אחד ביום - ההרס שאחרי המלחמה

ברגע שישראל תקפה לראשונה באיראן, דור — מ״מ חילוץ והצלה בגדוד מילואים של פיקוד העורף — הבין: הרגע שהתכונן אליו במשך שנים הגיע. זמן קצר לאחר מכן כבר פעל בכמה מזירות הנפילה הראשונות, נכנס ישירות אל תוך ההרס, חילץ לכודים ופינה פצועים. טל ואמיר, שגרו באחת הדירות שנפגעו, עברו בין החורבות של מה שפעם היה הבית שבו דמיינו שיתחתנו ויגדלו ילדים. לא רחוק משם, נינה וגינת שבו לזירה כדי לנסות להציל כמה מחפציהם. ברחוב עמד תור ארוך של תושבים – מחכים למענה, מנסים להבין: "מה עושים עכשיו?".

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 29/06/2025.

‏[חסות]

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: היום יום ראשון, 29 ביוני, ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום, בכל יום.

‏דור: אני ממש עכשיו נכנסתי הביתה, אחרי כמעט שבועיים של מילואים. וזהו. כיף לחזור.

‏אלעד: היה רגע אחד שבו חשבנו שאולי היה עדיף אם היינו מחכים קצת, כי בכל זאת, דור ממש הרגע נכנס הביתה אחרי 12 יום. רואים עליו, שומעים עליו שהוא פשוט מותש, עדיין מעכל את כל מה שעשה, אבל היה לנו מאוד חשוב לדבר איתו, ואני חושב שגם לדור היה חשוב לדבר איתנו.

‏דור: אני מאוד ראיתי את הבחירה בחיים, בחילוץ, משהו שהוא יכול להיות משמעותי, שזה גם להיות לוחם, וזה גם להיות מחלץ.

‏אלעד: דור הוא היום מ"מ חילוץ והצלה בגדוד מילואים של פיקוד העורף. והוא בחר במקור בתפקיד הזה, לא מעט בגלל הסיסמה שהייתה לפיקוד. סיסמה שהוא שמע ב-repeat מאז הטירונות: "מה המטרה? הצלת חיים". זו הסיסמה.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏הסיסמה הזאת דיברה אליו, האפשרות להציל חיים של אנשים באופן ישיר בידיים, זה דיבר אליו. אז דור הפך למפקד, יצא לקצונה, התאמן עם החיילים שלו כל הזמן, לתרחיש שבו הם יוזעקו לעשות בדיוק את הדבר הזה: לחלץ, להציל חיים של אנשים.

‏דור: עם כל התרגילים וההכנות שעשיתי גם בסדיר, וגם שעשינו כגדוד מילואים, אי אפשר להשוות לאתר הרס אמיתי. הצעקות, כמות הכוחות והאזרחים, הריחות, הדירות ההרוסות, הדם. כל הדברים האלו זה משהו שקשה לדמות. כן יש איזה שהוא פער פסיכולוגי בין אימון לאירוע אמת.

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: אז הפעם נדבר על ההרס העצום שנגרם בישראל כתוצאה מהטילים ששיגרה איראן. נדבר עם דור המחלץ, נדבר עם אנשים שאיבדו את הבתים שלהם, וגם עם הפרשנית הכלכלית שלנו, קרן מרציאנו, על איך מדינת ישראל מתכוונת להתמודד עם מיליארדי השקלים שהנזק הזה יעלה.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏[הקלטה] כתב חדשות: "אנחנו נמצאים כאן בזירה של הפגיעה של הטיל כנראה, שפגע. יש נזק לבניין, מספר פצועים שפונו במצב קל".

‏אלעד: כמה שעות אחרי שישראל ביצעה את התקיפה הראשונה באיראן במסגרת מבצע "עם כלביא", דור הבין שהתרחיש שהתכונן אליו כל כך הרבה זמן, הגיע.

‏דור: האירוע הראשון שקפצנו אליו היה בין שישי לשבת, קפצנו לאזור עזריאלי, ואנחנו מגיעים לנקודה, ואנחנו רואים כמות הרס עצומה, ומרוב שהכמות הרס הייתה עצומה, לא הצלחנו אפילו להבין בהתחלה איפה פגע הטיל, כי זה… היה נזק כל כך רחב, ואני חושב שבאותה נקודה, שם הבנתי שאנחנו באירוע אחר.

‏אלעד: וביום למחרת דור כבר הוזעק לזירה נוספת.

‏[הקלטה] כתב חדשות: [קולות רעש ברקע] "אזור מאוד צפוף, פגיעה מאוד משמעותית בבניין אחד מרכזי ועוד שורת בניינים סביבו. יש לנו פה מאות דירות שנפגעו בהיקף…".

‏אלעד: הפעם זו הייתה פגיעה ישירה של טיל בליסטי בשכונת מגורים בבת ים. בדיעבד אנחנו יודעים שתשעה בני אדם נהרגו, ועשרות רבות נפצעו שם. אבל כשדור הגיע למקום, כמה שעות אחרי הפגיעה, היו שעדיין הוגדרו נעדרים או זקוקים לחילוץ.

‏דור: ההרס הוא עצום, הוא עצום. אי אפשר להסביר את זה במילים. 22 בתים מיועדים להריסה. רק בתים שמיועדים להריסה. נכנסנו לשם, הבנו את סדר גודל האירוע, והתחלנו לעבוד. זה היה משמונה בבוקר של יום ראשון, עד שמונה בבוקר של יום שני, עם ארבע שעות הפסקה באמצע, כשאנחנו יודעים שיש לנו משימה. [מוזיקת רקע] אנחנו יודעים בדיוק מי הלכודים שנמצאים לנו באתר. אנחנו ידענו בדיוק מי אותם אנשים שאנחנו מחפשים, ועבדנו ממש ממש על אוטומט.

‏אלעד: צריך להבין את המורכבות של ניהול מבצע חילוץ כזה, בזירה כזו. אלו לא רק המחלצים שאמורים פיזית לחפור בהריסות ולהוציא את מי שנקבר תחתן. יש איתם מש"קי אוכלוסייה, הם אלו שאמורים לגבש את תמונת המודיעין - מי היה בבניין ברגע הפגיעה? איפה האנשים נמצאים? יחד איתם גם מהנדסים, מומחים, הם לוקחים את תוכניות הבניין ומנסים להבין באיזה אופן הוא קרס, איפה בעצם נמצא אותו חדר ספציפי בדירה ספציפית שמחפשים עכשיו בתוך הריסות. יש משטרה שם, יש מד"א, מכבי אש, יש אזרחים סקרנים, ויש בני משפחה חרדים שמתחננים לתשובות.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏דור: כשאתה מגיע לאתר ובן אדם תופס אותך מהחולצה והוא עם דמעות בעיניים ואומר לך: "אותו בן אדם שנמצא שם מתחת לאתר זה אבא שלי", זה משהו שהוא… אי אפשר להתכונן אליו מבחינה תרגילית.

‏אלעד: יש בזירה גם רופאים שאמורים לספק חוות דעת על מצבם של הלכודים, איך אפשר לסייע להם, אם יש תנועות שמותר או אסור להם לעשות. יש כל הזמן איום של טילים שאולי עוד יגיעו, יש מבנים לא יציבים, יש את אלמנט הזמן שדוחק, ויש את דור מפקד צוות החילוץ שאמור לתכלל את הכל, לבחור את הכלים, את הטכניקה, את המסלול, את האופן שבו אפשר יהיה להציל חיים.

‏דור: זה היה בסביבות… בין ראשון לשני. עבדנו, ידענו נקודתית בדיוק איפה הם אמורים להיות, ובערך גילינו באותו זמן. אני עבדתי והוצאתי ממש בידיים, אין משהו שמכין אותך לכזה אירוע.

‏אלעד: דור לצערנו לא חילץ רק לכודים חיים. מפגיעות הטילים האיראנים הוא נאלץ לחלץ מההריסות גם קורבנות.

‏דור: התחושה היא… זה די מעורבב רגשית. יש המון המון עצב, כי אתה יודע מצד אחד שאתה הולך להחזיר לו, לאותם אנשים שנמצאים מחוץ לגדרות שם, את היקר להם מכל, מצד שני אתה יודע בדיוק מה… מה המצב.

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: ימים שלמים דור והצוות עבדו על אותה זירה בבת ים, אחר כך עברו לזירת פגיעה אחרת, בחולון.

‏דור: כשאתה נכנס לכל דירה ודירה, כל דירה ודירה מספרת סיפור שונה. אתה נכנס לדירה אחת ואתה רואה עגלה של תינוק, ואתה נכנס לדירה אחרת ואתה רואה כיסא גלגלים, ואתה נכנס לדירה אחרת ואתה רואה שם על המקרר תמונה של בעל ואישה בחתונה שלהם, ואתה מבין שאתה נכנס למקום הכי פרטי של בן אדם, לתוך דירה. כל התקופה הזאת שהתאמנו, אף אחד לא מכין אותך לזה שאתה הולך באמת להיכנס לבית של בן אדם מאוד ספציפי.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏[הקלטה]

‏נינה: "מייקי…"

‏גנית: "מייקי, מותק שלי… מייקוש, אתה צוחק עלינו מייקוש?"

‏מייקי: "אני לא צוחק." [צוחקים]

‏גנית: "איפה הבית היא תדע, הבית היא תדע."

‏אלעד: הבתים האלה, הדירות האלה, שנפגעו, שנהרסו, שהפכו להריסות שבתוכן עברו צוותי חילוץ, כשמדברים עליהם, מדברים בין היתר גם על הבית של גנית מרמת אביב.

‏הילה פז שלנו פגשה אותה, יושבת על המדרכה עם החברה נינה, שתיהן חותכות ריבועים של נייר פצפצים, עוטפות אוסף משפחתי מרהיב של קערות מרק מצוירות. ברגע הזה שאתם שומעים כאן, הגיע חבר נוסף, מייקי, לעזור.

‏[הקלטה]

‏מייקי: "איפה הבית? איפה הבית?"

‏גנית: "בוא, תיכנס, תראה. בוא, אני אבוא איתך."

‏נינה: "אסור להיכנס, אסור להיכנס, חכה."

‏גנית: "אסור להיכנס, אבל אל תיכנס פנימה, זה הכל נופל. אוי, כפרה עליו, רגע."

‏מייקי: "יואו, כל זה נחת למטה." [נדהם]

‏גנית: "כן, אתה לא יודע מה הולך בחדרים, זה הזוי. תראה, הפסנתר שלי מילדות, אלוהים. וואי, זה כואב לי הלב. זה הפסנתר שניגנתי עליו."

‏מייקי: "אויש, אויש."

‏גנית: "זה פשוט למות, באמת. זה… אי אפשר לתאר מה שהולך פה והחצר בכלל. הכל קרס לתוך עצמו."

‏מייקי: "וואו, וואו."

‏גנית: "פשוט אין לי מילים."

‏מייקי: "זה בית של פעם. זה בית ש… ככה אני גדלתי. אני נולדתי פה, נשמה. זה בית ילדותי."

‏גנית: "יואו."

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: טיל איראני אחד הוביל לנזקים אדירים בשכונה שלמה. ובאמת, כמה מטרים מהמקום שהיה פעם הבית של גנית, מנייר הפצפצים וקערות המרק שלה ששרדו, נמצאת הדירה של טל ואמיר. גם הדירה שלהם נפגעה מאותו טיל.

‏[הקלטה]

‏טל: "היה פה את הפטיפון שלי, וידאו, ארונות עם תקליטים, היה את הפסנתר, מרפסת סגורה כזאת, את יושבת… ו… שפונה לגינה פה מול ה"משען". הסטודיו שלנו שלימדנו בו, שעשינו בו קונצרטים לתלמידים שלנו."

‏אמיר: "אני חושב שבשבילנו בתור זוג זה היה המקום הראשון שהוא ממש…"

‏טל: "היה הבית, זה היה הבית הראשון שלנו. היינו יכולים להתחתן פה, להביא פה את הילדים הראשונים שלנו, והפנטזיה הזאת לא יצאה לפועל…"

‏אלעד: כשהילה הסתובבה שם בשכונה הרמת אביבית, שאם תשאלו, כל מתווך נדל"ן הוא יגיד לכם עליה ישר, שהיא מה שמתווכים מכנים: "שכונה שקטה". אז ברגעים האלה, השכונה ממש לא הייתה שקטה.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏[קולות אנשים מדברים, נמשך גם ברקע]

‏אלעד: ברחוב הוצבה שורה של כמה שולחנות לבנים מתקפלים, והאנשים שהבית שלהם נפגע עמדו בתור ארוך, קיוו לקבל תשובה לשאלה אחת: "מה בעצם עושים עכשיו?" שאלה שהופנתה למי שישבו שם, מעבר לשולחן - נציגי עיריית תל אביב, נציגי מס רכוש ופיקוד העורף.

‏[הקלטה, אנשים מדברים ברקע]

‏דניאל: "כן."

‏נציגה: "איך קוראים לך?"

‏דניאל: "לי קוראים דניאל."

‏נציגה: "ומה אתה עושה כרגע?"

‏דניאל: "עכשיו? לקחתי ניילון כדי לאטום את הבית, אז עכשיו נלך לאטום את החלונות כדי שלא יהיה עוד נזק מרוח או נזק נוסף. זה קשה, זה קשה מאוד, זה קשה מאוד. גם גדלתי בשכונה, אני מכיר פה, מכיר פה את האבנים."

‏שכנה: "זה קשה, זה קשה, זה בית, זה בית זיכרונות, זה לא רק חומר, זה ממש לא רק חומר. אני באה כל פעם עם מזוודה, מחר אני אבוא עם ארגזים, ולאט לאט אוספים, מנקים, מה שאפשר."

‏נציגה: "מה לקחת היום במזוודה?"

‏שכנה: "בגדים, אפילו מגזינים שתהיה קצת תחושה של בית, את הפריזבי, קצת קוסמטיקה, להרגיש קצת את יודעת, ומגבונים לחים." [צוחקת]

‏אלעד: [קולות רעש ברקע] הרעש המשיך ללוות את השכונה. רעש הבלבול והמולת האנשים התחלף כמה רחובות משם, ברעש של מה שאולי יכול להישמע כמו אתר בנייה, אבל בעצם היה אתר הריסה. ויש משהו קצת מבלבל במראות, בקולות האלה, כי הנזק אדיר. בתים של אנשים, חיים שלמים של אנשים נהרסו ונקברו תחת ההריסות.

‏אבל כאן, בשכונה הזו, ברמת אביב, בניגוד למקומות אחרים, התושבים האלה שאתם שומעים, שרדו, ולצד הנזק החומרי, הסנטימנטלי, הם לפחות מתנחמים בעובדה שפיזית הם בסדר. הם עוד כאן.

‏[הקלטה, קולות רעש ואנשים מדברים ברקע]

‏דובר א': "מה נעשה עכשיו? עשינו רילוקיישן לאבן יהודה לבית של ההורים. אנחנו גרים שם, שמונה מבוגרים וששה ילדים בבית. עבור הילדים זה טוב. הם עם בני דודים שם, ונחמד להם, אז כרגע אנחנו מסתכלים על זה."

‏דוברת א': "אין לי שום ודאות. אני הבנתי שבמלון אנחנו נשהה שבועיים. הבית זה עניין של לפחות כמה חודשים, אז אני ממש לא יודעת מה יהיה."

‏[מוזיקת רקע]

‏דובר א': "הלוואי שזה יהיה היום הכי קשה שלנו בחיים."

‏דוברת א': "כן, זהו. כאילו, יצאנו בחיים."

‏דוברת ב': "תראה, זה כואב. זה, אתה יודע, זה שוקינג. וזה אבל. תשמע, אני אשכרה מרגישה כמו באבל. אבל אני גם יודעת, אתה יודע, אני גם יודעת בתוך תוכי שאני לא יודעת איך ולא יודעת מתי, אני אגלה את המתנה מאחורי זה."

‏אלעד: חסות אחת וממש מייד חוזרים.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏[חסות]

‏אלעד: קרן מרציאנו, שלום.

‏קרן: שלום, אלעד.

‏אלעד: תראי, אנחנו שמענו מה קרה ברמת השכונה, ברמת הבניין, על הרס עצום שנגרם כתוצאה מטילים איראנים. קחי אותי לתמונה הגדולה יותר. כשאומדים את היקף הנזק הכולל ב-12 ימי המלחמה, על מה אנחנו מדברים?

‏קרן: אז אנחנו מדברים על היקף נזקים מאוד מאוד גדול, ביחס למלחמה שבסופו של דבר הייתה יחסית קצרה. אז בואו אני אתן לך ככה כמה נתונים כדי לסבר את האוזן: מאז תחילת המלחמה, בעצם מאז תחילת חרבות ברזל, כן, יותר משנה וחצי, אנחנו מדברים על 75 אלף תביעות שהוגשו למס רכוש. במלחמה מול איראן, שנמשכה פחות משבועיים, יש 45 אלף תביעות. תבין את סדרי הגודל. ומבחינת הכסף, היקף הנזק הישיר גדול במלחמה הזאת של איראן, מכל מה שראינו בשנה וחצי האחרונות מבחינת הנזק הישיר. בכל חרבות ברזל, שלושה מיליארד שקל נזקים ישירים, בשבועיים האלה של מלחמה מול איראן, ארבעה וחצי מיליארד שקלים.

‏ובין שלל המספרים, גם צריך להגיד - 17 אלף מפונים, בפחות משבועיים, שזה גם מספר מטורף. אמר לי היום מישהו מרשות המיסים: "בכל מלחמת "חרבות ברזל", בשנה וחצי, נהרס בניין שלם אחד, שאותו היינו צריכים לפנות. וכאן, בפחות משבועיים, 30 בניינים שצריך להרוס", ואנחנו מדברים גם על כך, שחלק מהפגיעות הם במקומות שיהיה מאוד יקר לשקם.

‏למשל, רק הפגיעה ב"מכון ויצמן" היא פגיעה שבמקרה הטוב יעלה לשקם אותה כמה מאות מיליוני שקלים, ובמקרה הרע יותר ממיליארד שקלים. הפגיעה ב"סורוקה" היא גם כן פגיעה מאוד יקרה, יש שם ציוד מאוד יקר שנפגע, ולכן בהכרח השיקום שלו והנזק הוא גבוה יותר, כך שאנחנו מדברים על מימדי גודל מאוד משמעותיים בהיקף של הנזק הישיר.

‏אלעד: זה מטורף לגמרי, ההיקפים האלה. ואת יודעת, קרן, אני לוקח את כל המספרים האלה שאת אומרת, ואני לא יודע לעשות את המתמטיקה ואת המכפלות כדי להגיע לרמת הנזק אם אני הולך לפי תרחישי הייחוס. אנחנו הרי יודעים שכשהממשלה קיבלה את ההחלטה לתקוף באיראן, תרחישי הייחוס הריאליים דיברו על בין 800 ל-4,000 קורבנות ועוד מאות אולי אפילו אלפי טילים. במצב כזה, הנזק שאנחנו מדברים עליו היה אסטרונומי.

‏קרן: בגלל תרחישי הייחוס המחמירים, ערב המלחמה הממשלה קיבלה החלטה מאוד משמעותית, שהקלה מאוד על כל אופן הטיפול בנפגעים שבתיהם בעצם נהרסו, וההחלטה הזאת אמרה: "אנחנו בעצם נותנים חלק גדול מהסמכויות של הטיפול באזרחים שביתם נהרס או נפגע, אנחנו מעבירים את הסמכויות האלה לרשויות המקומיות". זה לקח שקיבלו מהשבעה באוקטובר, אז אנחנו זוכרים את המבוכה הגדולה, את אובדן היכולת של הממשלה לתפקד, את זה שהממשלה בעצם הייתה משותקת במשך כמה שבועות והתקשתה מאוד לתת מענה בהיבט האזרחי.

‏"הרשויות המקומיות", אומרת הממשלה, "יודעות בעצם לעבוד יותר טוב מאיתנו, ומכירות את התושבים שלהן טוב יותר, ויודעות גם לתת מענה בטווח מיידי טוב יותר". והממשלה בעצם אמרה לרשויות המקומיות ולשלטון המקומי: "תעשו מה שצריך, תפנו את התושבים, תדאגו להם לפינוי למי שביתו נפגע, אנחנו אומרים לכם - קחו צ'ק פתוח, נשפה אתכם אחר כך, אל תדאגו על הכסף, אנחנו נשפה אתכם, אנחנו ניתן לכם את הכסף", וברגע שהטיפול הזה עבר לרשויות המקומיות, אז בעצם כל אופן הפינוי של האזרחים התנהל באופן מסודר יותר ומהיר יותר.

‏האם להגיד לך שזה היה ב-100%? לא. האם זה היה מיטבי בכל המקומות ולא היו תקלות? ברור שלא, אין מושלם. אבל אפשר בהחלט להגיד שהפעם הזאת הייתה במובן הזה של הפינוי הרבה יותר מוצלחת, ממה שראינו בשבעה באוקטובר.

‏אלעד: תשמעי, אנחנו בעצם ראינו מלחמה בתוך מלחמה. אנחנו כבר שנתיים כמעט במצב של מלחמה מרובת חזיתות, ובתוך המלחמה הזו נערכה עוד מלחמה מסוג אחר למשך 12 ימים. כלומר, אותם ארבעה וחצי מיליארד שקל נזקים שמדברים עליהם, הם קורים בתוך מצב כלכלי מורכב ממילא. כלומר, בסך הכל כשאנחנו מדברים על כל העלויות הנלוות, כשמחשבים את כל המשתנים ביחד, אנחנו מדברים עוד על הרבה מיליארדים, לא?

‏קרן: אז כאמור, הנזק הישיר הזה עלה בסביבות ארבעה עד חמישה מיליארד שקלים, ולזה אתה צריך להוסיף עוד בערך שלושה - ארבעה מיליארד שקלים, שזו תוכנית פיצויים, לתת בעצם לאזרחים, לבעלי עסקים שהעסק שלהם נפגע, ולרוב העובדים במשק, שלא יכלו ללכת לעבודה ב-12 הימים האלו. כלומר, אנחנו מגיעים בערך לשמונה עד תשעה מיליארד שקלים נזק ישיר ועקיף של השבועיים האלו של המלחמה עם איראן.

‏אבל הכסף הגדול עוד יותר נמצא בדרישות של מערכת הביטחון. כאן בעצם באה מערכת הביטחון [מחייכת] ואומרת לממשלה, אומרת לאוצר: "חבר'ה זה עולה הרבה מאוד כסף. גם גייסנו מילואים, ובעיקר השתמשנו בהרבה מאוד חימושים יקרים לכל התקיפות האוויריות שביצענו באיראן, וכל המערך התומך, גם גופי המודיעין. וזה עולה הרבה מאוד כסף, ועכשיו תביאו לנו את הכסף". "אבל רגע, עוד משהו", גם אומרים, "אתם צריכים להביא לנו לא רק כסף על המלחמה הזאת עם איראן, כי בעצם גם כמה שבועות לפני המלחמה עם איראן התחיל גם "מרכבות גדעון" בעזה. גם שם עברנו למוד של לחימה יותר עצימה שזה לא היה בתחשיבים, ולא לקחנו את זה בחשבון. ולכן גם כאן אנחנו רוצים תוספת".

‏ועכשיו אנחנו בעצם מגיעים למצב שבו יש ויכוח מאוד גדול בין משרד האוצר למשרד הביטחון על כמה כסף עוד צריך להחזיר על חשבון המלחמה הזאת בשתי החזיתות, גם בעזה שהתעצמה וגם המלחמה הזאת עם איראן. רק השנה הזאת אנחנו מדברים על ויכוח של בין 20 ל-30 מיליארד שקל תוספת, והוויכוח הזה גם נמשך אל עבר החשבונות של השנים הבאות, כי בעצם אומרים בצה"ל: "אנחנו גם רוצים להחזיר את כל המלאים ש"בזבזנו" במרכאות במלחמה הזאת". ומכאן כשהוויכוח הזה יוכרע, בעצם יגזר עד כמה אנחנו מגדילים את הגרעון של הממשלה שתוכנן בכל מקרה.

‏אלעד: אז זהו, זה תמיד נכון שתקציב הביטחון הוא זה שלפיו בעצם נקבע כל תקציב המדינה, כי זה החלק הכי משמעותי בעוגה. ונשמע לי לפי מה שאת מתארת שהשנה, באופן טבעי, זה יהיה נכון הרבה יותר מתמיד. כלומר, הוויכוח הזה שמתנהל בין משרד האוצר לבין משרד הביטחון, זה ויכוח על הכלכלה הישראלית. כשמדברים בסכומים כאלה של עשרות מיליארדים, זה משפיע על הכל.

‏קרן: נכון, וזה ויכוח מאוד מאוד גדול. ואם העסק הזה לא מסובך מספיק, הרי שאנחנו יודעים שהייתה "ועדת נגל", שאמורה הייתה לבחון את כל תקציב הביטחון לעשור הקרוב. היא המליצה על תוספת של בין 20 ל-30 מיליארד שקלים לשנה לתקציב הביטחון. עכשיו באוצר אומרים: "רגע רגע, "ועדת נגל" הזאת נשענה על מציאות ביטחונית אחרת. היא בכלל התחילה לעבוד כשנסראללה היה בחיים. עכשיו חיזבאללה הרבה יותר מוחלש, איראן הרבה יותר מורתעת. יש כאן מציאות ביטחונית אחרת. לא בטוח שצריך עכשיו לתת למערכת הביטחון את כל הסכומים שחשבנו לתת להם רק לפני חצי שנה".

‏מה קורה עם זה? ולכן יש עכשיו בעצם ויכוח כלכלי מאוד מאוד נוקב על כמה כסף צריכה לקבל מערכת הביטחון גם כדי לכסות על המלחמה הזאת, אבל בעיקר איך לתמחר את המפה האסטרטגית החדשה בעקבות המלחמה הזאת. כי בסוף, צריך להבין, אם אתה נותן הרבה יותר כסף לביטחון, זה בא לך או על חשבון השירותים האזרחיים - חינוך, רווחה, בריאות, מה שהמדינה רוצה לספק כמה שיותר לאזרחיה, או על חשבון גרעון יותר גדול, שאז אתה צריך לשלם הרבה מאוד ריביות ואתה מוריד את האמינות שלך בשווקים, או [מגחכת] לקחת שוב כסף מאיתנו ולקחת יותר מיסים. [מוזיקת רקע] אתה לא יכול לאורך זמן להדפיס את הכסף הזה, כי כמו שהקלישאה אומרת: "הוא לא צומח על העצים".

‏אלעד: קרן מרציאנו, תודה.

‏קרן: תודה רבה, אלעד.

‏אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה דניאל שחר, שיר אראל, אלעד חצרוני והילה פז. על הסאונד, יובל ברוסילובסקי. יאיר בשן יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

‏אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם מחר.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה