הצנזורה הצבאית היא הגוף המוסמך בחוק לקבוע מה מותר לפרסום, ואיזה מידע עלול לפגוע בביטחון המדינה אם ייחשף. אלא שהסמכות המוחלטת שלה עלולה להזמין ניצול לרעה, ומעלה שאלות על הדרך הנכונה לשמור על ביטחון המידע, אבל גם על הדמוקרטיה.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 29/01/2024.
[חסות]
אלעד: היום יום שני, 29 בינואר, ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום - בכל יום.
אם יצא לכם לאחרונה לצפות בשידורי חדשות, בכל שידור של חדשות, סביר להניח שנתקלתם במשפט "משודר באישור הצנזורה". לכאורה, זה מידע שיכול להישמע לא רלוונטי, כאילו, מה זה בכלל אומר? למה לי כצופה זה אמור לעניין? אז יכולות להיות כמה סיבות, אבל המסר העיקרי במשפט הזה הוא שהגוף האחראי במדינת ישראל לסנן ולקבוע מה בטוח לומר ומה מסוכן לומר עבר על התוכן והכריע שאפשר לפרסם אותו. זה אומר שהפרסום הוא אחראי, בניגוד אולי לאחרים שיפרסמו דברים שמסכנים את ביטחון המדינה. זו אמירה שהפכה לסוג של תו תקן או תעודת כשרות. אבל במקביל, זו גם פרקטיקה בעייתית, פרקטיקה שעל פניו היא אפילו לא כל כך דמוקרטית כי הדבר הזה לא קורה רק בתקופת מלחמה. מילא, את זה אפשר כמובן להבין. זה קורה כל הזמן. הצנזורה הצבאית בישראל פעילה באופן קבוע. ומצד אחד, זה גוף חשוב שאמור להגן על סודות חשובים, אבל מהצד השני, מי הם בעצם האנשים שקובעים מהם סודות חשובים? מה עלול לפגוע בביטחון המדינה? מה מותר ומה אסור לעיתונאים לומר?
אז ביום ה-115 למלחמת אוקטובר 23' אנחנו עם ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר, מומחית למשפט, תקשורת וטכנולוגיה במכון הישראלי לדמוקרטיה. היא חיברה בשנת 2016 ספר על הצנזורה הצבאית וחוקרת את הגוף המעניין הזה, ואיתה נדבר על האנשים שאומרים לנו, ובעצם לכולם, מה מותר לומר ומה אסור. ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר, שלום.
ד"ר שוורץ אלטשולר: שלום אלעד.
אלעד: צנזורה צבאית על כלי תקשורת אזרחיים זה דבר שאנחנו שאלנו ממקומות אחרים או המצאה כחול-לבן?
ד"ר שוורץ אלטשולר: לא, הצנזורה הצבאית היא מורשת שקיבלנו מעידן המנדט הבריטי על ארץ ישראל, ולכן באמת החוק שמסמיך את הצנזורה הצבאית לפעול נקרא "תקנות ההגנה (שעת חירום), משנת 1945", עוד לפני שמדינת ישראל בכלל הוקמה. ובתקנות האלה לא חל מאז שום שינוי, והן הבסיס לפעילות של הצנזורה הצבאית היום. וכמו שאתה מבין, היא לא משקפת משטר דמוקרטי.
אלעד: והתקנות האלה שאוטוטו הן כבר בנות 80 שנה, מה הן אומרות? איזה סמכויות יש לצנזורה הצבאית?
ד"ר שוורץ אלטשולר: לצנזורה יש שני סוגים של סמכויות. הסמכות הראשונה היא הסמכות של הצנזורה לתבוע מכולם להגיש לעיונה המוקדם, לפני שהם מפרסמים כל דבר, להגיש לעיונה המוקדם את התכנים האלה. כל חומר שנועד להדפסה או להוצאה לאור בישראל, כלומר, גם פרסומים שאינם בנושאי ביטחון, למשל, דברים שקשורים לצבא, אבל גם דברים שקשורים לכל מפעלי מערכות הביטחון, קהילת המודיעין, האויב, אספקת נפט, הגירת יהודים מכל מיני מדינות ואפילו הלוואות שכל מיני גופים נתנו למדינת ישראל. זאת אומרת, מדובר באמת ברוחב מאוד-מאוד רחב של דברים שצריך להגיש לעיונה המוקדם של הצנזורה. עכשיו, כן צריך להגיד שלא מדובר רק על מישהו שרוצה לפרסם משהו בעיתון, זה יכול להיות לפרסם ברשת חברתית וזה יכול להיות לפרסם בספר, כן? מדובר באמת על סמכות נורא רחבה. וזאת הסמכות הראשונה. הסמכות השנייה של הצנזורה הוא לאסור על הפרסום של החומר הזה. הסמכות הזאת היא כבר הרבה יותר מצומצמת, כן? כאן בעצם הצנזור יכול לאסור בצו מה שלדעתו עשוי או עלול לפגוע בהגנתה של ישראל או בשלומו של הציבור או בסדר הציבורי.
אלעד: זהו, שהסמכות הראשונה לדרוש שיגישו בפניהם פרסומים עתידיים במגוון מאוד רחב של נושאים היא באמת מרחיקת לכת. אבל את אומרת שהסמכות לפסול פרסומים, השנייה, היא כבר מצומצמת יותר?
ד"ר שוורץ אלטשולר: לא רק שהיא מצומצמת, לאורך השנים בית המשפט העליון, בג"ץ, צמצם אותה עוד יותר. בפסק דין מפורסם שניתן ממש בינואר 1989 ועסק בכתבה שעיתון "העיר" רצה לפרסם על המוסד, ובכלל זהו, הייתה בו ביקורת על ראש המוסד ופרטים שיכלו לזהות את זהותו של ראש המוסד שהייתה אז אסורה לפרסום. הצנזורה ביקשה לפסול את זה, "העיר" הלכו לבג"ץ, ובג"ץ קובע שהצנזורה יכולה לפסול רק מה שבוודאות קרובה יש בו חשש ממשי לפגיעה בביטחון המדינה. זה נסגר בזה שעיתון "העיר" יכול היה לפרסם, בג"ץ הפך את החלטת הצנזורה. ופסק הדין הזה הוא פסק דין מאוד חשוב כי הוא מאוד השפיע על הדנ"א של הצנזורה.
אלעד: אוקיי, אז הצנזורה מתמקדת בפסילה של חומר שיש בו סכנה לפגיעה בביטחון המדינה. זו עדיין הגדרה מאוד רחבה, אפשר להכניס בתוכה המון נושאים והמון מידע. מה קורה למי שפועל בניגוד לתקנות הצנזורה?
ד"ר שוורץ אלטשולר: כאשר מישהו עובר על עבירת צנזורה, כלומר, או שהוא לא מגיש מידע לעיונו המוקדם של הצנזור או שהוא מפרסם למרות שהצנזור אמר לו לא לפרסם, הוא בעצם חשוף לסנקציה פלילית, כן? אפשר ללכת… הצנזורה יכולה ללכת אל הפרקליטות, היא יכולה לדרוש מהמשטרה להגיש כתב אישום, כמו שמקובל בכל עבירה פלילית. אבל מה שמעניין הוא שהצנזורה יכולה לעשות עוד משהו, היא יכולה לסגור את כלי התקשורת. פעם זה היה רק לסגור עיתונים ולהשבית את מכונות הדפוס, אבל היום מדובר באמת על סמכות לסגור אמצעי תקשורת, ופה הצנזורה לא צריכה הליך פלילי, היא לא צריכה כתב אישום, היא לא צריכה את הפרקליטות. בקיצור, יש לנו שתי סמכויות מאוד רחבות של הצנזורה, עם סנקציה מאוד מפחידה, גם על עיתונים וגם על עיתונאים.
אלעד: זה דבר די מדהים שבישראל יש עדיין גוף שפועל לפי תקנות בריטיות מלפני 80 שנה כמעט ויכול לדרוש לראות ואחר כך לפסול כמעט מה שבא לו, ואם לא אז פשוט לסגור כלי תקשורת. זה כוח עצום, בטח במדינה דמוקרטית. וכלי התקשורת הישראלים כבר שמונה עשורים, מה, פשוט מקבלים את זה?
ד"ר שוורץ אלטשולר: זאת שאלה מצוינת, כי הבן אדם שומע את מה שאמרתי עכשיו ואומר לעצמו איך יכול להיות שההסדר הדרקוני הזה עדיין תקף. אז הסיפור הוא שבעצם אמצעי התקשורת, בטח הגדולים בהם, הצליחו לעקוף את הסדר הצנזורה או ליצור בעצם מין הסדר עוקף תקנות ההגנה. ההסדר הזה נוסד לראשונה כבר ב-1949, ובפעם האחרונה שהוא תוקף הייתה ב-1996. להסכם הזה קוראים "הסכם ועדת העורכים", וההסכם הזה בעצם אומר את הדבר הבא: עיתון שעובר עבירת צנזורה כבר לא ייסגר ועיתונאי ששותף בעבירת צנזורה כבר לא יעמוד לדין ולא ייכנס לבית הסוהר, אלא בעצם יש פה איזושהי הסכמה - העיתונים מסכימים להכיר בסמכותה של הצנזורה, אבל רק בענייני ביטחון, ולא בענייני סדר ציבורי, ולא בעניינים יותר רחבים, ובתמורה לזה הצנזורה אומרת 'אני לא אגיש נגדכם כתבי אישום, ואני לא אסגור אתכם'. זאת אומרת שקורה כאן משהו מאוד מעניין, מצד אחד, יש לנו הסדר סופר דרקוני, מצד שני, התקשורת, כל השנים, מאז קום המדינה אומרת לעצמה 'אתם יודעים מה, עדיף לי את זה ומרוכך ועם איזה הסכם לא פורמלי, מאשר שיבטלו את הצנזורה ומי יודע מה יבוא במקום זה'. והדבר הזה בעיניי הוא פוגעני, כן? כאילו אנחנו לא נמצאים כאן בהסדר שהוא הסדר נכון או מיטבי בדמוקרטיה.
אלעד: זה מעניין, כי בעצם נוצרה כאן עסקה, סוג של טרייד-אוף, בין שני גופים שבסוף יש להם אינטרס מנוגד. התקשורת רוצה מטבעה לפרסם כמה שיותר, בזמן שהצנזורה רוצה מטבעה לצנזר כמה שיותר.
ד"ר שוורץ אלטשולר: יותר מזה גם, אני חושבת שהעובדה שתמיד ההסכם הזה היה יחד עם כלי התקשורת המרכזיים יצר מצב שבו הצנזורה הייתה חזקה על החלשים. היא הייתה חזקה על העיתונות בערבית, היא הייתה חזקה על העיתונות המקומית, היא הייתה חזקה… זה לא סתם, למשל, שאת העתירה ב-1989 הגיש עיתון "העיר" שהיה מקומון, כן? בעצם נוצר פה אי שוויון גדול באכיפה של הסדרי הצנזורה בגלל "הסדר ועדת העורכים". אבל צריך לומר שההסדר הזה בעצם איפשר את המשך קיומו של מוסד הצנזורה, כי בעצם התקשורת עצמה לא באה אל הציבור ואמרה, 'תקשיבו, חייבים לבטל את ההסדר הזה של הצנזורה, הוא הסדר פוגעני, הוא הסדר אנטי-דמוקרטי, בואו נחשוב על משהו חדש'.
אלעד: איך בכלל בנוי הגוף הזה, הגוף העוצמתי הזה, כבר כמו שהבנו, יש צנזור ראשי ומתחתיו איך זה עובד?
ד"ר שוורץ אלטשולר: אז הצנזור הוא באמת אדם שמתמנה על ידי שר הביטחון, בגלל התפקיד הצנזוריאלי שלו, וגם על ידי הרמטכ"ל, בגלל שהוא ראש יחידת הצנזורה של הצבא. יש לו כמה עשרות עובדים, חלקם חיילים וקצינים, חלקם אזרחים עובדי צה"ל. וממגדל גבוה בלב גוש דן, מקומה או שתיים שבהם יושבים ובעצם מקבלים את כל הפניות וההגשות המוקדמות של כלי התקשורת וגם עוקבים כל הזמן אחרי מה שקורה ומה שמתפרסם. לטובת ייעול תפקידה של הצנזורה לצנזור גם יש נציגים שיושבים בתוך מערכות העיתונים ומערכות שידורי הטלוויזיה - נאמר משהו, הם מרימים דגל ואומרים 'אל תגידו את זה שוב, אל תחזרו על זה במבזק החדשות'. מדובר למשל מאז תחילת 2023 על כמה עשרות אלפים של פרטי מידע שהצנזורה מטפלת בהם. בסך הכל רק אולי כדאי להגיד שאחוזי הפסילה של פרטי המידע האלה מאז פרוץ המלחמה לא שונים בהרבה מאחוזי הפסילה שהיו עוד לפני כן.
אלעד: אנחנו יודעים מה הקריטריונים לפסול פרסום, אנחנו יודעים מה מערך השיקולים פחות או יותר? כי בסוף זה נשמע לי שהצנזור אמור לדעת לכאורה הכל, את כל מה שקורה בכל הזירות, את הפרטים הכי סודיים, את כל השיקולים, את כל הסיכונים האסטרטגיים.
ד"ר שוורץ אלטשולר: אז הצנזור יושב היום בתוך אמ"ן, הוא יושב בתוך אגף המודיעין של צה"ל, ואכן הוא חשוף להרבה מאוד מידע והוא צריך לפנות אל רשויות הצבא ולשאול לגבי פרטי מידע שהוא לא בטוח לגביהם, אבל הוא לא חייב לקבל את ההערכה. וזה הדבר שכל כך מעניין לגבי התפקיד הזה, מפני שהוא צריך לשאול את עצמו כל הזמן, האם יש ודאות קרובה לפגיעה ממשית בביטחון המדינה, וההחלטה הזאת האם יש ודאות קרובה היא החלטה של הצנזור, הוא יכול לשמוע, הוא יכול להתייעץ, הוא יכול לקבל נזיפות, אבל הוא צריך להחליט בעצמו. וזה כבר אנחנו מכירים באמת מאז שנות ה-60. מי שהיה אז הפרקליט הצבאי הראשי היה מאיר שמגר, לימים נשיא בית המשפט העליון, והוא קבע שיש חשיבות מאוד גדולה בעצמאות של הצנזור, בלי לחץ של הרמטכ"ל, בלי לחץ של דובר צה"ל, בלי לחץ של שר הביטחון, בלי לחץ של ראש הממשלה או של נשיא המדינה ולא שלא היו לחצים כאלה. אחת הדרכים בעצם להבטיח את העצמאות הזאת היא לדאוג לזה שהתפקיד של הצנזור יהיה תפקיד אחרון בצבא כדי שהוא לא יחשוש אחר כך, למרות שזה לא תמיד עבד. למשל, קח את מי שהיום היא שרת התחבורה, מירי רגב, היא הייתה צנזורית צבאית ועברה אחר כך מתפקיד הצנזור לתפקיד דובר צה"ל, שזה באמת מעבר מאוד לא בטוח, בוא נאמר ככה, כן? מאוד… מאוד בעייתי, היינו מאוד רוצים לדעת שהצנזור שומר על עצמאותו, היינו רוצים לדעת שהצנזור לא חושב על התפקיד הבא שלו ולמי הוא צריך ללקק עכשיו או למי הוא צריך ללקק עכשיו בשביל התפקיד הבא שלו, כי בסופו של דבר, כמו שאמרנו, הוא מחזיק סמכויות מאוד דרקוניות שמה שמאפיין אותן הוא החשאיות שלהן.
אלעד: חסות אחת, וממש מיד חוזרים.
[חסות]
אלעד: אז דיברנו עד עכשיו על הקשר שבין הצנזורה הצבאית לתקשורת, הרי ברור שזה עיקר הקשר שמנהלים הצנזורים עם כלי תקשורת שמפרסמים מידע. אבל הרי מידע עובר לציבור לא רק דרך התקשורת. ככה לדוגמה, גם פוליטיקאים יכולים לחשוף מידע לפעמים, מידע רגיש, לפעמים מידע רגיש שאסור לפרסום.
[הקלטה] בנימין נתניהו: "כשראש הממשלה עושה דברים שבעיניי הם חשובים ונחוצים, בכלל כשהממשלה עושה דברים לביטחון ישראל, אני נותן את הגיבוי, וגם פה הייתי שותף, אני חייב להגיד, בעניין הזה מן הרגע הראשון, ונתתי גיבוי, אבל זה מוקדם מדי לדון בנושא הזה ויש זמן לתת את כל הברכות ובעיקר הייתי אומר…"
[הקלטה מתוך ראיון]
חיים יבין: "תן לי להבין, אתה בירכת אותו?"
בנימין נתניהו: "באופן אישי?"
חיים יבין: "על הפעולה הזאת?"
בנימין נתניהו: "באופן אישי?"
חיים יבין: "כן."
בנימין נתניהו: "כן."
אלעד: יו"ר האופוזיציה דאז בנימין נתניהו, למשל, ב-2007 בראיון לערוץ 1 חשף בשידור את מה שרשמית הותר לפרסום רק ב-2018 - שישראל תקפה מתקן גרעיני בסוריה. והוא לא לבד.
[הקלטה] זהבה גלאון: "והיום אנחנו שומעים שבמדינה שמתיימרת להיות דמוקרטיה מתוקנת גם עיתונאים משתפים פעולה עם השלטון, בלי הנחיית בג"ץ שאכן יש סכנה ודאית קרובה לפגיעה בביטחון המדינה, שעצירים עלומים מתאבדים ואף אחד לא יודע על קיומם. איך זה מסתדר עם דמוקרטיה מתוקנת עם שלטון חוק תקין? תודה רבה."
אלעד: פרשת האסיר X, היא נחשפה בכנסת ובכלל לא פעם ולא פעמיים, על דוכן המליאה נחשפו פרטים שאסורים על ידי הצנזורה בפרסום. אז תהילה, מה הם חושפים, הפוליטיקאים, את הפרטים האלה כי בניגוד לכלי תקשורת ועיתונאים שיכולים לעמוד לדין פלילי אז הפוליטיקאים לא יכולים, יש להם חסינות, זו הסיבה?
ד"ר שוורץ אלטשולר: אז דבר ראשון צריך להגיד את זה בצורה קצת יותר נחרצת מאשר השאלה שאתה שאלת. עבירות הצנזורה הכי משמעותיות שנעברו בעשורים האחרונים נעברו על ידי פוליטיקאים במודע, באיזשהו מובן, גם מה שטלי גוטליב עשתה בימים האחרונים עם פרסום שמו של עובד של השב"כ. אלה דברים שאסורים בפרסום ופוליטיקאים מנצלים את החסינות הפרלמנטרית שיש להם כדי לעבור עבירות צנזורה כשזה נוח להם מבחינה פוליטית. ואני חושבת שהבעיה הזאת היא יותר רחבה כי יש במדינת ישראל בעיה קשה של הדלפת סודות על ידי פוליטיקאים, למשל, הדלפה מדיוני קבינט ביטחון, כן? או מדיוני ועדות שעוסקות בביטחון. עכשיו, למה עושים את זה? עושים את זה הפוליטיקאים כי הם אומרים לעצמם, 'אוקיי אני אספר, אני אקבל את תשומת הלב התקשורתית, ואחר כך הצנזורה תדאג לצנזר את זה אם זה באמת פוגע בביטחון המדינה'. הסיפור השני הוא שפוליטיקאים מנסים להפעיל לחץ על הצנזורה כדי שהצנזורה לא תפרסם דברים שנוגעים אליהם.
אלעד: למשל?
ד"ר שוורץ אלטשולר: למשל, שהייתה ביקורת בסביבת ראש הממשלה על כך שהצנזורה פרסמה שנתניהו עזב את שלושת בתיו ועבר לגור בווילה של מיליארדר עם תחילת המלחמה. כל מיני דברים מהסוג הזה, שאולי סביבת ראש הממשלה חושבת שצריך לצנזר אותם, אבל ברגע שהצנזור מחליט שאין בהם ודאות קרובה לפגיעה בביטחון המדינה, זה יוצר תרעומת כלפיו. מצד אחר, יש גם טענות של פוליטיקאים שהצנזורה צריכה לאפשר דברים שהיא אוסרת לפרסום וככה, למשל שוב, היו טענות מסביבת ראש הממשלה שהצנזורה אוסרת לפרסם דברים שנוגעים למשל לראש אמ"ן, אהרון חליוה. וזה דבר שאנחנו צריכים גם עליו להסתכל היטב מפני שהצנזורה בסוף היא יחידה בתוך אמ"ן, מה קורה במקרה כל כך מסובך כמו של המלחמה שלנו, כשבעצם, יש דברים שעשויים להטיל ביקורת על אמ"ן עצמה, או על מי שעומדים בראשה, איך אנחנו מבטיחים את עצמאותה של הצנזורה? האם יש מנגנון שמאפשר באמת לברר שהצנזור הצבאי אכן עצמאי? השאלות האלה הן שאלות שכולן נובעות באמת מהאנומליה הדמוקרטית הזאת שקוראים לה צנזורה הצבאית.
אלעד: את אומרת, בצדק כמובן, שזו אנומליה דמוקרטית, אבל בסוף הרי גם דמוקרטיה צריכה להתגונן ואני יודע ששנינו מסכימים שלצד החשיבות הגדולה בפרסום מידע יש חשיבות לא פחות גדולה בשמירה על סודות, לפחות במקרים מסוימים.
ד"ר שוורץ אלטשולר: ההגנה על סודות ביטחוניים היא דבר הכרחי, זה דבר שהחיים תלויים בו, אבל הפתרון, שבדרך כלל נוצר בדמוקרטיות ליברליות, כדי לפתור את המתח הזה בין הצורך בצנזורה לבין החשש מניצול לרעה שלה הוא להרחיק את הממשלה כמה שאפשר מקבלת החלטות בענייני צנזורה. אז אני יכולה לומר ככה, יש מעט מאוד מדינות בעולם הדמוקרטי שמפעילות צנזורה על פרסומים מטעמי ביטחון בשגרה, לא בזמן מלחמה. עכשיו, תשימו לב, שאצלנו הצנזורה פועלת כל הזמן, כן? אין הבדל בעצם בין מלחמה לבין עת שגרה. זה הדבר הראשון. הדבר השני הוא שדרך המלך בעולם הדמוקרטי כדי לטפל בפרסומים שפוגעים בביטחון המדינה היא להטיל סנקציה מאוחרת. זאת אומרת, להעניש את מי שפרסם דברים שאסור היה לו לפרסם מתוך כוונה שזה ירתיע בפעם הבאה לפרסם באופן לא אחראי. אנחנו כן מכירים עוד מדינות שבהם בעצם מי שמחליט האם לפרסם משהו מטעמי ביטחון המדינה הוא בית משפט, זאת אומרת, הולכים לבית המשפט ומוציאים צו איסור פרסום באישור של שופט מחוזי ולא באישור של איש צבא כמו הצנזור, כמו שזה נמצא אצלנו. בקיצור, יש הרבה הסדרים, אבל ההסדר שלנו ללא ספק הכי קיצוני כי הוא חל בשגרה ובחירום, הכי קיצוני כי הוא כולל מרחב מאוד-מאוד גדול של תכנים, והוא הכי קיצוני כי הצנזור יושב ממש בתוך הצבא ולא אפילו ליד מערכת הביטחון או כחלק מהסדר וולונטרי.
אלעד: אבל, את יודעת, אנחנו מדברים כאן על הצנזורה הצבאית והכוח שיש לה והסמכות שיש לה לפסול, בסוף יש בכלל לכל הדבר הזה משמעות בעידן שבו קיימות רשתות חברתיות? כל אחד יכול לפרסם מה שהוא רוצה, מאיפה שהוא רוצה, להתחבא מאחורי מסך של אנונימיות, או שאפשר גם, את יודעת, פשוט להסתמך על פרסומים זרים ולצטט אותם, כמו שנעשה לא פעם. מה הרלוונטיות של צנזורה על כלי תקשורת ישראלים בעולם כזה, במקרים כאלה?
ד"ר שוורץ אלטשולר: זאת שאלה מאוד מטרידה, ולמשך איזה זמן חשבתי שהעולם הדיגיטלי יחסל את הצנזורה, בסדר? כי ברגע שאפשר לגשת אפילו לאתרים שנמצאים מחוץ לישראל או שכל אחד יכול לכתוב במדיה חברתית מה שהוא רוצה, בעצם לא יהיה שום מקום לצנזורה. אבל מסתבר שטעיתי, הצנזורה יותר חזקה ממה שאנחנו חושבים. למה? כי מי שיושב כאן בארץ, גם נציגים של אמצעי תקשורת זרים, הצנזורה חלה עליהם. אנחנו יודעים היום שיש דרכים ומי שרוצה מספיק יכול לחסום גם דברים מהדיגיטל - הוא יכול לחסום גישה לאתרים מתוך מדינת ישראל, הוא יכול לחסום אתרים אם הם נמצאים על שרתים בתוך מדינת ישראל, והוא יכול גם לפנות לבלוגרים, הוא יכול לפנות לאנשים שהם סמי-פרשנים צבאיים וכותבים דברים בטוויטר או בפייסבוק ולהגיד להם, אתם חייבים להגיש לי חומרים לעיון מוקדם. ומה שמסתבר בשנים האחרונות זה שהצנזורה הצבאית אכן עושה את זה, ובשנת 2016 היא הוסיפה את סוגי המדיה הדיגיטלית גם לרשימה של מי שחייבים להגיש חומרים לעיון המוקדם שלה. זאת אומרת, הצנזורה לגמרי לא רואה את עצמה כמי שלא יכולה לטפל במרחב הדיגיטלי. זה נכון שזה יותר מסובך, אבל מי שחושב שהיום אי אפשר - טועה.
אלעד: אז מעניינת אותי פה דעתך האישית בתור מי שחוקרת את הצנזורה הצבאית ומצד אחד מצביעה על הבעייתיות שבגוף הזה במדינה דמוקרטית, אבל מהצד השני את גם מבינה וגם תומכת ברציונל של הצורך לשמור על סודות כשזה נוגע לביטחון המדינה. אז מה הפתרון בעינייך, מה תהיה דרך טובה יותר מאשר הדרך הקיימת היום?
ד"ר שוורץ אלטשולר: ההצעה שלי ושל ד"ר גיא לוריא, בספר שלנו, מורכבת בעצם משלושה חלקים. הדבר הראשון בתוך המשולש הזה הוא שהצנזורה הצבאית תהפוך למוסד מייעץ, אולי בתוך הצבא, אולי מחוץ לצבא, אבל היא לא יכולה להיות המוסד עם הסמכויות הדרקוניות שיש לו היום. ואז עיתונאי שמתלבט יוכל ללכת ולשאול, לקבל פתק שזה בסדר או לא בסדר לפרסם דבר מסוים. במקביל צריך לחדד יותר את העולם של הוצאת צווי איסור פרסום מסיבות ביטחוניות. היום אי אפשר להוציא צווי איסור פרסום מסיבות ביטחוניות אלא רק מסיבות משטרתיות, למשל, כשיש חקירה מתנהלת או כל מיני דברים כאלה. ואז, אם התקשורת תחשוב שזה לא בסדר, היא תוכל לעתור או לערער על אותו צו איסור פרסום כמו שזה קיים לגבי כל המרחבים האחרים שאנחנו מנסים לשמור עליהם. והדבר השלישי שצריך לעשות הוא לסדר קצת את העבירות הפליליות שעוסקות בגילוי סודות. יש הרבה עבירות פליליות שאוסרות על גילוי סודות מעבירות שאוסרות על אנשי ציבור ועובדי ציבור לספר סודות שהם נחשפו אליהם ועד מה שנקרא ריגול חמור. עכשיו, העובדה שיהיו עבירות פליליות שמנוסחות באופן מחודד, שיודעות להבדיל בין מי שפרסם ראשון את המידע למי שאחר כך שיתף את המידע ברשת החברתית, כל הדבר הזה ייצור איזה מערכת שישראלים ידעו מה מותר ומה אסור, זה לא יהיה משהו כל כך רחב. ואמרתי כבר קודם, הדבר הכי חשוב זה שמערכת הביטחון תשמור על הסודות שלה. ראינו את זה ב-7 לאוקטובר. יודעים עלינו הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים. יש בעיות קשות של אבטחת מידע ואבטחת סייבר. אז מעבר לפוליטיקאים כדאי גם לשים לב באמת לאבטחת מידע בתוך מערכות הביטחון עצמם.
אלעד: ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר, תודה.
ד"ר שוורץ אלטשולר: תודה רבה אלעד.
אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12.
אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי".
העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה - שירה אראל, דני נודלמן ועדי חצרוני, על הסאונד יאיר בשן שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.
אני אלעד שמחיוף.
אנחנו נהיה כאן גם מחר.
[חסות]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments