top of page

אחד ביום - בשבי: שיחה עם שני גורן

ליאת קמחי

בקיבוץ ניר עוז כולם הכירו את שני גורן. היא נולדה וגדלה שם, ואחרי הצבא התחילה לעבוד עם ילדי הקיבוץ בגנים ובחינוך הבלתי פורמלי. שם היא גם הכירה את איתן יהלומי כשהיה עוד ילד בגן. בשבעה באוקטובר שני נחטפה מביתה לעזה, ובמהלך השבי היא פגשה שוב איתן, עכשיו כבר בן 12. ומאותו הרגע, הם שמרו אחד על השנייה - עד שיצאו לחופשי.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 30/09/2024.

[חסות]

[מוזיקת פתיחה]

לי: היום יום שני, 30 בספטמבר. אני לי נעים ואתם על "בשבי", מבית "אחד ביום". סדרת שיחות עם החטופות והחטופים שחזרו מעזה.

בקיבוץ ניר עוז כולם הכירו את שני גורן, והיא הכירה את כולם. היא נולדה וגדלה שם, ולקראת השחרור מהצבא התלבטה לאן להמשיך.

שני: לפני שסיימתי צבא, אז באתי לשאול כאילו איפה לעבוד בקיבוץ, כאילו איפה יש, אז אמרו לי "טוב, המקום היחידי זה בגנים". הסתכלתי עליה, אמרתי לה "מה לי ולילדים?" אז התחלתי בגנים, הייתי מחליפה, ואז עברתי לחינוך הבלתי פורמלי.

לי: זה התחיל במקרה, אבל במשך עשר שנים היא עבדה כמדריכה בחינוך הבלתי פורמלי בקיבוץ. היא אהבה את החיים האלה, את הילדים, את הקיבוץ, את הישיבות עם החבר'ה כל יום שישי.

[מוזיקה]

בשבעה באוקטובר שני נחטפה מהבית שלה. בעזה, היא מצאה את עצמה בבית החולים נאצר, בחדר עם עוד עשרה אנשים. הצעירה בת שנתיים וחצי, המבוגרת בת שמונים וחמש. ואז, בהליכה מקרית במסדרון, היא ראתה את איתן יהלומי, בן השתים עשרה. היא הכירה אותו עוד כשהיה אצלה בגן, והיא זוכרת שעלה לכיתה א'.

שני: כן, כן, הוא גם שמר עליי. אני רוצה להגיד שהוא הציל אותי יותר ממה שנראה לי אני הצלתי אותו. הוא הפך להיות שם בשבילי כמו חבר, כאילו, באמת.

לי: הפעם אנחנו בשיחה עם שני גורן.

[מוזיקה]

שלום שני.

שני: שלום.

לי: איפה הצבע האדום תפס אותך בשבת?

שני: בבית. אני גרה לבד, בקיבוץ גרים לבד, כאילו. אחי התקשר, אחי הוא לא היה בקיבוץ, הוא מכיתת כוננות אבל, והוא לוחם בשלדג. הוא התקשר אלי אמר לי "קחי את עצמך, תרוצי לשירה אחותי, או לארבל ואריאל". אחרי שנייה הוא אומר לי "את לא יוצאת לשום מקום, תנעלי את הדלתות, כנסי לממ"ד ותהיי בשקט". אז דיברתי איתו קצת עוד בטלפון, עד שהוא כבר הגיע ליחידה. ואז הוא אמר לי "אני צריך ללכת, כאילו, אני צריך לנתק. אני הגעתי לפלמחים, כאילו".

כבר שאלתי אותו "מה קרה, מה קרה?" ואז הוא עושה לי "את רוצה לדעת מה קרה?" כאילו, בעצבים. "שחר נפצע", ואז אני אומרת, שחר זה הרבש"צ, אני אומרת "אם הוא נפצע מה קורה, כאילו?" אז הוא ניתק, כאילו, אחר כך את השיחה, ואז אשתו התקשרה אליי, נופר, דיברנו שעתיים בערך. אני, כאילו, הייתי במיטה, לא החזקתי את הידית. הפסקתי להסתכל בקבוצות וואטסאפ, נורא פחדתי, כי התחילו כל ההתכתבויות, ואמרו ש… "הם אצלי", "הם אצלי", "הם אצלי", אמרתי, אוקיי, אני לא יכולה להכיל. עזבתי את הטלפון, רק דיברנו. ברבע ל-11, גם תורי הגיע. הם נכנסו אליי, לדירה, פתחו את הדלת של הממ"ד, זרקו רימון, שלמזלי הוא לא התפוצץ, ואחרי כמה שניות הם נכנסו, חמישה חבר'ה חמושים, איגפו אותי במיטה. אחד ניהל איתי משא ומתן, כאילו, עשה לי את הסימן של השבויים.

לי: איקס?

שני: כן. לא הבנתי מה הוא אומר. אז כל פעם שהתנגדתי, הנשקים כוונו אליי יותר ויותר. הקטע כשהוא נכנס אליי, הוא ישר חטף לי את הטלפון ושם בכיס שלו, אז נופר היתה ושמעה את כל… את כל החטיפה, למזלי, היא לא הקליטה, היא אמרה שהיא לא מוכנה להקליט שזו לא תהיה השיחה האחרונה שלנו.

לי: מה זה אומר ניהל משא ומתן?

שני: איזה ארבע פעמים הוא אמר לי ככה, כאילו, וניסה שאני אקום לבד, וכל פעם שלא הסכמתי, אז… הוא… כיוונו עליי יותר ויותר את הנשקים, עד שהוא פשוט התעצבן ושלף אותי מהמיטה.

לי: ניסית להתנגד?

שני: בהתחלה כן, ממש קצת. אבל הבנתי שאחת מול חמש זה לא. ותוך כדי גם שאנחנו… נכנסים עוד עשרה מחבלים לפרק את הבית, לשבור הכל, לקחת טלוויזיות, לקחת… כל מה שהם יכלו לקחת לי מהבית, הם הוציאו ביחד איתי, גם את הכלבה שלי.

לי: מה מרגישים באותו רגע?

שני: פחד. כאילו הגוף השתתק. ופחד אימים, כאילו כשהוציאו אותי מהדלת של הבית, צרחתי. הסתכלתי לצדדים והבנתי שלצרוח אין לי למה. לא היה צבא, לא היה כלום, הם היו מאות, סובבתי את הראש עשרים, מסובבת עוד עשרים, שלושים, בקבוצות וענקים ובכל מקום.

הוא עשה לי סיור בקיבוץ, לראות איך ניר עוז נכבשה. הלכנו ממקום למקום למקום, כאילו, ואז חזרנו לנקודה, כאילו, כמעט חזרנו לבית שלי, ואז, כאילו… זה היה סיור גם להבין איך את הולכת מפה, כאילו, איפה השטח שאנחנו נכנס אתכם, וגם כדי… הוא מסתכל ומראה לי, כאילו, תראי "no ניר עוז, אין ניר עוז". עד שפגשנו את דורון, אפרת ושתי הבנות, רז ואביב, דורון קראה לי "בואי, בואי אלינו", הוא לקח אותי אליהם. ואז הלכנו עד שהגענו לכרם, לשער, כאילו, שמשם יצאנו. שעם האירוניה זה איפה שהיה אמורה להיות העפיפוניאדה. אני צוחקת שבמקום עפיפוניאדה עפנו לעזה כולנו.

הביאו… העלו אותנו לטרקטור קטן, לעגלה של הטרקטור. ואז הגיע גם עוד, נעמית הגיעה, והגיע דוד קוניו ואחת התאומות. ואז אנחנו רואים את שרון הולכת, אז דוד צעק "זה אשתי, תביאו…" קראנו להם, הביאו גם אותה, והתחלנו את הדרך לעזה. ו-150 מטר מהגבול, מסוק של צה"ל, הוריד עלינו 170 פגזים.

כתוצאה מכך אפרת זכרונה לברכה נרצחה במקום. כולנו נפצענו, אני עם חצי, כל צד שמאל שלי רסיסים, וכל אחד רסיסים במקומות אחרים. וישר, כל המחבלים, כאילו, איגפו אותנו, אז כל המחבלים כאילו, נפלו. אני בהתחלה חשבתי שהוא עשה עבודה נהדרת, המסוק, שהוא ניסה להציל אותנו, כאילו, שהוא ידע שאנחנו שם, ורק המחבלים נהרגו, חוץ מאפרת זכרונה לברכה.

וכשחזרתי, ואחר כך, כשדיברתי בעובדה, אז פתאום היה תחקיר. ובתחקיר אמרו לנו ש… קיבל הנחיה להוריד את הכל, ואנחנו בפוקס בחיים. כאילו, זה בערך מה ש… עלה מהתחקיר הזה.

לי: המחבלים נהרגו?

שני: כן, חוץ מ… אחד. דורון, כאילו, נשארה עם אפרת שנייה רגע לסדר אותה, ש… להיפרד רגע.

לי: לא ברחתם חזרה?

שני: לא יכלנו. עליי הייתה את אביב, שהיא פצועה. אנחנו פצועים כולם. דורון במצב יותר קשה ממני. נעמית, הייתי בטוחה שהיא מתה. וכאילו, בהתחלה אמרנו, מה, נרוץ לשדה? אבל כאילו, נרוץ לעצים? את יודעת, איך? יראו אותך. כל הזמן עברו מחבלים. נגיד, פתאום, אחד מהם אמר לי "תראי, הם לוקחים את הכלבה שלך", הלכו איתה עם רצועה לכיוון עזה. נכנסו, עד שהגיע הטרקטור שלנו, של הקיבוץ של הנוי, מלא בביזה, עצר, והוא בא ל… הוא איים עלינו להגיע, אף אחד לא קם, עד שהוא לקח את אחת הבנות של דורון והתחיל ללכת, אז כולנו קמנו, חוץ מנעמית, שאמרה לנו "תעשו את עצמכם מתים".

וכל, כאילו, עזה, היינו בטוחים שנעמית השארנו אותה שם. כי מי…? אין צבא, אין כלום, כאילו, כל הדרך הייתה… את מסתכלת, את אומרת, וואט דה פאק, מה קורה?? כאילו, טנק שרוף ואין גדר. ומלא, מלא. הולכים, באים. ואז הוא העלה אותנו לטרקטור השני, ונכנסנו לעזה. נכנסנו לצהלת המון שמבסוטית, חטפנו מכות. הכניסו אותנו לרכב קטן. אחת-עשרה איש, ולקחו אותנו למעין מפקדה, אני לא יודעת בדיוק מה זה היה. לקחו לנו תעודות זהות, שאלו אותנו את השמות וכזה. כן הרגשנו כאוס מטורף, כאילו, גם ניסו המונים, ניסו להיכנס פנימה. הם חסמו, הם לא נתנו, למזלנו.

ואז הפרידו אותה, הלבישו אותנו כערבים, כערביות, ואותי רצו להפריד מדורון והבנות. ובגלל שדורון הייתה במצב יותר קשה ממני, והיה שתי ילדות שצריך לטפל, אז התחננו, ולמזלי בסוף הסכימו והלכנו איתם לבית. אז היינו אחר כך בבית שבועיים, 16 יום. אהה…

לי: עם כמה מחבלים?

שני: למזלנו, הנשים שמרו עלינו. היה את האבא, שהוא בחמאס, ידע עברית, הוא עבד בארץ, אז הוא נגיד סיפר לנו שרק 150 שרדו מהקיבוץ, והם באילת. אז כאילו, אני ודורון מסתכלות, מנסות לחשוב, מה קורה? כאילו, מי שרד, מי לא, ונגיד, דורון עוד קצת ראתה באפליקציה של המקומית, ההתכתבויות, אז היא קצת ידעה להגיד, אבל לא באמת ידענו.

אני שאלתי על ארבל, על אחותי שהייתה בקיבוץ, הוא לא ידע להגיד לנו. הוא גם אחר כך בא ואמר "יצא סרטון חטיפה שלכם מהטרקטור, שרואים אתכם", אז אמרנו "רגע, אבל איזה טרקטור?" השאלה אם יודעים אם אפרת הייתה איתנו לפני, או זה אחרי אפרת, או מה עלה בגורל אפרת, כאילו, אם לקחו את הגופה, או המון שאלות ותהיות.

לי: הוא ידע לענות?

שני: לא. הוא גם לא הסכים להראות לנו את הסרטון, לצערנו.

לי: איך נראתה הדירה?

שני: האמת, הכניסו אותנו לבית… לחדר, סגור, היה ארבע… ארבע ספות. היה שירותים, כיור. וכל פעם מישהי אחרת באה וישבה איתנו ושמרה עלינו. כאילו, זה היה באמת נראה כאילו הם ערוכים לקבל אותנו. כאילו, כשהגענו, היא הביאה לנו מקלובה, שאנחנו לא יכולנו לאכול, כאילו, אני ודורון, זה היה… לפחות הבנות קצת אכלו. אבל כנראה הם ידעו שאנחנו נגיע לשם, אז נגיד, לא אכלנו. למה לא אכלתם? לא טעים לכם? פתאום לפגוע בכבוד שלהם, אז כזה, אתה לא רוצה לפגוע בכבוד שלהם או משהו, אתה רוצה רק לנסות להינצל וכמה שיותר שישמרו עליך. עבר בסדר בסוף.

לי: איך?

שני: אמרנו להם "אנחנו מפחדות, אנחנו לא יכולות לאכול", כאילו, אפילו הבנות, כאילו, היו בשקט, כאילו, בשוק… של פחד. מבחינת הבית למזלנו נפלנו באמת על משפחה יחסית גם אמידה, שאז כן היה נגיד, לבנות, אם הן בכו, אז… הייתה מביאה להם פופקורן, או הייתה מנסה, כאילו, להרגיע את העניינים. שזה היה מזל שלנו, שלא חיינו בפחד של… גם מהם, כאילו, שאם… היה אסור להסתכל בחלון, אם, כאילו, בטעות תפסו אותי מסתכלת, אז הוא היה מעיר והיה, כאילו, הם נורא פחדו, נגיד, מהמזל"טים. הם חושבים שלכולם יש צ'יפים, או כל מיני דברים כאלה.

לי: האישה ששמרה עליכם, זה היה נראה לה הגיוני? שאת שם, וילדות שם, ואמא שם.

שני: הם נורא… הם כאילו חונכו לשנוא אותנו, ופתאום הם גם קיבלו אותנו, והם פתאום כאילו… הם היו בטוחים שתוך שבועיים זה נגמר. הם לא האמינו שאנחנו נישאר שם כל כך הרבה זמן. אבל אני חושבת שהם גם גילו אותנו, כאילו, בתור שאנחנו לא כל כך נוראים, אנחנו בני אדם, לא יכולה להגיד כמוהם, כי אותנו לא חינכו לשנוא ולהרוג. אבל את רואה עליהם, כאילו, אחרי כמה ימים, פתאום את רואה פתאום שהפחד שלהם, נגיד, ממנו קצת ירד. נגיד, אם בהתחלה הייתי הולכת לשירותים, היא הייתה נעמדת לראות שאולי אני אברח, אני לא יודעת. פתאום היא שחררה, כאילו, היא כבר לא עומדת עליי, כאילו, ב…

לי: איזה שיחות הצלחת לנהל איתו? אתם שבועיים שם, מדבר עברית, ניסיתם להתקרב אליו? לקבל תשובות?

שני: נגיד, הוא אמר, נגיד "אני עבדתי בארץ, סגרתם לנו את העבודה, אין כסף, לאן אני אלך? לחמאס. שם יש כסף, שם יש כבוד", אז הוא, כאילו, כל פעם הם אמרו שזה רק בגללנו, זה באשמתנו, או שנגיד, הוא אמר לנו שביבי, אנחנו לא מעניינים אותו, הוא עסוק רק ברפורמה, הוא רק שומר על התחת של עצמו, כאילו, באמת, במילים האלה בערך הוא אמר לנו. כאילו, איזה עוד שיחות הגענו איתם…? נגיד, לאביב, היה לה מוצץ, אז האמא אומרת "אצלנו אין מוצץ". כאילו, יש מוצץ, אבל לא נותנים באמת לילדים, כאילו, כן קצת היה שיחות שהן קצת מעבר.

לי: תיארת שהייתן פצועות, אז מטפלים בכן?

שני: את דורון תפרו, לי הביאו אנטיביוטיקה. עשתה את העבודה. כאילו, הגעתי עם רגל נפוחה ממש. ירד, עדיין כאב, אבל לא היה לפחות, הזיהום, כאילו, לא היה, למזלי. אז עבר. גם את אביב טיפלו בה… בבית, כאילו, המזל היה שאחת הנשים של הבנים שלו היא רופאה. זה לא שסתם הביאו איזה מישהו שלא יודע לעשות. נגיד, דורון ממש פחדה. ואז כשהורידו לה את התפרים, אז היא אומרת לי "תסתכלי שהכל בסדר", ואז כאילו, היא מוציאה וזה ואומרת לי "נו, את באה להחזיק לי?" ואני אומרת לה "דורון, זה בחוץ, הכל בסדר". [אנחת רווחה]

לי: ומה הסברתם לבנות?

שני: לבנות… שאנחנו… הן כאילו כן הבינו שאנחנו בעזה, היא פחדה כאילו שהן יחיו בפחד כל הזמן, אז כן ניסינו יותר להקליל את ה… את איפה שאנחנו נמצאים, נגיד, אז התקפות זעם. אין לך מה לעשות, מצד אחד, אסור לה לצעוק. מצד שני, בעיה שלכם, אתם חטפתם, אתם תתמודדו. כאילו, אז נתנו לה לשחרר, ולהוציא את התסכול. כי את לא יכולה להסתים לילד בן… ילדה בת ארבע את הפה.

לי: כן.

שני: את לא יכולה, אין לך מה… מה היא אשמה? אבל זה עצוב, שפתאום הילדה אומרת, שחשבתי שיש רעים רק בסרטים.

ואז אחרי 16 יום, העירו אותנו בחמש בבוקר, ואמרו לנו, תתארגנו מהר, הולכים להפציץ את הבית. והלכנו ברגל לנאצר, לבית חולים. לא חשבנו שנלך ברגל ברחובות. הלכנו ברגל בפחד אימים. בכניסה לבית חולים הוא לקח אותי ראשונה, והשאיר את דורון והבנות.

ואז כשנכנסנו לבית חולים, לקח אותנו לאיזה חדר, כשהכניסו אותי לחדר, אמר לי, תהיי פה, תחכי, עוד מעט דורון והבנות יגיעו. היה כאילו מסך מחשב, כאילו זה היה חדר של אח או אחות. אז כאילו היה שם את הטלגרם פתוח, אז קצת ראיתי כאילו… יותר ראיתי את התמונות של הילדים המתים שלהם, את כל מה שהם מראים כאילו לעולם.

ואז הם נכנסו. היינו בחדר הזה עוד איזה 20 דקות בערך, עד שהוציאו מהחדר שאנחנו היינו אמורים להגיע את זלמן. הביאו אותנו לחדר, אנחנו נכנסים לחדר, 6 בבוקר, ויש ישנים שם. הוא מדליק את האור, ואנחנו רואים שלוש אנשים עם שמיכות. כאילו, מסתכלות אחת על השנייה, אני ודורון, ואומרות "או מיי גאד, מה זה, אנחנו בחדר פה עם פליטים? עם עזתים?" ואז הם הרימו את השמיכות, וראינו שזה קרן, אוהד ורותי. ואז כאילו אמרנו לו "כמה זמן נהיה פה? אם אפשר לחזור אחר כך לבית, אם לא יפציצו…", הוא אומר לנו "איזה בית? אין בית". לא האמנו שנצליח להחזיק שם יותר מלילה במקום הזה.

לי: כי מה, אני מתארת בית חולים, זה מקום סביר.

שני: הכניסו אותנו לחדר, היינו בהתחלה שבעה אנשים, ארבעתנו ועוד שלושתם, עם ארבע ספסלים. חדר קטן עם חלון ו-וילון שאסור לפתוח את החלון. למטה יש מחנה פליטים. אם אנחנו רוצים לצאת לשירותים צריך לדפוק בדלת. או כל דבר אחר, יכל לקחת שלוש דקות, יכל לקחת שלוש שעות. ובהמשך היום, כאילו אחרי שהגענו, הלכתי להתפנות, אני ורותי. ואז אני רואה שתי אנשים הולכים עם ילד. אני אומרת לרותי "רותי, זה איתן". והיא אומרת לי "מאיפה, מאיפה את יודעת?" אומרת לה "לא יודעת, אבל זה איתן". הייתי מדריכה בחינוך הבלתי פורמלי בקיבוץ. אז עם הקבוצה של איתן, נגיד, עליתי גם לברוש, כאילו לבית ילדים, כאילו מכיתה א', הייתי איתם גם קצת בגן, עוד שנתיים בגן לפני. ועל איתן ידעתי שהוא מפחד, הוא לא ישן מחוץ לבית. הוא לא… פתאום כאילו, את יודעת, לראות אותו, אז הלב שלי דפק, ואז אני מחבקת אותו, ואני אומרת לו [לוחשת] "איתן, זאת שני". ואז כאילו הוא לא הבין, כי הייתי לבושה כערבייה, אז הורדתי את ה… זה. אמרתי לו "איזה כיף, כאילו". איך שראיתי אותו, לא הפסקתי לבכות. איזה יופי שעכשיו הוא סוף סוף לא לבד, כאילו, ואז כאילו הוא נכנס והתחיל לדבר שהוא היה לבד, שהוא לא באמת אכל, שהראו לו לצערי את כל סרטוני הזוועות, והוא שמע קצת דברים. הוא ראה את אבא שלו, שהוא לא ידע אם הוא בחיים או לא, אז הוא התחיל לדבר ולספר, וככה גם קצת יותר, ידענו קצת יותר מידע על מה קורה.

ואיך שאני אומרת לו "אוקיי, הכל בסדר איתן, אל תדאג, עכשיו אתה איתי, הכל טוב". לא מסיימת להגיד לו את המשפט, ונכנס המחבל ואומר לו "איתן, בוא". התחלתי לבכות, ושם כביכול אסור לבכות, בכי מראה חולשה. ואז הוא אומר לי "למה את בוכה?" אמרתי לו "אני רוצה את איתן איתי", והוא אומר לי "לא, איתן, כולו תמם", הוא כאילו, הוא בסדר, הוא בסדר.

לא השתכנעתי יותר מדי. גם הרגשתי קצת… פתאום אמרתי לו "הכל בסדר, עכשיו אתה איתי". ואחרי שאמרתי לו את זה, תוך שנייה לקחו אותו, אז… שוב פעם להיות לבד, ואז הוא אמר לי משהו, המחבל, משהו, ארז קלדרון. לא הבנתי מה הוא רוצה להגיד לי, ואז הוא הביא לי את איתן. איתן אמר לי "אני עם ארז קלדרון, הכל בסדר…" על הפנים שלו הבנתי ש… להמשיך להילחם כאילו. אז המשכתי. כאילו בהתחלה אמרתי, אוקיי, אם הוא עם ארז, אז כנראה הוא עם אמא שלו, עם אבא שלו. מי יחטוף שתי ילדים בני 12 לבד, כאילו? איך אפשר לחטוף ילדים לבד?

ואז אחרי שעה, פתאום עומדים לי ארז ואיתן בחדר, והם מאז שייכו אותם, כאילו, הם הילדים שלי, ש… תחתיי שם, ובהמשך הגיעה, הכניסו את יפה אדר גם. אז כאילו רותי אומרת לה "יפה, מה? מה… מה… מה, גם את פה, כאילו? באיזה חדר את?" לא הבנו שאנחנו נהיה עשרה אנשים בתוך חדר כל כך קטן. חוץ מזה שהוא חדר קטן גם היינו עם ילדה בת שנתיים וחצי, תכף שלוש, ואישה מבוגרת בת 85, אז חוץ מזה שאתה צריך לשרוד ואת הפחד ואת כל הדברים, אתה גם צריך לדעת את הדינמיקה בקבוצה, שגם זה נגיד לפעמים לא היה כזה פשוט.

לי: להסתדר.

שני: כן. כאילו, אין אוכל. באיזשהו שלב נגמר האוכל. אז אתה אומר, טוב, אין לנו מה ללכת לישון מוקדם, אנחנו עדיף שנמשוך את הלילה, כי את יודעת, כי בערב מגיע לך המנת אורז המגעילה, או לפחות יש לך משהו להכניס לפה אם את רעבה. וככה בבוקר לא נקום מוקדם, ואז הילדים לא יהיו רעבים. אבל אז זה לא התאים למבוגרים יותר, שהם רצו לישון. אז היה לפעמים קצת ויכוחים, אבל בסופו של דבר אין ברירה, כי אתה חייב לשרוד. ושם הייתי עד היום ה-49 בחדר הזה, היינו עשרה. מהיום… מה-23 לאוקטובר, אני זוכרת כשהגענו, זה היה ביום ההולדת של אוהד, אמרתי לו "תראה איזה מתנה נחמדה קיבלת".

זה היה עוד קטע נחמד נגיד, אז היה קטע שאיתן הוא התחיל לדבר, והוא אמר "שמעתי ברדיו שאוהדי הפועל באר שבע, יש ילד בן תשע שחוגג יום הולדת והם מאחלים לו מזל טוב". ואז אוהד כאילו אומר "זה אני", והוא התחיל לבכות, והיה רגע כאילו כל כך מרגש כאילו של… קצת שמחה בכל הפחד וכל העצב. כן לדעת שכן מישהו חושב, אז זה היה רגע נגיד מאוד… אבל גם עשינו הרבה צחוקים שם, כי בסופו של דבר אתה חייב לשמור על שפיות. אני בן אדם מאוד ציני, אני את המחבלים, אני השפלתי שם.

לי: מה זאת אומרת?

שני: מה זאת אומרת? פתאום הוא נכנס עם ריח של בושם. אני עושה לו, [מרחרחת באוויר וממשיכה בקול משתעשע] "מחמוד, what is this? you smell good. אווו!" [צוחקת]

לי: וצחקו איתך?

שני: כן. אז אחרי שכאילו התקלחתי פעם אחת אחרי שבוע ומשהו, אני מתקלחת, אני אומרת לו "יש לך דאודורנט?" אז הוא אומר לי "לא", כאילו באנגלית. אני עושה לו "you have…" כאילו מסמנת לו, כאילו… אני לא יודעת אנגלית, כן? כל החברים שלי צוחקים שאת האנגלית שלי לקחתי מעזה. [צוחקות] אני אומרת לו, כאילו "אני רוצה בושם", הוא עושה לי "לא, אין לי", אמרתי לו "לא, יש, שלך, שלך", אז הוא עושה "שלי?" אמרתי לו "כן!" והם נקרעו עליי מצחוק, הוא הביא לי את הבושם, שמתי, אני חייבת קצת להריח… משהו. [לי צוחקת]

היה נגיד יום אחד שהוא פתח את הדלת בטעות הוא נגע לי בציצי. אז אני דופקת לו מבט של [בטון מסתלבט] what are you doing? מחמוד… ואז הוא כאילו… המזל הם היו אדוקים, אסור היה להם לגעת באישה, אז כאילו זה הוא…

לי: נלחץ.

שני: כן. אז אני… כמו שאני עושה לחברים שלי, אני מביכה גם אותו. אין לי… אין מה לעשות, צריך לצחוק. צריך להצחיק גם את החבר'ה.

לי: נשמע לי דרך התמודדות טובה.

שני: כן, כן. אז כן היה רגעים של צחוק קצת.

לי: ואיך היה לך שם עם איתן? הרגשת שאת צריכה לשמור עליו?

שני: כן, כן, הוא גם שמר עליי. אני רוצה להגיד שהוא הציל אותי יותר ממה שנראה לי, אני הצלתי אותו. הוא הפך להיות שם בשבילי כמו חבר, כאילו, באמת.

לי: הגן עלייך.

שני: מאוד. כן, כן… לא, הוא היה… איתן, היה נשמה. נגיד, הבנות של דורון, בכו, באמצע לילה קמות, אני רוצה את איתן. הוא מתעורר, יושב לידם, מרדים אותם. הוא היה נשמה. הוא פשוט שמר, נראה לי, על השפיות שלי. הוא היה העוגן שלי שם מאוד. כל פעם אומרים לי "את שמרת עליו", אני אומרת "הוא היה המלאך השומר שלי שם". הוא היה כזה מקסים. הכין קלפים, כאילו, ציירו, הכין קלפים, שיחק עם הילדות, שיחק, אפילו הלך לבקר עם ארז את חנה קציר, לשבת איתה בחדר, כאילו, לא, אהבה… אהבה אחרת, הילד הזה.

לי: נשמע מאוד בוגר.

שני: מאוד. התבגר בשנייה. אני חושבת שמה שהציל אותי זה הילדים. כאילו, מה שהחזיק אותנו כל הזמן שם, כאילו, להגיד גם לאיתן ולאלה… הם אומרים לי "מה, אנחנו נהיה גלעד שליט עכשיו, חמש שנים?" אני אמרתי להם "לא, אנחנו אזרחים, מי ישאיר אזרחים כל כך הרבה זמן? אנחנו אזרחים, אנחנו נשים, אתם ילדים. גם את הגברים האזרחים… אנחנו אזרחים, כאילו, החובה, כמו שחובה להחזיר כל חייל צה"ל, אותנו, בטח ובטח יהיה חייבים". אף אחד לא דמיין שנעבור עוד מעט שנה והם עוד לא פה.

לי: אז זה ממש מחשבה שריחפה על הילדים שם, שהם יהיו הרבה שנים בתוך השבי?

שני: כן, כל יום, מה, ככה אנחנו נהיה חמש שנים? כאילו, איתן, נגיד, היה אומר, כאילו "רק שיגידו לי, את יודעת מה, אין לי בעיה שיגידו לי גם עשר שנים להיות פה, רק שאני אדע לכמה זמן אני הולך, וכדי שיהיה לי קצת כוחות", כי כל בוקר זה היה לקום "אני לא רוצה לישון יותר, יש לי סיוטים", או עם ארז לפני השינה, זה היה לנסות לדבר ולהפיג את הפחדים בסיפורים, או בדברים כאלה, או שהוא אומר לי "טוב, עכשיו התחילה פינת ליטוף", אז הבנתי שאני צריכה ללטף אותו עד שהוא נרדם, כאילו, הייתי שוכבת לידו עד שהוא נרדם.

לי: הם סיפרו לך מה הם חוו בשבת?

שני: כן, כן. נגיד, ארז סיפר שהוא ראה שמרביצים לאבא שלו, וש… הוא לקחו אותו, אבל נגיד על איתן, לא ידענו שום דבר, הוא ראה את אמא שלו והאחיות שלו גם אמורות להיחטף, אז אני כבר אמרתי לו "אל תדאג, כשנחזור, אם הם לא יהיו, יש לך את סבתא אסתי, כאילו, יש לך… ואם לא, אני, אני אחזור, ואני אהיה שלך, כאילו, לכל מה שתגיד". ובאמת, הדבר הראשון שאני יצאתי, שפגשתי, את הצוות הרפואי אני אומרת לה "תגידי לי מי פגש את איתן". כאילו, הפחד שלי היה שהוא ייצא ו… ולא יהיה. ואז היא אומרת לי "אמא שלו", אמרתי לה "אין סיכוי. תסתכלי, תסתכלי, תבדקי", כאילו… אז היא אומרת לי "כן, כן, אמא שלו", ואז אמרתי [אנחת רווחה] "איזה מזל".

לי: ומעניין אותי, הצוות הרפואי, הוא הבין שאתם חטופים ואתם שם.

שני: אני חושבת שידעו, כי היה איזה כמה פעמים… היה איזה פעמיים, שפתאום נחיל המונים… שמעת שהם מתקרבים אלינו בשאגות המוניות. זה היה נגיד רגעים ממש מפחידים. אז הוא כאילו לוקח אותי הצידה, ואז הוא אומר לי "למה, מה, את מפחדת?" אמרתי לו "כן", אז הוא אומר לי "מה את מפחדת?" אמרתי לו "מה זה מה אני מפחדת? תראה איפה אני נמצאת", אז הוא אומר "לא, אני שומר עלייך, כולו תמם". ואז הוא לקח אותי, נגיד, להראות, כאילו, הראה לי את כל החבר'ה יחסית. הוא אומר לי "אנחנו עם מלא נשקים פה, אם מישהו יבוא, אנחנו נשמור עליכם. אבל אם מישהו יבוא, אנחנו גם נהרוג אתכם, אם זה יהיה צה"ל נגיד".

לי: והיו לך מחשבות כאלה, אם באמת צה"ל מגיע, ואולי יחסלו אותנו? אם יהיה מבצע שישתבש?

שני: אני הפחד הכי גדול שלי היה לראות שם צבא. הפחד הכי גדול שלי. כששמענו שמכתרים את שיפא מתנו מפחד. כי ידענו שברגע שצה"ל מתקרב, אנחנו כבר לא נהיה בחיים.

לי: זה היה לך ברור?

שני: כן, כן. הם גם אמרו את זה, הם לא הסתירו את זה. כאילו מצד אחד, היה לנו את המחשבה שהם חייבים לשמור אותנו בחיים. כי כשאנחנו חיים, אנחנו שווים יותר. אבל ברגע שצה"ל מגיע, אנחנו כבר לא… לא… הם כאילו לא ייתנו את ההצלחה של לשחרר חטופים בחיים. ולצערנו זה… ככה זה קורה כרגע, עם השש גופות. מבאס. מעצבן, מכעיס.

לי: מה את עוד זוכרת מהימים האלה בבית החולים?

שני: היה יום אחד שפתאום הדלת נפתחת, ואני רואה למול הפנים את דוד קוניו. ואז חזרתי לחדר ואמרתי להם "אוקיי, גם דוד פה". לא החלפנו מילים, לא כלום, כי פחדנו שהם גם ידעו שראינו אחד את השני. ואז אחר כך חנה קציר, כאילו הייתה צריכה עזרה, אז קרן יצאה לעזור לה, אז חנה סיפרה לנו שגם דוד פה, שרון ושתי התאומות, אנחנו ידענו שהם נחטפו עם תאומה אחת, לא ידענו מה עלה בגורל של התאומה השנייה.

ביום ה-49 הוא אומר לנו, יום לפני, הוא אומר לנו, לי לאיתן ולארז, שאנחנו עוברים לחדר של קרינה, של שרון, קרינה והבנות. עברנו חדר, ואז כאילו שם, את יודעת, יש כאלה שהיו יותר עם טלוויזיה, יש כאלה שפחות. אז הם מה ששמעו, אנחנו מה ששמענו, כאילו מנסים לחבר את הדברים. שמעתי על משפחת סימן טוב זכרונה לברכה. ונגיד, רותי נגיד שמעה נגיד על הבן שלה שנרצח, שמעה ברדיו, כאילו.

אז בעיקרון, בערך קצת התחלנו לדלות קצת יותר מידע, נגיד על הנובה, על… שם תמיד אמרו לנו, הכי קשה זה ניר עוז ובארי. זה הכי קשה. ואז כאילו, את יודעת, אני רואה רק אנשים מניר עוז, כאילו, אנחנו… עברתי עוד חדר, ועברתי עוד חדר, מגיעה, ואני עושה כאילו, מה קורה, כאילו? מלא מניר עוז.

לי: כל הקיבוץ שלך.

שני: כן, ממש. ושם הוא אמר לנו בערך 75 חטופים, ואז כאילו אמרנו לעצמנו, וואו, מטורף, כאילו, מה זה 75? לא האמנו שזה באמת יהיה נכון.

ואז הגעתי לחדר של עדה, שם הייתה לי נפילה מאוד גדולה, שהבנתי שכל חדר שאני עוברת הוא יוצא ואני נשארת. הייתי שם גם יומיים עם עדה שגיא, מירב… ואז הם השתחררו. הם השתחררו הביתה, ואז העבירו אותי אחר כך עוד פעם חדר. הגעתי לחדר של ליאת ואילנה. הן אומרות לי בהתרגשות "הלילה אנחנו יוצאות הביתה! הלילה, אמרו לנו הלילה", אמרתי להן "תקשיבו לי טוב, המנחוס הגיע. [לי צוחקת] הביתה, אנחנו לא יוצאות, כאילו, אין, לא יקרה". [צוחקת] וקמנו בבוקר, לא יצאנו, ואז הוא אומר לנו, לי ולאילנה "טוב, בואו איתי, אתן יוצאות הביתה". היה לנו מוזר שאנחנו משאירות את ליאת שם, והוא אומר לנו שאנחנו יוצאות הביתה. העבירו אותנו לחדר אחר, וזו פעם ראשונה שאני נכנסת לחדר, ואין אף אחד. אמרתי, אוקיי, יש קצת תקווה. עשו לנו בידוק, ביקשו מאיתנו להתפשט, להראות שלא לקחנו איתנו כלום, לא העברנו איתנו שום דבר, ואז הוא נכנס עם השקיות של הדברים שלנו. אז הבנו שהביתה, אנחנו לא יוצאות כנראה.

אז עשו לנו תדריך, הוא הסביר לנו, אנחנו הולכים עכשיו לתוך הבית חולים, אתן הולכות אחריי, יוצאים מהבית חולים, יש רכב שמחכה, אתן מחכות חמש שניות, עולות לרכב. טוב, אנחנו עולות לרכב, אני מזהה את המחבלים, אמרתי לאילנה "אוקיי. עלינו לרכב הנכון", מתחילים את הנסיעה, ואז הוא אומר לנו "אתן יורדות למנהרות, לספיר כהן". עכשיו, שומעת את המנהרות, מסך שחור, שתינו בפחד אימים, כי זה היה הפחד הכי גדול שלי להגיע למנהרות, קשרו לנו את העיניים בדרך. זאת הייתה נסיעה של עשר דקות, לא יודעת, עד שהגענו לפיר של המנהרה, הורידו אותנו, התחלנו ללכת. הלכנו בערך 45 דקות, 50 דקות, בדרך לא דרך. את הולכת, ואת הולכת, ומטעני חבלה בכל מקום, ואז הוא אומר לך "את רואה פה? פה זה יורם מצגר, כל החברים מהקיבוץ המבוגרים", ממשיכים ללכת, מסתכל, אומר לי "פה זה יציאה לקיבוץ, לניר עוז". וכל הדרך אנחנו מחזיקות ידיים, ואנחנו בפחד אימים, ובאמת הגענו למנהרה לספיר, ואני ממש פחדתי לספיר, היא אומרת לי "שני, תפסיקי לפחד, הכל בסדר".

והם כאילו ניסו להרגיע אותי, אמרו לי "פה את לא צריכה לדפוק בדלת כדי ללכת לשירותים, כאילו, יש שירותים, את יכולה ללכת", אבל כל מקום שאתה מגיע, אתה צריך להתרגל לשובים. לדעת, כאילו… מלחיץ, כאילו, מפחיד, אין מה לעשות. ובערב אמרו לנו שמחר המבוגרים יוצאים, אז אנחנו אמרנו "אוקיי, בסדר, אנחנו צעירות, אנחנו יכולות עד יום ראשון להיות פה, הכל בסדר".

לי: מה הרגע הכי קשה שהיה לך בשבי, שאת זוכרת אותו ככה כהכי…

שני: היה לי רגע מאוד קשה שפגשתי את סבתא של סשה, שם. והיא, בהתחלה לנה אמרה לה שסשה מת. ובכיתי על סשה, על זה שרצחו אותו, ואיך אני עכשיו אתמודד. וכאילו היה לנו מחברות, אז הספדתי אותו. עד שפגשתי את עדה שגיא, ואז כאילו אמרתי לה "וסשה מת", אז היא אומרת לי "לא, לא, סשה בטלוויזיה ראיתי, הוא חטוף, כאילו, עשו לו, ציינו לו יום הולדת, הוא לא נחשב לנרצח". אז זה היה מצד אחד משבר מאוד גדול, מצד אחד שנייה גם זה היה… לנשום, כאילו, וגם להגיד לספיר "ספיר, סשה חטוף", כאילו, אחר כך שראיתי, סיפרתי לה "סשה לא מת, כאילו, הוא חטוף". רגעים… היה המון רגעים קשים, את הרגעים הקשים די הדחקתי.

לי: כן?

שני: כן.

לי: הם צפים מתישהו?

שני: היה לי פעם אחת פלאשבק, שלמזלי לא קרה יותר… אבל לרוב אני משתיקה, אני מנמיכה, אני מבליגה, אני שמה מסכות, אני… לא נוברת ב… כאילו, אני… כשאני מדברת על זה, אני כן עושה הרצאות, וכן אני מדברת, אבל… אני כאילו שני שמספרת על זה על מישהי אחרת בכלל שחוותה את הרגש, כאילו, אני מתנתקת מהרגש.

לי: אז מתי באמת יצאתם משם?

שני: הבוקר הגיע, העירו אותנו, אמרו לנו "אתם יוצאות הביתה". ושם באמת זו פעם ראשונה באמת שגם הבנתי שאני יוצאת הביתה, כי הם באו עם מצלמת גו-פרו. כל פעם שהם כאילו באו עם מצלמה לצלם, זה את השחרורים, כאילו לראות שאנחנו שמחים שאנחנו יוצאים הביתה. אז נגיד אותי הוא שאל, הוא אמר לי "את רוצה סיגריה או הביתה?" אמרתי לו "הביתה", אז הוא אמר לי "חמש דקות".

ואז התחלנו את המסע שלנו הביתה. יצאנו, חזרנו את כל הדרך, אני חזרתי עם שרירים תפוסים ברגליים. הוא אמר לנו "אתם מחכים רגע לנילי שתגיע", חיכינו לנילי מחוץ לפיר שלה, מחכות, מחכות… מה קורה? ואז שנילי הגיעה היא אמרה שהיא היתה צריכה להודיע לירדן ששירי והילדים נהרגו. ושהוא יעשה סרטון, אז… אז כאילו חיכינו ככה הרבה זמן, ואז כזה, או מיי גאד, והלב פתאום נשבר, ואז אתה מבין כאילו כמה… כי ברדיו נגיד, שמענו נגיד. לא הבנתי, מישהי אמרה שהיא שמעה שירדן יצא עם אחד הילדים, זה לא היה נכון.

לי: רק נגיד שעדיין לא יודעים מה קרה להם.

שני: נכון. זה נכון.

ואז לקחו אותנו לרכב. אחרי 12 בערך עברנו לצלב האדום נראה לי, משהו כזה. עד שהגענו לכרם שלום. מכרם שלום נסענו לחצרים, שם פגשתי את אח שלי. אז שאלתי אותו, כאילו "מה קורה עם המשפחה?" הוא אמר לי "כולם חיים", ואני כזה "אוקיי", נושמת, ואז אני עושה לו "ואיפה ארבל?" אז הוא אומר לי "ארבל בעזה", ומאז מסך שחור על החיים שלי, ומחכה שהם יחזרו, ארבל, סשה ואריאל, וכל מאה ואחד החטופים, שנוכל לחזור להשתקם או לחזור לנשום.

לי: כמה הייתן קרובות?

שני: אני וארבלי? מאוד. נשארנו כאילו מהחבר'ה מהקיבוץ כמעט היחידות שגרות בקיבוץ, אז היינו כל הזמן ביחד, בין אם זה גם סתם לסיים את היום עבודה נגיד, לעבור דרכה, אפילו גם אם לא לשבת, רק להגיד שלום. או לשבת לסיגריה, או מה קורה, מבצעים. "בואי שני", עולים על הרכב ונוסעים ביחד. את הכל עברנו ביחד, את כל המשברים שהיו לפני, ו… והחוסר הוא מורגש מאוד. זה לא פשוט. גם סשה נגיד, זה חבר מה… חבר מאוד טוב, כשאתה מדבר איתו, אתה פשוט מדבר איתו על הכל, אתה אפס מסננים, אפס… וזה חסר, חסר מאוד.

אשמת הניצול שלי נורא גדולה, למרות שזה לא אני החלטתי שאני משתחררת, אבל אני יצאתי והמבוגרים נהרגו, והמבוגרים היו צריכים לצאת לפניי, אז אני שווה יותר מהם, לא? כאילו, אז… או איך אני השתחררתי וארבל עדיין שם? זה שובר את הלב, כאילו, נורא קשה לי לפעמים נגיד, להסתכל על ההורים של ארבל, על יחי ויעל, כאילו, אני כל פעם מנסה להכניס לעצמי להגיד "את לא בחרת, זה לא שאת בחרת". כאילו, אם הייתי בוחרת, הייתי אומרת, קודם כל, שהיא תחזור, ואני אמשיך. ולנתק את הרגשות האלה ולהגיד, אוקיי, זה לא אשמתך, כאילו, אבל זה לא פשוט, את לא באמת יכולה לנתק את הרגש… אני רק מקווה שזה ייגמר כמה שיותר מהר. לפני הציון של השנה.

לי: אם זו שאלה אינטימית מדי, אל תרגישי חובה לענות, אבל את מלוּוה? בטיפול?

שני: כן, כן, יש לי פסיכולוגית. יש לי פסיכיאטר, אנחנו מלווים בהכל. ואני אגיד, גם עם הפסיכולוגית, כאילו, אני אומרת לה "שמעי, אנחנו כן נדבר על הדברים, אבל להתקדם כרגע? אני עוד לא בשלב. אני לא יכולה בכלל לעבד את מה שעברתי, אני עוד לא בשלב של העיבוד".

לי: למה?

שני: כי זה עוד לא נגמר, אנחנו עדיין שם. אני קמה בבוקר, אני שם. אני הולכת לישון, אני שם. אם עוברים מטוסים, אני שם, אם… כל הזמן על מה הם חווים, כאילו, על איך אני הרגשתי שם, ומה הם חווים עכשיו, נגיד, שהמלחמה חזרה בפול פאוור, כאילו, ו… גם שם באמצע אז… אנחנו עוד לא בשלב של ה… החלמה, באמת.

זה קטע, כי נגיד שאמרתי שאני אחזור, אז שאני אעשה מופע סטנדאפ. אבל לאט לאט הבדיחות נעלמות לי, הן הופכות כאילו להיות כל כך… כאילו עם הזמן, נגיד, אמרתי שאני לא אעשה עד שלא כולם יחזרו, אבל… הייתי בטוחה שתוך חודש כולם פה, אז זה יהיה יותר… אז לאט לאט אני חושבת שנעלם לי קצת הציניות ממה שהיה שם, אם בהתחלה, כאילו, הייתי מופע סטנדאפ מהלך, כאילו, הייתי יושבת, נגיד, הגעתי בדיוק ל… יום הולדת של הדס אדר, הגעתי למלון, נורא חששתי ללכת למלון לראות את כולם. ואז כשהגעתי, עשיתי להם מופע צחוקים על עזה, כאילו, על כל מה שהיה, אז הדס כותבת לי "מאז השביעי לא צחקתי ככה", שהדסי, בעלה נרצח בשביעי והוא חטוף בעזה, אבל לאט לאט פתאום החוש הומור… די דועך.

[מוזיקה שקטה]

אני מקווה שזה יחזור שהם יחזרו.

לי: אז הלוואי ונפגש בסטנדאפ שלך.

שני: הלוואי, הלוואי.

לי: ותרשמי לך את הבדיחות שלא תשכחי.

שני: לא, הכל רשום, אל תדאגי. [צוחקות]

לי: שני גורן, תודה רבה לך על השיחה הזאת.

שני: תודה רבה לך.

לי: וזה היה "בשבי", מבית "אחד ביום". מוזמנות ומוזמנים להאזין ב-N12 ובכל אפליקציות הפודקאסטים לשיחות הקודמות בסדרה. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק. חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה שירה אראל, עדי חצרוני, דניאל שחר ודני נודלמן. על הסאונד יאיר בשן.

אני לי נעים. אלעד שמחיוף יהיה כאן מחר.

[חסות]

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

67 views0 comments

Commentaires


אוהבים פודטקסטים? הישארו מעודכנים!

הרשמו וקבלו עדכונים לכל תמלולי הפודקאסטים

תודה שנרשמת

  • Whatsapp
  • Instagram
  • Facebook

כל הזכויות שמורות © 

bottom of page