רבים מהמקומות שהפכו ב-7 באוקטובר למטרה, רבים מהאנשים שנרצחו או נחטפו - היו חברים בקהילות. כאלה שבהן כולם מכירים את כולם, גדלו ביחד, אכלו ביחד, חיו ביחד. ומצד אחד, קהילה זה כוח שאפשר לרתום אותו לשיקום אחרי טראומה. אבל קהילה היא גם דבר שברירי, בטח כשהיא נעקרה מהבית שלה, כשחלק מהחברים אינם, כשהיא צריכה עכשיו לקבל החלטות קשות ומורכבות לגבי העתיד. אז ביום החמישים וחמישה של מלחמת אוקטובר 23, אנחנו עם גילי מולכו, המזכיר של קיבוץ בארי - על איך, ואם, אפשר יהיה לשקם את הקהילות האלה שנפגעו בשבעה באוקטובר, ומאז.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 30/11/2023.
[חסות]
אלעד שמחיוף: היום יום חמישי, 30 בנובמבר, ואנחנו אחד ביום, מבית N12. אני אלעד שמחיוף, אנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו, סיפור אחד ביום, בכל יום. בכל ערב, מאז שהתחילה עסקת שחרור החטופים, קורה דבר מדהים. בבתי מלון, במרכזים שאלה הם פונו התושבים מהעוטף, יושבים כולם ביחד מול מסכי ענק, צופים בתמונות השחרור, מנתחים כל פריים מהתמונות המטושטשות שיוצאות מעזה, מסתכלים בכל חלון או בכל שמשה של רכב, מנסים לזהות חטוף או חטופה. ואז, כשזה מצליח, כולם מוחאים כפיים. הסיטואציות האלה שחוזרות על עצמן, ממחישות דבר אחד, אלו קהילות. רבים מהמקומות שהפכו בשבעה באוקטובר למטרה, ורבים מהאנשים שנרצחו או נחטפו, היו חברים בקהילות. כאלה שבהן כולם מכירים את כולם, כולם גדלו ביחד, אכלו ביחד, רבו ביחד, בילו ביחד, חיו ביחד. ומצד אחד, אין ספק, קהילה זה כוח. כוח שאפשר לרתום לשיקום אחרי הטראומה. אבל קהילה היא גם דבר מורכב ושברירי. בטח במצבים כאלה, כשהקהילה נעקרה מהבית שלה, כשחלק מהחברים שלה עדיין אינם. כשהיא צריכה עכשיו לקבל החלטות קשות לגבי העתיד שלה.
אז ביום ה-55 של מלחמת אוקטובר 23', אנחנו עם גילי מולכו, המזכיר של קיבוץ בארי, על איך ואם אפשר יהיה לשקם את הקהילות שנפגעו בצורה אכזרית וקשה כל כך ב-7 באוקטובר וחיות את הסיוט הזה מאז.
אלעד שמחיוף: שלום גילי.
גילי מולכו: שלום אלעד.
אלעד שמחיוף: תסביר לבחור עירוני שכמותי, מה זה בעצם אומר להיות מזכיר קיבוץ בארי?
גילי מולכו: בוא נגיד שבעולם שלפני השביעי לאוקטובר, זה היה תפקיד שר "הכל בסדר", מזכיר, זה אחראי על כל החיי קהילה. מזכיר של קיבוץ בארי, שהוא אחד הקיבוצים הכי מוצלחים בארץ, בין הקיבוצים הכי עשירים בארץ, עם מפעל דפוס מאוד חזק, עם חיי קהילה מאוד טובים, קיבוץ שכל הצעירים, כל הבנים רק רוצים לחזור אליו. לא היה לנו חדרים, לא היה לנו מקום לקלוט את הבנים, מרוב הביקוש.
הוא אחד האחרונים שנשאר קיבוץ שיתופי, כמו ש…מה שנקרא, כמו שאומרים פעם. הכל, הכל שיתופי, הכל שוויוני. מנכ"ל המפעל ושוטף הכלים בחדר האוכל מקבלים אותה משכורת, אותו תקציב בדיוק.
אלעד שמחיוף: אבל מה זה אומר- שאתה אחראי על כל חיי הקהילה? על מה למשל אתה אחראי?
גילי מולכו: אז זה אומר שקיבוץ של 550 חברים, 1250 נפשות, דאגה לבריאות לכל הגילאים, חדר אוכל משותף כמו פעם, שלוש ארוחות, שבעה ימים בשבוע, אלף איש אוכלים ביום בחדר אוכל, נוי ענק, צריך לדאוג, צוות נוי, בריכת שחייה בקיץ, חדר כושר, אולם כדורסל, כל התפעול הזה, כל המערכות האלה, הן כולם כולם כפופות למזכיר הקיבוץ.
אלעד שמחיוף: אבל שנייה, אתה בכלל מקיבוץ משמר הנגב, אתה לא גר בבארי.
גילי מולכו: אני לא גר בבארי, והיום מקובל בתנועה הקיבוצית בגלל שהתפקידים החברתיים, הם די תפקידים שוחקים, אז בהרבה מאוד קיבוצים, פשוט עושים החלפות, הבעלי תפקידים הולכים לקיבוץ אחר, כי הם לא רוצים להיות מעורבים, או אתה יודע, בכאסח, תשמעי למשל בקיבוץ משמר הנגב, שהיה אותו תפקיד בדיוק, אז כל המשפחה של אשתי שם, והחברים הכי טובים שלי שם, ואז פתאום יש סכסוך בין המשפחה שלך של אשתי לבין החבר הכי טוב שלי, מה אתה עושה, איך אתה מכריע, אז עדיף להיות בקיבוץ אחר. פה בגלל שזה קיבוץ מאוד מאוד מבוסס ומאוד חזק, אז אתה גם יכול להגשים חלומות ופנטזיות, גם שלך וגם של הקהילה, בעצם כל מה שאני עושה, זה עבור הקהילה, אין שם שום דבר אישי שאני עושה עבורי.
אלעד שמחיוף: אז תחזיר אותי לשבעה באוקטובר. איך מבחינתך התחיל היום?
גילי מולכו: שש וחצי אשתי מעירה אותי אומרת "גילי, יש… יורים מלא טילים על העוטף", ואז תוך כדי, כבר בשבע, שבע ומשהו, אתה רואה כבר בטלוויזיה, אתה רואה את הטנדרים הראשונים שמשדרות, בהתחלה עוד סמסים כאילו חצי אופטימיים, העובדת שעובדת איתי צמוד, בתשע וחצי, עשר, היא שואלת אותי, "גילי, תגיד, יש משהו שאני יכולה לעזור מפה?" אני אומר לה, "איך את יכולה לעזור? את בתוך הממ"ד." ואמרתי לה, "אנחנו מחכים לצבא, שהצבא יגיע."
אבל אין צבא, ואז לאט מתחילים להגיע הודעות, תראה, טוב, לא יכול פה, אני אראה לך, אבל, "שורפים לנו את הבית", "הבית מתמלא עשן", מנסים להתקשר לצבא ואף אחד לא עונה לך, ואין עם מי לדבר בכלל. ועוברות השעות, ואז ההודעות מתחילות להיות בקצב הרבה יותר גדול, "שורפים לנו את הבית", "הרגו את זה, ירו", ואת כל זה אתה שומע דרך הוואטסאפים, אפילו לא טלפונים, הכל… עכשיו בתוך הזמן גם יש איזה חמש, שש, שבע קבוצות וואטסאפים שונות בארי, יש קבוצת האימהות, וקבוצת הצחי וקבוצת השכונה הזאת, ויש לנו גם איזה מין מערכת של הודעות, שנקראת "מקומי", אתה יודע, החברים, בכל מקום התחילו לשלוח הודעות ואומרים, "בואו להציל אותנו, יורים בנו, שורפים לנו את הבית", מתחילים להגיע שמות על פצועים, זה נפצע קשה בבית, חייבים להגיע להציל אותו, והכל, הכל ככה מולך במסך הירוק של הוואטסאפ, אתה חסר אונים, אז מישהי אמרה לי, "בוא ניסע לבארי", אני אמרתי, "מה ניסע לבארי? אי אפשר להיכנס, זה הכל תחת מתקפת טרור", אם שלד"ג מטכ"ל חטפו שם הרוגים, אז מה, אני יכול להגיע לשם? ואז אתה מבין, אתה צריך לנהל את הכל תוך כדי מלחמה, ואתה מרחוק, כאילו אין לך, אתה חסר אונים, אין לך מה לעשות, אני אצלי בבית, זה ערב חג, כל המשפחה שלי הייתה שם, עם הנכדים, עם הילדים. כל כמה זמן היו איזה אזעקות, כולם נכנסים לממ"ד, וקצת צוחקים כאילו, ואומרים, איזה מסכנים החבר'ה בבארי. אתה עדיין לא מבין שזה הולך להיות משהו קטסטרופלי, אתה לא מבין שזה כמויות של הרוגים ונרצחים וחטופים, אתה לא תופס את זה.
אלעד שמחיוף: ומתי בעצם התחילה עבודת השיקום, או אתה יודע מה, אני לא יודע אם אפשר לקרוא לזה בכלל עוד שיקום, מתי בעצם התחלתם לטפל באנשים ששרדו ונשארו בבארי?
גילי מולכו: מ-10 בלילה עד 6 בבוקר, בעשרה אוטובוסים, הובלנו 500 איש לבית מלון פה, מלון דוד בים המלך, איפה שאנחנו נמצאים היום. ולמחרת עוד, המשיכו להוציא, למחרת הוצאנו עוד 2-3 אוטובוסים, כי לא הצליחו לחלץ את כל האנשים בלילה הראשון. ותוך כל הבלאגן הזה, אתה צריך לנהל קהילה, זה קהילה קהילה של אלף איש, היום יש לנו פה מלון עם אלף איש, כל המלון זה קיבוץ בארי, בכלל בימים הראשונים שהגענו פה, עוד היו פה תיירים, לא היה לנו מספיק חדרים, והיינו צריכים לחכות שהתיירים יגמרו את החופשים שלהם. אז אתה הולך פה ומודיע לאנשים על הרוגים, ומארגן הלוויות, ולידך מסתובבים תיירים עם חלוק, עם בגד ים, כל מיני דברים שאתה… קשה להבין אותם, כנראה רק במדינת ישראל יכולים לקרות דברים כאלה.
אלעד שמחיוף: אתה זוכר את הרגע שבו אתה ואתם אולי, התחלתם להבין את ממדי הזוועה בקיבוץ?
גילי מולכו: אני זוכר שדיברתי עם הבת שלי יום… אותו יום אחרי זה אמרתי לה, שלצערי נראה לי שיש נזק נורא גדול בבארי, שיש לנו איזה עשרה, חמש עשרה הרוגים ואיזה חמש עשרה חטופים. רק למחרת, או יומיים אחרי זה, ביום שני, מתקשר אליי חבר טוב שלי, והוא אומר לי: "גילי אני במילואים, אני בצבא, והתפקיד שלי זה להוציא את הגופות בבארי." אני אומר לו: "עופר מה קורה? צלם לי." הוא אומר: "גילי אני לא מצלם לך, אתה לא רוצה לראות מה קורה פה." אני אומר לו: "מה קורה עופר?" הוא אומר: "תשמע, בינתיים הוצאנו כבר קרוב ל-90 גופות מפה של חברי בארי."
ואז אתה מבין, את גודל האסון, שקרה, ובאמת בסופו של דבר יש לנו, נכון להיום, 90 הרוגים, ועדיין 17 חטופים, ו-12 חטופים ששוחררו שלשום. והמספרים אתה לא מאמין, זה 10% מהאוכלוסייה של בארי שנפגעה. וכל יום, כל יום שאתה פה בבית מלון, ויש לנו איזה מין מנהג כזה, שעכשיו אתם קצת מקלקלים לי אותו, אני עוד מעט צריך לצאת החוצה, יושבים במרפסת, מעשנים שם סיגריה, ואז כל יום אתה שומע איזה מישהו אחר, והוא מספר לך את הסיפור, ואת הסיוט, ויוצר את האימה שהוא עבר, וזה פשוט לא יאומן, באמת, כשאתה שומע את הסיפורים. יש לנו משפחה פה שרצחו את האבא, עם התינוקת בת 9 חודשים, מול העיניים של האימא ושתי האחיות שלה, או שני האחים. יש לנו משפחה שנאלצה לברוח, מהחלון, כי החדר התמלא עשן, הם רצו גם כן לאיזה גפן קרקע שיח ליד הבית, והם שכבו הילדים הקטנים למטה, הילדים הגדולים עליהם וההורים מלמעלה, המחבלים, לצערנו, מצאו אותם וירו וריססו אותם, אבל כנראה שההורים והילדים ששכבו על הילדים הקטנים, הצילו אותם, אחרי איזה שעה-שעתיים, הבן היותר בוגר, בן ה-13, משך את האח שלו, בן ה-8, מתחת לגופות של ההורים והאחים שלו, ורץ איתו לממ"ד של השכנים. וזה רק סיפור אחד, וזה שני, וזה כל יום אתה שומע על סיפורים אחרים מצמררים, ופשוט עברו פה אירוע קשה, אי אפשר לתאר אותו פשוט.
אלעד שמחיוף: אנחנו כולנו מתמודדים כבר שבועות ארוכים, עם שתי מציאויות מקבילות כאילו, אפילו בימים האחרונים, זה מאוד בולט, השמחה ואנחת הרווחה מכל חזרה של חטוף-חטופה לישראל, אבל במקביל, חרדה ועצב מאלו שנשארו שם, בעזה. וגם הקהילה של בארי, מצד אחד, צריכה להמשיך לחיות, ומהצד השני עדיין מעכלת ומתמודדת עם הטראומה הגדולה, ועם הרבה חברים שנרצחו או שבויים בעזה. איך מצליחים כקהילה להתמודד עם הדבר הזה? איך הכל מסתדר ביחד?
גילי מולכו: היה אחד הימים הכי, שמבחינתי היו הכי קשים או הכי זה, זה היה היום, שכינסנו את כל הקהילה באולם המרכזי למטה, 500 איש, והקראנו להם 110, 115 שמות, של 85 נרצחים, ושל 30 חברים נעדרים. עכשיו, אתה אומר נרצחים וזה, זה ילדים, זה תינוקות, זה אנשים מבוגרים, ובמשך חצי שעה אנחנו עומדים על הבמה ומקריאים להם שם-שם, ופשוט אירוע מצמרר, ואתה יודע, קהילה, אתה יודע, לא שמעת לא צרחות, לא כלום, היה פה ושם בכי, אבל אתה יודע, קהילה מאופקת כזאת, בלי קללות, בלי צרחות, בלי כלום, ואתה יוצא מהאירוע, והולך ללובי, ופתאום אתה שומע את "הדג נחש" שם, בפול ווליום, מנגנים לילדים שם, והילדים רוקדים, אתה מודיע באולם על 110 הרוגים וחטופים, ובאולם השני, הילדים רוקדים לצלילי "הדג נחש", זה פשוט דברים שקשה, קשה לתפוס אותם.
אלעד שמחיוף: זה נורא. ובאמת מאז השבעה באוקטובר, חברי הקיבוץ, רובם לפחות, נמצאים בבתי מלון, הם חיים שם. ואתה, למרות שאמרנו שאתה גר במשמר הנגב, כדי להיות שם איתם ולצידם, גם העתקת את מקום המגורים שלך, ורוב הזמן אתה נמצא במלון שם.
גילי מולכו: תראה, בשבועיים הראשונים, לרוב האנשים זה עשה טוב, כי א', במדינת ישראל הייתה עדיין מלחמה מטורפת, כמות האזעקות והטילים שירו בשבועיים הראשונים היו מטורפים, ופה בעצם זה מין אי כזה של שקט, אין פה אף אזעקה, זה המקום אולי הכי בטוח היום במדינת ישראל. זה מין חממה כזאת, יש לך חדר, יש לך שלושה ארוחות, המלון הוא מלון מפואר, אחד המפוארים בים המלח, אתה לא חי פה באיזה סלאמז או משהו.
אלעד שמחיוף: אבל, כלומר, אני מניח שזה נחמד בהתחלה לחיות בבית מלון, אבל אחרי כמה זמן?
גילי מולכו: זה כמו לקרוא לחיות בסיר לחץ. נכון, יש פה שלוש ארוחות ויש פה כל הזמן הופעות, וביום רביעי יש לנו פה הופעה של שלמה ארצי, אבל מצד שני, אנשים חיים פה בבית מלון ולא יכולים לבשל, ולא יכולים לכבס, ולא יכולים, וזה כי בים המלח, אתה לא יכול לצאת פה לבית קפה, ואתה לא יכול לצאת פה למרכזי קניות, אתה לא יכול לבלות, אתה סגור פה באיזה אזור שהוא באמת, איזה בית כלא שהוא גן עדן, כי אתה במלון חמישה כוכבים, אבל אתה בבית כלא, סגור. אז יותר ויותר, אתה רואה באמת, בסופי שבוע, אנשים נוסעים, לא נשארים פה, שאלת מה עושים, אז זה קיבוץ, יש לנו פה, בקיבוץ שיתופי יש לנו פה 160 רכבים, כמעט כל סוף שבוע, כל הרכבים האלה, כל האנשים נוסעים החוצה, כל המשפחות נוסעים לבקר קרובים, אחד הקשיים הכי גדולים שיש לנו, זה להחזיר את האנשים למסלול העבודה, אתה יודע, אנשים חיים פה כבר שמונה שבועות כמו תיירים, אין פה מקומות עבודה, ליסוע לבארי זה שעה וחצי לכל כיוון, זה שלוש שעות ביום. אנשים לא בנויים עכשיו במצבם הטראומתי לנסיעות כאלה ארוכות, אנחנו לא מצליחים להוציא את האנשים לעבוד, יש פה איזה מין אווירה כזאת שאתה יודע, לא ברור מה, ואתה אומר, רגע, אבל יש עוד חצי שנה, איך נעביר את החצי שנה פה?
אלעד שמחיוף: איזה רגשות זה מוציא? מה אתה שומע מחברי הקיבוץ על הסיטואציה הזו שאליה נקלעתם עכשיו?
גילי מולכו: שאלת איך זה לנהל את הקהילה, אז היה הרבה יותר קל לנהל אותה שהיא הייתה בשבועיים הראשונים, כי כולם היו בטראומה והכול היה, אתה יודע, כמו, פעלנו כמו שעון, כמו מכונות, בלי לחשוב. עכשיו עבר חודש וחצי, אנשים מתחילים קצת להתאושש, מתחילים להבין את גודל האסון, מתחילים להבין את זה שיקח עוד שנה וחצי עד שחוזרים לבארי, מתחילים לשאול את השאלות, רגע, מה קורה איתנו בשנה וחצי הקרובים?
אלעד שמחיוף: ומה התשובה? אם אנחנו מסתכלים על השנה וחצי הקרובה, איך היא נראית?
גילי מולכו: ברור לך שלבארי אי אפשר לחזור בשנה וחצי הקרובים, מה עושים? הרי ברור שאי אפשר שנה וחצי, שנתיים לחיות במלון. אז צריך להתחיל לחשוב על כל מיני חלופות ואלטרנטיבות. ואז פתאום אתה שומע קולות מהציבור שאומרים לך: "הלו, הלו, לאן אתה רץ? אנחנו עוד בשיא האבל. ואתם כבר רצים קדימה, מדברים על שיקום בארי, מדברים על חלופות, איפה אתם חיים?"
"תנו לנו להתאבל בשקט, תנו לנו לסבול." ואתה מבין שזה לא יכול להיות, אם אתה לא תרוץ קדימה, אז אתה לא תפתח גני ילדים, אם לא תרוץ קדימה ותרים את הראש, לא תפתח בתי ספר. אז תחת כל הדברים האלה, אתה צריך להיות מספיק חזק, להרים את הראש למעלה, להסתכל קדימה, לפעמים לחטוף גם קצת כעס מהקהילה שלך שחושבת שאתה לא מבין אותה, כי אתה רץ קדימה והם נשארו הרבה מאחורה. ואנחנו מדברים על לחזור לבארי, ומשפחות עם ילדים אומרים לנו, "תגידו, השתגעתם? מה אתם מדברים איתנו על בארי?"
אלעד שמחיוף: מעניין אותי איך זה בא לידי ביטוי, כלומר, איך מתנהלים הוויכוחים הקשים האלה שאתה מתאר בתוך חברי הקהילה. כי הרי יש טיעונים לכאן ולכאן. מצד אחד, רצון לחזור לבארי, זה מובן, מצד שני, איך לחזור? כשאין עדיין ביטחון, כששבעה באוקטובר נשמר כאיזה איום מעל שיכול לקרות שוב ושוב, או מצד אחד, הרצון להמשיך בסוג של שגרה וחיים, מצד שני, כן, איך אפשר עכשיו להמשיך בסוג של שגרה כשחיים חודשים בחדר מלון? זה מאוד מורכב. אז שוב, מעניין אותי איך הדיונים האלה מתנהלים. זה קורה באופן אישי, שיחות מסדרון, או ממש ישיבות?
גילי מולכו: ישיבות מזכירות, ואסיפות, אבל בדרך כלל שבחיי השגרה שהיו אסיפות וזה, חברים, לא עניין אותם, בבארי החיים באמת היו חיים ברמת חיים כל כך גבוהה, חברים, לא עניין אותם, לא אסיפות ולא ישיבות מזכירות. כמו מזכירות, אנחנו סומכים על בעלי התפקידים, כל הצבעה שהיו עושים היינו מקבלים רוב כמו בסוריה, רוב של 90 אחוז, מעט מאוד מהנושאים שעלו היום מעורר מחלקות. עכשיו כל דיון, היה לנו לפני שבוע דיון במזכירות, הגיעו 50 איש לדבר, כי עכשיו גם דנים בעתיד של האנשים, למשל, אנחנו החלטנו עכשיו שתי החלטות, שאת החצי שנה הקרובה, אנחנו מבלים כאן במלון בים המלח ואת השבע, אחרי חצי שנה עוברים לחצרים, לפתרון כפרי שיבנו עבורנו. אבל יש אנשים שאומרים שהם לא מסוגלים לחיות פה את החצי שנה והם רוצים לעזוב עד שיהיה, שיוכלו לחזור, לחיות בבית, עם קרקע, עם דשא, עם נוי. ואז יש ויכוח, באיזה צורה הם יעזבו, אנחנו מזכיר לך קיבוץ שיתופי, כולם צריכים לעבוד, כולם מקבלים אותו תקציב. אם עכשיו הקהילה מתחילה להתפרק, מה קורה?
אלעד שמחיוף: רגע שנייה גילי, אלו המונחים שמדברים עליהם? של קהילה שמתפרקת?
גילי מולכו: המסלול הוא שהקהילות הולכות להתרסק. יתחילו פה סכסוכים בין החברים, ויתחילו ויכוחים בין החברים. וחלק מהחברים, מי שיכול יעזוב את הקהילה פה, וילך לשכור בית מחוץ למלון ולחיות.
ויותר ויותר קשה לנהל פה את הישיבות מזכירות, וכל אחד הוא, לא יודע, איפה שיש עשרה יהודים, אז יש עשר דעות. אז יש לנו 500 חברים, יש פה 500 דעות. זה אומר לך, תפטר את ההוא, הוא לא עושה. זה אומר, תתפטר, אתה כאן, אתה לא עושה. מתחילים לירות אחד על השני במילים. מתחילים ויכוחים. ובינתיים עברו רק חודשיים, יש לנו עוד שישה חודשים, שבעה חודשים להיות פה. כשאתה מסתכל קדימה, זה די מייאש. אין, אתה לא רואה איזה עתיד ורוד בטווח הקרוב.
אלעד שמחיוף: זה נורא, מה שאתה אומר. זה גם מאוד עצוב שהמציאות הזו, שעקרה את קהילת בארי וקהילות אחרות מהבתים, והארעיות הזו, שאתם חיים אותה עכשיו, שהיא באמת קשה מנשוא, אתה מדבר במונחים שכל זה יפרק את הקהילה, יפרק את בארי במידה מסוימת.
גילי מולכו: תראה, בארי הוא קיבוץ עוד גדול וחזק. הוא גם מהווה איזה סמל פה לכל הזה, והוא, למרות כל מה שאומר לך, הוא הקיבוץ המוביל, זה קיבוץ ששבוע אחרי התחילת המלחמה, כבר פתח את המפעל שלו לעבוד. אני למשל, אתמול כל היום עבודה שלי, כבר עשיתי מבארי. אני החלטתי שלפחות פעם, פעמיים בשבוע אני כבר, במקום לבוא לים המלח, אני נוסע לעבוד מבארי. זאת אומרת, בארי כן משדר איזה שהוא משהו שהוא חזק, שהוא מתקדם. החברים הוותיקים של בארי רק מחכים שיכריזו על בארי כשטח לא צבאי סגור, אלא שטח פתוח, ודעתי, באותו יום שמכריזים שבארי הוא שטח צבאי משוחרר, מה שנקרא, 30-40 משפחות מבארי חוזרות מיד לגור בבארי.
אלעד שמחיוף: אז מה עושים עכשיו בעצם? כי למיטב הבנתי, התכנון הוא לחיות, כמו שאמרת, חצי שנה בערך בבית מלון, ואחר כך מדברים על מעבר של כל קהילת בארי לחצרים. איך זה אמור לקרות? איך הרעיון הזה בכלל נולד?
גילי מולכו: בקיבוץ חצרים, שאני מוכרח לציין באמת את העשייה, האמירה שלו. הם אחרי שלושה ימים, אחרי האירוע, התחילו להבין שיש פה אירוע, שהצטרכו והתחילו על חשבונם, לתכנן פתרון לבניית 400 יחידות דיור, והיה ברור להם שהם יקלטו איזה קיבוץ, ומכיוון שבארי גם הפכה להיות הסמל באירוע הזה, אז הם ישר באו אלינו ואמרו לנו, "חבר'ה, אנחנו מתכננים שכונה, אנחנו רוצים שתבואו להיות לידינו כמה שיותר מהר", ובאמת קיבוץ חצרים, מתוך אידיאולוגיה, מתוך ערבות הדדית, מקדמים את הפרויקט הזה, ולפני שבוע באמת קיבלנו החלטה שאנחנו עוברים לחצרים. לחצרים כבר הקמנו צוותי עבודה, איך אנחנו יוצרים מתוך שתי קהילות גדולות איזושהי קהילה אחת, שתוכל לחיות הרבה ביחד והרבה בנפרד. אני חושב שהאמירה הכי יפה של חצרים זה, הם אמרו, בואו לידינו, אנחנו פותחים בפניכם את הכל, כמובן קודם כל את הלב, אבל את כל מה שיש לנו, כל מה שיש לנו הוא עבורכם, אבל אתם תחליטו מה אתם רוצים שיהיה ביחד איתנו, משותף, ומה אתם רוצים שיהיה עצמאים. ונבנה למשך שנה, שנתיים חיי קהילה משותפים של שתי קהילות גדולות, שהן מאוד מאוד דומות אחת לשנייה. תהיה פה קהילה אחת שמחבקת את השנייה, אבל היא גם, שתי הקהילות יתרמו ויתרמו אחד לשני.
אלעד שמחיוף: זה מרגש מאוד, וזה נותן שבריר של תקווה לפחות, לא? כלומר, אני בטוח שאין מה לדבר כרגע על שיקום אמיתי של הקהילה, בזמן שחלק מחבריה עדיין נמצאים בשבי.
אבל בכל מה שקשור למקום שהוא לא בית מלון, שאפשר באמת לנהל בו חיים אמיתיים, מעבר לחצרים בעוד כמה חודשים נשמע לי לפחות כפתרון שאולי כן יכול איכשהו להחזיק את הקהילה ביחד. כמה אנשים, כמה משפחות להערכתך ייקחו בדבר הזה חלק?
גילי מולכו: אני מאמין, המספרים שאצלי רצים בראש זה, אם עוד חצי שנה אנחנו עוברים לחצרים, אנחנו מצליחים להביא בשלב ראשון בין 65% ל-70% מהקהילה לשם, ובהמשך שאר החברים יראו שבעצם החיים הם טובים שם ויגיעו יותר. דרך אגב, בסקר עמדות שעשינו לפני 10 ימים, בשורה התחתונה, תחתונה, פחות מאחוז אמרו שבכל מקרה הם לא חוזרים לבארי. 20% אמרו שחוזרים מיד, עוד 20% אמרו שהם יחזרו רק שהמצב יאפשר, עוד 20-30% אמרו שהם יחזרו ברגע שיפתחו את בתי הספר, הם יבינו שזה אפשרי להחזיר ילדים. עוד 20% בערך אמרו שרק שהם ירגישו הרגשה ממש, ממש, ממש בטוחה של 1,000%, שאין שום סיכוי שיקרה, רק אז הם יוכלו לקבל את ההחלטה בעצם אם הם חוזרים או לא חוזרים, אבל כאלה שכבר היום יודעים שבכל מקרה הם לא יחזרו לבארי, זה פחות מאחוז היו בסקר.
אלעד שמחיוף: אוקיי, אז גילי, תן לי בבקשה להיאחז במשהו אופטימי. יש סיכוי, יש תקווה שקהילת בארי ואיתה קהילות אחרות, יש סיכוי שתשרדו את זה ביחד?
גילי מולכו: כן. תראה, גם כשאתה מגיע לבארי היום, אתה יודע, אז יש פה איזה בכלל תופעה מעניינת שהחבר'ה הצעירים, בני ה-25, 30, השתלטו על הקיבוץ, הם חזרו, הם חיים שם בקיבוץ, הם מתחילים כבר לשקם, הם מנקים את החדר אוכל, הם אלה שפתחו את החדר אוכל, הם מתחילים לטפל בנוי, באזורים שאפשר לטפל, אז יש איזו מין תחושה כזאת, כמו של פלמ"חניקים, כמו של חלוצים, החבר'ה שם הם ישנים בלילה, הם יושבים בחוץ ביחד, סביב ה… לא יודע אם יש מדורה, אבל סביב הסיגריות והדברים האחרים שאפשר לעשן שם, ויש שם חיי לילה של צעירים, של חלוצים, ויש שם הרבה צבא, ויש שם במשך היום 150 איש שבאים לאכול בחדר אוכל, כי יש 100 איש שעובדים במפעל, ועוד 50 איש מסתובבים, בעלי תפקידים, ודברים כאלה, אתה מתחיל לראות ניצנים של חיים בחזרה בבארי. ואני מבין ש…מאמין, עוד פעם זה הכול גם תלוי, אתה יודע, במה יהיו תוצאות המלחמה, כי אם עכשיו חס וחלילה ההפסקת האש הזאת תיתקע במקום שהיא נמצאת ולא יתנו לנו להמשיך, אז אני לא אופטימי בכלל, אף משפחה עם ילדים לא תחזור לבארי, ומרכז הגדה שלנו, שנקטעה לו הרגל ואיבד את אשתו ואת הבן שלו, אמר, אני מבחינתי רוצה לגדל בוטנים מבארי ועד חוף הים של עזה. אז אם נגדל בוטנים עד חוף הים של עזה ונראה את חוף הים של עזה, אז אני חושב שיש עתיד מאוד ורוד לבארי.
כל סיטואציה אחרת של פתרון צבאי ביטחוני לא ברור ולא גמור, העתיד של בארי, בכלל של כל ישובי הזה, הוא יהיה לוט בערפל.
אלעד שמחיוף: אז זהו, שאני רוצה לשאול אותך רגע משהו על העתיד שלך בהקשר לבארי, כי אחרי שלוש שנים, ממש כמה ימים, לפני 7 באוקטובר, האריכו לך את הקדנציה כמזכיר הקיבוץ בעוד שנה. וכשזאת תסתיים, יש אפשרות להעריך לך את התפקיד בעוד שלוש שנים. מה אתה חושב לגבי זה? יש כבר איזושהי מחשבות או תוכניות מבחינתך?
גילי מולכו: בוא נגיד שהיום זה לא רלוונטי בכלל, הספירות הן שונות לגמרי והכול שונה לגמרי.
אלעד שמחיוף: גילי מולכו, תודה רבה.
גילי מולכו: תודה, להתראות.
אלעד שמחיוף: וזה היה "אחד ביום" של N12. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום" הפודקאסט היומי. העורך שלנו הוא רון עתיק, תחקיר והפקה, עדי חצרוני, רוני ערניב, שירה הראל ודני נודלמן.
על הסאונד מור הרטוב, יאיר בשן יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.
אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם בשבוע הבא.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments