אחד ביום - סינים, תעשו לנו ילד

השבוע, הודיעה הממשלה הסינית שהיא תיתן 500 דולר בשנה למשפחה, עבור כל ילד עד גיל שלוש. ה"הטבה" הזו מגיעה אחרי שורה של ניסיונות לעודד את הילודה במדינה, שנמצאת במגמה שלילית כבר שלוש שנים ברציפות. מדובר בהיפוך מדיניות דרמטי: מאז 1979 נקטה סין במדיניות "הילד האחד", שהובילה להפלות כפויות ולחטיפות תינוקות, ומנעה את לידתם של כ־300 מיליון בני אדם. רק ב2015, החלה להתרכך אותה מדיניות, אבל נראה שזה היה כבר מאוחר מידי. הפעם אנחנו עם ד"ר אביטל בינה פולק, אנתרופולוגית בטכניון, ויחד ננסה להבין איך עברה סין ממדיניות הילד האחד, למדינה במשבר ילודה? 

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 31/07/2025.

‏[חסות]

‏[צלילי פתיחה]

‏אלעד: היום יום חמישי, 31 ביולי, ואנחנו "אחד ביום" מבית N12. אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום. בכל יום.

‏[הקלטה של קטע אודיו, שירה ודיבור בסינית]

‏אלעד: למשפחת הוּ יש מיליוני עוקבים ברשתות החברתיות. רק ביוטיוב יש להם יותר משני מיליון ו-700 אלף עוקבים.

‏[הקלטה של קטע אודיו, נגינה ודיבור בסינית]

‏אלעד: הערוץ שלהם נקרא "שלישיית הו". והקטע שלהם, מאות הסרטונים שהם מעלים, עוסקים כולם באופן שבו הם מגדלים את צ'אן צ'אן, טוֹנג טוֹנג וצ'יקי. שלוש תאומות זהות.

‏[הקלטה של קטע אודיו, קולות מבית המשפחה]

‏אלעד: יש סרטונים שמציגים את הרוטינה בבית בבוקר, כשהן מתעוררות. יש סרטונים שמציגים איך מלבישים אותן, איך מאכילים, איך לוקחים אותן לטיול, איך משחקים כולם ביחד. הכל מלווה במוזיקה קצבית ומעצבנת כראוי לסרטוני ילדים.

‏[הקלטה של קטע אודיו, נגינה ושירה בסינית]

‏אלעד: אלא שיש כאן קטע. אלו לא עוד סרטוני ילדים. משפחת הו היא סינית, היא גרה בסין. ומשפחה סינית עם שלושה ילדים זה דבר מאוד נדיר. בסרטונים האלה יש הצצה לעולם שרבים מהסינים פשוט לא מכירים. איך באמת מעירים שלושה ילדים קטנים בבית אחד? איך מלבישים אותם? איך מאכילים את כולם ביחד? משפחה עם שלושה ילדים בסין זה דבר שכמעט לא רואים.

‏[מתחילה מנגינה סינית וממשיכה ברקע]

‏וזו בדיוק הבעיה. זו השנה השלישית ברציפות שהאוכלוסייה של סין מצטמקת. מספר התינוקות שנולדו שם נחתך בחצי בפחות מעשור. וכך השבוע הודיעה הממשלה בסין שהיא תשלם סכום של 500 דולר לשנה למשפחה על כל ילד עד גיל שלוש. בחודש שעבר הממשלה הסינית הודיעה שכל בתי החולים במדינה יחויבו להציע ליולדות אפידורל. וזה קרה אחרי שהממשלה כבר הציעה רפורמה שתשפר מאוד את חופשות הלידה. אז הפעם אנחנו עם דוקטור אביטל בינה-פולק, חוקרת סין העכשווית בטכניון. ועם המשבר שגרם לממשלה הסינית לומר לאזרחים: 'רוצו לעשות לנו עוד ילדים'.

‏[המוזיקה מסתיימת]

‏שפה היא חלון הראווה של התרבות. איך יודעים שבצרפת ובישראל למשל יש תרבות של אוכל בניגוד לבריטניה? כי בצרפתית ובעברית יש מילה יעודית ל"בתאבון". באנגלית אין. אז ככה, קצת אחרת, גם בסין.

‏ד"ר בינה-פולק: נכון, אז אנחנו יכולים לראות באמת שיש לנו מספר מילים לאחים ואחיות. למשל, יש מילה אחרת לאח גדול, זה יהיה גה גה, אח קטן זה די די. כן, בעברית, באנגלית אנחנו פשוט אומרים brother. כך לגבי אחות קטנה מֵיי מֵיי ואחות גדולה ג'י ג'י. אז בעצם המשפחה היא עניין מאוד מאוד חשוב בחברה הסינית, בתרבות הסינית. אפשר להגיד שסין היא חברה מאוד משפחתית, פמיליסטית, ששמה דגש מאוד גדול על מספר ילדים. זה בכלל לא עניין דתי, אלא עניין שקשור במשק הבית. כי בעצם, מבחינה מסורתית, כשילד יינשא, אז הוא ואשתו אמורים, כן, מבחינת האידיאל, לעבור לגור עם ההורים, ובאידיאל הסיני הקונפוציאני, חמישה דורות תחת גג אחד. אז ילדים הם מאוד מאוד חשובים להמשך המשפחה, להמשך השושלת, הן ברמה הערכית, והן ברמה הפרקטית של לעבוד את האדמה.

‏אלעד: זה היה עניין לגמרי פרקטי, שנים, מאות שנים. יותר ילדים שווה ליותר ידיים עובדות במשק המשפחתי, ושושלת שיש לה יותר פוטנציאל לשגשג. האתוס הסיני נבנה סביב משפחה מרובת ילדים. וכשהגיע באמצע המאה ה-20 מנהיג כריזמטי שרצה להפוך את סין לאימפריה עולמית, אז מבחינתו הדרך לבנות אימפריה היא בדיוק אותה דרך שבה משפחה בונה שושלת.

‏ד"ר בינה-פולק: כשמאו דזה דונג עלה לשלטון, אז הדבר שהניע את הקמפיינים שלו ואפשר לראות את זה בטקסטים גם שהוא כתב ואמר, זה המילה "המונים", masses.

‏[הקלטה בסינית - מאו דזה דונג נואם]

‏ד"ר בינה-פולק: הוא האמין בכוח של ההמונים, והוא האמין שזה מה שיוביל את סין להצלחה שלה ולקידמה שלה. הוא, הוא לא שם את הדגש שלו לא על מדע, לא על טכנולוגיה, לא על חינוך. ההמונים היה ממש asset, היה נכס.

‏אלעד: זהו, הבסיס אולי זהה. גם במודל המשפחתי, השושלת, ילדים היו נכס, אבל אז הם היו הנכס של המשפחה. תחת מאו, ההמונים הם הנכס, וכאן התפיסה שלהם כנכס היא בכלל מהצד של המדינה.

‏ד"ר בינה-פולק: הנאמנות לא הייתה של הילדים להורים. הנאמנות הייתה תמיד למפלגה. היו לנו מקרים שילדים יצאו נגד ההורים שלהם. התא המשפחתי ממש פורק בתקופת מאו. המעבר ממשפחה להמונים, זה בדיוק, בדיוק מה שהמפלגה ניסתה להוביל, וב-1958 מאו דזה דונג הכריז על קמפיין שנקרא "הקפיצה הגדולה קדימה".

‏[מתחילה מנגינה סינית וממשיכה ברקע]

‏אלעד: "הקפיצה הגדולה קדימה" הייתה הניסיון של מאו לגשר על פער של עשרות שנים ולדלג מעליו, להביא את סין לאותה נקודה של המדינות שהיו אז מדינות מפותחות, מדינות המערב. הדרך לשם, לתפיסתו, לא הייתה רק בידע, בטכנולוגיה או במדע. את הקפיצה הזו סין, הוא האמין, תעשה בעיקר בעזרת ההמונים.

‏[המוזיקה מסתיימת]

‏ד"ר בינה-פולק: נכון, אחת המטרות, ורואים את זה גם בפוסטרים שפורסמו באותה תקופה, זה הסלוגן, זו הסיסמה, לעקוף את ארצות הברית ובריטניה ב-15 שנה. ואיך לעקוף? מאיזו בחינה? מבחינה של קידום התעשייה. ב-1949 סין היא 90% אגררית, חקלאית, 10% עירונית, ואין לה כמעט תעשייה. וב-1958 בעצם מאו אומר, 'אנחנו נקים תעשייה סינית. הכפריים ידאגו לאוכל, העירוניים ידאגו לתעשייה'.

‏[הקלטה - זמרת סינית שרה ברקע]

‏אלעד: מאו שילהב את ההמונים ואלו שלא שולהבו, אנחנו יודעים, אולצו להשתלהב. סין נערכה לקפיצה הגדולה קדימה והמדינה גדלה וגדלה וגדלה. [השירה מסתיימת] אלא שהבסיס שלה, המודל הכלכלי שלה, הקומוניזם, כל אלו לא הספיקו כדי לשאת עליהם את הגודל העצום של מדינה שכבר הגיעה למאות מיליוני אזרחים.

‏ד"ר בינה-פולק: בעצם כל כפר קיבל איזושהי מכסה, נגיד, של דגנים או תירס לעמוד בה. וכל כפר רצה להיראות כמה שיותר אדום, כמה שיותר נאמן לשלטון. יש סיפורים, וזה לא אגדות אורבניות, זה עדויות ממשיות של אנשים שאמרו שבשביל להראות כמה הם היו משולהבים וכמה שהם היו קומוניסטים אדוקים, הם חפרו באדמה בור, לקחו את כל הדגנים, זרקו פנימה, לקחו את כל הדישון, זרקו פנימה, כיסו את הבור ואמרו 'יאללה, תגדל', כן? היו היו משפטים כמו the corn will grow higher the more you desire. כן? זה לא עובד. התירס יגדל אם נגדל אותו נכון מדעית, לא אם נרצה. כן, אפשר לדבר אליו, אבל זה לא עבד.

‏אלעד: כפרים שרצו להוכיח שהם יעילים ונאמנים למפלגה, ניפחו נתונים באופן מלאכותי. 'גידלנו 100 טון חיטה', היו כאלה שאמרו, כשבפועל הם גידלו רק 60. וכשהמפלגה אמרה להם 'מצוין, כל הכבוד, תביאו מתוך ה-100 שלכם 60, כי לכם יספיקו רק 40. גם בעיר צריך לאכול'. אז לאותו כפר לא הייתה ברירה, אלא להעביר את האוכל, גם במחיר שהם ישארו בעצם בלי.

‏ד"ר בינה-פולק: זה נשמע לנו מאוד מוזר, אבל לא נשאר אוכל בכפרים. [מתחילה מוזיקה וממשיכה ברקע] ובין 1958 ל-1962, במסגרת הקמפיין הזה של הקפיצה הגדולה קדימה, מתו בסין מרעב 30 מיליון בני אדם.

‏אלעד: ההמונים הפכו מנכס לנטל. עשרות, מאות מיליונים שהיה צריך להאכיל, לדאוג להם, לספק להם תשתיות. קצב הילודה עבר בפער את הקצב שבו סין הייתה יכולה לתחזק את האזרחים שלה. ואז הממשלה החליטה לעשות סיבוב פרסה חד ולשנות את האתוס, את התרבות שנבנתה בסין במשך 2,000 שנה.

‏ד"ר בינה-פולק: בתקופת מאו כבר אפשר לראות גם פוסטרים שמעודדים למשל נישואים מאוחרים. וא… אפילו פוסטרים שאומרים שלא חייבים ללדת המון ילדים. [המוזיקה מסתיימת] כלומר כבר הייתה תחושה בקרב ההנהגה שיש בעיה.

‏אלעד: השינוי הזה התחיל, אבל לאט. מי שהוביל אותו יותר לא היה דווקא מאו, אלא המחליף שלו.

‏ד"ר בינה-פולק: כן, אז מאו הולך לעולמו בספטמבר 1976 והוא ממנה מנהיג שיגיע במקומו, שמו היה חואה גוופנג, אבל בעצם הוא לא התקבל. זו תופעה, זו נקודה מאוד מאוד מעניינת כי בעצם הממשלה הסינית, העם הסיני לא רצה עוד מכל הטוב הזה שמאו הביא. ואחרי שנתיים עולה לשלטון המנהיג שיוביל את סין קדימה, דנג שׂיאופינג, והוא בעצם זה שעשה את השינוי הגדול. מאוד אהב מדע וטכנולוגיה, יש סרטון שלו בנאס"א, בסימולטור טיסה, מתרגש.

‏[הקלטה]

Tour guide: “The instruments which the… uh… pilots use…”

‏ד"ר בינה-פולק: הוא התלהב ממדע, התלהב מטכנולוגיה והוא היה אדם פרקטי, והוא פשוט החל לעשות רפורמות בכל מיני תחומים. רפורמות כלכליות, רפורמות בחינוך, רפורמות בילודה. כשכל מה שמוביל אותן זה מעבר מכמות לאיכות. וזה, מה שמדהים זה שפשוט ממש ברגע, בהחלטה.

‏[מנגינה סינית]

‏אלעד: חסות אחת, וממש מייד חוזרים.

‏[חסות]

‏אלעד: ב-1979 סין התקרבה למיליארד תושבים. ואחרי שהיה ברור שהמדינה פשוט כבר לא יכולה לתחזק את האוכלוסייה הגדולה שרק הולכת וגדלה, הוחלט לעשות שינוי דרסטי ומהיר. לא עוד אסטרטגיה של כמות, אלא של איכות. תביאו ילד אחד בלבד, אבל תדאגו שהילד הזה יהיה הכי טוב שאפשר.

‏ד"ר בינה-פולק: זה מדיניות הילודה, ולצד מדיניות הילודה, זה רפורמה שנקראת "העלאת איכות האוכלוסייה". זה השם שלה. Raising the quality of the population. תרגום ממש אחד לאחד מסינית. ובעצם כל הפוסטרים וכל השיח בסין באותה תקופה שילב בין ההצלחה הכלכלית של סין למאמץ המשפחתי האישי שכל סיני יעשה לגדל ילד אחד הכי איכותי שיש. תביאו לעולם ילד אחד, הכי איכותי עבור הצלחתה של סין.

‏[מנגינה סינית ברקע]

‏אלעד: מדיניות הילד האחד קבעה שבעיר תורשה כל משפחה להביא ילד אחד. בכפר עד שני ילדים, במקרה שהילד הראשון שנולד הוא ילדה, וגם זה רק אחרי ארבע שנים. מי שהפר את החוק היה בצרות. קנסות כספיים כבדים ויותר מזה, תווית שתלווה אותו כמי שפוגע במודע בסין כולה.

‏ד"ר בינה-פולק: היו סנקציות דרקוניות, דרקוניות. נשים שכבר היו בהיריון נאלצו לעבור הפלה כשהמדיניות יצאה לפועל. אם נולד עוד ילד, אז יש קנסות כספיים, ויש גם שיימינג, למשל, א… לאבד את מקום העבודה. אז יש לנו את הסנקציות, אבל יש לנו גם חינוך. וכשאני עשיתי מחקרים בסין, אני תמיד שאלתי, היו לי שיחות בנושא הזה וקיבלתי תמיד את התשובה, 'אין מה לעשות, יש יותר מדי אנשים בסין'. וזה היה כואב להם להגיד את זה. הם רצו עוד ילד, אבל הם באמת האמינו שיש בעיה אמיתית בסין.

‏אלעד: הפחד הוביל לדברים נוראיים. הייתה העדפה לבנים זכרים. בנות נחשבו ל… וזה ציטוט, "מים שנשפכים החוצה". ילדה, כך היה, תגדל להיות אישה שתעזוב את הבית ותטפל במשפחה של בעלה, לא בהורים שלה. אז בתקופה ההיא קרו בסין הפלות בכפייה, רצח של תינוקות, סחר בתינוקות זכרים. הסיפורים משם מזעזעים. אבל הסינים הבינו את הצורך, או שוב, אולצו להבין את הצורך, והם שיתפו פעולה. לפי ההערכות, 300 מיליון תינוקות לא נולדו כתוצאה ממדיניות הילד האחד. מספר הילדים הממוצע למשפחה בסין ירד מתחת לשניים. המדיניות עבדה, והחברה הזו שקידשה משפחה מרובת ילדים עברה די מהר לאתוס חדש.

‏ד"ר בינה-פולק: למשל, המילה לילד בסין, יש לנו מילה לילד, כן? אבל כשהורים בסין מדברים על הילד שלהם, לרוב הם לא ישתמשו במילה ילד, הם יגידו "אוצר קטן" או "האוצר המשפחתי" אפילו. כשהייתי מדברת עם הורים בסין, הם היו אומרים לי התינוק של… של המשפחה. כן, זה לא… אני אומרת "הבן שלי" או "הבת שלי". הם לא יגידו אני, שלי. זאת אומרת התא המשפחתי כולו נרתם שה… שכולם יקבלו את החינוך הטוב ביותר, ברמה הגבוהה ביותר. יש לי חברות בסין שמשכנו את הבית שלהם כדי לשלוח את הילד ללמוד בארצות הברית. זה פרויקט משפחתי, הילד הוא פרויקט משפחתי. וזה לא קורה סתם, זה קורה כי המדינה בצורה קונסיסטנטית א… מטמיעה את זה בתקשורת, בטלוויזיה, בסרטים, בכתבי עת, בנאומים. איכות האוכלוסייה, העלאת איכות האוכלוסייה, וזה עובד, זה פשוט עובד והילדים הם פרויקטים.

‏אלעד: סין השיגה את המטרה וצמצמה דרמטית את הילודה. היא גם הפכה למעצמה עולמית ומדיניות האיכות על פני הכמות כאילו הצדיקה את עצמה. אבל יש אבל. בסין קרו תהליכים שקרו גם במדינות מתפתחות אחרות. יוקר מחיה, אינדיבידואליזם, נישואים מאוחרים, אבטלה, אוכלוסייה מזדקנת שחיה הרבה יותר שנים מבעבר. וילד צעיר סיני אחד צריך עכשיו לדאוג לשני הורים וארבעה סבים וסבתות, שבתרבות הסינית לא יעברו לבית אבות, לדוגמה, אלא ישארו כולם במסגרת תא משפחתי אחד.

‏ד"ר בינה-פולק: נכון, אז באיזשהו שלב א… מתחילים לדבר על ההשלכות השליליות של ה… של תוכנית הילודה, שהמשמעותית ביותר זה הזדקנות האוכלוסייה. אחוז האנשים הצעירים הוא נמוך מדי. וככל שתוחלת החיים עולה, ולאנשים בסין, כמעט כולם, אין פנסיה ואין ביטוח לאומי, אז בעצם… אז זה נופל על הכתפיים של הילדים, שצריכים בעצם לקחת על עצמם את הטיפול בהורים שלהם שמתבגרים. ובסין גיל הפנסיה הוא נמוך מישראל ומהחברה המערבית. זה, זה דבר מדהים, כן? אנשים שיוצאים משוק העבודה בגיל 55-60, אין להם הכנסה לשנים ארוכות. נוסיף לזה את תוחלת החיים שעולה, יש בעיה אמיתית של מי יכלכל את כל האנשים האלה. ואז זה התגלגל לפתח… פתחה של הממשלה הסינית. א… זאת בעיה אמיתית, זאת בעיה, היא קיימת בעוד מקומות בעולם, אבל פשוט בגלל גודל האוכלוסייה הסינית ובגלל המערכת הסוציאלית שלא קיימת בסין, אז פה הבעיה יותר אקוטית, כי באמת איך אנשים יחיו? ממה הם יחיו?

‏[מנגינה סינית ברקע]

‏אלעד: כנראה שבאיחור, אבל בסין הבינו שמדיניות הגבלת הילודה הצליחה מידי. היא נועדה לפתור בעיה גדולה אחת שסין התמודדה איתה, אבל בפרק זמן של 20 שנה בערך, היא יצרה בעיה גדולה אחרת.

‏ד"ר בינה-פולק: ואז מתחילים בעצם לחשוב על איך אפשר לשנות את זה. בתחילת שנות ה-2000 מחליטים שאם שני ההורים הם ילדים יחידים, הם יכולים להביא לעולם שני ילדים ולא אחד. ואז ב-2015 בעצם מחליטים שאפשר שני ילדים. ובסופו של דבר ב-2021 כבר זה שלושה ילדים והיום כבר בעצם, אם יביאו לעולם ארבעה ילדים זה יהיה ברכה. וזה לא קורה.

‏אלעד: הממשלה בסין חשבה, אולי העריכה או קיוותה, שכמו עם מדיניות הילד האחד, גם הפעם השינוי יהיה יחסית מהיר. אבל מתברר שלהגביל לעומת לשחרר רסן זה לא בדיוק אותו הדבר. סין לא הייתה באמת ערוכה למשפחות עם שני ילדים ויותר. וגם הזמנים השתנו. יוקר המחיה בסין הפך גידול ילדים למעמסה כלכלית כבדה. נשים בסין רצו קריירה. ובמקום שבו נהוג להשקיע בילד ולגדל אותו בבית עד גיל שנתיים או שלוש, להביא יותר מילד אחד למשפחה הפך לאתגר. הזמן עבר ובסין ראו שרק לבטל את מדיניות הילד האחד זה לא באמת עובד. אז הם התחילו לנסות לעודד באופן אקטיבי את הסינים להביא עוד ילדים.

‏ד"ר בינה-פולק: אז יש לנו כל מה שקשור לעידוד נישואים, דבר ראשון, אז לתת ימים של חופש סביב החתונה, כסף על כל לידה של ילד. ראיתי משהו כמו 1,000 יואן לילד הראשון, 2,000 לשני או 3,000 לילד השלישי. הקמה של מחלקות רבות בבתי חולים, כן? יש, דרך אגב… הייתה בעיה ממשית. לא היו מספיק רופאים. לא מספיק רופאי נשים, כל המערך הרפואי הוא בעצם קיים עבור… לילד אחד למשפחה. אז גם זה דבר שלקח זמן, הם נשענו גם על ידע מחו"ל, גם רופאים ישראלים הגיעו לסין ותרמו את הידע שלהם בזה. אז כל הנושא הזה, למשל אפידורל, שלא היה נהוג להשתמש בו. אז בעצם ככה מעודדים את השימוש, אולי מתוך מחשבה שזה פחות ילחיץ או יפחיד נשים.

‏ואפשר לראות גם מבחינת חינוך, אז למשל אם יש פרסומות למכוניות חשמליות היום בסין, אז לא יהיה ילד אחד בתמונה, זה יהיה שני ילדים. [צוחקת קלות] אבל כרגע התמריצים לא באמת א… מעודדים ילודה. אנחנו היינו בשבע שנים של ירידה. 2024 הייתה השנה הראשונה אחרי שבע שנים שראינו עלייה בילודה, אבל עלייה באמת מאוד מאוד קטנה. זה היה פחות מאחוז.

‏אלעד: אז הממשלה הסינית יזמה השבוע את אותה קצבת ילדים בשווי 500 דולר לשנה. זה צעד נוסף אחרי שורה של צעדים שנועדו לתמרץ את הסינים להביא עוד ילדים לעולם. ייתכן שעוד צעדים כאלה יבואו בקרוב. ויש כבר את מי שמזהיר שצריך לשים לב, לשים לב ששוב המדינה לא תצא מאיזון. המומחים שיש להם זיכרון קצת ארוך, מאותתים שלצד התמריצים להביא עוד ילדים, סין כבר למדה שגם יותר מדי ילדים עלול להיות דבר מסוכן.

‏ד"ר בינה-פולק: זה, זה פחד אמיתי, פחד קיומי אמיתי. אנחנו צריכים להבין שבשביל הסיני שאין לו עבודה, הוא, הוא, הוא יהיה רעב, אני לא יודעת מה יקרה. אני יודעת שהמפלגה הקומוניסטית הצליחה להישאר בשלטון כי היא ידעה לעשות אדפטציות, היא ידעה להשתנות, מה שכנראה המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות לא עשתה. ולכן היא נשארה בשלטון כי היא עשתה כל הזמן אדפטציות למצב הקיים, היא זיהתה בעיות וטיפלה בהם, קטנות כבגדולות. פה יש לנו באמת נקודה שהחברה הסינית מגיעה אליה, שאני לא יודעת להגיד מה יקרה. יש פה בע… יש פה מורכבות מאוד גדולה שסין חווה ברגעים אלו. יכול להיות שהיא לא תצליח לנצח את זה. יכול להיות.

‏[מנגינה סינית ברקע]

‏אלעד: אז כן, אלו תהליכים ארוכי טווח, גם כשהם קורים מהר. אני מניח שאת התשובה לשאלה אם סין הצליחה בסוף למצוא את האיזון הנכון, אנחנו נדע בפרק של "אחד ביום" שיעשו וישמעו הילדים שלנו.

‏דוקטור אביטל בינה-פולק, תודה.

‏ד"ר בינה-פולק: בבקשה, תודה לך.

‏אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום - הפודקאסט היומי". העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה הילה פז, שירה אראל, עדי חצרוני ודניאל שחר. על הסאונד יאיר בשן שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

‏אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם בשבוע הבא.

‏[המוזיקה מסתיימת]

‏[חסות]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה