אחד ביום - מחוץ לממ"ד

כמו כיפת ברזל וקלע דוד, גם המרחבים המוגנים שלנו הם חלק ממערך ההגנה של ישראל: ההגנה על העורף. אלא שבמקרה הזה, מאות אלפי אנשים בכל רחבי הארץ מצאו את עצמם בזמן מתקפת איראן, מתקפה חסרת תקדים, ללא מרחב מוגן.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 30/06/2025.

‏[חסות]

‏[מוזיקת פתיחה]

‏אלעד: היום יום שני, 30 ביוני, ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני אלעד שמחיוף, ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום, בכל יום.

‏[הקלטה, קולות של אנשים]

‏אלעד: אני מניח שיצא לכם לראות את הסרטון הזה, או סרטונים דומים לסרטון הזה. רואים בו הרס אדיר, דירה שלמה שהוחרבה על ידי טיל איראני. במקרה הזה הסרטון צולם בבאר שבע. אבל מה שמשותף לרוב הסרטונים מהז'אנר, הוא שבדירות האלה, ההרוסות כליל, יש חדר אחד שנשאר פשוט מושלם.

‏[הקלטה] דוברת: "זה כל הבית. מצד שני הממ"ד. וואו, איזה טירוף. לא קרה פה כלום".

‏אלעד: זה טירוף, כן, אבל זו בדיוק המטרה של ממ"ד. במהלך 12 הימים של המלחמה עם איראן, ראינו לצערנו שלא תמיד הממ"דים הצילו חיים. היו מקרים שבהם פגיעות ישירות הובילו גם לקורבנות. אבל לצד אלה ראינו עשרות רבות של אירועים שבהם ממ"ד, מקלט פרטי או מרחב מוגן ציבורי, היו כל ההבדל שבין חיים לבין מוות. אז כמו "קלע דוד", כמו "כיפת ברזל", כמו מערכות האיתור, הזיהוי והיירוט, גם המרחבים המוגנים שלנו הם חלק ממערכה ההגנה, הגנה על העורף.

‏אבל דמיינו מציאות שבה מגיעה מדינה ושואלת אתכם: אתם רוצים לשלם כדי שכיפת ברזל תגן ספציפית עליכם, או שבמקרה שלכם אתם מעדיפים לוותר? זה הרי יהיה אבסורד, נכון? כיפת ברזל היא פרויקט לאומי. אבל יוסי מזרחי, כתבנו, ערך תחקיר על המרחבים המוגנים בישראל, והם, הם כבר לא פרויקט לאומי.

‏יוסי: זה אמור להיות פרויקט לאומי, זה נתפס, כאילו המדינה אחראית למיגון. אתה פורט את זה לפרוטות, אתה רואה שזה בסוף אתה.

‏אלעד: אז על זה בדיוק נדבר עם יוסי הפעם, על איך הלכה והתגבשה והשתנתה תפיסת הביטחון האישי בישראל, בכל מה שקשור למרחבים המוגנים. וגם איך, בניגוד למערכי הגנה אחרים, במקרה הזה, מאות אלפי אנשים בכל רחבי הארץ נותרו עדיין בלי פתרון, בלי מענה, ובלי הגנה.

‏שלום יוסי.

‏יוסי: אהלן אלעד.

‏אלעד: תגיד, עד כמה זה נפוץ? כמה ישראלים חיים היום בלי שיש להם בעצם מרחב מוגן זמין?

‏יוסי: בוא נתחיל מהמספרים. לדעתי הם מספרים את רוב הסיפור. אנחנו מדברים על 2,600,000 ישראלים, שזה בערך 28% מהאוכלוסייה, פשוט אין מיגון. אין מקלט קרוב, אין ממ"ד בבית, ואין היכן להתמגן. עכשיו, במציאות הישראלית, אתה בטח יכול לנחש מי אלו. אז בדרך כלל אוכלוסיות חלשות, אוכלוסיות שהרשויות המקומיות לא השקיעו שם, אין מקלטים ציבוריים מהעבר, אין בניינים חדשים שיש בהם ממ"ד. כך יוצא שאנשים מאוכלוסיות חלשות, מוחלשות, פריפריאליות לרוב, נמצאות גם בלי מיגון. והשאלה הגדולה שעולה מפה, לאורך כל השנים אחורה, איפה מדינת ישראל? למה מדינת ישראל לא באה ודאגה שהמספרים האלו יראו אחרת, לא עכשיו במלחמה עם איראן, אלא עשרות שנים אחורה.

‏אלעד: ומה הם עשו כל הזמן הזה? שוב, אתה מדבר כאן על מאות אלפים, מה הם עשו כשעשרות טילים בליסטיים נורו לעבר כל חלקי ישראל?

‏יוסי: אז חלק גדול מהאנשים, אותם 2,600,000 איש שנותרו ללא מיגון, אין להם למעשה פתרון. אתה יודע, זה מגיע למצב שבו אתה רואה את תחנות הרכבת התחתית, פתאום מלאות. אתה רואה חניונים מלאים, מתחת ל"הבימה", מתחת לדיזנגוף, מתחת לכל מיני מקומות. ואתה אומר, "תגיד, למה הם צריכים להגיע לפה האנשים האלו?" והסיבה שהם הגיעו לשם, כי הם מרגישים שם יותר בטוחים, כי אין להם משהו אחר. אני לא רוצה לקחת אותך לקיצון ולדבר איתך על 100,000 בדואים בכפרים לא מוכרים בנגב, שהפכו כל מיני תעלות מתחת לגשרים כאלו, אתה יודע, תעלות מים מתחת לכבישים, שמו שם את הציוד, את המים, מזרנים, ובעת חירום הם פשוט נכנסים לשם ונשארים שם כמה שעות, כי אין להם שום פתרון, ואף אחד גם לא דאג לפתרון כזה. אז זה לא קורה רק בנגב, זה קורה ממש בגוש דן, בתל אביב. אם היה פתרון, אפילו סביר, לא היית רואה את כל אותם אנשים מגיעים לתחנות הרכבת התחתית או לחניונים.

‏אלעד: אנחנו מדברים על ישראל, כן? זו מדינה שבאופן הכי מילולי, מיום הקמתה נמצאת במלחמה. מדינה שכבר עשרות שנים נורים לעבריה רקטות וטילים, וזה הופך את העניין הזה לאפילו יותר אבסורד. העובדה שיש כל כך הרבה אנשים, כמעט 30% מהאוכלוסייה, שחיה בלי מיגון. אבל יוסי, אני רוצה שכדי שנבין למה אין, נבין קודם מה כן יש. וכשמדברים על מערך מיגון העורף במרחבים המוגנים בישראל, איפה מתחילים?

‏יוסי: אז הסיפור שלנו למעשה מתחיל אצלך, בליץ בלונדון.

‏[רעש של טיל עף ולאחריו פיצוץ עז]

‏[הקלטה]

Movietone News Anchor: “The Blitz has returned to London with renewed fury. The Raiders came in with fares and incendiaries…”

‏יוסי: בן גוריון נמצא שם, וכבר אז הוא מבין, עוד לפני הקמת המדינה, את המשמעות של נפילת פצצות בעורף. הוא רואה גם את הנזק בלילות, והוא רואה גם את ההשפעה על חברה. וכשקמה פה המדינה, ב-48', ההחלטה הראשונה לבנות מקלטים, מקלטים ציבוריים. אפשר לראות את זה עדיין, את המקלטים שקמו בשנות ה-50, על ידי הרשויות המקומיות, זה מי שהוטל עליו האחריות אז. קיים בעיקר באזור הגבולות, קיבוצים שהיו לאורך הגבולות, אזורים שהיו מפציצים יותר, מקומות כאלה, רשויות חזקות שדאגו למקלטים, שם זה היה, וכך החלה הדרך.

‏הרעיון היה, מה שהוא הביא איתו מהדברים שראה בלונדון, שיגיע איזה להק של מטוסים, יפציצו, יהיה לך התראה של כמה דקות קודם להיכנס, כי יראו את המטוסים מראש, אנשים יכנסו למקלטים, ירדו פנימה בצורה מסודרת, זה יהיה פר שכונה, פר רחוב או משהו כזה, או פר יישוב, ואחרי 20 דקות, חצי שעה, המטוסים יפסיקו להפציץ, יגמרו להם הפצצות, הדלק, הם יחזרו לאיפה שהם באו, ואנשים יוכלו לצאת החוצה. כך שהמקלט הציבורי נבנה, כדי שייתן פתרון זמני בלבד, 20 דקות, חצי שעה לכל היותר, לא משהו רחב מדי, ואז גם אתה לא חייב להשקיע במקלט כל כך הרבה. שהות קצרה, ויוצא החוצה.

‏אלעד: מעניין. כלומר, אני מבין ממך שהמקלטים אז, הם היו פרויקט לאומי, באחריות המדינה, המדינה היא זו שבנתה אותם, והם היו יחסית פשוטים, כי כל התפיסה הייתה שמדובר במבנים שנועדו לשהות קצרה. ואז, כלומר, מתי ממקלטים ציבוריים עברנו למקלטים פרטיים?

‏יוסי: בשנות ה-70 המצב קצת משתנה. ההבנה אומרת שיכול להיות מצב שההתקפה לא תהיה 20 דקות או חצי שעה של כמה מטוסים שילכו ויחזרו, יכול להיות טילי קרקע-קרקע, ויכול להיות גם מטוסים שישארו וכמה להקים, אחד אחרי השני, כך שאתה צריך מקלט שנועד לשהות ארוכה יותר. ואז אתה רואה בבניינים שנבנו בשנות ה-70 וה-80, כל בניין חדש שנבנה, חייבו את הקבלן לבנות מקלט, או בקומת קרקע, או בקומה שמתחת לזה, במינוס אחד. הילדים של שנות ה-70 וה-80 זוכרים, שם היו עושים ימי הולדת, שם היו נפגשים, זה היה סוג של מוסד מקומי כזה, של כל בניין שהיה אמור לדאוג על ידי ועד הבית לניקיון, לסדר, אבל המקלט הזה נועד לשהות ארוכה יותר. פתאום אתה רואה שיש מסננים, אתה רואה שיש חלונות מורכבים יותר, אתה רואה שיש בחלק מהמקומות מזגנים, מיכלי מים גדולים בתוך המקלט, כדי שיאפשרו שתיית מים גם לימים ארוכים ולמעלה מזה. והנה לך, יש מקלט לכל בניין. ואז אתה הופך את הצורך בריצה למקלט ציבורי לפחות רלוונטי, כל הבניין פשוט יורד למטה ונמצא במקלט לכמה שעות או כמה ימים, אתה יכול… אתה יודע, לפי המצב המשתנה. אז קל לבצע את זה, קל לאכוף את זה, ההשקעה היא פרטית, הקבלן בונה את המקלט, התושבים, הדיירים שרוכשים דירה באותו בניין משלמים בהתאם על הדירה שלהם ועל ה-facility מסביב, שזה כולל גם את המקלט הזה, כך שמדינת ישראל מכיסה לא הייתה צריכה לשים הרבה מאוד כסף בדבר הזה, מלבד רגולציה ואכיפה.

‏אלעד: טוב, אז אני כבר מתחיל לראות את השינוי שקרה, בין היתר, מעבר ממקלטים ציבוריים שבנתה המדינה, בחסות המדינה, למקלטים פרטיים שהמדינה חייבה קבלנים לבנות בבניין חדש, והחובה הזו, בתורה, הפכה לא לבנייה של מקלט לכל דיירי הבניין במשותף, אלא חובה לבנות ממש חדר מוגן ברמת הדירה הספציפית.

‏יוסי: כן. הגענו לשנת 91', מלחמת המפרץ טילי סקאד מגיעים מעיראק.

‏[הקלטה] חיים יבין: "אם כן, בין שבעה לתשעה טילי סקאד. מקורות אמריקאים אומרים שבעה טילים בלי שום חומר נפץ כימי או אחר, נפלו בישראל…"

‏יוסי: ובעקבות הירי הזה, הוחלט על ביצוע Shift, עוברים עכשיו לממ"דים. מרחב מוגן דירתי בכל דירה חדשה. למה זה בא? מתפיסה אחרת שאומרת, תראה, לא לכולם יש זמן לרדת מהקומה העשירית או התשיעית עד למקלט, יש נכים שיהיה להם בעיה, בטח כשאסור ומסוכן להשתמש במעלית בשעות כאלו, יהיו אנשים מבוגרים שלא יוכלו להגיע לשם, אז אנחנו נספק להם מרחב נוח, מוגן, ממש בדירה שלהם, יוכלו להיכנס בעניין של שניות.

‏גם כאן, למעשה, המדינה לא ממש משקיעה. הוראה לקבלנים, כל מי שבונה מעכשיו בניין חדש יצטרך, למעשה, להגדיר חדר אחד, זה בין 9 ל-12 מטרים בדרך כלל, שהוא יהיה הממ"ד. אנחנו המדינה, דרך פיקוד העורף, משרד הביטחון, כל פעם גוף אחר, אנחנו נקבע את התקנים, איך צריכה להיראות הדלת, איך צריך לראות החלון, איזה מסנן צריך? רגיל, אב"כ, מה מותר מה אסור? את עובי הקירות שם, גם לבדוק את זה במכון התקנים שזה אכן הבטון והברזל המתאים. וכך יש לכם ממ"ד בתוך הבית.

‏אלעד: אני מניח, יוסי, שזה לא שרק אופי המלחמות השתנה, גם אופי הבנייה בישראל השתנה. שנות ה-90, בנייה לגובה הפכה לדבר הרבה יותר נפוץ, וזה ברור שבבניין של, לא יודע, 8, 10, 14 קומות, זה פשוט בלתי אפשרי לכמות גדולה של דיירים להספיק, בשעת חירום עם אזעקות, לרוץ למטה למקלט של הבניין. ולכן, באמת, במציאות כזו, מרחב מוגן דירתי או קומתי זה דבר הגיוני. אלא שאם אני מבין אותך נכון, מי שנותר מאחור בלי הגנה בכלל, אלו בדיוק אותם בניינים ישנים שנבנו לפני שנות ה-70, ויש בישראל המון כאלה, הם נותרו בלי הגנה.

‏יוסי: כן. אז אנחנו דיברנו פה על הממ"דים החדשים בבניינים, ועל בניינים שהיו להם מקלט בעבר, אבל מה עם כל הבניינים או כל הדירות שאין בהם ממ"ד? הדירות הישנות, שנשארו בלי, שהחוק כבר לא רלוונטי לגביהם. פה יש כמות גדולה של בניינים שנשארה, למעשה, מאחור. ואמרו, הרעיון הגיע בשנת 2005, הביצוע שלו, תמ"א 38, בשני סוגים, 1 ו-2, תמ"א - תוכנית מתאר ארצית, שבאה למעשה למגן, קודם כל, דרך אגב, מפני רעידות אדמה, ועל הדרך גם מפני מלחמות. איך אנחנו מחזקים מבנים, ממגנים אותם, מבנים ישנים, שאין בהם ממ"ד, והם עלולים גם לקרוס בזמן רעידת אדמה, זה הרעיון. תמ"א 38/1 מדברת על חיזוק מבנה קיים, סוג 2 מדבר על פינוי ובנייה מחדש של בניין במקום הבניין הישן.

‏אלעד: ושוב, המדינה אולי מאותת כאן, יוסי, שלמגן מבנים ישנים זה דבר שהוא חשוב לה, הוא כן נמצא איפשהו במעלה סדר העדיפויות, אבל לא עד כדי כך כדי שהיא תעשה את זה, אלא מישהו אחר הוא זה שאמור למגן.

‏יוסי: בעיקרון היא אמרה "בוא ניקח את המבנים הישנים ואנחנו נחזק אותם", אבל המדינה הקפידה לעשות, כפי שאמרנו בהתחלה, הפרטה, לא לשים כסף, "אנחנו נעשה רגולציה בלבד, פיקוח, אכיפה בסוף ולא יותר מזה". איך זה מתבצע? אומרים לדיירים בבניין, אתם תחברו ישירות ליזם, אוקיי? תגישו ביחד את החתימות, ואז כשתסתדרו על הכל, תפנו לוועדה המקומית לתכנון ובנייה, למעשה לעירייה, ובאמצעות הכסף שלכם, עם הרווח של היזם, תקימו לעצמכם בניין, או פינוי בינוי או בניין מחוזק ומשודרג על ידי ממ"ד, היזם יקבל בדרך כלל שתי קומות מעל, במקרה של חיזוק מבנה הוא ירוויח, אתם תרוויחו, כולם ירוויחו מזה, רק מה? המדינה עומדת פה בצד. היא לא הגדירה יעדים, מדדים, מטרות, היא לא שמה שם את הכסף שלה, ואז מה קרה? התוכנית הזאת קרסה, למה היא קרסה? יזמים רצו לתל אביב, הרצליה, רמת גן, כי שם אם אתה בונה בניין שלם חדש, או שאתה מוסיף כמה קומות מעל הבניין הישן, יש לך רווח גדול, ואם אתה הולך לבית שאן, קריית שמונה, טבריה, צפת, מקומות, אגב, מועדים לפורענות, בזמן רעידת אדמה בעיקר, קריית שמונה גם תוסיף את המצב הביטחוני שם, אתה לא מרוויח הרבה. אז היזמים רצו לאיפה ששווה. והמדינה לא התערבה פה, היא הסתכלה, וראתה איך זה כושל ולא עשתה הרבה כדי לשנות את זה. אתה רואה מקומות כמו צפת, בית שאן, קריית שמונה, בכולם ביחד כמעט ואין בקשות להיתרים לתמ"א, כי אף אחד לא מצא את זה כלכלי ואף יזם לא הגיע לשם, כך שהתושבים המקומיים נדפקו פעמיים.

‏אלעד: זהו, שאתה מתאר כאן מעגל אבסורד כזה, כלומר, תמ"א 38 לא הייתה כדאית כלכלית בהרבה מערי הפריפריה עבור הקבלנים, אז הם פשוט לא ביצעו את התוכנית במקומות האלה, והאבסורד הוא שאלו בדיוק המקומות שבהם הכי היה צריך את המיגון בבניינים הישנים.

‏יוסי: אז אם לא די בכל העניין הכלכלי הבעייתי שמושך את היזמים למרכז, יש פה גם את העניין של הבירוקרטיה בוועדות. הרי בסוף מה עשו? אמרו "היזמים יעבדו מול הדיירים ומול הרשות המקומית, ועדות לתכנון ובנייה, והם ינהלו את זה בקצב שלהם". והקצב הזה, מתברר שהוא מאוד איטי. דוגמה לבירוקרטיה הזאת אפשר לראות בבניין שתיעדנו השבוע במסגרת כתבה על מחדל המיגון, הוא נמצא ברחוב שלמה בן יוסף 7 בבת ים. למה בחרנו את הבניין הזה? כי הרעיון המקורי לביצוע התמ"א החל שם כבר ב-2016 והמשיך ב-2019, וזה אחר כך עבר להתחדשות עירונית, שהיא כבר אינה תמ"א, ועדיין יש להם עוד כמה שנים קדימה עד שהדבר הזה יצא לפועל.

‏[הקלטה] אנטון נוסוטיצקי: "ניסיתי להבין מה קורה מבחינת פינוי בינוי, כי אין ממ"דים, אין כלום, הבניינים האלה עוד רגע מתפוררים. הבנו שאנחנו צריכים תמ"א, דיברנו עם מלא יזמים, אף יזם לא רוצה לקחת את הבניין כי זה לא משתלם מספיק, כי העיריה לא אישרה לבנות פה שום דבר שיהיה משתלם ליזם."

‏יוסי: ובינתיים הגיע הטיל איראני שריסק את הבניין. הבניין היה… לטענת הדיירים, היזמים והמהנדסים שעבדו מול הרשות המקומית ונתקלו בבירוקרטיה, במשיכת זמן, בפגישות שלא התקיימו, בחוסר תמריץ מצד הרשות המקומית לקדם את הפרויקט ולמגן את התושבים, כי הרשות חושבת על האינטרסים שלה, על קבלת שטחי ציבור, על היטלי השבחה שאין בתמ"א, והתושבים חושבים על מיגון, והמדינה פחות איתם בקטע הזה.

‏[מוזיקת מעבר]

‏אלעד: אז כן, במציאות שבאה במשך עשרות שנים, מדינת ישראל העבירה בעצם את האחריות מעצמה לקבלנים בכל מה שקשור למרחבים מוגנים, גם אז, לא ממש עזרה לקבלנים להשלים את המלאכה. במציאות הזו, הגיע הרגע שבו אזרחי מדינת ישראל, כולם, היו זקוקים להגנה הרבה יותר מאי פעם. אז נמשיך עם מה שקרה במלחמה באיראן.

‏אבל קודם חסות אחת וממש מייד חוזרים.

‏[חסות]

‏אלעד: יוסי, ישראל ידעה מלחמות שכללו גם ירי של רקטות בשנים האחרונות. מהירי של חמאס, חיזבאללה, מתימן, אפילו, ואנחנו נכנסנו למלחמה נגד איראן בעיצומה של מלחמה שעדיין מתנהלת. בתוך כל החזיתות הפתוחות האלה, ואחרי שבישראל גובשה כבר מערכת הגנה מהמתקדמות והמשוכללות בעולם, יש גם איזה גוף בארץ שאחראי לבדוק איפה יש, איפה אין פתרונות מיגון לאזרחים, מה מצב המרחבים המוגנים, משהו?

‏יוסי: לא ממש. אין איזה גוף, וגם כשיש ריבוי גופים, יש מלחמת סמכויות ביניהם, ואף אחד לא רוצה לרדת לרמת הפרט ולהתחיל לבדוק מקלט מקלט. בבסיס, אם נחזור אחורה לשנות ה-50 וה-60, האחריות הייתה של משרד הביטחון לפקח על אותם מקלטים, על הרשויות המקומיות שאמורות לבנות את המקלטים הציבוריים. בהמשך זה עבר לידי צה"ל, היה מה שנקרא הג"א, הגנה אזרחית, אז, אם אתה זוכר. לאחר מלחמת המפרץ, אז, הג"א הזה שודרג והפך להיות פיקוד העורף, שגם לו יש סמכויות, אבל מתברר שבבדיקה שלו זה הכל מדגמי. הם לא עוברים מקלט מקלט, בטח לא על הפרטיים, אני מדבר איתך בעיקר על הציבוריים, הם נותנים את התקנים. איך צריכה להיראות דלת, איך צריך להיראות חלון, מה זה תקן, מה אומר המסנן ששמים בכל ממ"ד או מקלט, איך זה צריך לעבוד. מי הולך לבדוק? הם לא ממש עושים את הבדיקה הזאת, ואז אתה חוזר לרשות המקומית.

‏מתברר שעל פי החוק, זה חוק התגוננות אזרחית, מקורו ב-1951, יש סמכות גם לרשות המקומית. קודם כל, הסמכות שלה גורפת לגבי המקלטים הציבוריים שבאחריותה. לבדוק תקינות, לפתוח בזמן הנכון, כל מה שכולל התפעול הזה, גם, וגם אכיפה על ידי בדיקה של מקלטים פרטיים, בבניינים פרטיים. בעיני המדינה, היא חוזרת על זה כמה פעמים, זה הופיע גם בדו"חות המבקר המדינה, אומרים ש"המיגון הוא חלק מלבנת היסוד של הרשות המקומית". אז שהרשות המקומית תדאג לזה. אבל מי יתקצב את הרשות המקומית בעניין הזה? אף אחד, כך שאתה לא ראש רשות נורמלי, סביר, שאומר "טוב, אני אעזוב עכשיו את הצורך שלי להיבחר שוב, לשפץ את הכבישים, את הרחובות, את שירותי החינוך, אני אשקיע עכשיו במקלוט, ואני אבדוק ואני אשים את הכסף שלי שם, בידיעה שאולי בחמש שנים, בקדנציה הזו, בכלל לא תהיה מלחמה. מה אני מרוויח מזה?"

‏אלעד: תשמע, אני מבין את הבעיה הזו שאתה מתאר, בטח כשאני חושב על רשויות מקומיות שהן חלשות יותר, שבהן השמיכה קצרה יותר. בסוף לראש עיר של עיר קטנה או מועצה מקומית בפריפריה, יש המון דברים חשובים שהוא צריך לתעדף בתוך התקציב הלא גדול. אבל אנחנו מותחים כאן ביקורת מוצדקת על המדינה שלא עושה מספיק. אני חושב שאפשר וצריך גם לשאול שאלות קשות את ראשי הרשויות. הם לא הפעילו מספיק לחץ אולי, לא התאגדו יחד, גם ראשי רשויות חזקות שלא הגנו אולי בהיבט הזה על רשויות חלשות יותר. וגם חלק מראשי הרשויות, אולי לא ניסו למצוא פתרונות עבור התושבים שלהם, תושבים שנותרו מחוץ למרחב המוגן.

‏יוסי: לגמרי, כן. הביקורת צריכה להתרכז גם ברשות המקומית, אבל יש פה הגבלות. כשהרשות המקומית, שאנחנו יודעים שהיא חלשה בבסיסה מלבד ערים מסוימות שעומדות על הרגליים, אתה לא יכול לצפות מהן מצד אחד לא לקבל תמריץ, לא לקבל תקציב לעניין הזה, ומצד שני, להיות אחראים על משהו שהוא נחשב לאומי. אתה זוכר, בתחילת השיחה אמרת: "זה מיגון, זה העורף, זה כולנו, יש מישהו שדואג לזה. יש את הצבא, המדינה, אח גדול כלשהו", אז אין. ואם אני אתן לך, לדוגמה, שראיתי באחד הדו"חות, לקחו את כביש 85, זה כביש עכו-עמיעד, והראו איך בצד הדרומי של הכביש, כרמיאל, יישובים יהודים, יש 50 ומשהו מקלטים ציבוריים, עזוב פרטיים, ממ"דים והכל, בצד הצפוני של הכביש, היכן שהיישובים הערבים בענה, דיר אל אסד, מג'דל כרום, ראמה, סאג'ור, שם יש שני מקלטים ציבוריים, לכמות אנשים של יותר מ-200,000 איש.

‏[הקלטה] דובר: "כל פעם שיש אזעקה, יש התרעה בטלפון, אז אתה צריך לחשוב מה יהיה עוד 10 דקות, מה יהיה עוד רבע שעה, אתה לא יודע. הייתה אזעקה אתמול, פשוט ישבנו באוהל, אני ישבתי כאן ואמרתי לילדים לשכוב [כך במקור] על האדמה, על הרצפה. אני אזרח משלם מיסים, אני גר פה, אני מורה במדינת ישראל, במשרד החינוך, ואני מצפה שהמדינה תבוא ותיקח את המקום שלה, זאת אחריות של המדינה."

‏יוסי: אז אתה מבין? אין למעשה הגנה ציבורית, ממשלתית, או אפילו רשותית.

‏אלעד: ובסוף, יוסי, במקומות האלה, אנשים שאין להם מרחב מוגן זמין ונגיש, שם ראינו גם נפגעים, גם קורבנות, ובמסגרת התחקיר שערכת בנושא הזה, אתה דיברת עם אזרחים שנותרו חסרי אונים אל מול הטילים הבליסטיים המפחידים מאיראן. אני בטוח שדבר אחד משותף שמעת מכולם, וזה תסכול מאוד גדול.

‏יוסי: תשמע, זה מדהים לראות, לא רק תושבים חלשים, שזה הבסיס, נמשך לשם, בדואים בדרום, ערבים בצפון, או, אתה יודע, אוכלוסיות מהפריפריה. אפילו כאן, בתל אביב, פגשתי חברי מערכת, שבזמן שבילינו במקלטים בעבודה מדי פעם, סיפרו לי. אחת מהן מספרת שהיא גרה במקום מרכזי יוקרתי בתל אביב, נחשב יוקרתי, והתברר לה שלא רק שאין ממ"ד בבית, אין גם מקלט בכניסה לבניין. אני שואל: "מה את עושה?" היא אומרת לי: "אני רצה החוצה, ומחפשת מקלטים בבניין שליד, ומקווה שלא יסגרו את המקלט ההוא בזמן, לפני שאני מגיעה, ומקווה שלא יגידו לי, תגידי מי את, איך את קשורה לבניין שלנו?" שזה תחושה לא נעימה, למרות שהחוק מחייב להכניס כל אדם כזה שמגיע, ולמנוע ממנו את הסכנה. אז אנשים באזורים יוקרתיים, כביכול, במרכז תל אביב, אם הם רצים ומתחילים לחפש מקלטים, צא ולמד מה יכול להיות במקומות אחרים. בבני ברק ראיתי הזיית ההזיות, מקלטים ציבוריים שנשארו סגורים בכלל, שאף אחד לא טרח לפתוח אותם בימים הראשונים. ראינו מקלט ציבורי שהפך להיות חנות תכשיטים, מקלט אחר, ציבורי עדיין, בתוך מתנ"ס, הפך להיות חדר כושר, מקלטים שבהם אין מקום, אז אתה רואה איך הגברים יוצאים החוצה, הנשים והילדים בפנים, אומרים לגברים, טוב, אתם בחדר מדרגות, תקוו לטוב, מקלטים פרטיים וציבוריים שהפכו להיות "כוללים". פגשנו הכל מהכל. יש מקלטים עם דלת מעץ בכניסה, שהם חשבו שזה סבבה, עד שעף טיל לא רחוק מבני ברק ורמת גן, והדלת גם היא עפה והבינו את המשמעות של הטילים האלו מאיראן. ראיתי מקלטים בבני ברק ששמו עליהם שלט, "בזמן חירום נא להתקשר ל-057…", איזה מספר מסוים.

‏[הקלטה] דובר: "כל המקלטים הציבוריים היו אמורים להיות פתוחים. יש פה מקלטים שיש עליהם טלפון. כן, בשש בלילה… אתה יודע מה? לא שש, שלוש בלילה, אזעקה, אתה רץ עם הילדים, יש לך ילדים קטנים, תתחיל להתקשר, הוא אמר לך: כן, אני לא פה, אני ישן אצל אימא שלי."

‏יוסי: מצבים שאתה יודע, יכולים להיתפס כמצחיקים, אבל בסוף שזה חיי אדם, ובמיוחד לנוכח הטילים שפגשנו פה, ממש לא מצחיק, סכנת נפשות.

‏אלעד: זה מדהים, ואנחנו שמענו כל כך הרבה סיפורים על מקלטים בבניינים, או מקלטים ציבוריים, שהתברר שמישהו פשוט השתלט עליהם. היו סכסוכים בין שכנים, שלא נתנו למישהו להיכנס למרחב מוגן בזמן אזעקה. ואתה יודע, אחרי התקופה הזו, שבה הצורך להתמגן קיבל המחשה כל כך מוחשית, אתה מזהה שמשהו השתנה בשיח? כלומר, המדינה פתאום מבינה שאם היא לא תיקח בעלות, אם היא לא תיזום פרויקט לאומי, אז עדיין, כמו בעשורים האחרונים, עדיין כמעט 30% מהאזרחים בישראל יישארו בלי הגנה?

‏יוסי: מה שראינו בעקבות המלחמה האחרונה, זה הרבה ניסיון להוריד את הבירוקרטיה. השרים ניסו לשדר ש"תראו, יש מלחמה, עכשיו נזכרנו בעורף, במצב, אז בואו נראה". פתאום יש ישיבה במשרד הבינוי והשיכון, ברמ"י ועוד כמה, לנסות להוריד בירוקרטיה בקבלת ממ"דים, בניסיון להוריד ביורוקרטיה דרך חישוב ארנונה לממ"דים, וכל מיני הקלות, למעשה, שזה סוג של אקמול, אתה יודע, זה לא יטפל במחלה עצמה. וגם זה, מתי זה בוצע? זה בוצע בזמן אמת, כשהטילים האיראנים היו באוויר, כשקודם היו לנו שנים ארוכות לטפל בזה, והחוכמה היא להסתכל קדימה. מה צריך לעשות אחרי שראינו את נזק הטילים האיראנים, כדי שנהיה ממוגנים, בטח לא יהיה חודש הבא, גם לא שנה הבאה, אבל בעוד עשור קדימה. השיטה הישראלית, למעשה בעניין המיגון בנויה טלאי על טלאי. כל עשור או שני עשורים, הרעיון השתנה, התפיסה השתנתה, אבל מה שהיה עקבי, זה חוסר מעורבות של הממשלה, חוסר תקצוב של הממשלה, ואם הנושא הזה חשוב, הממשלה צריכה לשים שם כסף.

‏[מוזיקת רקע]

‏אלעד: יוסי מזרחי, תודה.

‏יוסי: תודה.

‏אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה אילה פז, שירה אראל, עדי חצרוני ודניאל שחר, על הסאונד יאיר בשן, שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

‏אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם מחר.

‏[חסות]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה