top of page

אחד ביום - משפחה במילואים

כשהמלחמה החלה אף אחד לא חשב שהשבועות יהפכו לחודשים, ורבים מהמשרתים מצאו את עצמם חוזרים לסבב אחרי סבב. אבל מלבדם, יש את מי שנשאר בעורף ומגויס לא פחות, מי שמשרת בחזית העורף - משפחות המילואימניקים. בשנה האחרונה אלפי בני ובנות זוג של משרתי המילואים מצאו את עצמם מתמודדים עם מציאות משפחתית, זוגית ואישית חדשה. הפעם אנחנו עם חן ארבל מרינברג, מנכ״לית פורום נשות המילואימניקים, על ההתמודדות ועל המציאות המורכבת שחיות כעת משפחות רבות בישראל.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 28/10/2024.

[פרסומת]

[מוזיקת פתיחה]

אלעד: היום יום שני, 28 באוקטובר, ואנחנו "אחד ביום", מבית N12.

אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו, סיפור אחד ביום, בכל יום.

כשביקשתי מחן לספר על חיי המשפחה שלה לפני שבעה באוקטובר הייתה לה הבעה של ערגה. חיוך קטן, עיניים מזוגגות, ומילה אחת שקפצה לה לראש, מילה אחת שתיארה את הכל.

חן: געגועים. אני אספר. אז אני הייתי אומרת משפחה ממוצעת. זוג מרעננה, בני 34, עם שני ילדים, שתי בנות קטנות. עובדים, משפחה, מטיילים, נוסעים מדי פעם. באמת, שגרה מבורכת. מתגעגעת להתעסק בדברים הקטנים של מי לא הלך לסופר ומי שכח את זה, ומי איחר לגן, ובאמת באמת ממוצע ביותר.

אלעד: געגועים. ברוך השם, כולם בחיים, כולם בריאים, אבל החיים השתנו. הגעגועים האלה, הערגה הזו, היא לתקופה שבה היה לחן תא משפחתי נורמלי, או לפחות שגרתי. תקופה שבה איתי, בעלה של חן, האבא של הילדות, היה עושה, אמנם, מילואים אבל לא ככה, לא כמו בשנה האחרונה.

חן: נכון, איתי יוצא סיירת גבעתי והוא מפקד צוות צלפים במילואים. ונכון, אנחנו עשר שנים, קצת יותר אפילו מאז השחרור במילואים, החוזה בינינו הוא חודש בשנה בערך, או חודש וחצי בשנה, וזה הקונספט שאני מכירה. שהוא רוצה וחשוב לו, ולנו כבית זה חשוב לתת את תרומתנו. וכן, אחת לשנה או פעמיים בשנה, בהתאם למשימות המבצעיות, אנחנו משנסות מותניים ומסתדרות וגאות בו. זהו, עד שישי באוקטובר, ככה זה היה נראה.

אלעד: בשבעה באוקטובר ההוא, בעשר בבוקר, הגיע הצו. ומאז, בשנה האחרונה, יצא שאיתי היה במצטבר שישה חודשים מחוץ לבית, במילואים. חן מצאה את עצמה מתמודדת עם מציאות משפחתית חדשה, עם מציאות זוגית ואישית חדשה. ובדיוק בתוך כל האתגרים ובתוך כל הקושי, חן גם הבינה שהיא ממש לא לבד. ואני אתן לכם כאן נתון. נתון אחד, בהמשך נביא עוד. אבל בשנה האחרונה, 19% מנשים של מילואימניקים משרתים, חשבו לפגוע בעצמן. אז הפעם אנחנו עם חן ארבל מרינברג, מנכ"לית "פורום נשות המילואימניקים", על המשרתות בחזית העורף, המשרתות השקופות: משפחות המילואימניקים.

[מוזיקה]

שלום, חן.

חן: שלום.

אלעד: תראי, אני רוצה לחזור איתך להתחלה, לשעות הראשונות ממש של שבעה באוקטובר. איתי ארז תיק, יצא למילואים. אף אחד מאיתנו לא חשב אז במונחים של זמן - כמה זה ייקח, לקראת מה אנחנו הולכים. אני מניח שגם את לא.

חן: נכון, אז כמו שאתה אומר, בהתחלה, באמת חרדה לאומית. כל מי שיכול, נותן יד, עוזר, מתגייס. ולא יודעים גם כמה זמן מדובר. מדברים על מלחמה, מדברים על כיבוש מחדש של העוטף. בסדר, אבל אנחנו לא יודעות ויודעים שאנחנו הולכים והולכות להיות באירוע כמה חודשים טובים-שנה, ועכשיו אנחנו מבינות שזה הולך להיות גם כמה שנים קדימה. מדובר כרגע על חמש שנות מילואים בעצימות כזו. אני ממש בנובמבר 23' לא הבנתי, אפילו, שזה האירוע, ואנחנו עושים מה שצריך. אנחנו יושבים בשקט בבית, מחזקים מהעורף, מקשיבים להנחיות פיקוד העורף. אנחנו בכלל לא במחשבה איך זה הולך להיראות לאורך זמן ומה זה אומר להיות בעורף - אמא עם ילדות, נשים עם ילדים קטנים, כמה חודשים טובים.

אלעד: עד ש… כלומר, עד שהתחלת לגלות מה זה אומר.

חן: [נאנחת] ממש ככה. בהתחלה מדובר בהתמודדות, נקרא לזה, יותר תפעולית-לוגיסטית. נכון? אם היינו זוג הורים, או כל משפחות המילואים, זוג הורים שמנהלים משק בית ומנהלים את החיים, אז פתאום יש התמודדות שהיא לוגיסטית. בדרך כלל אנחנו מחלקים בינינו את הימים, מי עושה ימים יותר ארוכים בעבודה. פתאום מבינים שאין אפשרות וצריך להיעזר. צריך להיעזר, למי שיש. לא לכל משפחות המילואים יש עזרה, אבל אני צריכה להיעזר. אני אורזת את התיקים, עוברת לגור אצל ההורים, והם… אין מסגרות בחלק מהזמן, והם מתחילים, ככה, להיות הורים ברבע משרה, כל זמן שאיתי בלחימה בעזה. אנחנו מתחילים כאן ממש תוכנית שבועית. כל שבוע, מי אוסף, מי מוציא, איך אני עושה שעות בעבודה. אני עבדתי בסטארט-אפ, משרה שדורשת מעורבות ויצירתיות ודחיפה ויוזמה, ואני לא יכולה לכבות את זה שלושה וארבעה חודשים. בסדר, חודש ראשון, כולם הבינו שזה קשה. אז צריך להתחיל להנדס את הלו"ז, זה הרובד התפעולי-לוגיסטי. ואחר כך מגיע הרובד הרגשי, כשהבת… 4 שלי שואלת אותי אם יכול להיות שאבא ימות בעזה. אני מבינה שאני לא יכולה לא להיות מוכנה לשאלות האלה ולשיח הזה, כי זה לא נקודתי. הוא היה במבצעים הקודמים שבועיים, שלושה, חודש, זה נגמר. האירוע ארוך. השאלות האלה יגיעו.

אלעד: מה ענית? מה, מה עונים?

חן: אז בהתחלה עניתי שהצבא מאוד חזק ושיש לאבא צוות טוב ושהם חזקים, אבל שהם חשופים לסכנות ואנחנו מקווים ושולחות הרבה כוחות. לאט-לאט אני מבינה שאני צריכה לשדר חוזק. היא לא יכולה לחיות בגיל ארבע עם המחשבה הזו [צוחקת קלות] כמו שאני חיה איתה. אז אנחנו הופכות את התמונה הזו ליותר ויותר ורודה ביחד, אבל זה בהחלט חץ בלב, כל פעם שהשאלות האלו מגיעות. וצריך לזכור שהם גם לא… הן לא שומעות ממנו. בעצם בלי טלפונים. אין וידאו, אין הודעות, אין הקלטות קוליות. היינו מנהלים יומן, היינו שולחות מכתבים, הוא שולח בחזרה משהו כתוב. חזרנו [צוחקת] לשנות ה-70 או מלחמות קודמות, וזו דרך התקשורת. ואני עוד יכולה לאט-לאט ללמוד לעכל את זה, אבל להן זה זר לגמרי. צריך לעטוף כל הזמן ולתווך ולהסביר איך כן הדברים יחזרו באיזשהו שלב להיות בסדר.

אלעד: על איזה תקופה אנחנו מדברים? כלומר, בשלב הזה את מתארת שהקושי הוא כבר לא רק לוגיסטי, אלא יותר מורכב מזה. כמה זמן איתי לא היה בבית בשלב הזה?

חן: שלושה חודשים, אפטרים בודדים. הוא היה ארבע פעמים או חמש פעמים בבית. כשאני אגיד אפטר, זה הדבר הכי גרוע שקרה לתא המשפחתי. הציפייה ממנו ללבוש חליפה… לפשוט את המדים ולהיות אבא ליום וחצי, זה כמעט בלתי אפשרי כשהוא פיזית רק רוצה לישון אחרי שהוא היה בדריכות מטורפת, פעילויות התקפיות. צריך להבין שיש פה שתי מציאויות מקבילות שקורות, האחת בחזית והשנייה בעורף. הן לא נפגשות, וכשהן נפגשות, זה פיצוץ, [צוחקת קלות] ממש ממש ככה. אין לו יכולת לתקשר כמו שהייתה לפני, הוא בכלל בשפה צבאית, ועד שהגוף יורד רגע מרגיעה, ואנחנו רק רוצות שהוא יחזור ושהוא יהיה ולהיכנס לשגרה שוב, ועד שיש איזשהי התחלה של חזרה לעבר, אז הוא חוזר. וזה מאוד מאוד קשה להתמודד עם היציאה שוב אחר-כך, עם הריק הזה.

אלעד: אז זהו, אנחנו עסקנו כאן בעבר, לא פעם, בצד של המילואימניקים. אנחנו שמענו מהם על הקושי, גם בחיים הכפולים האלה, של שדה קרב רגע אחד ואז משפחה ובית ברגע אחר, והכפילות הזו קורית בשנה האחרונה ברמות גבוהות כל כך של אינטנסיביות, ובעיקר בפרק זמן כל כך ממושך, שזה אפילו יותר קשה מבדרך כלל. אז מעניינת אותי הזווית שלך על זה. כלומר, איתי בא הביתה ליום אחד, לכמה שעות, לאפטר, ואת והילדות מסתכלות עליו ומצפות שמה? שהוא יהיה אבא ובעל כרגיל?

חן: כרגיל. פול-טיים, כמו שהוא היה לפני. דבר ראשון בתקופות של חוסר ודאות כאלו, אנחנו מנסות לייצר לעצמנו איזה ודאות שאפשר. הציפייה הראשונה היא שיתוף. איך היה? מה היה? מה קרה? הוא ממש לא בראש הזה. הוא ממש לא בשל בכלל לשתף. תעזוב, בטח שלא רגשית, אבל לא פיזית, גם בכלל מה היה. ונוצר איזשהו מתח כזה שאי אפשר… בני זוג שאנחנו 17 שנים ביחד, אני לא מכירה בכלל הורות וחיים לבד, פתאום הציפייה היא שהוא יחלוק מה היה ונוצר איזשהו מתח. ואנחנו חיים עם המתח הזה, יום וחצי בבית. שאני רוצה לשמוע, והוא בכלל לא בקשב וביכולת לספר. הילדות רוצות משחקים כרגיל ובדיחות וארוחות ערב, והוא רק רוצה לנוח ולישון. אני רק רוצה לפשוט מעצמי את הדאבל הורות הזו רגע ליום וחצי ושהוא ייקח ויעשה, אם זה מדיח, אם זה הסעות, אם זה כלים, אם זה להיות עם הילדות, אבל הוא רק רוצה לישון. זה פשוט לא נפגש. וזה קורה כל חודש, חודשיים. כל אפטר. וזה רק הולך ומחריף עם הזמן. בגלל שאין לנו זמן רגע לעצור, לנשום ולהתאושש מזה, כל פעם נראית בגדול יותר… יותר גרוע מהקודמת.

אלעד: אני אשאל שאלה אישית, למרות שכל השיחה הזו היא שיחה אישית, אבל בכל זאת. המצב הזה שאת מתארת, הוא הוביל גם למתחים בזוגיות ביניכם?

חן: אז כמובן נוצר דיון שבחיי לא חשבתי שאני אפגוש אותו. נוצר דיון של מלחמה מול משפחה. וזה מאוד קשוח, אנחנו מגיעים לשאלות על עצמנו, אחד על השני, על ההורות שלנו, שאנחנו באמת לא יודעים איך לענות על השאלות האלו.

אלעד: איך זה בא לידי ביטוי? כלומר, איתי הגיע לכמה שעות הביתה, ובזמן הזה, בחלקו לפחות, אתם רבים?

חן: ממש ככה. זה רבים, זה אני מבקשת שישאר, שיאריך את האפטר, שינסה לרווח, אולי צוות אחר יכול לקחת, אולי רגע נוכל… כאילו כל מיני שאלות אופרטיביות, של איך אפשר שנייה לנשום? כאילו בוא נייצר רגע מרחב נשימה. קראתי לזה באחת הפעמים - בוא נייצב שנייה את הספינה, כי היא טובעת. אני הולכת בבית חצי מהזמן בוכה. אין לי רגע שנייה להתמודד עם הריק הזה שנוצר לי בשביעי באוקטובר, בוא שנייה נעשה לזה pause. והוא בתחושת שליחות עליונה, הוא במשימת חייו. כל מה שהוא עושה לנגד עיניו זה להבטיח עתיד יותר טוב לילדות שלנו. כשהוא חי בעתיד, והוא צודק לגמרי, ואני חיה בהווה והילדות שלנו מתפרקות. יש לנו בת ארבע, בת שנה. בת הארבע עברה דברים מאוד מאוד מאתגרים. מעבר של גנים, מעבר של מטפלים, אנשים שמנסים לסייע, ואנחנו לאט לאט מייצרים איזשהי מעטפת שעוזרת לנו להתמודד עם זה, אבל אני מייצרת את המעטפת הזו. בעצם הוא נמצא במקום אחר והשיח הולך ומתרחק. אנחנו פשוט לא מדברים על אותו יקום. וזה קשה, זה קשה להיות במקום בזוגיות שהפרטנר הכי קרוב אליך, אתם פשוט לא מצליחים לתקשר.

אלעד: והבנות, איך הן קיבלו את אבא כשהיה חוזר הביתה?

חן: בהתחלה זה רצון רק להיות איתי. הן רגילות לישון איתי במיטה, ללכת איתי לשירותים, פחות רוצות לשבת לידו בספה, זה באסה. זה קשוח גם לו וגם לנו לראות את זה. זה באמת רגעים קטנים ביום שאתה… וואי, אתה מבין את ההשפעות של הדבר הזה. וזו באמת רק ההתחלה, ההתמודדות תגיע עוד קדימה. אבל קשר עין שהוא בעיקר איתי, וכל כזה בקשה לאישור, אמא אני יכולה לעשות את זה? זה מגיע רק אליי ולא אליו. וגם לו, הוא חוזר הביתה והוא רק רוצה רגע את החיבוק ואת המעטפת ופתאום יש איזשהו ריחוק כזה. זה מורכב להיות במצב הזה.

אלעד: תראי, יש הרבה נקודות מורכבות, אבל אני רוצה שתקחי אותי לנקודה מורכבת אחרת. את יודעת מה? אולי אפילו ה-נקודה ה-מורכבת. נגמר סבב המילואים הראשון, איתי חזר הביתה בידיעה שיהיה עוד סבב, שעוד צו יגיע. אבל בזמן הזה הוא בבית, וזה לא אפטר קצר, ומה? מנסים? המשפחה שלכם מנסה לחזור למה שהיה לפני?

חן: יש מה שנקרא ימי התאוששות שזה ימים שהצבא נותן להשלמת… אמיתי, הם ישנים רק שבועיים בערך, [צוחקת קלות] עד שחוזרים בכלל לתקשורת ולתפקוד. ואחר כך יש איזשהי ציפייה שבהדרגה, אבל ההדרגה הזו היא מאוד מאוד סובייקטיבית - לסביבה, לחברה, למקומות עבודה ולמשפחה. אבל יש ציפייה בהדרגה שהוא יחזור, אתה יודע, נחזור להיות משפחה. הכל יחזור לתפקד כמו שצריך. אז בוא נגיד שבועיים של התאוששות פיזית, ועוד שבוע של התאוששות תקשורתית, שרגע חוזרים לדבר ופתאום נפתחים ומשתפים, והבית קצת ככה מתחיל להתאזן. הוא חוזר לעבודה, מתחיל להיכנס שוב לעניינים, עברו שישה שבועות ומגיע הצו הבא. זאת אומרת, אנחנו אפילו לא מתחילים להרגיש את השגרה באמת והכל שוב קורס. זה האתגר בסבבים. ושוב, אני מייצגת פה 100 אלף משפחות, יש כאלו שאין להם את הסבבים האלה אפילו. הן רצוף, מהשביעי, מתמודדות עם הסיטואציה הזו.

אלעד: זהו, ומה קורה סביב הנקודה הזו בבית? כלומר, איך נראים הימים שבהם הוא קיבל את הצו החדש?

חן: אז קודם כל יש מתח מאוד גדול בכלל על לבשר על הצו, כן? הוא מחזיק את הדבר הזה יומיים-שלושה אצלו בבטן, מולי, מול מקום העבודה. פשוט לא יודע איך לספר לי שהגיע צו, כי הוא יודע שאני אקרוס. הוא יודע שרק עצם זה שהוא יגיד לי את זה אני אתפרק. אז תבין גם את המצב שהוא נמצא בו, עד שאנחנו מדברים על זה ואני… מנסים להבין, מה המשימה, איפה היא, כמה זמן? וזהו. ומהרגע זה, הכל הופך להיות מתוח. כולם על קוצים, כולם עצבניים, אי-אפשר כמעט להשלים משפט, תוסיף לתמונה אחים ואמא ועוד אנשים ששואלים: "מה, הוא חייב ללכת? הוא רוצה ללכת? הוא לא יכול לא ללכת"? כל מיני שאלות כאלה שלא עוזרות ולא מסייעות ולא מקלות. והוא רואה את המשימה. וכמו שאמרתי הם צוות צלפים, זה צוות שהוא טאלנט. כמעט כל יחידה רוצה את השירותים של הצוות הזה. והוא רואה את המשימה ואומר: "אני לא יכול לא ללכת. זה יציל חיים של אנשים, זה ימנע את הדבר הבא". והוא צודק. ואין לי מה להגיד ואיך להתנגד ואנחנו נפרדים בחיבוק. וזהו, מרגע שהוא יוצא, זה [נושמת עמוק] שוב, ללבוש איזו חליפה כזו, ולאסוף… לאסוף את עצמי ואת הילדות, ולהתחיל. להתחיל להתמודד מחדש על… בשגרה שהיא… שהיא בלעדיו.

אלעד: הסבב השני הזה, התקופה שבה הוא שוב יצא למילואים, היה יותר קל? כי לכאורה פתרת כבר את העניינים הלוגיסטיים בסבב הראשון, לכאורה יש כבר איזשהו "מערך" במרכאות שמותאם למציאות הזו. אז הסבב השני היה נראה יותר טוב מבחינתך?

חן: לא, אצלי הוא היה רק יותר גרוע. בסבב הראשון יש איזשהי תמונת בהירות שנוצרת. לאט לאט, מבינים, סבב, יציאות, איך זה הולך, תקשורת. ואני פשוט ידעתי שזה הולך להיות גרוע. אני בסבב הראשון היו לי התמוטטויות עצבים. לא חשבתי בחיי שאני אפגוש את הדבר הנוראי הזה. טופלתי בכדורים, פשוט כי לא הצלחתי… לא הצלחתי לישון. הייתי ערה ימים על גבי ימים וזה הדבר היחיד שעזר לי לישון. ובסבב השני כבר הגעתי עם כדורים [צוחקת קלות]. זאת אומרת, כבר ידעתי מראש מה אני צריכה לעזור, אם זה טיפול פסיכולוגי ואם זה לרתום את הגננות ואת המשפחה. והייתה לי איזשהי מעטפת. אבל המחשבות הן אותן מחשבות. מה אני מספרת לילדות? מה קורה אם קורה לו משהו? מתי הפעם הבאה שנתראה? זה להגיע קצת יותר מוכנה, אבל לאותה תחושה נוראית של חוסר ודאות.

אלעד: תסבירי, כי אם השאלות של הילדות הן אותן שאלות ואת כבר צברת ניסיון בהתמודדות, למה היה שוני בתחושה סביב הסבב השני לעומת הסבב הראשון במילואים?

חן: כי אני מתחילה לתהות בעצמי. אני אומרת לעצמי בפשטות, לא לחוג הזה נרשמתי, ואני מתקשה להביא את השכנועים, את ההסברים, את הדברים שבשביעי באוקטובר היה מאוד קל להגיד. למה אנחנו עושים את זה? הנה, אנחנו עושים את זה כי אנחנו במלחמת קיום, כי חדרו לנו לשטח המדינה, כי אנשים נרצחו במיטות שלהם.

[מוזיקת רקע]

ופתאום, כשמדברים על… עוד פעם, על שנים בעצימות הזו, שאנחנו מבינות שאנחנו מיעוט, כן, זה קשה למצוא שוב ושוב את הסיבות למחיר שאנחנו משלמים. אנחנו משלמים פה מחיר. זה לא משרת, זו משפחה במילואים, כל המשפחה בצו שמונה, כל המשפחה עוברת איזשהו שינוי ברגע שהוא יוצא ללחימה.

[מוזיקה מתגברת]

אלעד: חסות אחת וממש מיד חוזרים.

[חסות]

חן, אחרי חודשים שבעלך שירת במילואים באזורי לחימה, בקרבות, והשירות הזה טילטל, אמרת, את חיי המשפחה שלכם, את בעצמך עזבת את העבודה בהייטק גם כדי להיות יותר נוכחת בחיים של הילדות וגם כי באופן טבעי השגרה הזו, שבה עיקר המעמסה בבית עלייך, אם לא כל המעמסה בבית, זה פחות הסתדר עם קריירה. ותוך כדי שאת מתמודדת עם כל הדבר הזה, איך התחילה להתגבש אותה קהילה? איך נוצר "פורום נשות מילואימניקים"?

חן: התחיל איזשהו שיח בקבוצת וואטסאפ, עדי לנגר שבת כתבה פוסט בפייסבוק, פתחה קבוצת וואטסאפ, וסביב נובמבר אנחנו מתחילות רגע למפות. זאת אומרת להבין, אנחנו היחידות שמרגישות את זה? אין למי להתקשר. אתה כאילו, הבעל נמצא בחזית חודש ואין כתובת, אין לי… אני רוצה לשאול שאלה, למי אני פונה? אנחנו מבינות שאנחנו לא היחידות בסיטואציה הזו, ובעצם מקבוצה של 12 נשים, אמהות, שאנחנו בעצם המקימות של הפורום, הפכנו באותו ערב להיות קבוצה של 900. עכשיו, 900 נשים [צוחקת קלות] מתוסכלות וכועסות, אנחנו החלטנו שאנחנו הופכות את זה לכוח. זאת אומרת, אנחנו לא יוצאות לצעוק ולבכות על זה, אנחנו הופכות את זה לעשייה. יש… צריך ידיים עובדות. בכל מה שקשור למערך של משפחות המילואים, בצבא, במדינה, באזרחות, ואנחנו מתחילות לעשות.

אלעד: מעניין אותי, כי פתאום את התחלת לשמוע סיפורים של נשים כמוך, והן שמעו את הסיפור שלך, ובכלל, כל אחת מכן חוותה והרגישה שכל המציאות הזו מונחת לעצמה על הכתפיים, אבל הבנתן שיש עוד מאות, מאות רבות, שחוות כמותכן את אותם דברים. ואתן אספתן נתונים, נתונים שבעיניי הם פשוט בלתי נתפשים. מדברות שם 30% מנשות המילואימניקים על כך שהן חוו פגיעה במקום העבודה. 80% מהעצמאיות אומרות שנפגעו פגיעה כלכלית חמורה. כשליש מהנשים העידו שצרכו לראשונה, או באופן מוגבר, חומרים משני תודעה. אלו יכולים להיות כדורי הרגעה, אלכוהול, חומרים אחרים. ועוד בסקר הזה, 19% מהנשאלות, נשות מילואימניקים, אמרו שהן חשבו בשלב כזה או אחר על פגיעה עצמית בגלל המצב. אלו סיפורים, אלו נשים שהגיעו אליכן וביקשו עזרה.

חן: נכון. אז באמת מגיעים אלינו המון מקרים, יש כמה דברים. קודם כל, יצא לי לעזור למשפחה… לאישה, עם סלי מזון. פשוט הגיעה למצב שהיא עצמאית, בעלה עצמאי. נכון, נכנסת משכורת מהמילואים, אבל לא ביחס לרמת החיים, והיא לא מצליחה להגיע למצב שהיא מזמינה סופר בהיקפים שהיא רצתה. ואתה יודע, אתה תופס את הראש במצבים האלה ואתה אומר, [בתדהמה] בעלה בחזית, איך יכול להיות שהיא לא מצליחה להזמין סופר? אז ישר עשינו איזשהו חיבור מהיר לצבא ודרך הרווחה היא קיבלה את המענה. יש מקרים יותר קשים. יש מקרים שמישהי אומרת: "אני מרגישה שאני לא יכולה יותר, אני פונה אלייך כי אני רואה שאת אדמין בקבוצה. אני… הוא בבית באפטר, אני עם סכין באמבטיה, אני לא יודעת מה לעשות". זאת אומרת, אפילו אין לה משפחה או חברים שהיא יכולה לפנות אליהם כדי ל… אתה יודע, להבין איך היא מתמודדת עם זה. אז פה כמובן אני לא לוקחת את האחריות על עצמי, אני לא אשת מקצוע, אני ישר עושה את החיבורים למי שצריך, והיא בסדר, אבל אלו הרמות שהמורכבויות מגיעות אליהן. זאת אומרת, התסכול הוא כל כך קשה וצריך פה אנשים שידעו להחזיק את זה.

אלעד: ומה כל זה גרם לכן, לך, להבין על הצרכים שלכן כקבוצה, על היחס של המערכת אליכן כנשות מילואימניקים?

חן: אנחנו מבינות שיש ריק מאוד גדול. זאת אומרת, אחד, אין את המודעות בכלל לקונספט הזה שנקרא משפחה במילואים. מדברים על משרת המילואימניק, מילואימניקים של מדינת ישראל, אנחנו… אחוות המילואימניקים. לא מבינים בכלל שיש פה נשים וילדים שהם לא רק עורף, הם… כולנו מגויסים. אז דבר ראשון זה להסביר ולהפוך אותנו למשפחה שאינה שקופה. הדבר הבא זה בעצם תרגום של הכעסים או התסכולים האלו לצרכים. בסוף יש פה מישור כלכלי, מישור תעסוקתי, מישור רגשי, שצריך ליצור בהן איזשהי מעטפת. אז אנחנו ממש יושבות, 12 בלילה, מתחילות כמה שעות של כתיבת מסמך, עם סעיפים, מסמך מדיני, למשרד האוצר, למשרד הביטחון, בגדול לכל מי שירצה להקשיב, עם דרישות מאוד ספציפיות שמתייחסות לדברים פרקטיים: גיל שלוש - הילדים צריכים מעטפת כזו, גיל חמש, משפחות מרובות ילדים, משפחות מפונות. ממש פורטות את הכאב הזה לצרכים. ועם זה כבר אפשר לגשת למישהו שיקשיב.

אלעד: והקשיבו?

חן: הקשיבו. משרד האוצר נעתר לדבר הזה בצורה מדהימה, אני חושבת שהייתה שם עבודה מאוד מאוד יסודית. ממש עם פקידי האוצר, להכניס את הדברים האלו לתוכניות ובעקבות הדבר הזה יצאה בשורת תוכנית ה-9 מיליארד שהצליחה לתת לנו חמצן ראשוני.

[הקלטה] ראש הממשלה, בנימין נתניהו: "הממשלה תאשר היום תוכנית ענק בסך 9 מיליארד שקלים, למתן מענקים ותגמולים למשרתי המילואים שלנו. התוכנית כוללת מענקים, הנחות והטבות למילואימניקים וגם לבני המשפחות שלהם. זה לבנות ובני הזוג וגם לילדים, וגם למשרתי המילואים העצמאים, אני אומר את זה כי…"

חן: אנחנו הצלחנו רגע להחזיק בתים, להחזיק עסקים, להבין רגע שאוקיי, יש פה הקשבה למצב, וזה נתן המון רוח גבית. מאז עברה כמעט שנה, תשעה חודשים, אבל הקשיבו. משם זה נתן לנו רוח להמשיך ולעשות עד היום וזה לא נגמר.

אלעד: אז תני לי דוגמה, מדיניות כזו, שפורום נשות המילואימניקים נאבק כדי לשנות.

חן: משרד החינוך, הדוגמה הכי בולטת: אנחנו יצרנו איזשהו מתווה ראשוני בתחילת הלחימה, שאומר איך משרד החינוך, איך מערכות מתייחסות לילדים האלו, שנקראים "ילדי מילואים". איך יכול להיות שאמא, שבעלה בלחימה, היא לא ראתה אותו, לא שמעה ממנו כבר כמה שבועות, מביאה את הילדים, שלושה, ארבעה, שניים שיש לה, באיחור, איחור של כמה דקות לבית-הספר או לגן, ומקבלת נזיפה מהגננת או אומרת לה: "זה לא יכול להיות". הילד… היא לא ישנה בלילה בכלל, הילד גם ככה בחייו… נתלשו ממנו בצורה משמעותית, והוא צריך להרגיש שהוא לא בסדר או שהוא סוג ב' בסיטואציה הזו. אז זו דוגמה אחת שאני מכירה. אני כן אגיד שיש נשות ואנשי חינוך מקסימים שעושים דברים, אבל זה מגיע מלמטה. זאת אומרת, זה לא מגיע מלמעלה, כאיזשהו מתווה, כאיזשהי הנחייה מסודרת שהיא גורפת, שהיא אחידה. והאימהות האלו מרגישות, בנוסף לכל מה שהן מרגישות, כשל על האמהות שלהן. שהן לא מצליחות להחזיק, בנוסף לכל, את הבית-ספר או את הזמנים או את השיעורים. זה לא צריך להיות ככה, וגם שמה יש עבודה.

אלעד: אם היית צריכה לשים את האצבע, מה האתגרים הכי גדולים שאתן מתמודדות איתם? כי בסוף, אותה גננת שנוזפת באמא על איחור, זה כואב, אבל זה אירוע שהוא יחסית נקודתי, אני מניח לפחות. אז איפה הבעיה שלכן כקבוצה עם אלפי בנות זוג? איפה הבעיה של הקולקטיב?

חן: האתגרים הכי גדולים הם רִיווּחַ של הסבבים. זאת אומרת, אנחנו צריכים באיזשהו שלב, כשאנחנו מסתכלים כל-כך הרבה זמן קדימה, רווח בין סבב לסבב. זאת אומרת, אוויר לנשימה בין צווי הגיוס האלו. אני חושבת שזה מביא אותנו כבר למקום אחר שנקרא, או מה שאנחנו קוראות לו בפורום, הרחבת השורות. אנחנו נצטרך… אנחנו כל הזמן דוחפות לעוד אנשים איתנו במעגל הזה. וזה מה שאנחנו עושות מתחילת הלחימה מול אכ"א, ויש דברים שנעשו, אבל אנחנו לא רואים דברים משמעותיים בעתיד הקרוב.

אלעד: אבל יגידו לך, הרי, שאת צודקת אבל שיש פה סוגיה שהיא יותר גדולה מהסוגיה המשפחתית. אנחנו במלחמה מרובת חזיתות, כבר כמעט 13 חודשים. אין כוח אדם, אין חיילים.

חן: לגמרי. בוא, היינו 300 ימי מילואים, יש משפחות שעושים 365 [צוחקת קלות] ימי מילואים, בלי דברים קונקרטיים או צעדים קונקרטיים ופרקטיים. אתה יודע, אפשר להתחיל מאלף אנשים, אלפיים אנשים. זה כבר דברים שיקלו עלינו בעתיד הקרוב, שיצטרפו למערך הלחימה. בעצם לוחמים זה מה שחסר היום. ואנחנו צריכות לראות צעדים קונקרטיים כדי שנוכל לנשום. אני קוראת לזה נשימה, כי אין פה ספק לגבי ההתייצבות. בעלי רוצה וימשיך ללכת לכל מה שידרש, אבל אנחנו צריכים לנשום בין לבין, להתאושש. ואני חושבת שהצעדים האלו שאנחנו כל כך מצפות לשמוע ולראות שהם קורים היו צריכים כבר להיעשות. אתה צודק במורכבות, אין לפורום… אני כן אגיד, אנחנו לא ארגון פוליטי, אנחנו לגמרי א-מפלגתיות. כל מה שאנחנו עושות הוא צעדים שהם… יש בהם מן מעורבות פוליטית, כי אנחנו… צעדים פוליטיים, סליחה, כי אנחנו בסוף מדברות עם חברי הכנסת ומגבשות פה איזה שהם צעדים מדיניים. אבל אנחנו עוד לא ראינו או עוד לא שמענו על משהו קונקרטי שיכול להקל עלינו בקרוב. ושוב, צריך לזכור שהדיון הזה הוא לא רק על חרדים. זאת אומרת, יש… אוכלוסיית המדינה רחבה, וגברים ונשים, כל קשת הגילאים יכולים וצריכים לבוא ולעשות. אני תמיד מזכירה שיש נכי צה"ל, בני 50 ו-60 שלוחמים היום בעזה. אז אם הם יכולים ורוצים, יכולים עוד רבים כמוהם.

אלעד: ועם הפעילות הזו שלכם ביום העצמאות האחרון סגרתן סוג של מעגל, אחד לפחות. כי אם יצאתן לדרך מתוך הבנה ומתוך חוויה שאין הכרה במשפחות מילואימניקים ובנשות מילואימניקים, אז ההכרה הזו כן הגיעה ונבחרתן להשיא משואה.

[הקלטה] טקס יום העצמאות:

קריינית: "תעלה המשואה."

חן: "אני, חן, בת עליזה ואריה ארבל, אשתו של סרן במילואים איתי, מפקד לוחם שנלחם גם ברגעים אלה, משיאה משואה זו לכבוד משפחות המילואימניקים שנלחמות יחד לחזק את העורף ולתת גב לאלו שבחזית."

אלעד: אז אני לא יודע אם פרקטית זה עזר במשהו אבל לפחות אפשר לומר שמימד ההכרה, המימד הסמלי, כן נפתר. ואנחנו עכשיו נמצאים במצב שבו יש בצה"ל משרתי מילואים, שנמצאים כבר בסבב רביעי של שירות קרבי, מילואימניקים שנלחמו בעזה חודשים ועברו עכשיו להילחם בשטח לבנון. אצלך בבית, במשפחה, למדתם לחיות כבר עם המציאות הזו?

חן: למדנו. יש לי… אני קוראת לזה מערך, אבל יש לי את כל מי שאני צריכה להפעיל, שאני מפעילה כשצו מגיע. יש מתנדבים מדהימים. יש לי מישהי שבעלה לחם במלחמת השחרור והיא זוכרת כמה היה קשה לה עם הילדים והיא מגיעה אליי בבוקר להכין קופסאות אוכל. זה מה שהיא עושה. היא באה אליי רבע שעה בבוקר, והיא מורידה ממני תיק. לא יכולה להסביר לכם כמה זה מחמם את הלב ובו-זמנית כמובן עוזר. אז יש לי מערכת שאני כבר מתורגלת בהפעלה שלה, אבל החששות אם… מה יקרה אם? אי אפשר להתמודד איתם. זה לא משהו שיש לו תיק, תרגיל או דרך פעולה שעוזרת להתמודד. בסוף אני צריכה כל יום לנהל אותן, ויש דברים שכן ויש דברים שלא.

אלעד: אז יש לי שאלה קשה. את רואה מצב שבו יגיע צו לאיתי ותציבי לו אולטימטום? תגידי לו "לא"?

חן: באמת, זה כל כך מורכב ש… אין תשובה. זה קשה מאוד לענות על השאלה הזו. השיח הוא מורכב, וכמו שתיארתי אותו עד עכשיו אני לא אמנע ממנו ללכת, אבל אנחנו כן מדברים על… על ייצוב הבית. זאת אומרת, תקופה שרגע תאפשר לדחות את ההתייצבות קצת. המחירים, אני אומרת עוד פעם, שאנחנו משלמים בצורה כזו-כזו ארוכה, זה קשה להחזיק אותם לאורך זמן, וכן, מגיע השלב שיש נקודות שבירה. חשוב לציין שיש חטיבות, יחידות, שבהן המערכת רגישה, המערכת יודעת להגיד, אוקיי, אנחנו יודעים לעשות פה איזשהו סוויץ', איזשהי החלפה, ויש מקומות שלא. ובמקומות שזה לא מתאפשר, זה קול שמגיע מהבית, אנחנו שומעות אותו לא מעט, והוא הולך ונהיה יותר ויותר חזק ויותר ויותר צועק, וכדי לעדן אותו, כדי לאפשר את הנשימה הזו, כאן צריך לייצר את המרווחים האלו. זאת אומרת, אני באמת מאמינה שככל שנעשה… אני לא אגיד נעשה פחות, אבל ככל שהדברים האלו יתרווחו, זה יאפשר לנו כן לייצב, ולהגיע טעונים לסבב הבא. להגיע עם הכוחות של… היינו רוצים לדעת שהלוחמים שלנו בחזית נמצאים איתם.

[מוזיקת רקע]

אלעד: חן ארבל מרינברג, תודה. ושיחד עם אלפי משפחות המילואימניקים תחזרו כולכם כבר להיות פשוט משפחות כמו פעם.

חן: תודה, תודה, תודה.

אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה דניאל שחר, עדי חצרוני ושירה הראל. על הסאונד יובל ברוסילובסקי, יאיר בשן יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם מחר.

[מוזיקה]

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

38 views0 comments

Comments


bottom of page