אחד ביום - הרעב בעזה, השינוי בישראל

בימים האחרונים יצאו מרצועת עזה תמונות קשות ודיווחים על רעב כבד ורבים בעולם מאשימים את ישראל בהרעבה מכוונת. ישראל מצידה דוחה את הטענות בתוקף, אבל במקביל גם יצאה לקרב בלימה והחליטה להכניס לרצועה יותר סיוע הומניטרי. אז הפעם אנחנו בשיחה עם מוסא מהעיר עזה על החיים עם המחסור במזון ועם פרשננו אלמוג בוקר על איך ישראל משנה, שוב, את המדיניות בעזה.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 28/07/2025.

‏[חסות]

‏[מוזיקה]

‏אלעד: היום יום שני, 28 ביולי ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני אלעד שמחיוף, אנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום, בכל יום.

‏מוסא: הלו?

‏אלעד: תפסנו אותו לשיחת טלפון קצת אחרי שחזר מקניות. המקומיים קוראים לזה "שוק" מהֶרגל, כי זה לא ממש שוק, יותר אוסף של דוכנים אקראיים.

‏מוסא: יש כמות דלה מאוד. זה לא כמות של שוק. אתה יכול לאסוף את כל השוק בחנות אחת. זה לא שוק במובן המילה שוק.

‏אלעד: זה הפך לריטואל קבוע, יומי, לפעמים אפילו כמה פעמים ביום. הוא יוצא מהבית, הוא הולך לעבר אותם דוכנים, ומקווה לחזור בחזרה עם משהו.

‏מוסא: אולי ירקות, עדשים, שעועית, וכל יום אותו דבר.

‏אלעד: אנחנו נקרא לו מוסא, אבל זה ממש לא השם האמיתי שלו. הוא גר בעזה עם אשתו ועם שלושה ילדים, הוא בשנות ה-50 לחייו. יש דברים שהוא חושש להגיד, וזה מובן, כי הרבה אנשים במצבו היו חוששים לומר אותם. אבל אנחנו דיברנו עם מוסא כדי לנסות להבין, מעבר לכותרות, מעבר לתמונות בשערי העיתונים בעולם, מעבר לפוסטים ברשתות החברתיות ומעבר להצהרות של המנהיגים. דיברנו איתו כי רצינו להבין איך נראה ואיך מרגיש המשבר ההומניטרי בעזה בימים האלה.

‏מוסא: תשמע, מי שיש לו כסף ומי שאין לו כסף, אותו דבר. הכסף זה לא העיקר. העיקר שהסחורה שנמצאת בשוק. כולם אותו דבר, מי שיש לו כסף ומי שאין לו כסף, כולם רעבים, כי אין מה לקנות.

‏אלעד: הוא הציג לנו תמונה מורכבת, כזו שיש בה גם מחסור וגם רעב, ויש בה גם בעיות להשיג את הסחורה שכן נמצאת. וזו מורכבות שלא נעצרת בתחומי הרצועה, כי עם אלמוג בוקר דיברנו על איך ישראל נכנסה והכניסה את עצמה לתוך מציאות שבה עכשיו היא נאלצת לצאת לקרב בלימה.

‏אז הפעם אנחנו עם המשבר, כפי שהוא נראה מהעיניים של מוסא בעזה, ועם איך המשבר הזה משנה לגמרי את המלחמה מהצד של ישראל.

‏[מוזיקה]

‏מוסא: העברית שלי זה הצטבר לאט לאט, מאז שהייתי בבית ספר. זה היה בתקופת המנהל האזרחי בשנות ה-80, והיינו לומדים את השפה העברית בבית הספר. ושם למדתי את הבסיס לשפה העברית. אותיות, איך לקרוא, איך לכתוב.

‏אלעד: מוסא אולי למד עברית בתור ילד, אבל הוא מתחזק אותה כל הזמן. הוא צופה בחדשות מישראל, הוא שומע רדיו, הוא שומע אפילו מוזיקה ישראלית. והוא שומע, לדבריו, בדיווחים בישראל, לפעמים תיאורים מאוד מדויקים, אבל גם תיאורים פחות מדויקים של מה שהוא חווה ורואה בעיניים. נקודת הייחוס שלו היא לפני חצי שנה. מקור ההשוואה שלו הוא המצב שהיה ברצועה בחודש ינואר האחרון.

‏מוסא: בזמן הפסקת האש של ינואר, הכל כמעט קרב למחיר טבעי. קילו סוכר כמעט היה בחמישה שקלים. היום קילו סוכר עולה 450 שקל. חיטה היינו מקבלים בחינם, מהסיוע. היום קילו של חיטה עולה 40 שקל, 50 שקל. ירקות, מה שהיית קונה בחמישה שקלים, היום אתה קונה ב-100 שקלים. עגבניות היום ב-100 שקלים בשוק. קילו עגבניות היום עולה 100 שקלים. גם מוצרי ניקיון בכלל בכלל אין לנו. בשווקים אין לנו. קילו אבקת כביסה עולה 150 שקל. סבון עולה 25 או 30 שקל. בקבוק שמפו עולה 120 שקל. זה הבעיה זה לא רק אוכל. אין שום דבר בעזה.

‏אלעד: בזמן הפסקת האש, כשסיוע הומניטרי נכנס לרצועה בשפע, אז היה שפע. הוא נזכר איך השוק היה שוק אמיתי, מלא. היה אפילו בשר, מה שהוא לא אכל יותר מארבעה חודשים. המחירים, מוסא אומר, היו דומים לאלו של לפני המלחמה. למוסא עצמו, לפני המלחמה, היה עסק פעיל, מצליח. הוא הצליח לחסוך כסף לפני המלחמה, לפני שהעסק שלו למעשה קרס. בעצם, אפשר לומר, מוסא חי עד היום, ובמיוחד היום, על החסכונות שלו.

‏מוסא: עגבניות 100 שקלים, אני לא קונה. קמח אני קונה כמעט 2 קילו, זה מספיק ליום או יום וחצי. קונה במינימום האפשרי. אני משתדל לחסוך כמה שאפשר כדי שאוכל להמשיך את המשבר הזה. אתה לא יכול לקנות אוכל ליומיים. אתה לא יכול בגלל המחירים. אתה מנסה להסתדר כמה שאפשר ליום אחד.

‏אלעד: המחירים, על זה הוא מדבר. זה לא רק המחסור, אלו המחירים של המוצרים שכן אפשר למצוא בדוכנים. מוסא הצליח למשל לקנות אתמול מלוחיה. זה צמח שאפשר להכין ממנו תבשיל מצרי, סוג של מרק. היא עלתה בשגרה גג שישה שקלים לשני קילו. אתמול מוסא שילם עליה יותר מפי 10.

‏מוסא: קניתי 2 קילו מלוחיה, 70 שקל, הבאתי אותו לבית. גם 2 קילו קמח ב-100 שקל. שילמתי על הבוקר 170 שקל. ורק 2 דברים, קמח ומלוחיה. ואני לא יודע, אנחנו מסתדרים עם ארוחת הערב. אם לא, מסתפקים בארוחת בוקר וצהריים. לפעמים אתה אוכל מנה אחת ב-24 שעות.

‏אלעד: אל מול המחירים האסטרונומיים, יש מקום שבו הוא אמור לקבל מזון בחינם. אז שאלתי אותו, מה עם מרכזי החלוקה? אותם מקומות שבהם מחכים ארגזי מזון בדיוק לאנשים כמותו. האם מוסא ניסה בכלל ללכת לשם?

‏מוסא: אה, לא, בכלל לא. כפי שאתה רואה, זה מסוכן מאוד. כמה אנשים מתים ביום שהולכים להביא קמח מאזור הצפון, או אנשים שמתים במרכזי הסיוע בדרום. ואני לא מוכן להמר בחיי כדי להביא שקית קמח או… ולא אסכן את עצמי או את הילדים שלי כדי להביא אוכל לבית.

‏אלעד: כן, אז מוסא הולך לאותו "שוק" במרכאות, לאותם דוכנים מאולתרים. ושם ברור לו מי חלק מהאנשים שמוכרים את הסחורה, ברור לו מאיפה הסחורה הזו הגיעה, וברור לו גם למה, בין היתר, הסחורה הזו כל כך יקרה.

‏מוסא: נכון שאתה רואה בטלוויזיה שיש משאיות של קמח או של סיוע שנכנסות לעזה, אבל אתה רואה כמה אנשים מתנפלים על המשאית. בן אדם בוזז רואה בשקית קמח צ'ק פתוח של מזומן, של 2,500 שקל. לא מעניין אותו אם יש רעב, אם יש אנשים שיאכלו. הבוזזים הם הסוחרים. אין גוף שימנע אותם מלהתכוון למעברים ולבזוז את הסיוע. כי אין משטרה, אין שלטונות חוק. אין חוק בעזה, אין שלטון, אין, אף אחד לא יכול למנוע אותם.

‏אלעד: שאלתי אם ב"בוזזים" הוא מתכוון גם לחמאס, לאותן טענות שהמחסנים של חמאס מלאים בזמן שמוסא נאלץ ללכת כמה פעמים ביום לשוק, לקנות שניים או שלושה מצרכים שאמורים להספיק למשפחה שלו לכל היום, ובמחיר מופקע.

‏מוסא: תשמע, אני כבן אדם רגיל, אני לא יודע אם זה נכון או לא נכון. אי אפשר להסתיר משהו בעזה. עזה מקום צפוף מאוד. אם יש מחסנים, אנשים רואים אותו, את המחסנים. רואים מה נכנס ומה יוצא מהם. וזה, אין כל כך הרבה שטח בנוי שאפשר להסתיר בו אוכל או להעביר אוכל בלי שאף אחד לא יראה. אתה מבין אותי?

‏[מוזיקה]

‏אלעד: אמרתי, יש דברים שניכר שאנשים חוששים לדבר עליהם. ובזמן שאפשר אולי לנהל עכשיו דיון על מידת המעורבות של חמאס, כן או לא, יש מקורות בצה"ל שאמרו לניו יורק טיימס שאין עדויות לביזה שיטתית של חמאס, ויש מקורות ישראלים אחרים שטוענים שכן. העניין הוא שזה לא משנה במילימטר את המציאות של מוסא, כי גם כשהוא כבר מצא קמח ומלוחיה, גם כששילם עליהם מחיר מופקע, הוא איכשהו צריך להפוך את הדבר הזה למנה שראוי לאכול.

‏מוסא: אין גז, אין חשמל, אין מים, אין אוכל, אין טיפול רפואי, אין לימודים, אין שום דבר. שעות מחפשים מים לשתייה, שעות מחפשים מים לשטיפה, למטבח. לעמוד בתור במאפייה או לקחת את הבצק למאפייה, עומד שעה בתור בשמש כדי לאפות את הבצק של הלחם. כל היום מהבוקר עד הערב, אתה עובד כדי לנסות להמשיך לחיות.

‏אלעד: "אתה עובד כדי לנסות להמשיך לחיות", כך הוא אמר. ובאמת, לא פעם מוסא יצא מהשוק עם מעט מאוד, לא מספיק כדי להאכיל חמש נפשות ליום שלם. לא פעם, הוא מספר, הוא בעצמו אכל מנה אחת ליום, לפעמים פחות.

‏מוסא: אה, איבדתי 20 קילו מהמשקל שלי. ואני מגדיר אותי כ… לפעמים אני אוכל יותר טוב מאנשים אחרים. יש אנשים שאני רואה ברחוב שאני מכיר אותם, לפעמים אני לא מכיר אותם. כי כולנו, הגוף שלנו השתנה, מבחינת המראה, אנשים רזים מאוד, הפנים שלו חלשים מאוד. וזה קורה יותר מפעם. כשאני רואה אנשים ברחוב ולא מכיר אותו עד שאני מתקרב אליו, בגלל השינויים שחלו בו.

‏אלעד: שני הבנים שלו כבר גדולים יותר. הבת הקטנה היא זו שמטרידה את מנוחתו. היא בת 12, גיל ההתבגרות, ואיתה, הוא אומר, קשה לו במיוחד. איתה קשה לו במיוחד התחושה שיש משהו שהיא רוצה, שהיא צריכה, משהו בסיסי, והוא, אבא שלה, לא יכול לספק לה.

‏מוסא: אני קורא שפת הגוף שלה, בזמן שהיא מסתכלת לי בעיניים ומחייכת, אני יודע מה היא רוצה. קשה מאוד שאני ארגיש שהיא רוצה משהו ואני לא יכול להביא לה. משתדל כמה שאפשר לתת לה מה שהיא רוצה. אין לה שום אשמה במה שקורה עכשיו. היא לא אשמה בכלל. סתם, היא ילדה והיא רוצה לחיות כמו כל הילדים בגילה. לכן אני משתדל שלא יהיה לה חסר כלום.

‏אלעד: עם השינוי במדיניות הישראלית, מוסא מקווה שעכשיו המצב ישתפר, שיותר מזון יכנס לרצועה, שהמחירים ירדו, שהוא יוכל לאכול יותר ולהוציא פחות. כי בסוף, אחרי שנתיים, מוסא מתקרב לנקודה שבה ברמת המחירים של 100, 200 שקל לקילו קמח, הוא כבר פשוט לא יוכל לעמוד.

‏מוסא: אני חזרתי לנקודת האפס. אני צריך לבנות עצמי מחדש. כל החיסכון שלי הלך במלחמה. אבל עכשיו אני, מה אני יכול לעשות להם? או מה הם יכולים לעשות לעצמם? עם העדר של תקווה או של… של העתיד. מה הוא יעשה? כל ההשקעות שלי, כל החסכונות שלי, לא נתן לי כלום. ואני לא יודע איך הם יכולים להסתדר. באמת אני לא מוצא תשובה לשאלה.

‏אלעד: העתיד אפוף באי ודאות. ובמבט לאחור שאלתי את מוסא, לְמה הוא מתגעגע יותר מהכל? אז הוא אמר: לשישה באוקטובר.

‏מוסא: כל פעם אנחנו שומעים שיש שיחות ומשא ומתן להפסקת המלחמה או הפסקת אש לפחות. כולם מחכים שעה בשעה, אם תצא הודעה חיובית שיש הסכם, שיש בעתיד הקרוב הפסקת אש, שנוכל לנשום קצת מהמלחמה הזאת, מההרג. שתהיה הפסקה למלחמה. אולי נוכל לחפש עתיד יותר טוב. כי אני רוצה, אני והמשפחה שלי לחיות בשלום.

‏אלעד: חסות אחת וממש מייד חוזרים.

‏[חסות]

‏אלעד: אז שמענו את מוסא. הוא לא יופיע על שערי העיתונים בעולם, הוא לא יהפוך לפנים או לגוף של המשבר ההומניטרי ברצועה. הוא בעל עסק, הוא חסך כסף, הוא כן מצליח לקנות מצרכים, והוא מעיד שאוכל יותר טוב מהאחרים בסביבתו. ועדיין, מוסא איבד 20 קילו. הוא מתאר מחסור, הוא מתאר רעב. זו המציאות שהובילה את ישראל לשנות מדיניות, לעשות את מה שאמרה שלא תעשה. להכניס לרצועה סיוע הומניטרי בלי שיש מנגנון מוסדר, בלי שיש פיקוח בשטח, להפך, בהצנחה מהאוויר.

‏[הקלטה] ראש הממשלה בנימין נתניהו: "בכל נתיב שנבחר, בכל נתיב, נצטרך להמשיך לאפשר כניסה של אספקה הומניטרית מינימלית. עשינו את זה עד עכשיו, אבל האו"ם מייצר תירוץ ושקר על מדינת ישראל. הוא אומר לא נותנים לי להיכנס עם אספקה הומניטרית. נותנים, יש צירים מאובטחים, כל הזמן היו, אבל היום זה רשמי, לא יהיו יותר תירוצים."

‏אלעד: אז זהו, נתניהו מדבר כאן, וזה מאתמול, על סוף עידן התירוצים. וגם עניין הסיוע ההומניטרי המינימלי שישראל, לדבריו, חייבת להכניס, גם על זה אפשר להסתכל כתירוץ. תירוץ שהוא, אגב, לא חדש. בדיוק את הדבר הזה נתניהו אמר כשהסביר בחודש מאי למה הוא מחדש את הסיוע ההומניטרי ולמה הוא מייסד את אותו מנגנון שפעל בעצם עד עכשיו.

‏[הקלטה] ראש הממשלה בנימין נתניהו: "מתחילת המלחמה, אמרנו שכדי להשלים את הניצחון, אסור לנו להגיע למצב של רעב. גם מבחינה עניינית, גם מבחינה מדינית. פשוט לא יתמכו בנו, לא נוכל להשלים את משימת הניצחון. ולכן החלטנו לתת סיוע מינימלי תוך כדי המלחמה, וכמובן שהתקדמנו בצורה הזאת וגילינו כמובן שהחמאס בוזז חלק מהסיוע הזה. ולכן עצרנו את הסיוע ההומניטרי. ויחד עם ידידינו האמריקנים, החלטנו לעשות שיטה אחרת. השיטה…"

‏אלעד: אז כששומעים את שני הקטעים, אפשר להסיק מסקנה, שהסיוע שנתניהו אמר שהוא מינימלי בחודש מאי, התברר בחודש יולי כפחות מהמינימום. לפי הנתונים של מתאם פעולות הממשלה בשטחים בחודש ינואר, נכנסו לרצועה 400,000 טונות של סיוע. במאי עד יולי, בכל חודש בין 20 ועד 37,000 טונות של סיוע בשיא. זו בדיוק הטענה שנשמעת נגד ישראל בעולם, שאנחנו לא מדברים על משבר הומניטרי, על רעב, אלא על הרעבה. טענה שישראל, באמצעות דובר צה"ל במקרה הזה, מכחישה בתוקף.

‏[הקלטה] דובר צה"ל אפי דפרין: "על פי המדדים שמצויים בידינו, אין הרעבה ברצועת עזה. זה קמפיין שקרי שמנוהל על ידי חמאס. לצערי, כלי תקשורת בישראל ובעולם מהדהדים את הקמפיין השקרי הזה. זה לא נכון."

‏אלעד: אז מה בעצם קורה פה? אם בחודש מאי אמרנו שיכנס סיוע מינימלי לרצועה, ועכשיו אנחנו מגדילים משמעותית את הכמות ושוב אומרים שזה סיוע מינימלי, איך אפשר להסביר? איך ישראל מסבירה במשך חודשים שחמאס משתלט על הסיוע, ושזה עורק החיים הראשי של הארגון? והיום ישראל מצניחה בעצמה חבילות מהאוויר שכל אחד יכול לקחת, במיוחד אם הוא חמוש.

‏אז פרשננו אלמוג בוקר נכנס בהזמנתנו לאולפן כדי להסביר לנו את מה שהוא בינתיים מצליח להבין.

‏אלמוג: כן, יש פה שינוי. יש שינוי גם בכמות ובעיקר באופן שבו נכנס הסיוע ההומניטרי. כי עד עכשיו, בישראל התעקשו מאוד שהסיוע לא יכנס באמצעות משאיות של ארגונים בינלאומיים, לפחות לא ברובו. כי רצו שהאוכל יכנס ישירות לתושבים עם אותם מתחמים אמריקנים. ועכשיו אתה רואה גם הפוגה הומניטרית של 10 שעות ביום, דבר שלא היה מאז הפסקות האש, אתה רואה הצנחה של סיוע הומניטרי, אגב, בפעם הראשונה גם על ידי ישראל, דבר שלא היה עד היום במלחמה, וגם על ידי מדינות נוספות הערב הזה. ואתה רואה גם, ממש יצירת תנאים, כדי לאפשר לאו"ם, שלא רצה להכניס סיוע הומניטרי עד עכשיו, למרות שהיו לו 950 משאיות שהמתינו בכרם שלום, להכניס את הסיוע הזה גם דרכו. וזה אומר לגמרי שינוי מדיניות.

‏אלעד: יש כאן שינוי מדיניות? כן, ברור. כשהפסקת האש קרסה, ישראל עצרה לחלוטין את כניסת הסיוע ההומניטרי לרצועה. ואז, בחמשת החודשים שחלפו מאז, ישראל הקימה מנגנון חדש. היא השתמשה בחברות אמריקניות. נפתחו ארבעה מרכזי סיוע שהחליפו 400 מרכזים קודמים. הכל במטרה מוצהרת אחת.

‏אלמוג: ישראל באמת עשתה, ניסתה לפחות, לאורך השבועות האחרונים, להכניס כמה שיותר סיוע, אבל שהוא לא יגיע לידיים של חמאס. כי בסוף, כאשר אתה מכניס את הסיוע והוא מגיע לידיים של חמאס, אתה במו ידיך מאפשר לחמאס לחזור לעמוד על הרגליים. אני מזכיר לך את המספרים. חמאס הכניס לכיסו סדר גודל של מיליארד דולר בימים שהיו עוברים 600, 650 משאיות ביום, מהכסף של הסיוע ההומניטרי. ואם אתה רוצה להביא למצב שחמאס הוא לא גוף ששולט ברצועה, אתה לא יכול לתת לו כסף, זה כמו להכניס כסף מזומן, זה כמו כסף קטארי לצורך העניין. ולכן ניסו ללכת פה בין הטיפות. מצד אחד, להכניס סיוע דרך המתחמים, דרך משאיות שאתה מצליח לעקוב אחריהם, עד כמה שאפשר, ומצד שני, שהם לא יגיעו לחמאס. וזה בסופו של דבר מה שהוביל לנקודה שבה, כשכבר נכנס סיוע לרצועת עזה, אז חמאס הצליח לבלום את זה.

‏אלעד: עכשיו, מה שקרה לטענת גורמים בישראל לפחות, זה שחמאס ידע לנצל את המצב, להעצים את המצוקה ולהרחיב את המשבר ההומניטרי שנוצר מהצעדים של ישראל אולי, הרבה יותר. יש גורמים ישראלים שטוענים שכל מה שראינו בחודשים האחרונים, ובמיוחד בשבועות האחרונים, זו בכלל לא הרעבה ישראלית, אלא אם כבר, הרעבה שגרם לה חמאס.

‏אלמוג: תראה, בישראל אומרים בצורה מפורשת, אגב, גם גורמים בתוך צה"ל, שכביכול לא גורמים פוליטיים, אוקיי? מי שמנהלים את הסיפור של הסיוע ההומניטרי במתאם פעולות הממשלה בשטחים, מבחינתם אין רעב ברצועת עזה. עכשיו, אני חושב שלהגיד "אין רעב ברצועת עזה", זה ללכת רחוק מדי, כי יש אזורים שיש בהם רעב, זאת האמת. חמאס למעשה עבד פה בשני שלבים. הוא קודם כל יצר את הרעב ברצועת עזה. לא יודע עד כמה אנשים יודעים, אבל חמאס לא רק בזז משאיות, הוא גם עשה הכל כדי למנוע מהאוכלוסייה לקבל את הסיוע מאותם מתחמים הומניטריים. הוא מנע מהם גם על ידי איומים, גם על ידי רצח. ממש רצח וגם ירה רקטות למתחמים ההומניטריים. ואחרי שהוא מצליח ליצור את הרעב ברצועת עזה, הוא הלך לכלי המשמעותי מאוד, שישראל לא למדו אותו גם אחרי השבעה באוקטובר, וזה הסיפור של ההסברה, וגרם לעולם להאמין לחלוטין שישראל מרעיבה את רצועת עזה. מבחינת העולם, ישראל לא מכניסה סיוע, נקודה.

‏אלעד: בניסיון להתמודד עם הביקורת הבינלאומית, בימים האחרונים דובר צה"ל לקח שורה של כתבים זרים למעבר הגבול והראה להם מאות משאיות או"ם מלאות בסיוע, שעומדות בלי תנועה, מוכנות, אבל נייחות. האו"ם הודיע מראש שהוא פשוט לא מוכן לשתף פעולה עם מנגנון חלוקת הסיוע החדש של ישראל. ועכשיו, עם שינוי המדיניות, וכשישראל גם סייעה לעניין מבחינה לוגיסטית, המשאיות, חלקן לפחות, התחילו לעשות את הדרך לתוך הרצועה.

‏אלמוג: נכון. גם האו"ם הסכים עם פתיחת צירים כאלה ואחרים, כן לקחת את המשאיות הסיוע ההומניטרי. אגב, בשיחה סגורה ושמעתי את תוכנה, האו"ם סירב לקבל אבטחה ישראלית, בטענה שהוא לא יכול לעבוד עם צד אחד של הקונפליקט. מה הוא ביקש? לעבוד עם המשטרה הכחולה. מי זה המשטרה הכחולה? חמאס. אז הוא לא מוכן לעבוד עם ישראל, לקבל את האבטחה ממנה, אבל כן מוכן לעבוד עם חמאס. ישראל הציעה, אוקיי, אז בוא נלך לחברת אבטחה. תשכרו חברת אבטחה, אנחנו גם נשלם אותה אם צריך. זה בניגוד לעקרונות שלהם. אבל בסודן, בסומליה ובאפגניסטן יש להם חברת אבטחה. ולכן ראית פה שהאו"ם, יכול מאוד להיות שזה כתוצאה מחשש, יכול להיות מסיבה אחרת, אבל האו"ם לא רצה לשתף פעולה עם ישראל לאורך השבועות האחרונים, בגלל הסיפור שחמאס לא היה מוכן לקבל את הסיפורים של המתחמים ההומניטריים. אחד הדברים שאמר אותו בכיר באו"ם בשיחה, הוא אמר, "גם אנחנו יכולנו לעשות טוב יותר".

‏אלעד: בשורה התחתונה, בטענות הישראליות, אולי בהחלט יש אחיזה. המשאיות של האו"ם, הן הרי היו יכולות לשנות את התמונה, להאכיל עזתים רעבים. ההתעקשות של האו"ם פגעה בהם. חמאס בהחלט ניצל את המצב, פגע באוכלוסייה בעזה. אבל כל הדיון הזה הפך לעקר, ברגע שבעולם התחילו תמונות של ילדים רעבים להופיע על שערי העיתונים, חלקם אגב עיתונים ימניים שמרנים. מנהיגים, גם במדינות ידידותיות, העבירו מסרים תקיפים. שגרירים ישראלים הזהירו בשיחות סגורות, "אנחנו מתקשים לעמוד בלחצים". אל מול התמונות, טיעונים של מי אחראי? מי אשם? מה עם האו"ם? מה עם המחסנים של חמאס? הכל הופך ללא רלוונטי. העיניים הופנו כלפי ישראל, וישראל היא שנתפסה כאחראית הבלעדית.

‏אלמוג: נכון. והבעיה הגדולה היא שאחרי שקרה מה שקרה במהלך הימים האחרונים, אין לך ברירה, למדינת ישראל לא הייתה ברירה, אלא לנסות להגיב ולענות לטענות שעלו. והדרך היחידה לעשות את זה הייתה באמצעות זה שאתה מכניס כמויות אדירות של סיוע. ולכן קיבלו את ההחלטות האלה שקיבלו ב-24 השעות האחרונות.

‏אלעד: עכשיו, צריך להבין לעומק מה בעצם קרה כאן. כי אמרנו שינוי מדיניות, אבל בעצם אולי זה יתברר כהרבה יותר. אולי הצעד הזה של ישראל יתברר כשינוי באופי הלחימה, באסטרטגיה של המלחמה ובמטרות שלה. במשך חודשים, ישראל הצהירה שהיא נוקטת בצעדים חסרי תקדים, כדי למנוע מחמאס להניח ידיים על הסיוע. המחיר היה משבר הומניטרי ברצועה. עכשיו, המשבר ההומניטרי הגיע לרמות כאלה שלישראל אין ברירה אלא ללכת בדרך ההפוכה. לתקן את המצב ההומניטרי גם במחיר של חיזוק חמאס.

‏אלמוג: כן, אבל אתה גם צריך להסתכל על עוד דבר אחד. ישראל מנהלת את המדיניות הזאת של, מצד אחד, כן להכניס סיוע, אבל לדאוג שהוא לא יגיע לחמאס, כשבמקביל מתנהל גם משא ומתן על עסקת חטופים. ומשא ומתן על עסקת חטופים, אחד ה… אולי המנופים המשמעותיים ביותר שיש בידיים של ישראל, זה הסיפור של הסיוע ההומניטרי. כי חמאס, אנחנו כולנו מבינים היום, אולי יותר מתמיד, כמה זה חשוב לו. ולכן, ישראל, אם היא הייתה הולכת לצעד הזה לפני שהיא נאלצה לעשות אותו עכשיו, זה היה מביא לכך שתוך כדי המשא ומתן, אחד המנופים המשמעותיים שהיו בידיים שלה, לפני שהמשא ומתן התפוצץ, היה הולך לאיבוד. ולכן באמת ניסו להלך פה, ככה אני לפחות רואה את זה, בין הטיפות. מצד אחד, להכניס סיוע הומניטרי, מצד שני, לדאוג שהוא לא יגיע לחמאס, ובמקביל, להפעיל לחץ כבד כדי להגיע לעסקה, שבמסגרתה הרי היו נכנסים בין 700 ל-900 משאיות בכל יום, אין, מזה אי אפשר היה לברוח. זה גם חלק מהמשא ומתן שהתנהל, והיו אמורים להגיע להסכם דרך המשא ומתן הזה. כל זה קורה כשיש לנו 50 חטופים שמוחזקים בעזה, 20 מתוכם לפחות עדיין בחיים, ולכן היה צריך לעשות הכל, כמו שאמרתי קודם לכן, מצד אחד כן להכניס סיוע לתושבים, כי אף אחד לא רוצה שתושבים ברצועת עזה ימותו ברעב או ימותו בכלל, ומצד שני, להשתמש בכל הכלים שיש לך כדי לא לגרום לחמאס לחזור להיות מה שהוא היה ערב השבעה באוקטובר.

‏אלעד: והשאלה הגדולה עכשיו היא, אם זה אירוע נקודתי או אירוע לטווח הארוך? אם השינוי במדיניות הזה הוא טקטי או אסטרטגי? אם האסטרטגיה שאמורה להחליש את חמאס דרך הסיוע ההומניטרי, היא כזו שבעצם אין ברירה אלא לזנוח, פשוט כי המחיר שלה יתברר ככזה שאי אפשר לקבל.

‏אלמוג: תראה, בוא נסתכל רגע על הנתונים של מה שנאמר. נאמר שה… נגיד ההפוגה ההומניטרית תימשך עד הודעה חדשה, כלומר, זה לא עניין של יום או יומיים. אני חושב שיעברו כמה ימים לפני שתתקבל החלטה אחרת. כשבמקביל, ואתה גם שומע קולות עכשיו מחמאס שאומר "אני מוכן לחזור למשא ומתן ואולי קצת להתפשר", יהיה לחץ מאוד מאוד גדול כדי לנצל את כל האירועים האלה ואולי להגיע לעסקה, שגם ככה איבדנו עכשיו מנוף לחץ מאוד מאוד משמעותי. להערכתי, זה לפחות כמה ימים טובים שנראה את הסיוע נכנס בצורה הזאת, לפני שישראל תחזור, אם בכלל, להכניס אותו בצורה הקודמת.

‏[מוזיקה]

‏אלעד: אלמוג בוקר, תודה.

‏אלמוג: תודה, תודה רבה.

‏אלעד: ותודה למוסא.

‏[מוזיקה]

‏וזה היה "אחד ביום" של N12. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה עדי חצרוני, שירה אראל, הילה פז ודניאל שחר, על הסאונד יובל ברוסילובסקי, יאיר בשן יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

‏אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם מחר.

‏[מוזיקה ממשיכה להתנגן עד שדועכת]

‏[חסות]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה