because I’ve watched other animals, and the only way to learn about them is when they know you’re there, but they ignore you.”

אלעד: היה לה רעיון מעט משונה. היא רצתה להיטמע בתוך השימפנזים, לחיות כאילו בתוכם, ביניהם. זו תפיסה לא מובנת מאליה באותו זמן, של איך צריך לחקור חיות בטבע. הבעיות התחילו עוד לפני שהיא בכלל ניסתה לעשות את זה. המכשול הראשון שלה היה לקבל אישור להגיע כחוקרת מערבית צעירה למשך חודשים לשטח פראי בטנזניה.

ד"ר אשחר: היא בהתחלה הייתה אמורה להגיע לשם לבד, אבל השלטונות המקומיים היו מאוד לא מרוצים מהרעיון שאישה לבנה צעירה תטייל לה לבד בג'ונגלים, ואמרו שהיא צריכה לפחות עוד מישהו אחד שיהיה איתה. אז הם מצאו, הביאו לה בת לוויה, שהיא הייתה אמא שלה. [מצחקקת] והיא ואמא שלה הקימו מחנה קטן, בעצם אוהל על גדות האגם, ושמה הם התחילו, היא התחילה לעבוד. האנשים שגרו שם, הם… הם לא הבינו מה היא עושה שם בהתחלה. הרעיון שאיזה אישה אנגליה תבוא ותרצה לעקוב אחרי הקופים, מה, מה היא עושה שמה? למה היא עוקבת אחרי שימפנזים? זה בטח איזה שהוא כיסוי למה שהיא באמת עושה. אז היחס אליה בהתחלה היה מאוד חשדני. עכשיו, אמא שלה הייתה אחות במקצועה, והיא הלכה שם לכפרים והתחילה בעצם לעבוד כאחות גם שם, ובעצם לעבוד יחד איתם ולהציע להם טיפולים רפואיים ו… למי שהיה צריך. והם הבינו שהם באמת, אין פה משהו שהוא לרעתם או משהו שהוא חשוד או משהו שהוא לא טוב, אלא הם באמת באו מתוך רצון טוב ורצון גם לעזור.

אלעד: שנת 1960. אישה בריטית, צעירה, בלי ניסיון, יצאה לאפריקה עם אמא שלה, לחקור שימפנזים. מאיפה מתחילים בכלל מחקר כזה? אז זהו שמתברר, מתחילים ממש בהתחלה.

ד"ר אשחר: היא פשוט יוצאת כל יום והולכת אחרי השימפנזים והיא אמרה "וברגע שהייתי רואה שימפנזה, הוא היה בורח". [מצחקקת] זה היה… זאת הייתה החוויה שלה בימים ובשבועות הראשונים בעצם. לקח לה הרבה זמן עד ש… בעצם היא הייתה יושבת בשקט במשך שעות, עם המשקפת שלה, משקיפה על השימפנזים ומתקרבת אליהם לאט לאט ויושבת מאוד מאוד בשקט, כדי שהם יתרגלו לאט לאט לנוכחות שלה. ובסופו של דבר היא מצליחה להתקרב לאחד מהם, שהיא מכנה David Greybeard, זקן אפור, כי יש לו מין ציצית שערות אפורות על ה… על הסנטר שלו, והוא הראשון שנותן לה בעצם לתצפת עליו ממרחק של ממש כמה מטרים בלי לברוח, וממשיך במעשים הרגילים שלו, בפעילות הרגילה שלו.

[הקלטה]

Jane Goodall: “As the hours went by, I began to fear that the chimp wouldn’t come. Then a black shape appeared on the other side of the clearing. I recognized him at once, It was David Greybeard. [Footsteps on leaves and chimpanzee sounds] I could hardly believe it. For months the chimps had been running off when they saw me, now one had actually visited my camp.”

ד"ר אשחר: ולאט לאט היא רוכשת את אמונם של… של שאר השימפנזים וזה לוקח ממש חודשים.

אלעד: David Greybeard, זה שם לא רע לשימפנזה. והקטע היה שג'יין גודול בכלל נתנה לשימפנזה שם.

ד"ר אשחר: לא הייתה לה ממש השכלה, והיא באמת עשתה את זה בצורה שונה ממה שחוקרים אחרים עשו את זה באותו זמן. זה היה מאוד לא מקובל אז לתת שמות לקופים, לקופי אדם, לכל בעל חיים שהוא מושא המחקר שלך. נתנו להם מספרים. היא גם תיארה מה הם עושים מבחינתה, איך הם מרגישים לדעתה ומבחינת האישיות שלהם, "הוא יותר בטוח בעצמו והוא יותר חששן", וזה היה מאוד לא נהוג אז באמת לייחס אישיות ורגשות לבעלי חיים.

אלעד: אני אהיה מאוד עדין אם אומר שקהילת החוקרים גיחכה על שיטות המחקר של ג'יין גודול, כי היה שם הרבה יותר מגיחוך. זלזלו בה, התנשאו מעליה, ביקרו בקול רם את ה"מיידעל'ה" הזו שמעניקה שמות למושא המחקר שלה ומכנה אותם בכינויי גוף של זכר או נקבה. היא תיארה אפילו תכונות אופי, כאילו השימפנזים היו בני אדם. אבל ג'יין, היא לא נרתעה והיא לא התקפלה, להיפך.

ד"ר אשחר: כן, היא אמרה "אני למדתי את זה מראסטי". ראסטי זה הכלב שלה כשהיא הייתה קטנה. היא אמרה "אני, אני חושבת שאתה אתה לא יכול לחיות במשך שנים בבית עם כלב או עם חתול ולא לדעת שיש להם אישיות ויש להם רגשות", שאני מסכימה [מצחקקת] עם זה לגמרי.

אלעד: וזהו, זה השתלם לה. כי דרך המחקר הבלתי אמצעי שלה, בעזרת העובדה שהיא התייחסה לשימפנזים לא רק כמושאי סיקור, אלא כיצורים חיים, ג'יין הצליחה לגלות כמה דברים ששינו לגמרי את מה שחשבו על שימפנזים עד אותו זמן.

ד"ר אשחר: כן, ממש היה לה מימון בעצם לחצי שנה שם, וממש בסוף החצי שנה, כי אז היא התחילה כבר באמת להיות מסוגלת להתקרב אליהם, היא גילתה שני דברים מאוד חשובים: אחד מהם זה היה ששימפנזים אוכלים בשר, צדים ואוכלים בשר, שזה לא היה ידוע עד אז, חשבו שהם צמחונים. והשני, שהיה אפילו עוד יותר מפתיע, אני חושבת, היה שהם משתמשים בכלים.

[הקלטה]

Jane Goodall: “And then I saw this black shape hunched over a termite mound. I peered through my binoculars, I saw a hand reach out, pick a piece of grass, and clearly was using this as a tool, pulling it out from the termite burrows into the nest, and picking the termites off with his lips.”

ד"ר אשחר: היא ראתה את אותו David Greybeard לוקח גבעול של עשב ומכניס אותו לתוך קן של טרמיטים, והטרמיטים, כשהם מכניסים איזשהו גבעול או משהו לקן שלהם, הם רואים בזה תקיפה, אז הם ישר תוקפים בחזרה ונושכים את הגבעול. ואז הוא הוציא את הגבעול כשעליו כל הטרמיטים שנשכו אותו, תלויים ככה מהלסתות שלהם ואכל אותם. זה בעצם הייתה השיטה, מה שהם קראו לזה אחר כך "לדוג טרמיטים". אחר כך התגלו עוד לא מעט שימושים בכלים של שימפנזים, אבל זה היה פעם הראשונה שזה נראה, וזה בעצם הפעם הראשונה בעצם שתואר בטבע בעל חיים שממש יוצר, הם לקחו גם גבעולים והורידו מהם את העלים כדי ליצור גבעול חלק, יוצר כלים ומשתמש בכלים. ומה שהיא אמרה זה, והיא שלחה את זה ללואיס ליקי, והוא אמר לה "עכשיו אנחנו נצטרך או לשנות את ההגדרה של כלי, או לשנות את ההגדרה של אדם או לשנות… או להתייחס לשימפנזה בתור אדם", כי האדם היה זה שמשתמש בכלים, זאת הייתה ההגדרה שלו. אז בעצם היא הראתה שאנחנו לא עד כדי כך מיוחדים בזה.

אלעד: חסות אחת וממש מייד חוזרים.

[חסות]

אלעד: התגלית של ג'יין גודול שחיה לצד שימפנזים במשך חצי שנה ותצפתה, בפעם הראשונה עד אז, אותם משתמשים בכלים, התגלית הזו עוררה עניין בכל העולם. התגלית הזו אפשרה לה לקבל מימון ולהמשיך לחקור.

ד"ר אשחר: התגלית הזאת בהחלט הובילה אותה, כן העניקה לה איזשהי הצלחה אקדמית בעצם בחוגים ה… בחוגים של הפרימטולוגיה, של המדענים. עדיין הייתה הסתכלות אליה כעל מישהי שבאה מבחוץ, שהייתה נגועה גם בלא מעט שוביניזם וסקסיזם. אם מסתכלים על מה כתבו אז, למשל ה-"Associated Press" שכיסתה איזו פגישה של פרימטולוגים והגדירה את ג'יין גודול שאיזה "בלונדינית דקה שמקדישה יותר זמן לקופים מאשר לגברים". אני לא [מצחקקת] חושבת שגבר, לא משנה גם אם הוא היה קורא לשימפנזים בשמות, ולא משנה מה הוא היה עושה, היה מקבל תיאור שכזה.

אלעד: זה לא רק שג'יין גודול הייתה אישה במגרש שהיו בו אז בעיקר גברים. היה בה יותר מזה. המימון להמשך המחקר שהיא קיבלה לא הגיע מהאקדמיה, לא הגיע מאיזה קרן מדעית, המימון הגיע מה"נשיונל ג'יאוגרפיק", שרצה שגודול תמשיך לחקור ולתעד שימפנזים באפריקה, בזמן שהם, "נשיונל ג'יאוגרפיק", בין היתר יתעדו אותה.

ד"ר אשחר: והם בהחלט מימנו את המחקר שלה, אבל הם גם אמרו לה "אנחנו צריכים תמונות, ולא רק של שימפנזים, גם תמונות שלך. תמונות שלך במחנה, תמונות שלך כותבת, תמונות שלך חופפת את השיער בנחל". כן, היה לה בהתחלה קשה עם זה, גם כי היא לא רצתה להכניס עוד מישהו שיכול אולי להבריח שוב פעם את השימפנזים, עד שכבר התרגלו אליה. בסוף היא נכנעת ומסכימה שיצרפו אליה איזשהו צלם.

[הקלטה]

Jane Goodall: “I wasn’t particularly happy but it was part of the deal. “Geographic” funds you, they must cover the research. And I just didn’t want anybody coming into my little paradise.”

ד"ר אשחר: ולואיס ליקי מציע צלם מסוים, שאחר כך הופך להיות ה… בעלה של ג'יין גודול. ובעצם היא אומרת שהוא עשה את זה בכוונה, בעצם הוא בחר אותו כי הוא ידע שהם יסתדרו טוב. וכשהוא שולח אותו למחנה, הוא כתב לאמא של… לואיס ליקי, כתב לאמא של ג'יין גודול "מצאתי חתן לג'יין".

אלעד: למרות שמצאה חתן, היא לא מתה על העניין של להפוך לסוג של דוגמנית. בכך שהמראה שלה ולא רק המחקר שלה יהפוך למה שיכירו אותה בזכותו.

[הקלטה]

Seth Doane, CBS Reporter: “Did you feel objectified?”

Jane Goodall: “It was just a different world. And so, well, if it’s my legs, truly, that have helped me get money to study the chimps, thank you legs.” [laughs and pats her leg]

אלעד: "תודה לרגליים שלי" היא אמרה בראיונות שנים אחר כך, ובעצם הציגה את נקודת המבט הבלתי מתנצלת, יש שיאמרו אפילו פמיניסטית שלה. "כן, משלמים לי על המחקר בזכות המראה שלי, אבל היי, אני יכולה להמשיך לחקור". ב-1965 יצא הסרט "מיס גודול והשימפנזים הפראיים" של נשיונל ג'יאוגרפיק.

[הקלטה מהסרט "Miss Goodall and the Wild Chimpanzees"]

Orson Welles: “Deep in the African forest, There are chimps who play unguarded, unobserved, wild and free, determined to uncover the secrets of the chimps. In 1960, Miss Jane Goodall arrives in Tanzania.”

אלעד: עם התיעודים בעיתונות ועם המיתוג שהיא לא ממש תכננה או רצתה בו, אבל בכל זאת דבק בה, ג'יין גודול הפכה לסלב. חוקרת, מומחית לשימפנזים, כן, אבל גם סלב.

ד"ר אשחר: ובעצם כבר ממש מתחילת הקריירה שלה היא נושאת הרצאות, והיא מרצה מאוד מבוקשת, ואלפים באים להרצאות שלה, והיא מספרת על ה… על השימפנזים. ובעצם אומרת לאנשים "יש פה יצורים כל כך נהדרים שאנחנו הורסים את הטבע שלהם, הורסים את אזורי המחיה שלהם". האוכלוסייה של השימפנזים ב-100 השנים האחרונות הצטמצמה באופן קיצוני והם נמצאים בסכנת הכחדה. ואחת המשימות שלה ממש מההתחלה, יחד עם המחקר, היה להביא את ה… מצב של ה… את המודעות למצב של השימפנזים ולסכנה של השימפנזים לציבור הרחב, ולגרום לו בעצם שיהיה לו אכפת מהם.

[מוזיקה]

אלעד: בשלב הזה, ג'יין גודול כבר הפכה למשהו גדול הרבה יותר מחוקרת שימפנזים ואפילו גדול יותר מסלב. היא הפכה לאינפלואנסרית, למשפיענית, לאקטיביסטית, שהובילה שינוי בשיח, על טבע ועל החיות בכלל.

ד"ר אשחר: כן, היא בעצם מתחילה בזה מאוד מוקדם, יחד, בד בבד עם המחקר שלה, אבל עם השנים היא באמת עוברת יותר ויותר לנושא של האקטיביזם. היא מקימה באמת את מכוני ג'יין גודול, שזה עמותות שיש בכל העולם, עם כל מיני תוכניות שדואגות, גם דואגות לשימפנזים, אבל גם מלמדות על הטבע, בעיקר ילדים ונערים, גם דואגות לקהילות המקומיות באזור של טנזניה. ויחד עם זה, גם, בעצם המחקר הקטנצ'יק שלה שהיא התחילה עם אמא שלה, נהיה עכשיו תחנת מחקר מאוד גדולה שעדיין פועלת. זאת אומרת, יש מחקר רציף על האוכלוסייה הזאת משנות ה-60. ואנשים עדיין מתצפתים על הנינים והניני נינים של ה… של David Greybeard והשימפנזים שגודול הכירה.

אלעד: היא גם המשיכה כל הזמן. המשיכה לחקור, להתלוות לשימפנזים, לחיות לצידם. היא המשיכה להעניק להם שמות, לפרט איזה תכונות אופי הם מציגים, לגלות תגליות חדשות.

ד"ר אשחר: זה שמשתמשים בכלים, כל אחד היה יכול לגלות, אבל אני חושבת שהיה צריך את הדרך שלה להסתכל עליהם, באמת לראות כל אחד כאישיות נפרדת משלו, בשביל לגלות את היחסים המורכבים ביניהם. שזה לא רק יש זכר אלפא ואז הוא הכי חזק והוא תוקף את כל השאר וכל השאר הם נכנעים לו. יש פה יחסים הרבה הרבה הרבה יותר מורכבים מזה. יש ממש שימפנזים שיוצרים בריתות אחד עם השני. הזכר אלפא הוא לא דווקא הכי חזק, הוא לפעמים זה שיכול ליצור את הקשרים הכי טובים, כדי שאחרים יתמכו בו. לפעמים הוא זה שהנקבות רוצות שהוא יהיה זכר אלפא, כי יש אחד אחר שלא מתייחס אליהם יפה, אז הם לא רוצות אותו, ואז הם נגדו ותומכות בזכר אחר. אז יש שם ממש פוליטיקה ויחסים בין אישיים מאוד מאוד מורכבים.

אלעד: היא הובילה מהפכה באופן שבו חוקרים לא רק שימפנזים, אלא בעלי חיים בטבע בכלל. אם בהתחלה צחקו עליה וזלזלו בה, היום שיטת ג'יין גודול היא הפרקטיקה הנהוגה בתחום. ובכלל, רבים מייחסים לה, או בעיקר לה, את העובדה שתחום מדעי, מחקרי, שינה את פניו. כאישה בודדה בחדר מלא גברים, גודול סללה את הדרך לדור שלם של חוקרות, בין היתר גם של דוקטור יונת אשחר.

ד"ר אשחר: אתה יודע, כש… כש… הדור שלי גדל, היא הייתה כל כך הרבה פעמים בטלוויזיה והופיעה, וראינו אותה, ויש לך בעצם איזשהו role model, איזשהו דמות לחיקוי, שאתה אומר "אני רוצה להיות כמו זה", וזה… אני חושבת שזה בהחלט משפיע. וזה גם משנה את ה… אני חושבת את הדרך שבה נעשים דברים, אפילו ברמה הכי פרקטית. אם אני… הייתי באה לכנסים של פרימטולוגיה, תמיד היו שם לא מעט אימהות עם ילדים קטנים, אז תמיד היה חדר של… שבו אפשר ללכת להיות עם התינוקות, שלא ראיתי דברים כאלה בכנסים של ביולוגיה או של גנטיקה, למשל. העובדה שיש הרבה מאוד נשים, היא משפיעה על זה בסופו של דבר.

אלעד: פורצת דרך, מעוררת השראה, גיבורה. כשאובמה, דיקפריו, הנסיך וויליאם, אלן דג'נרס, כשהם ספדו לה, אלו המילים שבהן הם השתמשו. ג'יין גודול הצליחה נגד כל הסיכויים, בניגוד לציפיות. היא חיברה את האדם עם הטבע ואת הטבע עם האדם. היא דיברה על סכנות ועל הזדמנויות. היא עשתה קולות של שימפנזים בהרצאות והיא הצטלמה חופפת ראש בנהר לסרט. בגיל 91, היא בעיקר השאירה אחריה מורשת, דרך סלולה ומטרה משותפת.

ד"ר אשחר: גודול הצליחה איכשהו תמיד להיות אופטימית. הספר האחרון שהיא כתבה, היא פרסמה 16 ספרים, הספר האחרון שהיא כתבה נקרא "ספר התקווה", והיא מציינת בו סיבות שבכל זאת יש תקווה, ובכל זאת אנחנו צריכים לקוות. כמו הכוח של אנשים הצעירים או החוסן של הטבע.

[הקלטה]

Jane Goodall: “Everybody can do something. I mean, when you go shopping, you can ask yourself, mmm, did this product harm the environment when it was made? Was it cruel to animals? Is it cheap? Why is it cheap? Is it cheap because of unfair wages?”

Seth Doane, CBS: “You’re asking people to do a lot.”

Jane: “Well, why not?”

ד"ר אשחר: אני חושבת שזה שהיא באמת הצליחה להעביר את ה… כן להעלות את המודעות למצב החמור, אבל לעשות את זה תוך כדי תקווה ותוך כדי התרגשות ותוך כדי זה שהיא באמת מאמינה בעולם טוב יותר, זה מאוד מדבק, זה מאוד מעורר השראה. והיא באמת הצליחה, אני חושבת, לעורר השראה בהרבה מאוד אנשים.

[הקלטה]

Jane Goodall: “We all have this power to never give in, to always persist in something that you believe is right.”

אלעד: דוקטור יונת אשחר, תודה.

ד"ר אשחר: תודה רבה.

[מוזיקה]

אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה שירה אראל, עדי חצרוני, הילה פז ודניאל שחר. על הסאונד יאיר בשן, שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם מחר.

[מוזיקה]

[חסות]