אזהרת טריגר - עדויות מהשבי
אביבה וקית' סיגל נחטפו מביתם שבכפר עזה בשבעה באוקטובר. את 51 הימים הראשונים של השבי הם עברו יחד, אז אביבה שוחררה וקית' נשאר מאחור. הוא שם כבר 389 ימים. אז הפעם אנחנו בשיחה עם אביבה סיגל שסיפרה לנו על אותה שבת נוראית, על האלימות הקשה שחוותה ושהייתה עדה לה בשבי, על הקושי להמשיך בחיים כשקית' עדיין שם ועל המאבק להשיב אותו ואת כל החטופים.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 30/10/2024.
[חסות]
[מוזיקת רקע]
לי: היום יום רביעי, 30 באוקטובר. אני לי נעים ואתם על "בשבי", מבית "אחד ביום". סדרת שיחות עם החטופות והחטופים שחזרו מעזה.
אביבה סיגל, שלום.
אביבה: שלום.
לי: כמה ימים לא ראית את קית'?
אביבה: וואי, יותר מדי. באמת, אני לא זוכרת בדיוק, אבל זה [בהיסוס] 386 נראה לי, היום. אם אני לא טועה. ואני חייבת לשתף אותך שכתבתי לקבוצה שאני… לקבוצות שאני נמצאת בהם, שאחת מהם קוראים לה "אנרגיות טובות לקית'", וזה כל האנשים שאוהבים את קית'. יש שמה, לפי דעתי, יותר מ-100 אנשים. אז כתבתי אתמול משהו לכולם: שבהתחלה - ספרתי שניות, אחר-כך - ספרתי דקות, ואז זה עבר לימים. הייתי בטוחה שקית' חוזר בעוד כמה ימים. ואז זה עבר לחודשים [פאוזה] שאני נמצאת פה בלי קית'…
[מוזיקת רקע]
…שקית', בעצם, נמצא בלעדיי. ואז פתאום זה הגיע לשנה. ועכשיו זה שנה פלוס. חייבים להחזיר אותם. כי הייתי שם ואני מספרת. הייתי שם 51 יום, ואני לא מפסיקה לדבר ולספר. יש עוד המון דברים שלא סיפרתי אף פעם, כי פשוט יש יותר מדי דברים לספר. ואנחנו יודעים באיזה מצב הם נמצאים שם, והם עדיין שם.
[מוזיקה מתגברת]
לי: את הסיפור של אביבה וקית' סיגל לא נתחיל בשבעה באוקטובר, באותה שבת בכפר עזה. כי הסיפור של שניהם הוא סיפור אהבה. סיפור אהבה גדול, שנמשך למעלה מ-40 שנה. וכשאביבה נזכרת בהתחלה שלהם, רואים על הפנים שלה, שומעים בקול שלה, שהיא מתרגשת כאילו רק אתמול ראתה את קית' לראשונה.
אביבה: קית', קודם כל קית' בן אדם… הוא יפיוף, והתאהבתי בו בשניות. הכירו בינינו, אשתו של אח של קית' הכירה בינינו, היא בת צרעה ואני מצרעה. והיא היום נשואה לאח של קית', והיא הכירה בינינו. וברגע הראשון שקית' פתח את הפה, [מתרגשת] זה משהו עם היופי הזה שהוא מדבר בעדינות, אה… פשוט אה… התאהבתי בו. והייתי בקיבוץ גזר, עשיתי שם שנת שירות. קית' בא בתור מתנדב לבקר את אח שלו מ-North Carolina, Chapel Hill. היה כמה חודשים בארץ, עשה אולפן במעגן מיכאל והכירו בינינו בעברית. אז התחלנו לדבר בעברית, ואמרו לי שאם אתה מתחיל לדבר עם בן-אדם בפעם הראשונה בשפה מסוימת, ככה אתה ממשיך. עכשיו, שנינו דוברי אנגלית, שוטפת. אבל הכירו בינינו בעברית, ואנחנו מדברים בעברית עד היום הזה, אפילו אז.
לי: וואו, איך את מסבירה את זה?
אביבה: כי הוא פשוט גאון בשפות, הוא ידע לדבר עברית יותר טוב ממני אחרי שהוא היה פה חצי-שנה. הוא חכם, מאוד. אם את רוצה לדעת משהו על לא משנה מה, מתי שלא היה, קית' יודע. ואני כל פעם בהלם מחדש: איך הוא יודע הכל? פשוט הוא יודע הכל. קולט הכל, זוכר הכל. אז התאהבתי בו, ובקיבוץ גזר הייתי פשוט יושבת ליד איפה שהיינו גרים, במין שכונה של צעירים, ומחכה לו. רק שיעבור, רק שאני אוכל להסתכל עליו. ואז יום אחד עבדתי בשדה יחד איתו, בקטיף כותנה. והוא נסע על הטרקטור, ופשוט מאוד עקבתי אחריו, נוסע על הטרקטור. [צוחקות] והוא חזר לארה"ב, ולא שמרנו על שום קשר, כי לא היה יותר מדי קשר, חוץ מזה שהתאהבתי בו. וכנראה שגם הוא בי, אמנם שהוא אומר שהוא לא זוכר, [צוחקות] שובב. ואז הוא הגיע לחתונה של אח שלו, של מי שהכירה לי אותו. ואני הייתי מוזמנת גם. והיינו כל החתונה ביחד, כל הערב של החתונה ביחד. והזמנתי אותו ל… לבוא אליי, לקיבוץ צרעה, אני בת צרעה. והוא אמר שכן, אבל שבעוד שבועיים הוא חוזר לארה"ב, והוא מתחיל ללמוד עוד מעט באוניברסיטה. בשבועיים האלו חל מהפך רציני מאוד: קית' התאהב בי גם, ואני התאהבתי בו, והוא החליט להישאר ועל ההתחלה כבר דיברנו על זה שאנחנו מתחתנים. אחרי לא הרבה זמן, החלטנו באמת שאנחנו מתחתנים. הייתי בת… בקושי 19, בקושי. התחתנו שהייתי שבוע לפני 19, לפני 20, סליחה. וקית' היה חודש ושבוע לפני 22, הודענו שאנחנו מתחתנים. ההורים שלו בארה"ב אמרו, "מה - פתאום? אתם צעירים מדי, תשקלו את זה עוד קצת". ואנחנו אמרנו "לא, אנחנו מתחתנים". פשוט מאוהבים, מתחתנים. ומאז אני עם קית', 43 שנה.
לי: מתי החלטתם שאתם עוברים לכפר עזה?
אביבה: אנחנו גרנו בצרעה, עבדנו ביחד ברפת. אני הייתי אחראית על היונקיה, על כל התינוקות. וקית' היה חולב את הפרות ועבד ברפת יחד איתי והיה מאוד כיף. ואז החלטנו שאנחנו רוצים לעבור לקיבוץ יותר צעיר, עם אנשים יותר צעירים, היינו מאוד צעירים. ואז מישהי בצרעה אמרה שיש לה בני דודים בקיבוץ כפר עזה, ושמאוד נחמד שם. נסענו לכפר עזה. ובדרך, טעינו בדרך, ונכנסנו לעזה. ראינו את עזה.
לי: באיזה שנה זה היה?
אביבה: לפני יותר מ-40 שנה.
לי: וואו.
אביבה: עזה לא השתנתה, חייבת להגיד לכם. היא נראית אותו הדבר. כי יש לי זיכרונות מאז - שנכנסנו לעזה - והיא נראית בדיוק אותו דבר עכשיו. טעינו בדרך, ו… וקית' ירד מהאוטו בשביל לשאול איזה עזתי איך מגיעים ואיך יוצאים משם, כי הסתבכנו. ואני זוכרת שנעלתי את הדלתות של האוטו מרוב שפחדתי - שקית' יצא מהאוטו - שלא יבוא איזה מישהו ויגנוב לי את האוטו יחד איתי. קית' דיבר איתו, חזר לאוטו, ונסענו משם, והגענו בסוף לכפר עזה. ו… באנו לכפר עזה ומאוד התלהבנו, קיבוץ כפר עזה קיבוץ מקסים, וחיינו בכפר עזה יותר מ-40 שנה.
לי: לא פחדתם?
אביבה: אני וקית' מאוד… אני מאוד מאוד פחדתי. אני זוכרת את אמא שלי עושה לקית' שיחות, אחות שלי עושה לקית' שיחות, "אתם חייבים לעזוב, אביבה מפחדת יותר מדי". אני מאוד פחדנית, זה היה… זה היה חוויה מאוד קשה בשבילי להיות במצב הזה עם הקסאמים. ושיר שלי לא הייתה מוכנה בכלל להישאר בבית לבד עד גיל 16 שהבאנו לה פלאפון, והייתה מתהלכת בקיבוץ עם פלאפון, מדברת איתי תוך כדי, מרוב שהיא פחדה. וקית' כל הזמן אמר: "אם אנחנו נעזוב, מי ישמור על הגבול? מי יישאר פה, אם כולם יעזבו? אנחנו נישאר, אני אעזור לכם להתמודד, הכול בסדר". וגם בשביעי, כל הזמן הזה בממ"ד, קית' מאוד ניסה להרגיע אותי, שאני רועדת. רועדת-רועדת מפחד. והוא כל הזמן אומר לי: "אל תדאגי, אנחנו מוגנים. הדלת נעולה, החלון נעול, הכל בסדר. אנחנו פה מוגנים".
לי: באיזה שעה נכנסו אליכם לממ"ד ביום שבת?
אביבה: ב-10 וחצי בערך. לא הרבה זמן אחרי שזה התחיל, מישהי כתבה מהקיבוץ בקבוצת וואטסאפ שאני שייכת אליו, שהיא שומעת קולות שלא שמענו עד עכשיו. וזה היה כבר מחבלים הורגים אנשים. ולא הרבה זמן אחרי זה כתבו באותה קבוצה שאופיר ליבשטיין, ראש המועצה, נרצח. ואז הבנו שגם נהרגים וגם יש מחבלים בקיבוץ, כי כתבו. אני הייתי בהיסטריה. וגם קית' היה לחוץ. כאילו, אני לא יכולה להגיד שהוא היה רגוע. שהתחלנו לשמוע אותם יורים על הבית, ואז התחלנו לשמוע אותם צועדים בתוך הבית, ואת כל הערבית עם כל הצעקות שלהם. אני וקית' נתנו ידיים אחד לשני, והסתכלנו אחד לשני בתוך העיניים, ואנחנו שנינו היינו מבוהלים מאוד. זה היה מאוד מאוד מפחיד, מאוד. זה היה ממש הרגשה של אִיּוּם, של מה יכול לקרות? והיינו ביחד. אני רעדתי, קית' רעד, עד שפשוט נפתחה הדלת ב-פּלאק, ו-15 מחבלים ניסו להידחף פנימה, חלק נכ… הצליחו להיכנס. אני זוכרת אפילו חלק מהפרצופים שלהם, איך הם נראו.
בצעקות, התחילו לירות עלינו. ומה שהציל אותנו זה שקית' שם את הראש על הברכיים, ואת הידיים על הראש. אני נעמדתי. ברגע שנפתחה הדלת, נעמדתי מייד, וצרחתי. וצרחתי, לפחות ארבע פעמים, כמו שבחיים לא צרחתי. לא ידעתי שבן אדם יכול בכלל לצעוק בצורה כזאתי. זה בא מתוך הגוף.
והוא שאל איפה וָלָאד, אמרתי לו שאין, והם התחילו להפוך שם את כל החדר, את כל הממ"ד, פתחו שם את הארונות, הוציאו מהארונות את כל מה שיש, תוך כדי שהם יורים עלינו ומתעצבנים עלינו וצועקים עלינו ודוחפים אותנו, שהם תופסים לקית' בחולצה וקורעים לו את החולצה. הם נתנו לנו לנעול סנדלים וללבוש מכנסיים, והוציאו אותנו מהחדר האחורי של הבית. אני זוכרת שסוג של נפלתי. וקית' מתחיל: "חייבים לברוח, הם הולכים לקחת אותנו לעזה. חייבים לברוח, הם יקחו אותנו לעזה". שהם תוך כדי… שקית' מדבר דוחפים אותנו, יורים עלינו. אחד מהקליעים פוגע בקית', ביד ופוצע אותו. וקית' נופל והם שוברים לו את העצמות… את הצלעות.
והכל [פאוזה] בפחד היסטרי, אני כבר לא… לא הייתי על כדור הארץ. כי אני אמרתי לקית', ברגע שהוא אמר את זה: "אז מה, קית'? יקחו אותנו לעזה. אז נראה את עזה, קית'. אז מה?" וניסיתי להרגיע אותו, אבל אני זוכרת שאמרתי את המשפט הזה, אני לא הייתי מחוברת למה שקורה מסביבי. כאילו, אני חושבת שברגע שצרחתי, כבר נכנסתי לגמרי ל-out, כבר לא… הפסקתי אפילו לרעוד מרוב ש… סוג של ריחפתי מסביב לכל מה שקרה שם. אבל קית' היה מאוד מחובר למה שקורה. ואז שהגענו לאוטו הוא רצה לתת להם גם קוד לא נכון, ואמרתי לו "קית', הם הולכים להרוג אותנו". ולמזלי, קית' הקשיב לי והתניע להם את האוטו. ואנחנו תוך כמה שניות היינו כבר בעזה… בתוך עזה.
לי: אני זוכרת את הסרטון.
אביבה: את יודעת שאני זוכרת את האיש שצילם אותי. ואת קית'. אני זוכרת את עצמי אומרת: "וואי, למה הוא מצלם אותנו"? הוא היה עם מצלמה לבנה, גדולה. זה היה לי נורא מוזר שמישהו עוד עומד בשער של הקיבוץ ומצלם.
לי: ואני זוכרת גם את אותו מחבל ש… מרים את האקדח, יורה, "אללה הוא אכבר".
אביבה: נכון, נכון.
לי: ממש במעבר לעזה.
אביבה: נכון, ממש.
לי: מה עבר לכם באותם רגעים, בראש?
אביבה: וואי, אני פחדתי, תפסתי לקית' את היד הכי חזק שיש, שמחבל אחד יושב לידי, עם אולר. מול הפרצוף שלי. כל הדרך לעזה. והשני עם רובה, מול הפרצוף שלנו. פחד אימה. פשוט פחד של מוות. אני זוכרת שניסיתי בשקט להקשיב אם יש הליקופטר מעלינו ואני זוכרת את עצמי אומרת לעצמי: "וואלה, אם יש פה הליקופטר, אולי הוא יפגע גם בנו ואנחנו נמות". ואני מסתכלת על קית', תופסת לו את היד חזק, ואומרת לעצמי, בלב: [בקול רועד] "לא נורא, העיקר שנמות ביחד".
אבל לא הרגו אותנו, והגענו לעזה. בעזה חיכו לנו כל העזתים בחוץ, משפחות עם ילדים, אנשים מבוגרים [פאוזה] אם בצעקות, בשמחה, ב"הללויה". פשוט יורים באוויר, צועקים "אללה הוא אכבר". מאוד מאוד מפחיד. אבל גם, אני זוכרת שאמרתי לעצמי: "תסתכלי לאן את נוסעת. תראי, תראי את עזה, שתוכלי לזכור את מה שאת רואה". ראיתי חמורים עם עגלות, ראיתי מכוניות של פעם, מלפני בטח 200 שנה, קטנות. לא רואים מכוניות כאלה כבר על הכבישים שלנו. ולכלוך. ועזה נראית אפורה. כל הבתים, הבניינים בעצם לא גמורים. נראה כמו מקום של מלפני 200 שנה. ואז שמו לקית' חולצה על הראש, ולי שמו תחתונים.
לי: על הראש.
אביבה: אז כבר לא יכולתי לראות כלום. כשהגענו לבית, הורידו לנו את התח… הורידו לי את התחתונים ואת החולצה, והכניסו אותנו לבית, שממש כמה צעדים בתוך הבית חיכו לנו איזה שלושה-ארבעה מחבלים. ואז הלכנו ממש כמה צעדים בודדים והוא מצביע עם האצבע, כאילו שאנחנו יורדים לפיר, ושני מחבלים מתחת לאדמה מסתכלים עלינו. ואחד מהם במיוחד, אני לא אשכח את הפרצוף שלו, מחייך, שמח, [בקול רועד] שאני רציתי לבכות. כולי רועדת, קית' רועד, ואני אומרת לקית': "קית', אני אלך לפניך, בסדר?" שיוכל לשמור עליי מאחורה. וירדתי בסולם, שאני רועדת. והסולם, שלא ממש מאה אחוז מחובר, רועד יחד איתי. רועדת. ומנסה לשמור על קית', כי חלק מהקשתות נכנסו כזה לחול. אז מדי פעם קית' קיבל מכה בראש, כי בקושי רואים, חשוך. אז אמרתי לו שהוא צריך להתכופף יותר. עד שהגענו לכוך קטן, ששמה גם חיכו לנו מחבלים עם רובים, ואמרו לנו לשבת. התיישבנו, שקית' עם הצלעות שבורות, והמכנסיים שלו עם דם, והיד שלו עם דם. ואני מסתכלת עליו, וישר אומרת לעצמי: "מה אני עושה פה? מה אני עושה בעזה? מה קית' עושה פה בעזה? מה אנחנו עושים פה בעזה?". זה היה מין משפט כזה שחזר על עצמו מרוב ההלם שהייתי בו, כל הזמן. "מה אני עושה פה?" לקח לי כמה שבועות להפסיק להגיד לעצמי את המשפט הזה, ולהגיד לעצמי: "זהו, את פה, ותביני שאת פה, ואת הולכת להיות פה הרבה זמן."
לי: ובמנהרה הזו שאתם מגיעים, אתם חושבים שאתם לבד? אתם מבינים שיש עוד אנשים?
אביבה: אנחנו לא יודעים כלום, אנחנו הראשונים כשאנחנו מגיעים. לא הרבה זמן אחרי זה מגיע בחור מכפר עזה, פצוע.
לי: שעדיין שם.
אביבה: כן. הוא היה בהיסטריה, ואני ניסיתי להרגיע אותו, וחיבקתי אותו, נתתי לו יד, וסיפרתי לו סיפורים עליו שהוא היה קטן, שזכרתי. כי זכרתי אותו, ממש זכרתי. הוא ממשפחה ממש ממש קרובה לליבי. מתוק, מאוד. ואז לא הרבה זמן אחרי זה, הגיעה משפחת גולדשטיין והילדים מיד התיישבו. וחן לא הפסיקה להגיד: "ירו בים, ירו בים, ירו בנדב". והסתכלתי עליה ואמרתי לה, "אולי הם בסדר." היא אומרת: "לא, אביבה. הם בטוח מתים." אז אמרתי לה: "אל תהיי בטוחה, יבוא אמבולנס, ויטפל בהם, ויהיה בסדר". היא אומרת לי: "לא, אביבה. אני יודעת. אני יודעת שהם מתים". אז אנחנו, אני וקית' באמת היינו עם הילדים, וגם ניסיתי לחבק את חן כמה שיותר, בשביל לעזור לה, ולעזור להם. ומיד התחברנו, היה מותר לדבר, ואני לא הפסקתי לדבר עם אגם. קית' לא הפסיק לדבר עם הבנים, ועם הבחור שהיה איתנו. אפילו דיברנו על לאן נטוס כשנצא מפה, ביחד. [מחייכת]
לי: מה אמרתם?
אביבה: [בקול מְאוּשַׁשׁ] נראה לי שבסוף החלטנו על תאילנד, אבל אני לא בטוחה, אבל נראה לי. והיינו מאוד מאוד ביחד, פשוט יושבים בכוך מאוד מאוד קטן, ומדברים.
לי: כמה זמן הייתם ככה ביחד?
אביבה: היינו שמה בסך הכל יומיים, שבלילה השני העבירו אותנו למסדרון, ואמרו לנו לשבת על החול, הרטוב. אני לא אשכח את ההרגשה הזאתי של ג'יפה. פשוט הכול היה מלוכלך, היינו מלוכלכים, חֶלְקֵנוּ עם הדם [פאוזה] הם היו גם, חלקם פצועים עם דם.
לי: טיפלו בקית'?
אביבה: רק אני טיפלתי בקית'. ואמרו לנו לשכב, הביאו לנו את המזרוני-יוגה מהכוך שהיינו בו, לתוך המסדרון של המנהרה ונשכבנו, [בכעס] ואותו חול שנכנס לי בין האצבעות של הרגליים, במנהרה הזאתי, חזרתי עם אותו חול אחרי 51 יום, מטונפת. מטונפת. כמות הריח שיצא בכל מקום שהיינו, מאיתנו, היה פשוט מזעזע. מרוב לכלוך [פאוזה] ממש. הביאו לנו לכל מקום שהגענו מזרונים. בלי סדינים, מלוכלכים, עם כריות מוכתמות. וזה כל מה שהיה לנו.
לי: לאן העבירו אתכם אחרי יומיים?
אביבה: משמה העבירו אותי ואת קית' הרבה פעמים. אבל… העבירו אותנו 13 פעם, אותי ואת קית'. כאילו, בהתחלה היינו רוב הזמן בבתים. בבתים של האנשי חמאס שהיו איתנו, זה היה הבית שלהם. הם ידעו על הבית הכל והיה אפשר לראות שזה הבית שלהם.
לי: עם המשפחות שלהם גם? נשים, ילדים?
אביבה: משפחה אחת, באחד הבתים, הייתה שמה אמא ושלושה ילדים בחדר. אבל זה ל… היה ממש לימים בודדים. וראינו את הילדים. הם יום אחד פתחו את הדלת והילדים יצאו החוצה, אז היינו גם עם הילדים. ממש קצת. אני זוכרת שאני, לא היה לי סבלנות, ואני מאוד מאוד מאוד מאוד אוהבת ילדים, אבל הייתי עייפה ולא הרגשתי טוב. אני לא הצלחתי לישון שם, בכלל. ודבר אחרון שרציתי זה לשעשע… ילדים. אבל היה מקרה אחד שהתינוקת שבת 10 חודשים זחלה אליי, ישבתי הרי על הרצפה, אז לקחתי אותה. וחיבקתי אותה. הייתה מתוקה מאוד. ושיחקתי איתה קצת. ואז אחד המחבלים בא לקחת אותה, והיא לא הסכימה ללכת אליו. [פאוזה] היא פשוט תפסה אותי חזק חזק חזק, ולא הסכימה ללכת אליו. מאותו רגע, המחבל הזה לא היה נחמד אליי. בכלל. קודם כל, הוא לא נתן לתינוקת להתקרב אליי. בשביל שהוא לא ירגיש שהתינוקת רוצה אותי. זה היה ממש, אבל ממש ל… לכמה ימים. היינו עם הרבה מאוד מחבלים, הכרנו מלא מלא מחבלים, וכל אחד מהם היה יותר גרוע מהשני, יותר אכזרי מהשני. [שתיקה] אני זוכרת שהיינו באחד הבתים והרביצו לאחת הבנות מכות רצח.
לי: החטופות.
אביבה: כן, לאחת החטופות. אבל ממש! [פאוזה] עם שוט, ועם הרובים שלהם. [בקול רועד] כשאני שומעת הכל. זה היה פשוט נורא. הוא אמר לה להתלבש. והיא הסתובבה, ורק אמרה לנו שהיא מפחדת שהוא ייקח אותה והיא תהיה לבד. ותוך כדי שהיא אומרת את זה הוא תפס לה את השערות והעיף אותה על הרצפה, וכיוון את הרובה ישר לתוך העיניים שלה, ואמר: "עוד מילה אחת, אני הורג אותך". ואני ראיתי את זה. ורציתי לצעוק, ולא יכלתי, רציתי לבכות, והיה אסור לי. ולקחו אותה. והרביצו לה. וכשהיא חזרה, באמת, היא כולה רעדה, התיישבה על הרצפה, בכתה, רעדה. אני רעדתי איתה. פחדתי לבכות, כי היה אסור. [פאוזה] ובאמת, אחד הדברים שהיו לי הכי קשים שם בעזה, זה שעינו את קית', ועינו את הבנות. זה הרגשה… שאני לא מכירה. כי אם מישהו צריך משהו, אני הראשונה לקום ולעזור. אם מישהו צמא, רעב, צריך משהו, לא משנה מה, אני קמה. ועושה ומחבקת. וזה נלקח ממני, שזה בעצם אני. נלקח ממני… אותי.
אבל כל הזמן קרו דברים. וכל הזמן קרו דברים יותר גרועים, ויותר קשים. ואני כל הזמן אמרתי לעצמי "את הולכת לעבור, ואת הולכת לעבור דברים יותר קשים". וזה בעצם מה שהגן עליי. בגלל שידעתי שאני הולכת לעבור דברים קשים. שלקחו את קית' למקלחת, וגילחו אותו [פאוזה] בצורה כזאתי שייראה כמו ערבי. שהוא יצא משם, ואמר לי שבחיים הוא לא הרגיש כל-כך מושפל, והוא רצה לבכות. [פאוזה] ואני חיבקתי אותו. שהם עמדו מולו, ארבעה מחבלים, וצחקו, פשוט הפכו אותו לבדיחה.
וכל הזמן, כל הזמן קרו דברים קשים. מאוד. אם זה היה שהם יושבים ואוכלים מולנו, שאנחנו מורעבים, אחרי 20 שעות אחת הבנות שאלה מתי נקבל אוכל, והמחבל אומר שזה לוקח הרבה זמן להכין אוכל. ואחר כך קיבלנו, אחרי 24 שעות, קיבלנו חצי פיתה יבשה. אמרתי לעצמי: "טוב, אז מחר תקבלי קצת יותר". וקיבלנו עוד חצי פיתה. זאת אומרת שב-48 שעות אכלנו… פיתה אחת. ואני כבר בבוקר הזה שקיבלנו את החצי פיתה, כבר חציתי אותו, עטפתי אותו בטישו, והחבאתי. בשביל קית'. לא יכלתי להתמודד עם זה, שקית' רעב. לא יכלתי להתמודד עם ההרגשה הזאתי, שאני אוכלת, ושקית' רעב. אפילו שהוא גם קיבל. וקית' הסתכל עליי ואמר לי: "אני לא אוכל את זה, את חייבת לאכול". ולא הסכמתי. וכל ארוחה שמרתי לו… חלקי פיתה. והחבאתי אותם. בשביל קית'. והבחורה איתנו רצתה לזרוק את זה, כי היא אמרה שזה כבר מיובש ויבש וכבר עם עובש, ולא הסכמתי לה. שמרתי את זה בשביל קית'.
לי: אמרת מקודם שעינו את קית', למה הם עשו את זה?
אביבה: כי בא להם. הם עינו אותנו כל הזמן. אם זה היה פעם אחת שהוא אמר לי ללכת לשירותים, כי זה היה בדיוק כשעברנו ממקום למקום, ואמרתי לו שאני לא צריכה לשירותים. הוא תפס לי את השיער, והעיף אותי. בשיא הכוח. אני עפתי לתוך השירותים. או אם בערב הם היו… היינו מבקשים מהם את הכדורים שלנו, ומרוב שהם היו כועסים, אז יום אחד הוא פשוט לקח את הכדור של קית' וזרק לו אותם. היינו צריכים למשש, כי היה חשוך, ולחפש לקית' את הכדור הקטן הזה שקית' לוקח, במקום לתת לקית' ביד. הכל באלימות, פשוט באלימות. אם היה תפוס לנו הגב ורצינו קצת לזוז, וקצת אפילו לצעוד במקום, הם לא נתנו לנו. היינו צריכים פשוט להמשיך לשבת ולשכב כשכואב הגוף. רצינו רק לזוז קצת.
לי: המחבלים אמרו לכם משהו כל הזמן שם? הסבירו? נתנו אופק? היו שיחות כלשהן?
אביבה: לא היו שיחות, אבל היה אחד שביקש שנלמד אותו עברית, ביקש ממני ומקית' שנלמד אותו עברית, הוא הביא דף ועט. והוא כתב מילים כמו "לקום", כמו "להיות בשקט", כמו… וואי, לא זוכרת אפילו איזה עוד מילים, אבל לימדנו אותו קצת. אממ אז זה היה סוג של תקשורת, אם אפשר לקרוא לזה תקשורת. היו לנו קלפים, אז לפעמים הם היו משחקים. אני לא שיחקתי איתם קלפים, אבל לפעמים הם שיחקו עם הבנות, לפעמים קלפים, משחק קלפים. אבל אם הם שיחקו קלפים והיה נגיד אווירה של אולי קצת יותר טוב, תוך שלוש דקות אחרי זה כבר עם הרובים מול הפרצוף שלנו, יושבים ומאיימים עלינו וצועקים עלינו, ומרעיבים אותנו, ולא מביאים לנו מים, ודוחפים אותנו, ומרביצים לנו. לא היה רגע שיכלתי, אני, להירגע ולהגיד: "הכל בסדר, תשכבי, תירגעי", לא היה שום רגע כזה. היה הרגשה של מוות כל הזמן, מהצד שלהם, מהצד של הטילים שהיו עלינו, שהיו מאוד מאוד מאוד מאוד קרובים. הייתי בלא מעט מקומות שכל התקרה רועדת, ונוספים עוד סדקים בקירות. היינו… בכל הבתים שהיינו, אז הקסאמים שלהם היו יוצאים לישראל, אז כל הבניין רועד, ואתה מרגיש שהתקרה פשוט עוד רגע קורסת עליך, ואתה הולך למות.
לי: נשמע שגם ביחס למחבלים אחרים שככה סיפרו פה, בשיחות קודמות, היה לכם שובים מאוד אכזריים.
אביבה: מאוד. [בוכה] אבל מאוד, מאוד… מאוד. באחד הפעמים הם שמו לנו בד שחור על העיניים, והם משכו את קית' החוצה, בלי להגיד לו כלום, מהחדר. ואחרי כמה דקות הוא חזר, ושאל: "אביבה, אביבה, את פה?" וניגשתי אליו ואמרתי לו: "אני פה". הוא אומר "לא רואים כלום, חושך מוחלט, ובקושי ידעתי איפה לדרוך". ובקושי הספקתי להגיד לו משהו, והוא כבר לקח אותו שוב. ואז הוא שם את הבד השחור גם עליי, על העיניים, שאני מאוד מפחדת מחושך. והייתי צריכה למשש את הקיר, ולרדת… מדרגות. שלוש קומות של מדרגות, עד שלא הרגשתי את הקיר, ואני כולי רועדת. ועומדת ולא מרגישה לא קיר ולא מדרגה, ולא יודעת לאן לדרוך, ולא רואה כלום. חושך מצרים. ואז הוא תופס לי את השיער ומעיף אותי לתוך האוטו. והשנייה הראשונה, אני לא מרגישה את קית', אני לא אשכח את הרגע הזה. שפחדתי שקית' לא שם. שהולכים להפריד בינינו. שלקחו את קית'. אבל למזלי קית' היה שם באוטו, אבל לא ראיתי אותו. פשוט פחד, פחד אימה.
לי: על מה היו רוב השיחות שלך ושל קית' שם, כשאפשר היה לדבר?
אביבה: קודם כל, אני לא הייתי מוכנה שאף אחד ידבר על השביעי. רק לקראת הסוף, אולי אחרי חמישה שבועות שהייתי בעזה, הייתי מוכנה שמישהו יגיד משהו על מה שקרה בשביעי. היה לי קשה מדיי לשמוע, מה אחרים עברו בשביעי ומה אנחנו עברנו בשביעי. רציתי לשים את זה בצד ולא לחשוב על זה בכלל, ולא להיזכר בכלל ברגע הזה, שחטפו אותנו. אבל דיברנו על הכל. אבל לא דיברנו על הילדים ולא דיברנו על הנכדים. רק בהתחלה. דיברנו על זה שבטח מאוד מאוד קשה להם, וקית' אמר שבטח קשה גם לאנשים שהוא עובד איתם ומכירים אותו. ואני גם אמרתי שבטח קשה גם לבנות שעבדתי איתם. אבל מהר מאוד הפסקנו לדבר על זה כי זה היה קשה מדי. זה סוג של בוקס ל… בוקס בבטן. אני זוכרת את עצמי יושבת וחושבת על הדרי שהוא היה בן חמש, אז בזמנו, היום הוא כבר בן שש, הנכד שלי. שאני מחבקת אותו. והתפרצתי בבכי נוראי שם, וידעתי שאסור לי לבכות ואמרתי לעצמי, השבעתי את עצמי: "את לא חושבת יותר לא על הנכדים ולא על הילדים" כי זה קשה מדי.
אבל כשהיה מותר לנו ללחוש ולדבר עם הבנות, היינו משחקים לפעמים "ארץ עיר", וזה ממש העביר לנו את הזמן. והעביר לי גם את הלילות, כי בלילה שקט, הם נרדמו מהר, אני לא. הייתי פשוט שוכבת ולא מצליחה להירדם, בכלל. כמעט ולא הצלחתי לישון. והייתי חושבת על האות שהיינו בו, אם זה היה י' שחשבתי על ינשוף, למשל, אז הייתי מאתגרת עצמי פשוט בעוד מילים שלא אמרנו ב"ארץ עיר". אז זה היה מעולה. ו… סיפרנו אחד לשני על טיולים שעשינו, אז הם סיפרו על טיולים שהם היו בחו"ל. הם דיברו על המשפחות שלהם. אז כבר הכרתי ממש את המשפחה. על הבית, איך נראה הבית, איך נראה החדר שלהם. מה הם אוהבים, מה הם לא אוהבים. ואז אחת הבנות החליטה שמשחקים ב… משחק שאומרים, למשל, "סטייק או המבורגר? תבחרי", ו… או "ים או כנרת"? או "קולה או ספרייט"? גם את זה שיחקנו לא מעט, אבל קית' החליט שהוא לא משתתף…
לי: למה?
אביבה: כי הוא טבעוני. [לי צוחקת] אומנם שהוא צמחוני בשנים האחרונות, אבל הוא היה טבעוני הרבה מאוד שנים. וברגע שדיברו על בשר, זה היה too much בשבילו. [צוחקת]
לי: גם בשבי ברעב.
אביבה: גם בשבי, גם בשבי. ברור. והוא אמר "אני לא משחק". כאילו, אם אתם מדברים על דברים שיש בהם דברים שאני לא מוכן שיאכלו, אני לא משחק אתכם", והוא באמת לא שיחק איתנו. אז נשארנו אנחנו ושיחקנו.
לי: תגידי, מה היה מצבן הנפשי?
אביבה: מצבן? אנחנו מאוד עזרנו אחד לשני, מאוד. אבל ללא ספק מדי פעם כולם נשברו. הייתה שמה אחת הבנות שניסתה לשמור שבת. והוא היה נכנס עם מצית וכל פעם בא לפרצוף שלה, ומדליק אש, מולה. ומנסה ככה… סוג של… לגרום לה לעוול. והיה לה מאוד מאוד קשה, היא ממש נכנסה לדיכאון מזה. אבל ישבתי לידה וחיבקתי אותה, כשיכלתי, כשהם לא ראו. נתתי לה יד, הסתכלתי לה בעיניים. אמרתי לה שלא תתייחס בכלל אליהם.
אנחנו בכלל… באחד הבתים היה שמה מישהו אכזרי ביותר. כאילו כל הזמן התאכזר אלינו. עשה לנו חושך [פאוזה] רוב הזמן. ובאמת, גם הרעיב אותנו, ולא הביא לנו אוכל. והוא היה מתלבש בצורה כזאתי של… במיוחד בשביל להפחיד אותנו, שרואים לו רק את העיניים. עם עור שחום. הוא היה ממש מתלבש כולו בשחור, ושם מטפחת גם על הראש וגם על הפה ומשאיר רק את העיניים. ובכל הגוף שלו, בא קרוב קרוב אלינו, ממש לפרצוף וצורח עלינו. והיה איזה יום אחד שאמרתי להם: "בפעם הבאה שהוא עושה את זה, פשוט, בואו לא נסתכל עליו, נוריד את העיניים למטה". והייתי כל-כך גאה בנו, כי הצלחנו לעשות את זה. והרגשנו שניצחנו, בעצם, את הרוע שלו. שהוא כולו מתעצבן, וזה גרם לו באמת להתעצבן יותר. ואני… אני לרגע פחדתי שהוא הולך להרביץ לנו, או להרוג אותנו, אבל זה מה שעשינו מדי פעם כשהוא היה מתנהג בצורה כזאתי. ואני אומרת, הם שלטו עלינו בכל דבר, אפילו לשירותים לא נתנו לנו להיכנס. חוץ מזה שבאמת בהתחלה הם נתנו לבנות להתקלח והשאירו את הדלת… פתוחה, בשביל שהם יוכלו לצפות בהם. אני זוכרת שהם חזרו משם רועדות, בהרגשה נוראית, ולא ידעו מה לעשות עם עצמם.
לי: כמה דירות עברתם?
אביבה: לא היינו רק בדירות, היינו ב… בכל מיני מקומות. פעם אחת היינו בבניין שהיה נראה כמו בניין של אונר"א. היה שם המון המון כסף מושקע בבית הזה, בבניין. היו שמה ספות יפות ו-ווילונות יפים ובברזים של המקלחת והשירותים היה להם ציפוי כזה של זהב. וגדול ומפואר, מאוד מאוד מפואר. ובכניסה היה ארון עם מלא מלא נעליים בכל מיני גדלים, מגיל… לא יודעת, שנתיים עד גיל מבוגר של… של מי שהיה שם. זה היה נראה כאילו כמו בית ספר של אונר"א, ובחוץ באמת היה שמה אוטו, של האו"ם, שעמד בחוץ. ובאותו יום שלקחו אותנו לשם בכלל המחבל שהוביל אותנו לשם באוטו, לקח אותנו לסיור בעזה, להראות לנו את כל הבניינים שהפילו. ואמר "פה 50 נהרגו, פה 100 נהרגו. תראו מה עשיתם לנו, תראו מה אתם עושים לנו", ועשה לנו סיבוב בעזה. תוך כדי שיש פצצות, הליקופטרים מעלינו, הייתי בטוחה שאנחנו הולכים למות. אני ישבתי מאחורה לבד באוטו, קית' ישב לידו, היינו רק שלושתנו. אני הייתי בטוחה ביום הזה שהולכים להרוג אותנו.
ובאותו בניין ישבו שני מחבלים, אחד מפחיד נורא, ענק, בן אדם ענק. אני מאמינה, לפחות שני מטר. לא נתנו לנו לזוז. היינו צריכים לשבת או לשכב. היה אסור לנו ללחוש. [נאנחת] ובאחד הבתים, אממ… היינו בחדר מאוד קטן, כמעט כל הזמן. שחלק מהזמן נועלים אותנו. וחלק מהזמן הם יושבים מולנו וישנים יחד איתנו בתוך החדר, ממש כמעט עלינו, עם הרובים שלהם, עם הטרנזיסטור שלהם כל הזמן בערבית. אומרים לנו להיות בדממה. ואז חלק מהיום הם היו אומרים לנו לבוא לשבת כאילו בסלון של הבית, בחדר ליד, על הספות. היינו צריכים לשבת שמה מ… לא יודעת, תשע וחצי-עשר בבוקר, עד 5 אחרי הצהריים. היה אסור לעמוד, אסור ללחוש, אסור לזוז. כל מה שעשינו זה הסתכלנו אחד על השני בעיניים, וככה העברנו את הזמן. שקית' מתפתל מכאבים בגלל הצלעות שלו שהיו שבורות, והיה מבקש שייתנו לו רגע לשכב כי כל-כך כואב לו. ואני אפילו התחננתי וביקשתי מהם: "תנו לו חמש דקות, רק חמש דקות להרגיע את הכאב". שהם מסתכלים עליו ואומרים לו: "לא".
לי: סתם מרוע.
אביבה: כי הם שלטו בנו, פשוט שלטו בנו. ואני רוצה לקחת אותך למנהרה… שלקחו אותנו אליו.
לי: רגע, אז… התחלתם במנהרה, עברתם בין כל מיני דירות, והגעתם שוב למנהרה.
אביבה: כן. שהיינו במנהרה, אז כבר בהתחלה שירדנו למנהרה, אפשר היה להרגיש שאין שמה אוויר. הגענו לכוך, אחרי הרבה זמן של הליכה, שבקושי רואים את הדרך, חשוך. והוא אמר לנו: "Don't worry, סיתי". 40 מטר מתחת לאדמה. הגענו לכוך קטן, והוא עושה לנו עם היד שאנחנו… זה המקום החדש שלנו. [לוקחת נשימה עמוקה] ושם היינו שלושה - קית', אני ועוד אחת. אני הייתי בטוחה ב-100 אחוזים, ללא ספק, עוד יום אחד אני וקית' והבחורה איתנו כבר לא היינו בחיים. הגענו למצב שאנחנו רק שוכבים ומנסים לנשום. שבאחד הימים קית' מסתכל עליי ומתנשף כולו, ואומר שהוא לא מצליח לנשום. ואני אומרת לו: [בוכה] "תשכב, ותנסה לנשום". ואז המחבל ירד, הם השאירו אותנו שם לבד לגמרי.
לי: כמה זמן?
אביבה: היינו שמה יותר מארבעה ימים והם לא נשארו איתנו. היו שני מחבלים שהיו איתנו כמה שעות בודדות, והם הלכו, השאירו אותנו לבד. אני לא אשכח את הרגע הזה ש… פתאום היה שם דממה כי הם דיברו, והסתכלנו אחד על השני ואמרנו: "מה, הם השאירו אותנו פה לבד"? 40 מטר מתחת לאדמה, שאתה לא יודע בכלל איפה אתה. בלי אוויר, בלי מים, בלי אוכל. עברנו שמה בהתחלה למשמעת שכל אחד לוקח [לאט] לגימה - אחת - של מים. שהבחורה שאיתנו אומרת: "אבל הפה שלי יבש, אני רק לוקחת לגימה". ואמרתי: "אבל כל לגימה ועוד לגימה, נשאר ממש מעט מים". ואז לא נשאר בכלל מים.
לי: כמה בקבוקים הם השאירו לכם שם?
אביבה: רק… לא אפילו בקבוק אחד.
לי: וואו.
אביבה: ואחרי הרבה מאוד שעות שלא שתינו בכלל, על הרצפה היו מונחים… מונחים כמה שקיות, ואני אמרתי להם שהשקית הכתומה שלי, אם אני אצטרך לשירותים, שהם יכולים לבחור שקית אחרת. והתכוונתי. והבחורה איתנו אמרה לי: "אביבה, את השתגעת? לא יודעת מה קרה לך, אבל השתגעת. אני לא עושה את זה". ואני זוכרת שהסתכלתי עליה ואמרתי לה: "אני עושה את זה, כי אני רוצה לחיות". בסוף לא היינו צריכים את זה, כי לא היינו צריכים לשירותים. כי לא שתינו.
ואחרי כמה זמן, לא יודעת, 24 שעות או משהו כזה, לפחות, הביאו לנו בקבוק מים. וגם אז החלטנו שכל אחד שצמא מאוד שותים רק לגימה אחת, בשביל שלא יקרה לנו אותו מצב שלא יהיה בכלל מים. כשאנחנו שוכבים שם, והמחשבות רצות: רק שקית' לא ימות לפניי. שאני אמות קודם. [בקול רועד] לא רוצה לראות אותו מת. לא רוצה לראות אותו סובל. ואני מסתכלת עליו ואני רואה שכל ה… כל החזה כזה עולה ויורד, כמו בן אדם שאין לו אוויר. שאני מרגישה בדיוק אותו דבר. אנחנו כבר באפיסת כוחות. לא מצליחים אפילו לדבר וללחוש. אפילו שהיה אפשר, היינו לבד. [לאט] רק - מנסים - לנשום.
לי: עברה לכם מחשבה לנסות לצאת משם?
אביבה: לא. כי לא ידענו איפה אנחנו. וחושך מוחלט. אין לאן ללכת. באחד הפעמים, באמת, הבחורה איתנו שאלה את המחבל: "מה יקרה אם הם ימותו? אני לא רוצה לראות אותם מתים, הם מבוגרים". והוא אמר "תקראו לי", והוא אמר את שמו, ובלילה קית' והיא עמדו מחוץ לכוך וצרחו את נשמתם, את השם שלו. ולמחרת, כשהוא בא בבוקר, היא שאלה אותו: "למה לא… למה לא באת, שקראנו לך?" והוא אמר: "אני ישנתי".
לא עניין אותם. לא עניין אותם בכלל שאנחנו הולכים למות. ואז באמת הם באו, ואנחנו אמרנו שאנחנו הולכים למות. והוא אמר "very very bad, no oxygen, no house". והלך, השאיר אותנו עוד פעם לבד, שאנחנו לא נושמים.
ואני לא אשכח את הרגע הזה שסוף סוף עלינו למעלה כי הוא מצא לנו בית, ועמדנו שלושתנו - ונשמנו. זה היה כמו להיוולד מחדש. אני לא אשכח את ההרגשה הזאתי של האוויר, אפילו שזה אוויר מאוד מלוכלך. זה הרגשה של אובך באוויר, בעזה, בגלל שהיינו קרובים מאוד למקומות שפוצצו. ומלא מלא ריח של… של אבק שריפה, כל הזמן באוויר. [לוקחת נשימה עמוקה] והסתכלנו אחד על השני, וחייכנו. ואני זוכרת את עצמי אומרת לעצמי: "את הולכת לחיות, יש לך אוויר".
[שתיקה] אבל אז באמת לא אמרו לנו שאנחנו… הולכים לבית של מפלצות. יום אחד שישבנו באחד הבתים, הם אמרו לבחורה איתנו שתשב בצד. והראש עובד: "מה הולכים לעשות לה? מה הולכים לעשות לנו? מה, הולכים להפריד בינינו? מה הולכים לעשות לה? מה יעשו לנו?" ונתנו לה לשבת לפחות חצי שעה בצד. ואנחנו רועדים. שלושתנו פשוט רעדנו, לא היה לנו מה לעשות עם עצמנו. ואני כל הזמן מסתכלת עליה לעיניים, ומנסה להגיד לה: "אל תדאגי, בינתיים אני פה איתך". ולהעביר לה איזושהי הרגשה שיהיה בסדר. ואחרי איזה חצי שעה הוא אומר לה שהיא יכולה לחזור אלינו. והיא חזרה ישר לתוך הידיים שלי [בוכה] ואנחנו, שתינו פשוט התפרצנו בבכי. כי כל-כך פחדנו ממה שיהיה וממה שיכול לקרות. איפשרנו לעצמנו, וקית' בא והצטרף לחיבוק ובכה. בכינו פשוט כמו תינוקות, שלושתנו. רק על האימה הזאתי של מה… יכול לקרות. היינו שמה בפחד, אימה, כל - הזמן. כל הזמן. כל הזמן איימו עלינו.
לי: אני זוכרת שהיה איזה סיפור שסיפרת ש… היה איזה סוג של הטרדה כלשהי? או… את זוכרת לספר לי את זה?
אביבה: כן, בטח, בטח. זה החיים שלי, [בוכה] מספרת ובוכה. באחד הפעמים, באחד הבתים, אחת הבנות יצאה לשירותים, ואני זוכרת את עצמי אומרת לעצמי: וואלה, כאילו, עברו כמה דקות, והיא עוד לא חזרה. ואז היא נכנסת, ואני רואה על הפנים שלה שהיא חיוורת, רועדת, וישר ראיתי שמשהו קרה. אני כבר הכרתי אותם, והפכתי לסוג של אימא של הבנות הצעירות. וקמתי, והלכתי לחבק אותה, וחיבקתי אותה. והמחבל נכנס והתחיל לצרוח עלינו, לצרוח - אבל מה-זה לצרוח. עם כל הגוף שלו, זה לא רק מילולית, זה עם כל הגוף, שהוא הולך להרביץ לנו. אז לקחתי צעד אחד אחורה, ואמרתי לו: "I love her. Don't worry". והתיישבנו, והיה דממה. אף אחד לא דיבר. והוא יצא כבר מהחדר, ו… ואני רואה שהם מתלח… שהם כאילו מדברים מאוד מאוד בשקט, ואני לא שמעתי כלום, כי מרוב הפצצות כבר אני לא שומעת טוב. חוץ מזה שמאחד הקסאמים בכפר עזה, אוזן אחת כבר די הייתה לא בסדר גם לפני שנחטפתי לעזה. והם ישבו ודיברו ואני לא הייתי שותפה. ישבתי בצד ולא שמעתי שום דבר, כי הם דיברו מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד בשקט. וזה היה כמה שעות מוזרות, של מין שתיקה, של שקט מאוד מאיים, שאני ידעתי שמשהו קרה, אבל לא ידעתי מה. ואז היא באה אליי קרוב קרוב, ולחשה לי שהוא נגע בה. והיא סיפרה לי מה הוא עשה. אני פשוט רציתי לצרוח בשבילה. אני לא יכולתי להסתכל עליו. לא יכולתי להרים את העיניים ולהסתכל עליו. הייתי מורידה את העיניים כל פעם שהוא נכנס לחדר.
לי: כמה זמן הייתם איתו ככה? כמה זמן היית צריכה לראות אותו?
אביבה: אנחנו, עם הבנות ויחד איתו היינו לפחות שלושה… לפחות שלושה וחצי שבועות. וכל פעם שקרו הדברים, גם כשהרביצו ל… לבחורה… לאחת הבנות, היא הייתה צריכה להמשיך להיות בסדר. גם שעינו את קית', הוא היה צריך להמשיך להיות בסדר. לא היה לנו לאן לברוח, לא עם מה שאנחנו מרגישים, ולא עם מה שקורה בחדר.
לי: שמעתם טלוויזיה? נתנו לכם תקווה כלשהי על שחרור?
אביבה: ממש ממש לא, ההפך. הם אמרו לנו כל הזמן שאין ישראל יותר. שכל העולם מפוצץ את ישראל. שאנחנו משם לא נחזור לעולם לישראל. שאם נצא משמה אי-פעם, זה יהיה ל-Europe. והם אמרו לנו שאנחנו נהיה כמו גלעד שליט, ו… אני האמנתי להם. אני לא יודעת למה, אבל האמנתי להם. ובאמת הרגשתי, אני זוכרת שמישהו היה שואל: "איזה יום אנחנו… פה? כמה ימים אנחנו פה?" וקית' מיד היה שולף. ונגיד הוא אמר 30 יום. והייתי אומרת לעצמי: "וואלה, שכחו אותנו, אין מצב שאנחנו פה כל כך הרבה זמן". ואז 40 יום: "בטוח ששכחו אותנו. לא יודעים בכלל איפה אנחנו. מה, אנחנו נמצאים באיזשהו חור בעזה, או מתחת לאדמה. איך ימצאו אותנו בכלל? לא יודעים בכלל איפה אנחנו". וכל הזמן ההרגשה הזאתי רצה. כל הזמן ההרגשה הזאתי רצה, שנישאר שם לנצח, שלא ימצאו אותנו, שהם יהרגו אותנו, שנמות מההפגזות, שנמות מהבניין שיוצאים הקסאמים ממנו, והתקרה פשוט תיפול עלינו. היה איזה יום אחד שהיה פיצוץ אדיר, פשוט אדיר, ואחד המחבלים הלך, ואחרי שהוא חזר הוא היה עצבני כמו אני לא יודעת מה. הוא התחיל להסביר לנו מה הוא ראה. אני לא רוצה לפרט כי זה קשה, קשה לי אפילו להגיד את זה. אבל הוא השתגע, ואת כל העצבים שלו הוציא עלינו.
לי: על פירוט של… של תקיפה ישראלית שהוא ראה בעיניים?
אביבה: כן. ואז לא הפסקתי לחשוב מה יקרה אם זה יקרה גם לנו. מה יקרה אם זה יקרה לקית'? [קולה נשבר]
לי: ומה התחושות שלך כשאת שם ואת גם שומעת את צהל מפגיז סביבך?
אביבה: אממ…
לי: זה מעודד? זה מכעיס?
אביבה: [בוכה] זה מפחיד. מפחיד. פחד מוות. פשוט היו כל כך הרבה פעמים שזה היה פשוט ממש עלינו. ממש ממש עלינו. וכשיצאנו מהבניינים באמת, ראינו את הבניין ליד, שהפך לגפרורים. [פאוזה] לידנו. או בור… או בור ענק, מכתש ממש, שהיה ממש לידנו, ברגע שיצאנו מהבניין. אבל אני כן יכולה להגיד לך, שהיו הרבה כמעטים, היו המון כמעטים. באחד המקומות הם שמו ארון ליד החלון, ארון גדול, מלא, של ארבע דלתות, והארון עף עלינו מההדף. והיה פיצוץ אדיר שכל החלונות של הבנ… של הבית, באותו יום נשברו, ועפו לכל מקום. אז זה היה קרוב מאוד.
לי: מתי הבנתם ש… מתי הבנת שאת משתחררת?
אביבה: אז באותו יום, זה היה יום שונה. הביאו לקית' מכנסיים ארוכים. עד אז הוא היה עם מכנסיים קצרים וחולצה קצרה, כשכבר גשם וקר, הוא היה צריך להיות מכוסה כל הזמן מתחת לשמיכה. וישר שהביאו את המכנסיים, אמרתי לעצמי: וואלה, משהו קורה פה. ואז באותו יום הביאו לנו לאכול קצת אורז, בשעה שתיים פחות או יותר, שזה היה שעה שאף פעם לא קיבלנו אוכל. ואמרתי: וואו, בטח משהו הולך לקרות היום. ואז כיסו אותנו עם הבד השחור, ואז האוטו נסע, שאנחנו אהה, רועדים ולא יודעים לאן אנחנו נוסעים, לוקחים אותנו לבית, שזה רק חלק מהבית, ממה שנשאר, ואת קית' לוקחים כבר לחדר אחר, ואותי לחדר ליד, יחד עם הבחורה. ואני מבקשת שקית' יבוא ויהיה איתי, כי רציתי לחבק אותו, אחרי מה שהוא עבר, שהוא פחד, שהוא אמר שהוא פוחד שהולכים להפריד בינינו. ולהגיד לו שזה בסדר, שאני פה בחדר ליד. לא עברו חמש דקות שאני מתחננת שיביאו לי את קית', ונכנס לחדר מישהו שכבר הכרנו, שהוא היה הנהג שהעביר אותנו מדי פעם ממקום למקום, אז הכרנו והוא ידע לדבר עברית. ורק שתדעי שלנהג הזה, שהיה איתי ב-24 שעות האחרונות, שהוא מדבר עברית, קצת דיברתי איתו, והבטחתי לו שאני חוזרת לארץ אני אדבר בשבילו, ובשביל הפל… בשביל כל הפלסטינאים בעזה, שיהיו להם חיים יותר טובים.
לי: איך הגעתם לשיחה הזו?
אביבה: בגלל שלקחו אותנו בעזה, וראיתי, והיה לי עצוב, שבכלל נותנים לאנשים לחיות כאילו בצורה כזאתי. והוא דיבר וסיפר לי קצת מה עם המשפחה שלו ושהם באוהל ושהוא לא ראה אותם כבר הרבה מאוד זמן, ואני בן-אדם, וריחמתי עליו, ואיכשהו הגענו לזה.
לי: הצלחת לרחם עליו גם בסיטואציה הזאת.
אביבה: הצלחתי לרחם עליו, כן, ממש. ו… זהו, ואז הוא התכופף ואמר לי ש-"You tomorrow Israel". הסתכלתי עליו ואמרתי לו: "אני וקית'?" הוא אמר לי: "לא, רק את". אז אמרתי לו: "אני לא הולכת לשום מקום, אני נשארת פה עם קית', או שקית' בא איתי". והמשכתי להתווכח איתו ולהגיד לו שאני לא הולכת לשום מקום בלי קית', שקית' בא איתי. והוא אמר לי: "Keith tomorrow. If not tomorrow, in two days time". ולא האמנתי לשום דבר שהוא אומר, אבל ידעתי שאני חייבת לקום, כי זה היה כבר מוגזם, מחבל שמדבר איתי, ואני לא מקשיבה. אז נעמדתי ואמרתי לו, אני הולכת לקית', והוא אמר לי, "לא, קית' סליפינג", שקית' ישן. אמרתי לו, "Keith not sleeping", כי רק הגענו לשם. אז הזזתי אותו עם היד. כי היה מעבר של ממש דלת, הזזתי אותו עם היד, הייתי… לא יודעת מאיפה קיבלתי את האומץ גם לזה, אבל לא הייתי מוכנה בשום פנים באופן ללכת משם בלי להגיד לקית' שאני הולכת. ו… בכניסה לחדר, שזה היה ממש חדר ליד, ראיתי את קית' שוכב על מזרון מטונף על הרצפה ומסתכל על התקרה, שזה בעצם מה שעשינו שם כל ה-51 יום. הוא היה נראה מאוד מאוד עצוב, ניגשתי אליו, התכופפתי אליו, חיבקתי אותו ואמרתי לו, שיהיה חזק בשבילי, ושאני אהיה חזקה בשבילו [בוכה]. ואני יודעת היום שאמרתי את זה, בגלל שראיתי את העצב שלו בעיניים. וזה מה שגרם לי להגיד את זה.
לי: הוא הבין שאת נוסעת לישראל?
אביבה: אני לא חושבת שהוא הבין כלום, הוא היה בשוק, אני הייתי בשוק. לא המשכנו לדבר, כי לא נתנו לנו, הייתי צריכה ללכת. הוא לא אמר מילה. הוא רק הסתכל עליי בתוך העיניים. וככה נפרדנו. [בוכה] אני לא ידעתי לאן לוקחים אותי, לקחו אותי לבד. הייתי רק עם מחבלים. לא ידעתי אם הולכים להרוג אותי, אם אני אראה את קית' אי פעם…
[מוזיקת רקע]
…לא ידעתי כלום. ולקחו אותי לאוטו. עליתי ונסענו. נסענו אולי 5-10 דקות, והעלו לאוטו תאילנדי, שהיה מבוהל כולו, מפוחד, בקושי נשם. והדבר היחידי שהוא סיפר זה שהוא היה מתחת לאדמה ושהוא בקושי הצליח לנשום. חיבקתי אותו וחיבקתי וחיבקתי כל הזמן. הגענו לאיזה בית, וגם שם ראיתי שהוא עצוב, עם דמעות בעיניים, וכל הלילה פשוט חיבקתי אותו ונתתי לו יד. אנחנו שנינו לא ישנו. גם לא ידענו מה הולך לקרות. ובבוקר הוא אמר לנו, המחבל, שהוא ייקח אותנו לצלב האדום, ומייד זה לקח אותי עוד פעם למקום של "וואלה, יש מצב שהולכים להרוג אוֹתָךְ. אולי את בכלל לעולם לא יוצאת, הם סתם עובדים עלייך, כמו שהם עבדו עלייך כל הזמן". כל התקופה הזאתי שהייתי בעזה, הם שיקרו כל הזמן, בכל דבר. ואז באותו יום לקחו אותנו, יחד עם עוד אנשים שיצאתי איתם, למתחם גדול מאוד של חמאס, והייתי בתוך אוטו גדול עם אלה ודפנה. ואז המחבלים באים ומתחילים להגיד לנו שאנחנו לא יוצאים לישראל, [שתיקה] שאנחנו אולי הולכים ל-Europe. ואלה מתחילה לבכות. לקחתי אותה לברכיים וחיבקתי אותה, ואמרתי לה "אנחנו… אנחנו נהיה ביחד, אני אהיה איתך לאן שתלכי", והיא מתחילה לבכות שהיא רוצה לראות את אמא שלה. ואנחנו יושבים ואני מנסה להרגיע את אלה ולחבק אותה ולספר לה, ואני אומרת לה "תסתכלי, תדמייני שהחמאס הם צבי נינג'ה. הם פשוט צבי נינג'ה", כי הם היו מחופשים כמו צבים. וניסיתי להצחיק אותה בכל דרך אפשרית. ואז מגיע אוטו. ומהאוטו יוצאת אישה מבוגרת ומושיבים אותה על כיסא. ותאילנדי. ו… שמים אותה על כיסא באוטו מאחורה, באוטו שלנו, ואני מפחדת להסתובב, כי היה שם החמאס, מישהו מחמאס, ופחדתי להסתובב. ואני אומרת לעצמי: "טוב, מסכנה, אמא של התאילנדי בטח באה לבקר, כי בטח אמא שלו, מה היא עושה איתו, מה?" כאילו, הייתי בטוחה שהיא אמא שלו, ושהוא מטפל בה. ואז אחד המחבלים שואל בעברית, מישהו יודע פה אנגלית? תגידי לה להרים את הראש.
אז הסתובבתי, ונחרדתי. ראיתי אישה, מבוגרת, עם רגליים אדומות וסגולות וכחולות. הם לא הורידו לה את החולצה טוב, אז על הגב ראו סימנים אדומים, והיא נראתה מבוגרת, וצעקתי: "תרימי את הראש" באנגלית, והיא לא הרימה את הראש. אז ביקשתי מהם שיביאו לי אותה, ושאני ארים לה את הראש, והבנתי כבר שהיא לא אמא שלו, שהיא מישהי משלנו. והם הביאו אותה, ושמו אותה לידי, וברגע הראשון הייתי בטוחה שהיא מתה. אבל תפסתי לה את הראש וניסיתי להרים לה, ואז לקחתי בקבוק מים, והצלחתי להשקות אותה, ואמרתי: "האישה הזאתי בחיים". היא שתתה שלוש לגימות מים, והיא מצמצה כל פעם שצעקתי לה באוזן: "את חייבת להישאר בחיים, הילדים שלך מחכים לך, הנכדים שלך מחכים לך". [בוכה] האישה הכי חזקה שפגשתי בחיים שלי, היא מיצמצה כל פעם שצעקתי לה, וביקשתי שיביאו לה שמיכה, והתחלתי לעשות לה מסאז'. עשיתי לה מסאז' בגוף כל הזמן בשביל לחמם אותה, כי היא הייתה קפואה. וכל פעם הסתובבתי לחמאס, למחבל, ואמרתי לו that "we need a doctor, she’s going to die". והוא אומר לי, "no. no, no doctor" ואני אומרת לו שהיא לא תשרוד. ואני ממשיכה לעשות לה מסאז' בכל הגוף, ולצעוק לה באוזן, שהיא ממצמצת, וככה ידעתי שהיא עוד בחיים. ואז הגיע רופא, אחרי הרבה זמן. ודחף לה כדור לפה, ואמרתי לו "you're going to kill her". ולמזלנו היא ירקה את הכדור, שזה היה עוד פעם… עוד פעם סימן חיים, שאני ממשיכה עם כל מה שאני עושה בשביל ש… תישאר בחיים, ואז לקחו אותנו למתחם כזה של… של מין כיכר כזאתי וחיכינו שם. והגיע הצלב האדום, וישר צעקתי להם שיבואו ויקחו אותה, שיצילו אותה. ואישה מאוד מאוד נחמדה לקחה אותה. וחיכינו שמה באמת לא מעט זמן. בינתיים, אלפי מחבלים, אלפי חמאסניקים עקפו את המכוניות שלנו, שהם דופקים לנו על החלון עם סלעים ואבנים ומנסים לשבור לנו את החלון. שהם ניסו לייצב אותה, והצליחו לייצב אותה, היא עוד יצאה מהאוטו, ובאה להגיד לי שהם הצליחו לייצב אותה, ושאנחנו עכשיו נוסעים, ונסענו משם. אני הייתי בטוחה שהולכים להרוג אותנו, בגלל שהחמאס פשוט… כל המחבלים פשוט על האוטו שלנו בקושי נותנים לנו לנסוע. אחד לקח מוט וניסה לשבור את הזכוכית… את השמשה הקדמית של הנהג. והם מנסים פשוט לפוצץ את האוטו, את כל הזכוכיות. נסענו לפחות שעה, עד שהגענו לחיילים הראשונים, וזה היה הרגע [בוכה] שהסתכלתי על החיילים, פרצתי בבכי. בקושי הצלחתי לעמוד על הרגליים, גם הייתי חלשה מאוד, וחיבקתי אחד החיילים, פשוט בכיתי, והוא עזר לי, והבנתי, זה היה בעצם הרגע הראשון שהבנתי שאני יוצאת לישראל. ובעצם אני גם בחיים, ושרדתי.
לי: תנסי לתאר לי את היום יום שלך עכשיו, שאת יודעת שהמדינה מאפשרת לקית' להישאר שם.
אביבה: וואי, קשה נורא נורא נורא נורא. כאילו, אני… אני לא יכולה להסביר את זה בכלל במילים, אני יכולה להסביר את זה בתחושות. כל הגוף כואב, אין מנוחה. אני כל הזמן חושבת על קית', אני כל הזמן חושבת על הבנות, על כל החטופים שם, על מה שהם נמצ… על מה שהם עוברים עכשיו, על מה שאני עברתי. ואני עצובה, פשוט עצובה, עצובה מאוד. בוכה. כל הזמן. כל הזמן צריכה לעצור את הבכי.
לי: את כועסת על מישהו? את מאשימה מישהו?
אביבה: אני לא יודעת, אני עוד לא הגעתי למצב הזה של כעס. ממש, אני כנראה עדיין עוד בתוך כל הטראומה הזאתי, של לנסות לעשות הכל. אני כל היום מדברת בשביל קית', בכל מקום. אם זה במקומות בעולם, בארה"ב הייתי כבר שבע פעמים. נפגשתי עם ביידן כבר פעמיים. הוא בן אדם יקר מאוד. מאוד מאוד נגע לליבי. נתן לי ממש להרגיש שהוא רוצה לעשות הכול, כל מה שאפשר לעשות בשביל שקית' יחזור.
לי: בגלל שהוא אזרח אמריקאי.
אביבה: בגלל שקית' אמריקאי, כן, הוא מ-North Carolina. אמא של קית' בת 97. שי נסע לבקר אותה. [בוכה] אני לא יודעת מה היא חושבת ומה היא יודעת, אבל אני מאוד מקווה שהיא לא יודעת שקית' חטוף, כי היא לא שואלת שאלות. אבל קית' שם, שהיינו בעזה, אמר שהדבר הראשון שהוא רוצה לעשות שהוא יוצא מפה זה לנסוע לחבק את אמא שלו. ואמא שלו, בת 97, עדיין מחכה לו.
לי: לאחרונה סינוואר חוסל, זה משהו שנתן לך תקווה? את חושבת שזה יעזור לעסקה?
אביבה: אני ממש מתנצלת, אבל זה לקח אותי לפָּחַד. זה לקח אותי לפחד, שאם המחבלים שעם קית' [קולה נשבר] מענים אותו, מרביצים לו, מכאיבים לו, ואולי יהרגו אותו, בגלל שהרגו את סינוואר. אני לא מצליחה לקחת דבר כזה למקום טוב. אני נגד מלחמות, אני כן יודעת שאמרו לנו ואומרים לנו כל הזמן שהיו יעדים, שלהגיע לרפיח, להגיע לציר פילדלפי, להרוג את סינוואר, להרוג את נסראללה. והגיעו כבר לכל היעדים, לכל היעדים. אז אני רוצה לקוות מאוד מאוד מאוד שזה הזמן. ושזהו, אין לנו יותר את היכולת לתת להם ולאפשר להם, מבחינה אנושית, לאפשר לחטופים שלנו, שאנחנו אוהבים, להישאר שם בתנאים האלו. אני בטוחה שגם השרים וגם ביבי נתניהו רוצים את החטופים בבית. אני רק יודעת, שהם לא עושים מספיק. ואני מבקשת, אם הם שומעים אותי, אסור לנו, אסור לנו, בתור אנשים [פאוזה] לתת להם לעבור את מה שהם עוברים, בצורה הכי אכזרית. הם פשוט נותנים להם למות שם. לאט. להירקב מתחת לאדמה. וכמו שאמרתי, אני לא יודעת איך להסביר את זה במילים, כשאתה שוכב במנהרה, וכל מה שאתה עושה זה מנסה לנשום, בידיעה שעוד מעט אתה הולך למות.
[מוזיקת רקע]
אף אחד בעולם לא צריך לעבור דבר כזה. לא קית', לא הבנות שהייתי איתם, לא החטופים מכפר עזה. לא אף חטוף. אף אחד בעולם הזה לא צריך לעבור דבר כזה. ואנחנו צריכים לדאוג לזה שזה לא יקרה.
לי: אביבה סיגל, המילים שלך כל-כך חזקות, ואני כל-כך מקווה שבמפגש הבא שלנו נוכל לשבת פה עם קית' ולעשות את השיחה ביחד.
אביבה: אמן, אמן, אמן. תודה רבה רבה לך.
לי: תודה רבה לך.
אביבה: ותודה לכל מי שעושה כל מה שאפשר בשביל להוציא את קית' שלי [בוכה] ואת כל החטופים.
[מוזיקה מתגברת]
לי: וזה היה "בשבי", מבית "אחד ביום". מוזמנות ומוזמנים להאזין ב-N12, ובכל אפליקציות הפודקאסטים לשיחות הקודמות בסדרה. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק. חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה שירה אראל, עדי חצרוני ודניאל שחר. על הסאונד יאיר בשן.
אני לי נעים.
[חסות]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comentarios