אחד ביום - חוסן של ילדים
- אורית ליפקין
- Apr 17
- 11 min read
יש הרבה מאוד סיפורי גבורה מהמלחמה הנוכחית, על חלקם עדיין לא שמענו - בטח כשמדובר בילדים ונוער. כך למשל הלל שבגיל 17 אירגנה לחיילים ציוד לוגיסטי חיוני, או אופק בת ה-12 שהתנדבה מתחילת המלחמה והכינה חבילות מזון לפצועים בשיקום. בקרן לנפגעי טרור של הסוכנות היהודית יחד עם משפחת ליבשטיין, מרכז משאבים וקרן היסוד, החליטו להעניק השנה את אות החוסן ל-26 ילדים ונערים. הפעם, אנחנו עם סיפורם של שניים: הראל דאבוש בן ה-10 שזכה בציון לשבח למעשי גבורה וחוסן לילדים ונוער על פעילותו למען החטופים, ועם מרוואן ג'אבר בן ה-16 על פעילותו ההסברתית בעברית, ערבית ואנגלית. פרופ' מולי להד, נשיא מרכז משאבים, ואיילת נחמיאס ורבין, יו"ר הקרן לנפגעי טרור של הסוכנות היהודית, יספרו את סיפורו של האות וישפכו קצת אור על החוסן של הדור הצעיר.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 31/03/2025.
[חסות]
[מוזיקת פתיחה]
אלעד: היום יום שני, 31 במרץ, ואנחנו "אחד ביום", מבית N12. אני אלעד שמחיוף, ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו, סיפור אחד ביום, בכל יום.
[מוזיקה מסתיימת]
תגיד, הראל, אתה אוהב כדורגל?
הראל: כן.
אלעד: את מי אתה הכי אוהב?
הראל: רונאלדו, בשבילי הוא השראה.
[מוזיקת רקע]
אלעד: הראל דבוש משחק כדורגל בקבוצת הילדים של הפועל יהוד [כך במקור]. ואם ייצא לכם להיות במשחק, תוכלו לראות אותו עומד ממש באמצע המגרש. הוא מה שנקרא "קשר 50-50", כזה שעוזר גם בהגנה וגם בהתקפה. הראל מעדיף את זה, הרבה יותר מאשר, לדוגמה, להיות חלוץ.
הראל: זה גם אחלה, אבל אני אוהב לבשל, [בטון שמח] ואז לחגוג עם החבר. השתיים שאתה צריך זה מי שייתן לך את הפס להבקיע ומי שיבקיע. אז זה לא כזה משנה, כאילו, אם תבקיע או לא תבקיע.
אלעד: מעניין. כלומר, מה, אתה באופן כללי יותר אוהב לעזור לאחרים מאשר לעצמך?
הראל: כן. זה מה שאני רוצה לדבר איתך עכשיו, בפודקאסט.
אלעד: הראל, בסך הכל בן עשר, הגיע לאולפן לבוש בחולצה שחורה, שעליה תמונה של גבר צעיר. מעל התמונה מופיע השם רום ברסלבסקי. רום הוא הבן-דוד של הראל, ובשבעה באוקטובר רום נחטף ממסיבת הנובה.
הראל: זה היה בצהריים, ואז אמא שלי אמרה לי את זה. שבהתחלה חשבנו שהוא נעדר, ואז שמענו שיש כמה חטופים… לא חטופים, כאילו, אנשים ניצולי נובה, שנשארו שם והתחבאו ממחבלים בנובה עצמה, ואבא שלי ואבא של החטוף הלכו לנסות לחפש אותו. ויום אחרי זה גילו איפה שהם היו, שהיו שלושה מחבלים שם.
אלעד: כשסיפרו לך שרום היה במסיבה ושהגיעו מחבלים, ושהולכים לחפש אותו ושלא מוצאים אותו, אתה בתור ילד בן תשע, הבנת מה זה אומר?
הראל: אני יכול לומר לך שאין הרבה ילדים חכמים כמוני, ואני חושב שאני מאוד חכם, כי… אני גם לומד דיבייט, אם אתה יודע מה זה, ואני יכול לומר לך שכשאני חושב על רום, אז זה מאוד קשה. וכשהבנתי כאילו, את ה… מה קרה בנובה… את מה שקרה בנובה לא סיפרו לי, אבל אני הבנתי את זה לבד. כאילו, הבנתי מה קרה שם. ואמרתי: "למרות שאני קטן, אני עדיין יכול להיכנס לזה ולעזור".
[מוזיקת רקע]
אלעד: הראל התחיל לחשוב על דרכים יצירתיות ואפקטיביות להעלות מודעות, לשתף כמה שיותר אנשים בסיפור של בן-הדוד שלו. רום היה אחד המאבטחים במסיבת הנובה. כשפרצו המחבלים של חמאס למסיבה, רום הגן על קבוצה של מבלים. הוא הציל חיים, עד שנחטף.
הראל: את האמת, אני אומר לך. אני יצרתי פרק תהילים לכבודו, והבאתי לילדים מהכיתה שלי שיביאו להורים שלהם, וההורים שלהם יביאו לעוד אנשים. והייתי בקבוצת כדורגל שלי, אז שאלנו את העירייה, אם אפשר לקחת שלט גדול של חטופים ולשים אותו. יש שם מגרש כזה עם גדרות, ואז אפשר לשים אותו שם. זה רעיון שאני הצעתי.
אלעד: הראל יזם משחקי כדורגל יחד עם מטה החטופים. הוא השתתף בטורניר של שחקני עבר מול משפחות החטופים, למען שחרורם. הוא עזר בהפעלות לילדים קטנים של משפחות חטופים במטה בתל אביב, והתנדב בהכנת חבילות מזון וסיוע לחיילים. בכל הפעילויות האלה שלו, וגם אחרות, הראל ניסה לא רק לספר על רום, לא רק לפעול למען רום. בפעילות הזו שלו, הראל ניסה לרתום עוד אנשים, ילדים וגם מבוגרים, לפעול למען החטופים כולם.
הראל: אני רוצה להראות להם שגם הם יכולים. אם אני יכול, ילד מאיזה מושב, שיכול ליצור פרק תהילים בשביל החטופים, ויכול לעשות הרבה דברים למען החטופים, אז גם הם יכולים.
אלעד: איך מגיבים מסביבך חברים, אנשים שרואים אותך? מה הם אומרים לך?
הראל: הם אומרים לי "כל הכבוד" ומעריכים את זה.
אלעד: וזה גם, אני מניח, עוזר לך להמשיך לפעול, נכון?
הראל: כן, כי אני יודע שיש אנשים שסומכים עליי.
אלעד: מי סומך עליך?
הראל: כל החברים בכיתה, המורה שלי, המאמן שלי, אמא ואבא שלי. אמא של החטוף, אבא של החטוף. סומכים עליי שאני אגיד את הדברים שבאמת חשובים.
אלעד: זה לא הרבה אחריות לילד בן עשר?
הראל: ברור שזה הרבה אחריות, אבל זה גם עזרה של אנשים מבוגרים ועם יותר ניסיון ממני.
אלעד: שהם עוזרים לך או שאתה עוזר להם?
הראל: [בהתלהבות] הם עוזרים לי ואני עוזר להם.
[מוזיקת רקע]
אלעד: בתחילת החודש, סשה טרופנוב, ששוחרר מהשבי, סיפר שפגש בעזה את רום, והעניק למשפחה, למעשה, אות חיים ראשון.
[הקלטה] סשה טרופנוב: "אני חושב רבות על החברים שלי, במיוחד על בחור אחד שיצא לי לפגוש לתקופה קצרה בשבי, בשם רום ברסלבסקי. רום, אני מקווה שהקול שלי יהיה לך לאור ותקווה במקום החשוך והאפל שאתה נמצא בו. אני רוצה שתדע שאני, והחברים שלך, והמשפחה, וכל עם ישראל מתפללים לשלומך, ועושים הכל למען שחרורך…"
[קולו של סשה ממשיך להישמע ברקע]
אלעד: אות החיים הזה העניק להראל הרבה אמונה, וגם הרבה אופטימיות.
הראל: אני לא מעריך שזה כבר ייקח עוד הרבה זמן, אני מעריך שזה עוד כמה שבועות אפילו.
אלעד: ומה יקרה אחר-כך, כשרום יחזור הביתה? אתה כבר מדמיין את הרגע הזה? מה תגיד לו, מה תספר לו?
הראל: אני רוצה, קודם כל, לפני שאני אומַר לו, אני רוצה לראות אם הוא עדיין יש לו שמחת חיים אחרי הדבר הזה שהוא עובר.
[מוזיקת רקע]
אלעד: איך אתה בודק את זה?
הראל: אם, נגיד, אנסה לומר לו בדיחה או משהו. אם הוא לא יצחק, אני אדע ש… [שותק] זה, כאילו, באמת יהיה קשה עכשיו.
אלעד: ונניח אתה מספר לו את הבדיחה והוא צוחק, מה אז?
הראל: אני אהיה שמח מאוד. מאוד-מאוד. אם הוא יהיה שמח, אני לא יודע מה אני עושה. [צוחק קלות]
אלעד: הפעילות הענפה הזו של הראל, שוב, בן עשר בסך הכל, הפעילות שלו למען רום, למען החטופים, זיכתה אותו בציון לשבח למעשי גבורה וחוסן לילדים ונוער. זה אות הוקרה מיוחד שמחולק השנה בפעם הראשונה באופן הזה. 26 ילדים ונערים קיבלו אותו על סיפורים פשוט מעוררי השראה, על מעשים מעוררי השראה שהם עשו במהלך המלחמה.
[מוזיקה מתגברת]
אז הפעם נספר לכם כאן על החוסן של הדור הצעיר. הרבה לפני שמישהו מהזוכים ב"פרס החוסן" השנה נולד בכלל, ההחלטה להעניק אות מיוחד כזה התקבלה. זה קרה במלחמה אחרת, מלחמה מאוד שונה, אבל גם בה ישראלים רבים היו זקוקים לתעצומות נפש.
פרופ' להד: ההתחלה היא ב-1992, מיד אחרי מלחמת המפרץ. שאלנו את עצמנו מי תרם לחוסן של אזרחי ישראל, והקבוצה הראשונה שזכתה בו זה הייתה הקבוצה של "זהו זה".
[הקלטה] באבא בובה: "היום אנחנו נדבר על המילה עריק, המילה עריק. [צחוק ברקע] ע-ריק. עריק. מילה לא יפה, אבל אנחנו נעשה אותה יפה [קולות צחוק]…"
[הקטע ממשיך להישמע ברקע]
אלעד: פרופסור מולי להד הוא נשיא "מרכז משאבים", וגם עכשיו, אפילו עכשיו, הוא העלה חיוך קטן, כשנזכר בחלוקת הפרס לאנשים שיצרו את ה"באבא בובה" ו"הפולניות על הספסל", האנשים שגרמו למדינה שהפכה ללוח מטרה של רודן עיראקי לצחוק קצת בין אזעקה לאזעקה. מאז עברנו, לצערנו, לא מעט מלחמות, ועברנו לא מעט אותות חוסן, אבל השנה, בפעם הראשונה, התקבלה החלטה להעניק את האות הזה רק לילדים ובני-נוער.
איילת נחמיאס-ורבין, חברת כנסת לשעבר, היום יושבת ראש הקרן לנפגעי טרור של הסוכנות היהודית, מספרת שזה קרה בעקבות סיפורו של בן-נוער אחד, בן 19, ניצן ליבשטיין, זכרו לברכה. ניצן נרצח בשבעה באוקטובר על ידי מחבלי חמאס, באותו יום שבו נרצח גם אביו, אופיר ליבשטיין, ראש המועצה האזורית "שער הנגב", והקורבן הראשון בשבת השחורה ששמו הותר לפרסום.
עו"ד נחמיאס-ורבין: האמת היא שאופיר ליבשטיין היה חבר מאוד קרוב שלי, וכששמעתי שניצן ליבשטיין נרצח, והכרתי מאופיר את הסיפור האישי שלו, שהוא סיפור מאוד… מאוד משמעותי של גבורה, של ילד בכפר עזה, שקיבל פוסט טראומה בגיל צעיר יחסית. בשלב מסוים עזב את עוטף עזה, ואחרי כמה שנים חזר אליה, חזק יותר, עם חוסן גדול יותר, ובתורו עזר לילדים ובני-נוער להתגבר על החוויה המורכבת שאנחנו היום מדברים עליה באופן אבסורדי, מדברים עליה פחות, אבל מה זה להיות ילד שגדל בעוטף עזה?
אלעד: אז בקרן לנפגעי טרור של הסוכנות היהודית, יחד עם משפחת ליבשטיין, מרכז "משאבים" וקרן היסוד, נרקמה היוזמה לשים את הדגש הפעם על הדור הצעיר. על סיפורי גבורה וחוזק נפשי מקבוצה שבדרך כלל רובנו לא כל-כך נחשפים אליה.
פרופ' להד: תראה, כל הזמן אנחנו שומעים על מעשי גבורה של חיילים, על מעשי גבורה של מבוגרים. אבל תשמע, יש המון ילדים באופן מדהים, שעשו דברים למען החברה. יצאו, מה שנקרא, מעורם, יצאו מהבית, יצאו ועשו דברים, חלק מעשי גבורה וחלק מעשים אזרחיים. בוא נשים את הזרקור עליהם, בוא נגיד לעם ישראל שיש תקווה ויש קרני אור בתוך החשיכה ויש עתיד. הילדים הם עתיד ואני אומר, לכן החלטנו, שאנחנו נציין את הילדים.
עו"ד נחמיאס-ורבין: יש סיפורים של ילדים שאתה אומר לעצמך, מאיפה הם ידעו בכלל גם לאסוף את הכוחות של עצמם, וגם לקחת ולהפוך את זה למשהו שהוא מין וקטור כזה שהוא פשוט כמו איזה מן ראש חץ קדימה, ועוזר להמון המון אנשים?
[מוזיקת רקע]
אלעד: יש את גלי, בת 16. בשבעה באוקטובר מתוך הממ"ד היא ניווטה חיילים והזהירה אותם איפה נמצאים המחבלים שפשטו על כפר עזה. בן, בן עשר, הפך למסבירן מצליח באנגלית. רג'ואן, גם בן עשר, סיכן את חייו ונפצע, כדי להזהיר את חבריו מהטיל שעשה את הדרך לכיוונם. הראל, בן 11, שמתמודד עם שיתוק מוחין, ויואב בן ה-16 הם פעילים למען חטופים. הָלֵל, שבגיל 17 אירגנה לחיילים ציוד לוגיסטי-חיוני, ואופק, בת 12, שהכינה חבילות מזון לפצועים. ליעד, בת 14, יזמה פרויקט להפחתת הפילוג בעם, נועם וניר הקימו יוזמה לחבר בני-נוער למשפחות שכולות. יש את עומר, בת 16, שהתגייסה לסייע למערכת החינוך ולתלמידים של קיבוץ ניר עוז. בלין בת ה-18, שעלתה מאתיופיה והפכה במלחמה לדמות מרכזית במרכז הקליטה בצפת. יש את חברי סיירת סח"י, על שם יונתן חג'בי ז"ל, שחילקו מזון, ותלמידי פנימיית י"ב, "נופי הבשור", שהתעקשו לסיים את התיכון ביחד, למרות שפונו למקומות שונים בארץ. וכן, אני יודע, אלו המון סיפורים, כל אחד מהם עצום ומעצים.
אבל סיפור אחד של מקבל "אות חוסן" לא פירטתי כאן, פשוט כי עדיף לשמוע אותו ישר מהמקור.
אבל קודם חסות אחת וממש מיד חוזרים.
[מוזיקת מתגברת ומסתיימת]
[חסות]
אלעד: בין הזוכים ב"אות החוסן לילדים ונוער" השנה, יהיה מרואן ג'אבר. הוא דרוזי בן 16, מדלית אל-כרמל.
מרואן: מאז כשהייתי קטן, היה לי תוכן לעולם הערבי. התחלתי בתוכנת "מיוזיקלי", אם אתה מכיר, זאת לפני ה"טיקטוק". וגם התחלתי ביוטיוב לעשות ולוגים וגיימינג, וזה התחיל ככה.
אלעד: מההתחלה, אני מוכרח לומר לכם, מרואן מצא חן בעיניי. כי הוא אמר לי, ככה, "אתה מכיר את זה". כאילו הוא רצה לאותת לי "אני יודע שאתה לא בדיוק מדור ה'טיקטוק', אבל אני מניח שאתה דור אחד לפני". אז נניח… אבל לענייננו. מרואן אהב מגיל צעיר לשחק במשחקי וידאו, גיימינג. הוא היה מצלם את עצמו משחק ומעלה סרטונים לרשת.
[הקלטה] מרואן: "אוקיי…" [ממשיך בערבית]
אלעד: וזה מאוד הצליח. הוא צבר מאות אלפי עוקבים ברשתות החברתיות. רבים מהם, אגב, בגלל שמרואן מדבר בסרטונים בערבית, אז רבים מהצופים שלו מגיעים מרחבי העולם הערבי.
מרואן: היה מסעודיה, מלבנון, והיו כאילו הרבה מתעניינים בתוכן שלי, כי זה היה יותר לכל העולם הערבי.
אלעד: ואז הגיע השבעה באוקטובר. מרואן הרגיש שהוא מוכרח לעשות משהו כדי לעזור, אבל לא ידע מה, עד שהתחיל לקיים דיאלוגים עם חלק מהעוקבים שלו ברשתות החברתיות.
מרואן: היו לי חברים ערבים מהעולם הערבי - מסעודיה, משאר המדינות הערביות, שהייתי תמיד, כאילו היינו בשיחות, והייתי תמיד שומע מהם שקרים על מדינת ישראל. והבנתי מהם שהם כל פעם רואים לנו סרטונים בהסברה, באנגלית או בעברית, הם עושים דילוג. ושאלתי אותם: "למה?" אמרו לי, "כי זאת לא שפת-האם שלנו". אז אני כמרואן ראיתי שיש לי את היכולת ויש לי את השפה, אז התחלתי. ואני עדיין בן 16, ואני לא יכול להתגייס לצה"ל, אז חיפשתי דרך מיוחדת שאני יכול לתרום למדינה שלי, ומצאתי הסברה ישראלית.
[הקלטה בערבית - הסברה של מרואן]
אלעד: הוא עשה סרטונים שמספרים לעוקבים שלו על החטופים שלנו בעזה.
[הקלטה בערבית - הסברה של מרואן]
אלעד: הוא נסע לבד, ברכבת, בכל הארץ, נסע לצלם סרטונים בלוקיישנים רלוונטיים, כמו סרטון שהעלה לצד מכוניות של ישראלים שחמאס שרף. הוא דיבר, למשל, על השאיפה הישראלית לשלום.
[הקלטה בערבית - הסברה של מרואן]
אלעד: והוא ייצר עוד ועוד סרטונים, שהציגו למאות אלפים בעולם הערבי, ישראל אחרת, ישראל שהם לא מכירים.
מרואן: פעם ראשונה שהם שומעים דרוזי או ערבי שעוסק בהסברה, וגם אני… שאגיד לך שהלכתי לזווית שאין בה אף אחד, אני רואה, כי בעולם הערבי יש לנו חוסר מאוד גדול בהסברה. ואז כשהלכתי, אני הופתעתי אנשים, כי הם פעם ראשונה רואים אחד שמדבר ערבית, ומסביר על מדינת ישראל, ושהוא אוהב את המדינת ישראל. אז אנשים התחילו להתעניין, וגם לעקוב אחריי. והתחלתי גם לעשות סרטונים בשלוש שפות, לא רק שפה אחד. אם אני מדבר ערבית, אני מתרגם לאנגלית ועברית. ואנשים התחילו, גם דרוזים, להתעניין, נערים. וגם הם התחילו לצפות בחדשות, לעקוב אחרי מהדורות חדשות, לצפות מה קורה סביבנו, ו… כן.
אלעד: עכשיו, לדבר על ההצלחה שלו, זה קל. קל להתמקד בעוקבים, בתגובות המפרגנות, במוסלמי הערבי מהמזרח התיכון, שבזכות סרטון של מרואן, למד בפעם הראשונה שאזרחים, ילדים ישראלים, נחטפו בשבעה באוקטובר.
אבל האמת היא יותר מורכבת. מרואן איבד עשרות אלפי עוקבים, שהצטרפו אליו כשהיה מעלה סרטונים שלו משחק פורטנייט, ועזבו אותו כשהתחיל לדבר על ישראל. אתם יודעים מה? אפילו כשרק חשף שהוא בעצמו ישראלי. אבל מילא, איתם או בלעדיהם, הוא הסתדר. הבעיה התחילה מהסביבה היותר קרובה אליו - מחברים בבית-הספר, בשכונה, אנשים שמרואן אומר שלא כל-כך התחברו לעובדה שנער דרוזי כמותו מבלה כל היום ברשתות החברתיות ומעלה סרטונים לאינטרנט.
מרואן: הייתי אני הראשון, ואז אתה יודע, כל העיניים עליי. ואגב, נכון שאני עכשיו עוסק בהסברה, אבל יש הרבה עדיין אנשים שצוחקים על הסרטונים ההסברה שאני עושה, ועל המשפטים שאני אומר. ת'אמת, אני עברתי חרם של שנים, ואני עכשיו עדיין מִלָחֵם [כך במקור] על זה, ולפני כמה ימים גם דיברתי על זה בוועדה בכנסת.
מאז כשהייתי קטן, לא רק הפצת סרטונים, היה הרבה דברים אחרים כאן, במציאות שקוֹרָה. משפחה קודם כל פחדה עליי [צוחק קלות], אבל הם הכי תומכים, הכי תומכים. ואז גם אחרי שראו את ההצלחה שלי, אז הם תמכו עוד, ועכשיו הם גם עולים איתי בחדשות, והם הכי תומכים עכשיו. ומהתחלה. אבל בהתחלה, כן, זה, כאילו פחדו עליי. כי מה יש לבן 16, או הייתי גם בן 15 בהתחלת ההסברה, ולא היה אצלנו דרוזים שעוסקים בהסברה, או נערים, יעני, וגם לא היו בכלל ברשתות החברתיות.
אלעד: למרות הכל, מרואן ממשיך. הוא ממשיך ליצור, להפיץ סרטונים, לעלות על רכבות, לנסוע ברחבי ישראל, להסביר את ישראל. והעבודה הזו זיכתה אותו ב"אות החוסן". אות שמבחינתו, לצד הביקורת והקשיים שהוא חווה, האות הזה הוכיח לו שבכל זאת, הוא עושה את הדבר הנכון.
מרואן: [בקול נרגש] מאוד מרגש, זה רגע שאני יודע עכשיו שהמסר שלי הגיע בדיוק, והשפעתי המון. זה כיף מאוד לקבל אות כזה. כי אני עכשיו מרגיש את כל העשייה שעשיתי שווה.
[מוזיקת רקע]
אני עכשיו אחרי הבית-ספר הולך להתגייס, ואם לא לקחתי תפקיד, אני הולך להמשיך באוניברסיטה לתקשורת, ואני הולך לראות את עצמי, תפקיד גדול כאן במדינת ישראל. אולי שגריר, אולי חבר כנסת. וגם בהתחלה [צוחק], בהתחלה של ההסברה שלי, הייתי אומר שאני רוצה להיות ראש הממשלה הצעיר הראשון, הדרוזי, אבל זה השתנה קצת… אז אני חושב, בסוף זה הולך להיות לי תפקיד מאוד גדול כאן. אם זה לא כאן בישראל, בכל העולם.
אלעד: אז זהו, בגדול, כאן השיחה עם מרואן הייתה אמורה להסתיים, בשאלה איפה הוא רואה את עצמו בעוד 10, 15, 20 שנה. אלא שהתשובה שלו הובילה להמשך, לעוד חלק חשוב, ואפילו צובט בלב, בשיחה. כי הצעיר המסבירן, שפועל למען המדינה וקיבל עכשיו פרס על הפעילות שלו, הוא רצה להיות ראש ממשלה. זה היה החלום. אבל לדבריו, הוא הבין שאין ברירה, והוא צריך להתאים ציפיות.
מרואן: אני רציתי, אבל אני חושב שלא אפשרי כאן, יהיה דרוזי ראש ממשלה. אחרי שקיבלתי יותר מידע כאן, וקצת קשה להגיע ראש ממשלה ודרוזי כאן, אז שיניתי את זה…
אלעד: אז שאלתי אותו, איך זה מסתדר? איך מצד אחד אתה יכול להסביר בערבית למאות אלפי עוקבים מסעודיה, מלבנון, מסוריה, וגם לדרוזים בארץ, אתה מסביר להם על היתרונות של ישראל, על המעלות של המדינה, על הקסם שלה, הייחודיות שלה. אבל באותו זמן, ממש במקביל, הולכת ומתחדדת ההבנה שלנער דרוזי, כמוהו, כמו מרואן, יש תקרת זכוכית. והתקרה הזו נמוכה יותר מאשר, למשל, לצעיר יהודי.
מרואן: קודם כל, אני חושב שבסוף יהיה לזה פיתרון, ואני מתחיל לעבוד כאן על זה, אבל בסוף הערך החשוב לנו, הדרוזים…
[מוזיקת רקע]
…האדמה, ולהילחם על האדמה שלנו בכל הכוח. ואין, אין מדינה מושלמת. אז אני חושב שבסוף זה הולך להיות פתרון כאן, לפחות לנו, אנחנו הדרוזים, ואני גם הולך לעבוד על זה מאוד.
[מוזיקה מתגברת]
אלעד: מרואן, תודה, וברכות על האות.
מרואן: תודה לך.
אלעד: ותודה לאיילת נחמיאס-ורבין, לפרופסור מולי להד, ולהראל דבוש. וזה היה "אחד ביום" של N12. הקטע הנוסטלגי שהשמענו מ"זהו זה" הוא באדיבות ארכיון "כאן 11", תאגיד השידור הישראלי. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה דניאל שחר, שירה אראל, הילה פז ועדי חצרוני. על הסאונד יאיר בשן, שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.
אני אלעד שמחיוף. אנחנו נהיה כאן גם מחר.
[מוזיקה מתגברת ומסתיימת]
[חסות]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
コメント