אחד ביום - ישראל במלחמה: מדינה בטיפול

כבר מה-7 באוקטובר, היה ברור שישראלים רבים יזדקקו לסיוע נפשי כדי להתמודד עם הטראומה שחוו. במקביל, גם היה ידוע שמערך בריאות הנפש לא ערוך להתמודד עם העומס, והמוני אנשי מקצוע מהתחום התייצבו מיד להתנדב כדי לגשר על הפער האדיר שנוצר. אבל למעשה זה לא מפתיע, מאחר שעוד לפני המלחמה אותו מערך לא תפקד כראוי. אז הפעם, אנחנו עם יובל אראל ועם הסיפור של מערך בריאות הנפש בזמן מלחמה.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 30/10/2023.

היום יום שני 30 באוקטובר ואנחנו אחד ביום מבית N12

אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו סיפור אחד ביום בכל יום.

דבר אחד ברור כבר מהיום הראשון והוא הולך ונהיה ברור יותר ככל שעובר הזמן הנפש הישראלית נפגעה בשבעה באוקטובר והיא תזדקק לשיקום הבריאות הנפשית של כולנו נפגעה בשבעה באוקטובר והיא תזדקק לשיקום.

אנחנו דיברנו על זה גם כאן על הטראומה הלאומית והטראומה האישית אלא שאם נחזור לעידן אחר זה של לפני שבעה באוקטובר אתם זוכרים מה אמרו אז על מערך בריאות הנפש בישראל? שהוא קורס אז ביום ה24 למלחמת אוקטובר 23 יובל הראל ישאל איך מכניסים מדינה שלמה לטיפול כשהמטפלים מתקשים לתפקד.

הנה יובל.

הדבר הראשון שנועה קורמן יאיר שמעה בבוקר שבת שבעה באוקטובר היה בומים חזקים הדבר השני היה שקט.

נועה: הערתי את בעלי ואני זוכרת שהדבר הראשון שאמרתי לו אני לא שומעת מטוסים אני רגילה אחרי בום לשמוע את ה F16 או מה שזה לא יהיה, ואחרי 40 דקות רק התחלנו לשמוע, אנחנו קרובים יחסית ל'חצרים' את חיל האוויר מעלינו. ולפני שפתחנו טלוויזיה ולפני, האיחור הזה סימן לנו שמשהו נורא קורה.

יובל: לא הרבה זמן אחר כך הגיעו גם צלילי ההודעות בוואטסאפ.

נועה: התחלנו לקבל קריאות בקבוצות גם קבוצות של פסיכולוגים יש גם קבוצות של מתמחים פסיכואנליטיקאים גם קבוצות של סיוע נפשי, כל מיני.

התחלנו לקבל קריאות בקבוצות שצריכים בעצם עזרה ומתנדבים וכבר ביום שני הייתי באילת.

יובל: נועה גרה בעצמה בנגב בבית הספר של הילדים שלה אין לימודים כבר מאז אותו בוקר.

מורה נערץ לפיזיקה של אחד מהם נרצח אבל היא הבינה מהר מאוד שצריכים אותה בצו שמונה לא לצבא אלא לצו שמונה אזרחי. פסיכולוגית שתחום המומחיות שלה הוא טיפול בטראומה.

יש לה קליניקה פרטית אבל היא ביטלה כמעט את כל שעות הטיפול שלה וירדה לילד למלונות המפונים מיישובי העוטף.

נועה: בהתחלה זה היה נראה קצת בלגן היינו בעצם בלובי של מלון המון פסיכולוגים ואנשי מקצוע שפשוט הגיעו עם הטרולי, בלי שאנשים בכלל ידעו איפה הם ישנים לאן הם הולכים מי מארגן מה.

התארגן שם חמ"ל תוך כדי ריצה המון אנשים בלובי אנשים בוכים, אנשים במצוקה נפשית נוראית והמון אנשי מקצוע מסתובבים ולא כל כך ברור מה קורה.

יובל: כמו נועה, כל אותם פסיכולוגים שהיא פגשה בבתי המלון באילת פשוט ארזו מזוודות ועזבו הכל בלילה הראשון נועה עוד ישנה בבית חב"ד כפתרון לינה. בבית המלון היא פתחה קליניקה מאולתרת.

נועה: אחרי שהסתובבתי ביום הראשון הגעתי אל מלון שבו נמצאת קהילה מדהימה של קיבוץ נירים והם פשוט

הקימו בתוך הספא של המלון חדרי טיפול ואני בתוך זה יש לי חדר עם כל הציוד שאני צריכה גם לטיפול בילדים.

בית בובות וחיילים וכיסאות וכשמאחורי תבין יש מיטת מסאז'.

יובל: בקליניקה בתוך חדר הספא נועה פגשה מטופלים שחזרו מתוך התופת וזקוקים לעזרה דחופה.

נועה: המון ילדים מפחדים לעלות במעלית שאם היא תיפתח ייצא מחבל, מפחדים לפתוח את דלת המלון, ילדים שפוחדים לצאת עדיין מהחדר.

יש שם אימהות שכשאני פגשתי נשים שלא אכלו חמישה ימים עד הפגישה איתי.

אגב, אני רואה ילדים שהם לא כאלה קטנים, מתבגרים שנצמדים לאמא שלהם לא נפרדים ממנה, האמא ניסתה להיכנס לפגישה איתי וילד בן 13 או 14 'אמא אימא איפה את אני חייב לראות אותך, אני חייב לראות אותך עכשיו!'

אנחנו רואים ילדים שהם כבר בגיל ההתבגרות להפך הם אמורים לרצות להתרחק מאמא, צריכים כל הזמן את ההורים לידם, כל הזמן לראות שההורה קיים. תשמע, חלק מהקהילה שלהם נעלם.

כלומר, אנחנו רואים תגובות קשות של ילדים שלא ישנים טוב בלילה, ילדים עם התפרצויות זעם, שעצבנים, ועד שאנחנו לא נעזור להם לתמלל את החוויה הזו ולהצליח איכשהו לעבד אותה יהיה מאוד קשה להם לא להתפרץ בזעם, כי זה רגשות קשים שאין להם מילים.

ילדים פתאום עם אובדן תיאבון או פתאום באמצע הלילה, היום דיברתי עם איזושהי אמא דווקא בטלפון, באמצע הלילה בכי ורצון לאכול ולפתוח את המקרר, משהו בוויסות הפנימי של הרגשות, של השינה, של הריכוז, של היכולת לשאת תסכול, יצא מכיול.

יובל: יש משהו מרגש בהחלטה של נועה ושל רבים אחרים לצאת להתנדב, בתחום בריאות הנפש כמו בתחומים רבים אחרים.

אנשים שהשאירו הכל מאחור, בית, משפחה, מטופלים בקליניקה פרטית, הכנסה חודשית ומה לא? ונרתמו למשימה הלאומית.

אבל יש פה גם משהו עצוב, מקומם, מכעיס, כל כך הרבה אנשים נרתמו למשימה בהתנדבות, כי הם ידעו שהמדינה לא תעשה את זה במקומם.

נועה: ואני לא מספיק סומכת על המדינה שלי, שהיא תקים מערך מסודר של טיפול נפשי. מאחר ואני אשת מקצוע, אני יודעת כמה ההתערבות המיידית ולא להשתהות, היא קריטית. היא קריטית בין מי שיפתח PTSD כלומר, תסמונת פוסט טראומטית זה קריטי. אנשים שמפחדים לצאת מהחדר, שנמצאים במצב קטטוני של קפיאה, לשחרר אותם מזה. אין זמן לחכות חודש, חודשיים עד שמדינת ישראל תקים או לא תקים מערך.

יובל: אז למה לנועה ולכל שאר המתנדבים היה ברור שהמדינה לא תהיה שם ברגע האמת?

הפעם אנחנו עם הסיפור של מערך בריאות הנפש.

מערך שאף אחד לא הופתע יותר מדי שהוא לא מתפקד כרגע בימי מלחמה, אפילו לא מי שאחראים על הנושא.

כדי להבין לעומק את המצוקה במערך החשוב הזה, שוחחנו עם שלל גורמים, החל מהמטפלים עצמם, בשרות הציבורי והפרטי.

'אנחנו לא באמת מסוגלים לתת מענה לכל מי שצריך. זה היה נכון לפני שבת, וזה הולך להיות יותר גרוע כנראה.

הרבה אנשים יצרכו טיפול ולא יהיה להם מענה'.

יובל: דרך קופות החולים.

'גם בשגרה אנחנו לא מתקצבים את בריאות הנפש, אבל אנחנו עכשיו מבינים שלא יהיה בסדר. אם אנחנו לא ניתן לזה מענה, לא יהיה פה בסדר.

יובל: ועד למשרד הבריאות.

'נכנסנו לאירוע בנקודת חסר מאוד מאוד גדולה. וכשנכנסים לאירוע גדול מה שלא עובד טוב בשגרה, כנראה לא יעבוד הרבה יותר טוב בחירום'.

יובל: עוד לפני המלחמה, המערכת הציבורית לא עמדה בעומס. מחירים בשוק הפרטי גבוהים מאוד, מאות שקלים לפגישה עם פסיכולוג קליני, אלף ואפילו יותר לפסיכיאטר.

ומה עם מי שלא יכול לשלם? צריך להמתין.

'אם יש מאזינים או מאזינות שניסו לפנות ולקבל טיפול פסיכולוגי, במסגרת הקופה שלהם, נתקלו בתורים מאוד ארוכים. זה נכון בפריפריה, אבל זה נכון גם במרכז.

היום כדי לקבל טיפול במרפאה ציבורית, התורי המתנה יכולים להגיע לחצי שנה, שנה.

פרקי זמן לא סבירים'.

יובל: ד"ר שי איתמר הוא פסיכולוג קליני בכיר בבית החולים איכילוב, וכבר שנים שהוא נאבק לשפר את מערך בריאות הנפש.

ד"ר שי: שבע שנים הייתי פעיל במאבק על הפסיכולוגיה הציבורית, באמת מתוך כמה ארגונים.

התפקיד האחרון שלי היה יושב ראש החטיבה לפסיכולוגיה קלינית, בהפ"י, שזאת הסתדרות הפסיכולוגים בישראל.

יובל: כן, מסתבר שיש להם חוש הומור שם, בהסתדרות הפסיכולוגים בישראל, HAPPY.

מה ששי איתמר והפ"י טענו, זה שהמדינה מזניחה את השירות הציבורי. זה בא לידי ביטוי בכמה מובנים.

ד"ר שי: היום כפסיכולוג, פסיכולוגים בכלל לא יכולים לעבוד רק בשירות ציבורי. המעט מאיתנו שעושים את זה, לא יכולים להפוך את זה למרכז חיינו המקצועיים, לבנות שם קריירה.

זה מאוד מאוד מורכב, מכל מיני סיבות.

יובל: סיבה אחת היא שכר.

ד"ר שי בשירות הציבורי השכר שלנו הוא בין 35 ל-40 שקל לשעה.

יובל: כשאתה אומר 35-40 שקלים לשעה, בשוק הפרטי אותו בן אדם, כמה הוא יכול להרוויח?

ד"ר שי: היום לדעתי, שעת טיפול היא בין 300 ל-500 שקל. זה תלוי איפה אתה ולמי אתה פונה.

אמנם אנחנו מדברים פה על הכנסה כעצמאי, ויש לזה פרמטרים אחרים, זה לא להיות שכיר, אבל ברור לך שאנחנו לא מדברים על פער קטן.

זה פער עצום ממה שאנשים שעוסקים במקצוע חשוב ומשמעותי, שדורש הכשרה מאוד ארוכה, אני, יש לי דוקטורט, אני תשע שנים באקדמיה, יש לי התמחות של ארבע שנים.

פסיכולוגים ופסיכולוגיות קליניים ומומחים בכלל עוברים הכשרות ארוכות, משקיעים המון.

אנשי הטיפול, כל אחד בתחומו, הטובים ביותר שיש למערכת בארץ להציע.

יובל: אבל הסיפור כאן הוא לא רק השכר.

ד"ר שי: מאוד קשה להשאיר אנשים אחרי ההתמחות בשירות הציבורי בתנאים האלה, אבל גם אין תקינה.

כאילו, אני מכיר פסיכולוגים קליניים מצוינים שרצו להישאר במערכת הציבורית, גם בתנאים האלה, ופשוט לא היה להם תקן.

אין לנו אופק בתוך מערכת, אני מדבר על מערכת בריאות הנפש, במובן הזה של יכולת לנהל, יכולת להשתלם, יכולת לצמוח מקצועית, גם מאופן העסקה שלנו שהוא בחצאי משרות, בשליש משרות, בכל מיני חלקי משרות.

וגם המובן שמערכת בריאות הנפש היא מערכת רפואית.

אני יודע שהסוגיה של ניהול, וכל מיני תהליכי התקדמות בתוך ההיררכיות המבניות, הן סגורות לפסיכולוגים, הן סגורות לכל מי שאינו רופא או רופאה.

יובל: אז בגלל שכר נמוך, היעדר תקנים ואופק תעסוקתי, יש מחסור גדול בשירות הציבורי. רוב הפסיכולוגים עובדים רק באופן פרטי.

ד"ר שי: ישראל היא אחת המדינות עם השיעור הכי גבוה של פסיכולוגים קליניים ל-100 אלף איש.

בערך 6,000 פסיכולוגים קליניים מומחים בישראל, עובדים.

כמה מאיתנו עובדים בשירות הציבורי?

במובן הזה מנגישים טיפול לאוכלוסייה גם כזו שלא יכולה להרשות לעצמה?

פחות מ-1,500.

ופה אני גם סופר את המתמחים והמתמחות שלנו, שעוד עושים התמחות בשירות הציבורי, ורובנו המוחלט עובדים בחצאי המשרות.

יובל: זה צד אחד של הסיפור. מערך בריאות הנפש סובל ממחסור חמור בכוח אדם.

הצד השני הוא שיש הרבה ביקוש לטיפול נפשי בישראל, והביקוש רק הלך וגדל עם השנים.

ד"ר גלעד בודנהיימר, מנהל אגף בריאות הנפש במשרד הבריאות, מסביר שיותר ויותר אנשים רוצים טיפול.

ד"ר גלעד: כשל השוק שאנחנו נמצאים מולו, הוא כשרל שקשור לירידה בסטיגמה בבריאות הנפש, לאורך שנים שהלכה וירדה. והוא קשור לעלייה בצריכה מאוד מאוד משמעותית של שירותי בריאות נפש, שגדלה עוד יותר אחרי הקורונה.

ואני יודע לומר, שאם אני מסתכל נגיד על נתונים בקופות החולים, אני בודק כמה אנשים יש תיעוד בתיק שיש להם, או שהיה להם, או מגע עם איש בריאות נפש, או אבחנה או תרופה מתחום בריאות נפש לאורך שנים, אני רואה שאנחנו מגיעים לסדרי גודל של 30% מהאוכלוסייה, אני מדבר עוד לפני המלחמה הנוכחית, 30% מהאוכלוסייה שצרכו, או צורכים שירותי בריאות נפש בצורה כזאת או אחרת.

יובל: כך נוצר גם סוג של מעגל. אמנם יש הרבה פסיכולוגים בשוק הפרטי, אבל עדיין המחירים מאוד גבוהים בגלל הביקוש הגבוה, וגם בגלל שאין אלטרנטיבה זמינה בשוק הציבורי.

במקביל, ככל שהמחירים האלה עולים, כך גם פחות משתלם לפסיכולוגים לעבוד במגזר הציבורי.

ד"ר גלעד: אני חושב שבשנה האחרונה הייתה זליגה אולי הכי גדולה שידענו מאז הרפורמה בבריאות הנפש, בכוח עדיין מהשוק הציבורי לפרטי. הסיבות לדבר הזה זה עלייה מאוד גדולה בביקושים, והצע נמוך, מה שמאוד העלה את המחירים בשוק הפרטי, ויצר מצב ששחיקת השכר שהייתה בשוק הציבורי, יצרה חוסר כדאיות למטפלים ולפסיכיאטרים להישאר בתוך המערכת הציבורית.

יובל: עד כאן זה יחסית פשוט. מעט כסף, מעט תקנים, והרבה ביקוש. רק שהעניין הזה הוא בכלל לא חדש.

מערך בריאות הנפש סובל מהזנחה היסטורית.

ד"ר ירדן: אולי נתחיל טיפה בהיסטוריה, למה אנחנו במצב הזה.

ד"ר ירדן לוינסקי הוא הפסיכיאטר הראשי של חטיבת הקהילה בשירותי בריאות כללית.

הוא מתאר כיצד במשך עשרות שנים נוצרה שחיקה במערך בריאות הנפש.

אז כשחוקק חוק ביטוח בריאות ממלכתי לפני מעל שלושים שנה, האחריות על הטיפול באזרחים עברה לקופות החולים, למעט תחומים מסוימים שנשארו באחריות המדינה.

זה אומר, בריאות הנפש ותחומים אחרים, והתוצאה הייתה איזשהו פיצול.

המדינה סיפקה מרפאות ובתי חולים פסיכיאטרים, וחלק מהקופות בכלל לא החזיקו שום פסיכיאטר או פסיכולוג, או מרפאות פסיכיאטריות בתוך התחומים שלהם, ואם היה למישהו בעיה, הוא היה צריך ללכת למדינה.

יובל: במשך עשרות שנים, בניגוד לשירותים אחרים, שירותי בריאות הנפש לא סופקו על ידי קופות החולים.

משרד הבריאות, שבאופן כללי מתפקד כרגולטור, כמפקח על קופות החולים וגופים אחרים, היה ממש הספק של השירותים האלה.

כך יצא ששירותי בריאות הנפש נותרו בשוליים של מערכת הבריאות. הם היו פחות נגישים וסבלו מההזנחה המתמשכת.

כולם הבינו שזה לא עובד, וכל הזמן הבטיחו עוד מעט תהיה רפורמה, נעביר את המושכות לקופות החולים, כמו כל שירות אחר. רק שהרפורמה הזאת התעכבה שוב ושוב, וההזנחה רק הלכה והחרימה.

עד שב-2015 הודיעו סוף סוף, הרפורמה יוצאת לדרך.

השר גולדקנופף (הקלטה): פעם ראשונה שאנחנו משווים את בריאות הגוף לבריאות הנפש, זה חשוב מאוד, זה גם הוריד סטיגמה, אבל מעבר לכך, זה פעם ראשונה שאנחנו הולכים לתת, לאפשר, גם בפריפריה, גם בחלשים, גם במגזר הערבי, גם במגזר החרדי, יותר טיפול מסודר נאות לבריאות הנפש.

יובל: כל המרואיינים שדיברנו איתם מסכימים שהיה היגיון מאחורי הרפורמה, שבאמת היה צריך להעביר את שירותי בריאות הנפש לקופות החולים.

אבל כולם גם מסכימים שזה פשוט לא הצליח.

ד"ר ירדן: יש שאומרים שזו הייתה הצלחה גדולה מדי, במובן הזה שהביקוש לשירותי בריאות נפש במדינת ישראל קפץ הרבה מעבר לתחזיות, עד כדי כך, שעד לפני חודש היינו יכולים לומר שבאזורים מסוימים בארץ יש תורי המתנה לסוגים מסוימים של טיפול, לבדיקה של פסיכיאטר זה יכול היה להגיע לתור של חודש, שלושה חודשים. לטיפול פסיכולוגי, אצל ילדים זה יכול להגיע באזורים מסוימים לשנה, שנה וחצי תור המתנה להתחלת טיפול.

ד"ר ירדן לווינסקי מקופת החולים כללית אומר שהרפורמה הובילה פשוט לזינוק נוסף בביקוש, כי פתאום זה הפך לשירות זמין הרבה יותר.

ד"ר שי איתמר, פעיל למען הפסיכולוגיה הציבורית, נותן כמה הסברים נוספים.

קודם כל, הוא אומר, שהרפורמה לא הציבה לקופות החולים קווים ברורים.

ד"ר שי: עכשיו, המשרד לא תיפקד כרגולטור, המשרד הבריאות, הוא לא הציב לקופות תנאים לגבי מרחק סביר, שאנשים יוכלו לגשת לקבל טיפול, הוא לא הגדיר זמן סביר שבהם אנשים יוכלו לגשת לקבל טיפול.

יובל: ד"ר איתמר אומר שמשרד הבריאות לא באמת פיקח על קופות החולים, לא הגדיר להם מה הזמן הסביר לקבלת תור, מה המרחק הסביר שאנשים יוכלו להגיע לתור, ובעצם קופות החולים לא מחויבות לשום סטנדרט.

ומעלה עוד נקודה, במסגרת הרפורמה המדינה העבירה תקציבים לקופות החולים, תקציבים שנועדו למערך בריאות הנפש. אבל אף אחד לא הכריח את קופות החולים להשתמש בכספים האלה רק למטרה הזאת.

קופות החולים העבירו את התקציבים ומדובר פה במיליארדים שעברו במסגרת הרפורמה, והסיתו אותם לתחומים אחרים שקשורים לפעילות שלהם כקופות חולים, כי אלה גופים גרעוניים בהגדרה אז כשיש כסף ואף אחד לא צובע עליך את התקציב ואומר זה לבריאות הנפש, אז אתה תשתמש בזה לדברים אחרים שבהם יש סטנדרטים.

זה מצב בעייתי לשים לבחירה, אתה רוצה להשקיע בבריאות הנפש או ב MRI, מה יותר חשוב? זה בעייתי, צריך שהמדינה תגדיר לקופות בכלל, שבריאות הנפש זה לא משהו שהן יכולות להזניח או לשים בצד.

יובל: ד"ר בודנהיימר ממשרד הבריאות לעומת זאת לא מסכים עם ההסבר הזה. הוא אומר שוב שהסיבה העיקרית לעומס היא העלייה בביקוש לשירותי בריאות הנפש.

כך או כך, עוד הרבה לפני הזוועות של 7 באוקטובר, המערך הציבורי סבל מהזנחה של שנים ולא עמד בעומס.

ואז הגיעה המלחמה. מלבד המחיר הנורא בחיי אדם, יש למלחמה גם מחיר נפשי כבד.

משפחות שאיבדו את יקיריהם, מבלים במסיבה שנחשפו לזוועות ונחלצו רק בנס, ואפילו במעגלים רחוקים יותר.

מי שחרד מהמצב, מי שנחשפה לסרטונים קשים, מי שהתעורר אצלו איזשהו טריגר ישן, כל אחד וכל אחת בדרך אחרת, בעוצמה אחרת.

החשש הוא שעם מספרים כל כך גדולים, למערך שהיה בתת ספיקה עוד בשגרה אין הרבה סיכוי. מתוך ההבנה הזאת נולדו היוזמות העצמאיות. אנשים שבכלל לא עובדים במערך הציבורי, פשוט קמו ונסעו לאן שצריך.

כמו נועה קורמן יאיר ששמענו בתחילת הפרק.

המערך העצום הזה הוקם בלי עזרה מהמדינה. יוזמות אזרחיות לחלוטין.

רק אחרי כמה ימים שנועה כבר מתנדבת בבית המלון באלת, היא קיבלה פתאום טלפון מהמדינה, ממשרד הבריאות. וגם זה היה טלפון מאכזב.

נועה: היה לי טלפון שראיתי אפס שלוש עניתי, זה היה משרד הבריאות, ששאלו אם אני זקוקה, שישדכו לי פעילות התנדבותית. זה היה מכעיס, כי אמרתי, אתם משרד הבריאות הגדול, מתקשר אליי כדי לעזור לי להתנדב, אולי תתקצבו את זה? אתה יודע, לתקצב את זה, זה גם אומר שאתם יכולים להרשות לעצמכם לבחור אנשי מקצוע, שזה מה שהם למדו לעשות. להתערב בטראומה. אנשי מקצוע שמחויבים לחיסיון, שמחויבים לאתיקה מקצועית וגם לתגמל אותם. כלומר, אתם מתקשרים ממשרד הבריאות כדי לעזור לי להתנדב יותר? אני באה ואומרת, איפה המדינה?

איפה היא הייתה בזמן הטבח?

ואיפה היא אחרי הטבח?

איפה היא?

אם תמצא אותה, תספר לי.

אני אשמח לדעת מה הכתובת.

יובל: אז שאלנו את המדינה, או יותר נכון, את ד"ר בודנהיימר ממשרד הבריאות, וזה מה שהוא ענה.

ד"ר בודנהיימר: אני אולי אנסח את הפנייה שהייתה לציבור בצורה קצת אחרת.

קודם כל, משרד הבריאות אכן, בתוך אירוע של מלחמה, כשיש מצוקה מאוד מאוד גדולה של כוח אדם, כפי שהסברתי לפני כן, משרד הבריאות בהחלט פונה לציבור לפעמים כדי להיעזר בו.

בצד זה משרד הבריאות גם בונה אפשרויות לתשלום לאותן אוכלוסיות, ולכן באמת, אנחנו כבר לא מעט ימים, יושבים וחושבים ומייצרים פתרונות אפשריים, כדי לייצר מצב שאנשים שמגיעים לעבוד במלונות, או להתנדב במלונות, נראה איך אנחנו יכולים בעצם להסב את ההתנדבות הזאת, לשירות שהוא תמורת תשלום.

יובל: בודנהיימר אומר שלמרות הפנייה הזו שהכעיסה את נועה, הם פועלים לקדם פתרונות כדי לשלם, כלומר, להפוך את ההתנדבות לעבודה לכל דבר.

הוא טוען שגם אם לקח למדינה זמן להתארגן, הם החלו במשרד הבריאות לייצר לאט לאט עוד פתרונות.

ד"ר בודנהיימר: ואכן, הרחבנו את מרכזי החוסן וגם יצרנו מרכז חוסן ארצי טיפולי, כדי שיוכל לתת מענים גם לאזורים שאין בהם מרכזי חוסן, אבל מעבר לזה צריך לראות איך אנחנו מעודדים את הקופות בסופו של דבר, לייצר מענים בסביבת המלונות.

ד"ר בודנהיימר משווה אצל טיפול רפואי באירוע רב נפגעים. כמו שבהתחלה כל מי שנמצא בשטח מעניק טיפול רפואי עד שהאמבולנסים מגיעים ומפנים לבית החולים, גם כאן בהתחלה כל מי שיכול מגיע.

אבל בשלב השני יש כבר מענה יותר מסודר.

זה דימוי יפה כי באמת יש משהו נכון בחלוקה הזאת בין הימים הראשונים או השבועות הראשונים לבין פתרון ארוך טווח. את המענה הראשוני המתנדבים יכולים לתת, והם עושים עובדת קודש, עבודה מצילת חיים.

אבל למרבה הצער, יהיו מי שיזדקקו גם לעזרה ארוכת טווח.

בחמ"ל האזרחי של ארגון אחים לנשק פגשנו את הדס שערבני סיידון, מארגון 'אין בריאות נפש בלי דמוקרטיה.'

יובל: היא בדיוק סיימה שם ישיבה שבה הם ניסו לחשוב איך אפשר להביא כסף כדי לשלם לפסיכולוגים המתנדבים.

הדס: זו הייתה ישיבה תקציבית של איך אנחנו בעצם מממנים את האנשים האלה, כי אנחנו גם צריכים לגייס אנשים שעוצרים את החיים שלהם.

יובל: הם הצליחו לגייס לא מעט, אבל הדס מבינה שגם עם סכומים כאלה אי אפשר להחזיק מערך כל כך גדול כפתרון ארוך טווח, ושהמצב הנוכחי לא יכול להימשך הרבה זמן. לא לטובת המטפלים שצריכים להתפרנס, וגם לא לטובת המטופלים.

הדס: בן אדם שמגיע למרכז מפונים, הזמן שהוא שורד במרכז מפונים הוא בין יום לשלושה ימים. זה הממוצע.

זאת אומרת, בן אדם שמגיע למרכז מפונים מסוגל לתת מענה, באמת יממה, כי הוא יכול לפנות יום שלו.

יש אנשים שפינו שלושה ימים, פינו שלושה ימים, אחרי שלושה ימים אנחנו שומעים עדויות על שחיקה, על קושי להמשיך להכיל, אנשים לא מסוגלים יותר לתת מענה שהוא מענה ראוי לאנשים שנמצאים בשטח, והם בעצם מפנים את עצמם מהמערך של בריאות הנפש.

בעצם גם המפונים היום מתלוננים. זאת אומרת, הם רוצים מענים רציפים, הם רוצים שכשמישהו מגיע, הוא יהיה איתם. הוא יהיה איתם לכמה ימים רצופים, לשבוע, חלק גדול מהם רוצים יותר מזה, הם רוצים לראות את אותו, מטפל או מטפלת גם בשבוע השני, ואת הדבר הזה אנחנו לא יכולים לעשות עם מתנדבים.

זה בלתי אפשרי יובל אנשים לא יכולים לעצור את החיים שלהם לכל כך הרבה זמן, וגם הם עצמם נשחקים, ואנחנו צריכים לטפל גם בהם, לטפל במטפלים.

יובל: הדס אומרת שהדרך היחידה לפתור את המשבר הזה היא להכניס יד לכיס.

הדס: באמת, אני נפעמת מזה. הם משלימים את המדינה, הם עושים פה משהו שהוא כל כך ראוי להערכה, כל אחד תורם בדרכו, אבל האם נוכל לגייס שני מיליארד? מישהו יודע לגייס שני מיליארד?

אם יש מישהו כזה, אז בבקשה, אני מסכימה שתעבירו את הטלפון האישי שלי.

אני חושבת שאין פתרון לזה. ושני מיליארד זה הסכום הראשון שאנחנו נצטרך להוציא. מדינת ישראל יש לה כיס, והיא צריכה להשתמש בכיס הזה כדי לדאוג לרווחת האזרחים.

אנחנו... לא יכול להיות שאנחנו מתדפקים על דלתות של אנשים פרטיים או של חברות פרטיות כדי שיהיו מדינה.

אין לו מדינה.

ואני אומרת לך, כשאני מדברת על שני מיליארד, אנחנו מסתכלים על תקציב מדינת ישראל. ההסכמים הקואליציונים האחרונים, 14 מיליארד, זה פשוט להשתגע מזה. עכשיו היינו צריכים לשמוע את המדינה אומרת מיד, את ראש הממשלה מודיע, כל ההסכמים נעצרים, כל הכספים הולכים עכשיו לטובת, המלחמה ושמירה על העורף וטיפול בנפגעים.

יובל: ואולי יש כאן גם הזדמנות, אחרי שבר עמוק, כשהצורך במערך בריאות נפש מתפקד מזנק, אולי עכשיו אפשר לשקם את המערכת, להביא כוח אדם שיוכל להתמודד עם המשבר הנוכחי ויישאר שם.

הקלטה: למרות שנים של מאבק והרבה ייאוש, אני רוצה להאמין שאולי עכשיו, אחרי זעזוע כל כך גדול, מישהו יתעורר וייקח אחריות על בריאות הנפש ועל האנשים שזקוקים לה.

כי זה לא הגיוני שרק מי שיש לו כסף יוכל לקבל מענה. זו לא החברה שאני רוצה לחיות בה.

זה היה "1 ביום" של N12

תודה ליובל הראל

אנחנו מחכים לכם, הקבוצה שלנו בפייסבוק "חפשו 1 ביום" הפודקאסט היומי.

העורך שלנו רום עתיק, תחקיר בהפקה, דני נודלמן, עדי חצרוני, רוני עירוני שירה הראל.

על הסאונד יאיר בשן, שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו, ואני אלעד שימחיוף

אנחנו נהיה כאן גם מחר.

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה