אחד ביום - התנתקות: זה שפינה וזה שפונה

לפני 20 שנה מדינת ישראל התנתקה מחבל ארץ שהייתה נוכחת בו 38 שנים. תכנית ההתנתקות מעזה כללה פינוי של 21 יישובים בעזה ועוד ארבעה בצפון השומרון. היא קרעה את המדינה מהרבה בחינות, ואלו קרעים שגם היום עוד לא התאחו לגמרי. בשבועות האחרונים הבאנו לכאן בכל יום ראשון את הפרויקט המיוחד של אחד ביום - "התנתקות". הפעם, הפרק הרביעי והאחרון: זה שפינה וזה שפונה.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 31/08/2025.

[חסות]

[מוזיקת פתיחה]

אלעד: היום יום ראשון, 31 באוגוסט.

[הקלטה] אריאל שרון: "גם אני, כמו רבים אחרים, האמנתי וקיוויתי שנוכל להיאחז לעד בנצרים ובכפר דרום."

אלעד: ואנחנו "אחד ביום" מבית N12.

[הקלטה] אריאל שרון: "אך המציאות המשתנה בארץ, באזור ובעולם, חייבה אותי להערכה אחרת ולשינוי עמדות."

אלעד: אני אלעד שמחיוף, ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום, בכל יום.

[הקלטה] אריאל שרון: "לא ניתן להחזיק בעזה לנצח."

אלעד: אנחנו ממשיכים עם הפרויקט המיוחד של "אחד ביום - התנתקות". [מוזיקה מתגברת ונחלשת] הפעם, הפרק הרביעי והאחרון: המפנה, המפונה ו-20 שנה של מחשבות.

[מוזיקה מסתיימת]

מתניה: הילדות שלי, לפחות בשנים הראשונות, הייתה ילדות מדהימה. אני… ים, החולות, האנשים. באמת, זה היה ילדות שהייתי מאחל אפילו לילדים שלי היום.

אלעד: יש למתניה אליקים איזה חיוך כזה, כשהוא מדבר על השנים שבהם גדל בנווה דקלים בגוש קטיף. יש שם געגוע. געגוע שהוא לא רק למקום, אלא לכל מה שהמקום הביא איתו.

מתניה: האווירה באותם שנים בגוש… היינו בתמימות, בנאיביות, כמו באגדות אפילו, אפשר לומר. לדוגמה, היום הבן שלי עולה לכיתה ג', אז שאני… שהוא הולך לחבר, אני מתקשר לאימא של החבר ושואל אם הוא הגיע, שהחבר גר דקה מהבית שלנו. אני בגיל חמש הייתי חוזר מהגן או מבית הספר וחוזר… א… יוצא החוצה וחוזר הביתה בשמונה, תשע בלילה, ומטייל בחולות והולך עם חברים ואחרי זה יותר מאוחר גם היינו הולכים לים. היינו חיים בלי דאגות. לא היינו נועלים את הבית בלילה, האוטו היה פתוח. אתה חי במין עולם שהכל בטוח והכל טוב, ואתה יכול ללכת לכל מקום וההורים לא היו דואגים. כל ההורים באותה תקופה, היום הם כבר מבוגרים, ותיקי הגוש, נקרא להם, היו אנשים צעירים ש… אתה יודע, מבחינתם, כאילו הם באו למקום הכי בטוח והכי מוגן לגדל את הילדים שלהם, ובאמת חיינו בתחושה כזאתי.

[מוזיקת רקע שקטה]

אלעד: הביטחון, החופש, הים, ברור. כשמתניה מספר על הילדות שלו, אז לגמרי אפשר להבין למה מלכתחילה הוא הגיע לשם. למה ההורים שלו עברו לשם. למה דווקא עזה הפכה ליעד מועדף עבור משפרי דיור.

מתניה: אני יכול להגיד לך שההורים שלי, לפחות, הגיעו לנווה דקלים, הם היו בני 19, פחות או יותר, ורוב האנשים, באמת, כמו ההורים שלי, הגיעו לשם מעיירות פיתוח, מנתיבות, מאופקים, אנשים שרצו לשדרג את רמת החיים שלהם וחיפשו מקום אה… מקום, כמו שהוא היה באותם שנים. רוב תושבי גוש קטיף זה מאוד שונה מה-DNA של המתיישבים ביהודה ושומרון, נקרא לזה. באו, כמובן, זה… לא הייתה להם התנגדות אידיאולוגית למקום, כן? הם האמינו בהתיישבות, אבל זה היה ממקום של לשפר את רמת החיים. הגיעו מעיירות פיתוח, מהמושבים שבדרום הארץ. המקור לא בהכרח היה מקור אידיאולוגי לזה.

אלעד: ההתיישבות בעזה לא הייתה בקונצנזוס הישראלי, ורבים עברו לשם בעקבות המחיר, בעקבות איכות החיים. רבים עברו למרות שזו רצועת עזה, לאו דווקא בגלל. ובאמת, החיוך של מתניה השתנה קצת כשהלכנו והתקדמנו על ציר הזמן. כי הגיע הרגע שבו גוש קטיף כבר לא היה מקום שבו אפשר לדבר על שיפור באיכות החיים. הגיע הרגע שבו החיים בעזה, לתחושתו של מתניה, כבר לא היו אותו גן עדן תמים ובטוח.

מתניה: האירוע הראשון שחרוט אצלי, שפתאום קלטתי שאני גר במקום מסוכן, נקרא לזה. זה היה בשנת 96', אם אני לא טועה, באירועי פתיחת המנהרות, היו שוטרים פלסטינים שהתחילו בעצם לירות אה… אה… על חיילי צה"ל באותה תקופה, ואז באמת התחיל השלב ה… נקרא לו המזוין, של הטרור באותה תקופה. זה אצלי שבר ממש את תחושת המוגנות, נקרא לזה. ואז באמת התחלנו כבר… אני זוכר, שאתה רואה כבר גברים הולכים קבוע עם נשקים, ביום יום, באותם שנים. אז התחלתי להבין שזה באמת, אנחנו נמצאים במקום שהוא לא כמו שתפסתי אותו בתור ילד. וכמובן, בשנת 2000, שהתחילה האינתיפאדה השנייה, זה ממש כבר היה שינוי קיצוני. שנים מאוד מאוד קשות שעברנו שם.

[הקלטה] כתב חדשות: "ושוב חוזרים לנעשה בעצמונה, שם חדר מחבל. מדובר ביישוב שבדרום רצועת עזה, ויש לנו דיווחים על נפגעים. מדובר…"

[הקלטה] גדי סוקניק: "עכשיו חזרה למה שקרה הבוקר, פיגוע דקירה שהיה בנצרים ושם נהרגו טוביה ויזנר בן 79 מפתח תקווה, ומיכאל אורליאנסקי בן 70 מתל אביב."

[הקלטה] דובר: "אנחנו צריכים להיות עכשיו מוכנים לפיגועים דומים, עוקבים בהמשך, בכל הגזרות. ואין ספק שיש פה עליית רף."

מתניה: שהתחילו הפצמ"רים - בשנת 2000, 2001 - אז זה היה ממש, היו תקופות שהיינו מאוד מפחדים להסתובב בחוץ, כי פשוט הפצמ"רים היו נופלים עלינו בלי התראה. [קול פיצוץ עמום] לא היו התראות. ההתראות היו אחרי שהפצמ"ר נופל, היו אומרים בכריזה: "נא להיכנס למרחבים מוגנים". ולא מעט אנשים שהכרנו נרצחו, באותה תקופה, מפיגועי צליפה, ממטענים בציר כיסופים.

אלעד: כנער, מתניה הבין שהמציאות הזו היא לא נורמלית. הפיגועים הקשים הפכו לעניין שבשגרה. מתניה בעצמו ניצל מפיגוע, כשאוטובוס שהיה עליו בכיסופים עלה על מטען.

[הקלטה] כתב חדשות: "גם במקום שאמור היה להיות מאובטח, שוב מצליחים מחבלים פלסטינים לתקוף ולפגוע במתיישבי גוש קטיף. שלושת המחבלים שידעו מה הוא לוח הזמנים הצה"לי, הניחו את המטען רק בתום הסיור, דקות לפני ששני האוטובוסים עברו בציר, בדרכם לבית הספר בנווה דקלים…"

מתניה: האוטובוס פשוט היה באוויר. תוך כדי גם ירו עלינו, אז כל החלונות היו מחוררים ביריות. לא ראינו כלום כי הכל היה עשן…

[הקלטה]

כתב חדשות: "האוטובוס הממוגן ירי לא עמד בעוצמת הפיצוץ. [ברקע קולות של אנשים] רסיסים גדולים שחדרו מצידו האחד ויצאו מצידו האחר גרמו למותם של מרים אמיתי וגבי ביטון, ולפציעתם של עוד תשעה נוסעים, חמישה מהם ילדים."

דובר: "זה אחד הילדים…"

מתניה: זה המשיך, המשיך, אחרי עם הפיגועים בציר כיסופים. גם פיגוע שמאוד מאוד קשה שאנחנו, שאני זוכר מאוד, גם בתור נער, ממש לפני… ביום של משאל מתפקדים בליכוד. פיגוע של טלי חטואל וארבע הבנות שנרצחו…

[הקלטה] יונית לוי: [ברקע קולות זעקה ובכי] "חמש גופות הובאו בזו אחר זו לאולם ההספדים. דקות ארוכות ההספד שנישא שם היה ללא מילים."

מתניה: זהו, זה היה כמעט על בסיס שבועי.

אלעד: זו, כמובן, לא רק החוויה האישית של מתניה. המצב הביטחוני בגוש קטיף, ברצועת עזה בכלל, הלך והידרדר. תלמידים מהגוש נסעו אל ומבית הספר ברכבים משוריינים, ובמציאות הזו התגבשה והתקדמה תוכנית ההתנתקות.

[הקלטה] אריאל שרון: "ההתנתקות טובה לביטחון. רק תמיכה בתוכנית ההתנתקות תאפשר לנו להמשיך ולנהל מערכה חסרת פשרות בטרור."

אלעד: ומתניה, יחד עם החברים שלו והשכנים שלו, יצא להפגין נגדה.

מתניה: תראה, במעשים שלי באותה תקופה, כנער, הייתי בכל ההפגנות ובכל המקומות, והיה לי צמיד כתום, ויצאתי לירושלים, לכיכר ציון, לכל המחאות בזה, בתקופתו.

[הקלטה] קהל מפגין: [קריאות ושריקות] "יהודי לא מגרש יהודי! יהודי לא מגרש יהודי!"

מתניה: זה היה חלק מה… מהוויי. למדתי בישיבה תיכונית בגוש קטיף. זה היה הבילוי היומי.

[הקלטה] נערים: [שרים] "עוצו עצה ותופר, דברו דבר ולא יקום, כי עמנו אל."

מתניה: היינו מכירים אה… בנים ובנות מכל רחבי המגזר, נקרא לזה. זה היה ממש חלק מהחיים שלנו שמה. אחרי זה שבתות גוש, היו מתארחים אצלנו, היינו הולכים מתארחים במקומות אחרים. זה היה חלק מהאווירה. זה היה… כי כולם היו הולכים. זה התשובה האמיתית. אבל בלב פנימה, אני, מבחינתי, גם אמרתי לעצמי שזה יכול להיות גם הזדמנות לחיים חדשים, לתקופה חדשה, למציאות יותר בטוחה. זה בעצם המורכבות שחייתי בה.

אלעד: לא פעם, אחרי ההפגנות, כשהאדרנלין שכך מעט. בשיחות בין השכנים, מתניה שיתף את החברים שלו בעמדה המורכבת הזו שלו. "כן, זה הבית שלי, כן, אני לא רוצה לעזוב. אבל ככה? בפחד תמידי? ככה אי אפשר להמשיך לחיות".

מתניה: כן, היו שיחות. לאן אנחנו הולכים מכאן? האם זה… האם יש היגיון, נקרא לזה, בתוכנית הזאתי או לא? מבחינתי, או באותה תקופה, מה שנקרא מדינת ישראל מקבלת החלטה ומנקה את רצועת עזה, ומגנה עלינו ונותנת משמעות, בעצם, לחיים שלנו שמה, או שהיא מוציאה אותנו משם. ככה להמשיך? זה המצב שהיה מסתיים הרבה יותר גרוע מהפיגועים האחרונים שחווינו בתקופתו.

[מוזיקת רקע שקטה]

ניר: התגייסתי בתחילת 2004, זה כבר דובר, אבל מי מאיתנו חשב שזה איכשהו יכול להיות רלוונטי אלינו? התגייסנו להיות לוחמים, כולנו רצינו להיות קצינים, להשפיע, לעשות שירות משמעותי. אה… במעלה הדרך יצאתי לקורס ולקחו אותנו, את הקורסיסטים. אה… מתישהו התחילו להגיד לנו שאולי יקחו אותנו, לא האמנו. הפור נפל ברגע שהתחילו לעשות לנו את ההכנה.

[הקלטה] אריאל שרון: "על צה"ל מוטלת האחריות הכוללת ליישום תוכנית ההתנתקות, תוך שילוב משטרת ישראל וזרועות הביטחון האחרות. הצבא החל בהכנת התוכניות הנדרשות, ויציג אותן תוך 30 יום."

אלעד: באותו זמן שמתניה והחברים בגוש דיברו ביניהם על תוכנית ההתנתקות שתפנה אותם מהבית, גם ניר אמיתי והחברים שלו, גם הם דיברו על התוכנית, אבל מהצד השני. הצד של מי שאמורים להיות אלו שיישמו את תוכנית ההתנתקות, אלו שיפנו את התושבים בגוש מהבתים.

ניר: היה אז מונח שאני מבין גם, בדיעבד, שהוא… הוא באמת, למי שמפנים אותו מהבית ואומרים לו שבאים אליו "ברגישות ונחישות", אני מבין כמה זה עשוי להישמע כאצבע בעין, ואיזה מכבסת מילים, כי איך אפשר לעשות דברים ברגישות? אבל אותנו… אני כן, כן אומר פה מילה טובה על המדינה, הם השכילו אה… לגרום לנו להכיל המון המון סיטואציות. כלומר, אנחנו באים לאנשים, להוציא אותם מהבית שלהם, הם חיו שם עשרות שנים, ואנחנו נעשה את זה בכבוד. ונכיל את הסיטואציה ול… לא נתלהם, ואנחנו נהיה אמפתיים ורגישים. הדבר הפחות טוב שיצא מההכנה הזאת, שזה ממש הכינו אותנו כמו במבצע צבאי, שיש לך משימה, יעדים, יעדי משנה, ואז אתה הופך להיות פחות רגיש ואמפתי. אז כן, אתה תופס את עצמך בתוך משימה צבאית, מסודרת, וגם מה? אתה בקורס, אתה לא רוצה שישלחו אותך הביתה. סיטואציה מאוד מאוד מורכבת, ובדיעבד אני מבין גם כמה זה היה… אפילו הזוי לשלוח אותנו לשם. אבל אחת ששלחו אותנו לשם, אחת שהריבון החליט, שמדינת ישראל החליטה, אנחנו כאנשים ממלכתיים, אני חושב שאין לנו את הפריבילגיה לסרב. מה גם שנתנו לנו משימה, וזה החלטה קשה מאוד, שוברת את העם, קורעת אותו, אבל החלטה שהוחלטה, והכנסת הצביעה עליה. ואני חייל.

אלעד: ניר והחברים שלו מהצבא אומנו אז להתמקד במשימה. אומנו לשים בצד כל רגש וכל מחשבה. ועדיין, אלו היו אימונים שונים מאוד, בהשוואה לאלו שלוחם בצבא אמור לעבור.

ניר: מעבר להכנה המנטלית, הכינו אותנו באיך להתמודד עם אנשים שעכשיו צריך לפנות את חלקם בכוח, ואיך אנחנו גורמים לאפס פגיעות בגוף. אפס פגיעות בגוף. אז לימדו אותנו כל מיני טכניקות של איך לעשות את זה, ובאמת הבהירו לנו כל הזמן שאנחנו נמנעים מכל עימות שהוא.

אלעד: הפינוי הלך והתקרב. ההכנה והאימונים שעבר ניר הגיעו לרגע שבו היה צריך ליישם אותם בפועל, בשטח. בכפר מימון התכנסו רבבות מתנגדי התנתקות בכוונה להגיע לגוש קטיף. בפרק השני בסדרה שלנו סיפרנו ששם הגיע לשיא ולהכרעה הוויכוח סביב אופי ההתנגדות. ניר היה שם.

[הקלטה] קהל מפגינים: [שרים] "שומרים הפקד, הפקד לעירך, כל היום וכל הלילה…"

ניר: נכון, בכפר מימון, הייתה שם הפגנה גדולה, כי תכננו לעשות צעדה לתוך הגוש.

[הקלטה] מפגין: "בדקות הקרובות כל אחד לוקח את ציודו ונכנס לתוך כפר מימון. ברגע זה, הפעולה מתחילה."

ניר: וקראו לנו, ולהמון המון המון חיילים לעטוף את כל הכפר, את כל היישוב ובשרשרת אנושית, אני זוכר שאנחנו עומדים עם וסטים, עם דגל ישראל, מולנו אריאל זילבר שר "כמה פעמים צריך לומר לכם שיהודי לא מגרש יהודי".

[הקלטה] אריאל זילבר: [שר] "כמה פעמים צריך לומר לכם, יהודי לא מגרש יהודי…"

ניר: ואני רואה תפילה המונית של החיילים. אני, לצערי, אני לא ידעתי להתפלל, אז לא השתתפתי, אבל מחזה, מצד אחד קורע לב ומצד שני היו בו גם ניצוצות של תקווה כי ראית שאנשים מבינים שיש פה משהו שהוא גדול מכולנו והאחדות נשמרה. וראיתי רב, הרב דני סטיסקין ממעון, שאני נפגש איתו ואני אומר לו "הרב דני, אני מפחד, מה הולך להיות פה? תהיה פה שפיכות דמים?" הוא אומר לי "תקשיב טוב. אף אחד לא ירים יד על חייל. הציבור הזה לעולם לא יפגע בחיילים והכל בסדר". והוא הסתכל עליי במבט כזה מרגיע, האמנתי לו, וכך היה.

אלעד: מרחק של כמה דקות מכפר מימון, בתוך הרצועה, בנווה דקלים, המשפחה של מתניה התכוננה.

מתניה: הקושי לעזוב בית, לעזוב מקום שנולדת, גדלת בו, זה דבר שהוא באמת קשה לתאר אותו באותה תקופה. גם ההנהגה באותה תקופה, זה היה… היית עושה את זה, מה שנקרא, בסתר, נקרא לזה. זאת אומרת, בפירוש אמרו לאנשים לא לארוז, אנחנו נשאר פה עד הרגע האחרון. בכלל אמרו היה לא תהיה, זה בסוף איכשהו אולי התוכנית תתבטל והכל. אז, אז אנשים שעברו את זה עברו את זה באופן מאוד מאוד אישי. אף אחד לא דיבר על זה. אני לא עכשיו יצאתי החוצה וסיפרתי לחברים שארזתי את הבית. ארזנו, התכוננו, ופשוט עזבנו ביום… אה, ביום הפינוי. יום לפני.

אלעד: המשפחה של מתניה עזבה, והוא, שהיה אמור לעזוב איתם, הרגיש שמשהו מחזיק אותו שם. כשהמשפחה שלו כבר על האוטו, הוא נפרד מהם לשלום וביקש להישאר.

מתניה: היה לי מצלמה שקיבלתי באותה תקופה, והחלטתי שאני רוצה להישאר עד הסוף, לצלם. הייתי אצל שכן, אצל חבר טוב, הסתובבנו וראינו… לחוות את המראות האלו, והבנו שזה כבר… הבנתי שזהו. אה… אז זהו, החלטתי שאני תופס את הטרמפ הראשון עם אחד השכנים ויוצא החוצה.

[מוזיקת רקע שקטה]

העזיבה היא קשה. תראה, פרידה בכל… בחיים, כן? בזוגיות. אנשים נפרדים, לא… זה לא זה לא דבר שהוא שמח. אנחנו נפרדים וזה… פרידה היא דבר עצוב. גם פרידה מהמקום, גם אם יודעים ש… בוא נצא בהנחה שזה היה מהלך נכון וטוב וחכם. עדיין הפרידה מהמקום אה… שגדלת בו, נולדת בו, זה דבר שהוא… שהוא לא פשוט. בוודאי. גם אם אתה מסכים עם זה יותר או פחות או לא יודע מה. כן, אתה רוצה, אתה רוצה עוד להישאר את השעות האחרונות. ולהיות שם.

ניר: אני זוכר סיטואציה חריגה למדי, שאנחנו בגני טל, מפנים את הבית של חבר שלנו מהצבא. החבר עומד ובוכה, והכל היה בשקט, דממה. אני עד היום, אני זוכר את הדממה שהייתה. הם נתנו לנו לפנות את הבית, אבל הם פשוט עמדו בחוץ ובכו. ודרך אגב, זה היה לי יותר קשה, פי אלף מ… ממקומות אחרים שבהם קצת היה איזה טיפה התנגדות. כי… כי… כי שם, אתה רואה מה זה שבר של משפחה, של ילדים, של הורים, של אחים. ואני זוכר גם שהיו לנו חבר'ה מהציונות הדתית, חובשי כיפה, חלקם מהגוש, או כמו שאמרתי משפחות מגוש קטיף, וגם הם לא סירבו פקודה, אבל אני שמח מאוד שנתנו להם לא להשתתף פיזית בפינוי. הם היו איתנו, בכוחות מעטפת, אבל הם לא נכנסו לבית ופינו. אני חושב שבהקשר הזה, המפקדים שלנו פעלו מאוד מאוד בתבונה.

אלעד: בגוש קטיף, בזמן הפינוי, היו אלפים, אלפים שניר והחברים שלו נאלצו לפנות. רבים מהם בכלל לא היו תושבי הגוש, אלא הגיעו להתנגד לפינוי מבחוץ. זה היה המצב גם בתוך בית הכנסת של נווה דקלים, לא רחוק מהבית של מתניה. גם לשם, לבית הכנסת, ניר הגיע עם אותה משימה ברורה וחד משמעית - פינוי מוחלט, ברגישות ובנחישות, כמובן.

ניר: תראה, אני נצר למשפחה שרובה הושמד בשואה. ולהיכנס עם וסט, עם דגל של ישראל, לתוך בית כנסת מרכזי שבתוכו יהודים…

[הקלטה] שירת גברים: "פתח שערי שמיים, שערי שמיים…"

ניר: דרך אגב, רובם ממה שאני מבין לא היו תושבי הגוש, אבל זה לא משנה בכלל. ויש שם בכי וצעקות וכעס.

[הקלטה] דובר: [בבכי] "אבא רחום, ברחמיך הרבים…"

ניר: אני אומר, איך הגענו למצב הזה? ולהיכנס לתוך בית הכנסת הזה, שאני אמור להוציא משם את היהודים, זו חוויה מאוד קשה, מאוד מטלטלת…

[הקלטה]

דובר 1: [בזעקה וכעס] "איך אתם מסוגלים… איך… איך?"

דובר 2: "לא בארון הקודש!"

ניר: כולנו היינו צריכים כמה זמן כדי להבין, להכיל מה קרה שם. עד היום אני לא בטוח שאני יכול להבין, וכן, אני… ובמקביל לראות כתבים מכל העולם מסקרים את זה, כי זה אחלה רייטינג, ויושבים שמה… אני לא אשכח שהייתה שם איזו כתבת יושבת על הגג, לא מישראל, היא מאיזה ערוץ זר, ומספרת כאילו יש איזה סיקור עכשיו על עונת הקטיף של האבוקדו, או על ה… גובה הגלים בים, לא! לא! אנשים עכשיו נזרקים מביתם! ואנחנו בתוך סערת רגשות ומזיעים וכן, מדי פעם משהו פוגע בך, ומדי פעם אתה חוטף קללה…

[הקלטה]

דוברת: [בזעקה] "אתם משתתפים בפשע ענק וזה הכל עליכם!"

דובר 1: "אני מאחל לכם שזה ירדוף אתכם כל ימי חייכם."

דובר 2: "גוי, הכי שפל, הכי נמוך, גוי אינו מסוגל, לא מסוגל לעשות את זה!"

ניר: ותוך כדי מתחבקים. מתחבקים. והם אומרים לנו, "אנחנו אוהבים אתכם. ובוכים. למה אתם עושים את זה?"

[הקלטה] תושב: [בבכי] "אני אוהב אתכם, אני אוהב אתכם. רק אל תיפגעו, אתם, אתם עלולים להיפגע נפשית, אתם עלולים…"

[הקלטה] תושבת: [בבכי] "לכי הביתה! יש לך לאן לחזור. לי אין, לי לא יהיה לאן לחזור. בבקשה, לכו, לך הביתה."

ניר: היה לי פה באמת איזה טלטלה ומנעד מאוד רחב של… של תחושות ורגשות. אירוע קשה, אירוע קשה מאוד, ואני מחויב, אנחנו מחויבים לצמוח מהאירוע המאוד מאוד קשה הזה.

מתניה: לא, לא הייתה לי שום טענה כלפיהם. מבחינתי הם עשו את התפקיד שלהם. אני חושב ש… שגם זה מה שאני הייתי עושה במקומם. לא ראיתי בזה שום בעיה, לא יודע מה, אידיאולוגית. אני חושב שזה נעשה באמת בצורה כמו שראינו בתמונות, רגישה ומתחשבת, ונתנו לאנשים באמת להיפרד מהבית כמו שצריך, והייתה החלטה גם שחיילים ושוטרים לא נכנסים עם נשק עליהם, כדי לא להוות איזשהו אה… איום ומראית עין של איום או משהו. לא הייתה לי שום טענה בזמנו כלפי הצבא.

אלעד: כ-1,500 צעירים וצעירות פונו מבית הכנסת בנווה דקלים. חלקם תוך התנגדות, אבל ללא אלימות. ובכלל, הרוב המוחלט של אירועי הפינוי נעשה ללא אלימות, למעט מקרים חריגים, כמו פינוי בית הכנסת בכפר דרום.

[הקלטה] כתב חדשות: "רק כמה דקות לפני שבע בערב, אחרי שעות של ניסיונות כושלים, הצליחו כוחות משמר הגבול לטפס לגג בית הכנסת בכפר דרום. זה היה אירוע אלים ביותר, לאחר שני ימי פינוי. והדרמה הזאת נמשכה כבר משעות הבוקר. עשרות צעירים מתבצרים על גג בית הכנסת, הם מקיפים את הגג בגדרות תיל, וחמושים בדליים של חומצה וצבע."

אלעד: שם התבצרו יותר מ-200 מוחים, השליכו חפצים על כוחות הביטחון שהגיבו בירי מכת"זיות. היו עימותים אלימים שם, היו גם פצועים. חלק מהכוחות המפנים הציגו סימנים של צריבות כתוצאה מחומר שהושלך לעברם.

כשהיחידה של ניר סיימה את המשימה שלה, סיימה את הפינוי, הוא עשה את הדרך החוצה מהרצועה. וגם מתניה, הוא לא רצה שכוחות צה"ל יפנו אותו מהבית. אז בהזדמנות האחרונה האפשרית, הוא תפס טרמפ עם שכן, טרמפ לכיוון אחד, מחוץ לעזה.

מתניה: הוא כל הדרך בכה, התייפ… ממש, כאילו הוא פשוט נהג, אני הייתי מאחורה והוא בוכה כל הדרך. ובאמת במראה האחורית אני רואה את השכונה, אני רואה את בית הספר, אני רואה את הקטיפארי שהיה לנו, את חוף הים. אני כאילו מבחינתי זהו, זה אני נפרד לשלום…

ניר: אני זוכר את היציאה. אני זוכר שאני רואה את הים, אני רואה שאנחנו עוזבים את הבתי כנסת. לו… לו הייתי יכול לדמיין מה יקרה בשבעה באוקטובר 2023, הייתי צורח. ואני זוכר שאנחנו נוסעים בשקט, באוטובוס הייתה דממה, כי כולם הבינו שהיה פה אירוע חריג, שייקח לנו שנים להבין, אם אי פעם נבין אותו. ואני זוכר את היציאה הזאת, ואני אומר "מה קרה פה" ושאני לא מבין ו… ורק בשיחות על הרפורמה, לפני השביעי, עם החברים היקרים שלי, מהגוש ומהציונות הדתית, רק אז התחלתי, התחלתי, התחלתי להבין.

מתניה: לא האמנתי שאני אחזור לשם. האמת שזה קרה לאחרונה. 20 שנה אחרי, חזרתי לשם. קרוב מאוד לנווה דקלים, אבל הייתי בשאר המקומות האחרים שאני זוכר וזה היה… זה היה מבחינתי…

אלעד: חסות אחת ואנחנו מייד חוזרים.

[מוזיקת רקע]

[חסות]

אלעד: ניר ומתניה, מפנה ומפונה. ימי הפינוי היו עבור שניהם ימים של סערת רגשות, והמחשבות שהתחילו לפני הפינוי ובמהלכו הלכו והתרבו אחריו. ניר לדוגמה, ככל שחלפו הימים מהפינוי, הוא הבין עד כמה האירוע הזה השפיע עליו. עד כמה המראות, הקולות, החוויות של ההתנתקות נגעו בו.

היה משהו בדיסוננס, בפער, בין המשימה שהם התאמנו לקראתה וביצעו אותה, לבין מה שבא אחר כך. בעצם, מיד אחרי הפינוי, כשהמראות והקולות עדיין טריים במוח ובלב, החיילים המפנים חזרו להמשך שירות רגיל, כאילו דבר כמעט לא קרה.

ניר: חוזר לקורס, מתמקד, מתמקצע, ומאז הולך לסך הכל 17 שנים של שירות ואין ספור פעילויות מבצעיות להגנת המדינה. זה ממש היה ככה. ואני אומר לעצמי "בוא'נה, איך לא עיבדו לנו את הדבר הזה? היו כמה שיחות אבל לא מספיק. לא מספיק". ואני חושב שאחד הטעויות הגדולות זה שלא עשו לנו את זה מספיק.

אני יכול לומר לך היום, ממרום 40 שנות גילי, ובפרספקטיבה של 20 שנה לאחר מכן, שהדחקתי. אני חושב שאנחנו, כחברה, הדחקנו יותר מדיי, ואני, כבן אדם, הדחקתי יותר מדיי, ואני בזה טעיתי והיום אני מכה על חטא. לא הבנתי שיש פה ציבור שלם שמרגיש שנדחק לשוליים ושמזלזלים בו, ו… איך אני יכול לא לדעת שאנשים גרים באוהל - מנהלי בית ספר, מורים, הורים, אמהות, אבות - גרים כמו במעברה? במקלחות ושירותים ציבוריים בתוך איזה סככה חקלאית מחוץ ל… מחוץ לנתיבות? איך אני לא יודע דברים כאלה?

אלעד: מה שתפס את ניר, בין היתר, זו ההבנה שלמרות שהוא היה חלק ברגע כל כך טראומטי עבור אנשים אחרים, הוא התנתק מהם. הוא לא התעניין, הוא לא שאל מה בעצם קרה איתם אחר כך? לאן הם הלכו? איך הם הסתדרו? הוא המשיך הלאה, כאילו ההתנתקות הייתה עוד משימה מבצעית.

ניר: אני אגיד לך ש… כמה חודשים אחרי שנגמרה הסאגה, השבר הגדול הזה ש… הייתי חלק ממנו, לקחתי פרח ונסעתי לניצן. רציתי לבוא לתושבי ניצן, אני אומר את זה ו… אני מודה שאני ככה מאוד מתרגש, א… לשכונת הקרווילות שם, אולי זה היה שנה אחרי. זה היה ביום שישי. רציתי להגיד להם שבת שלום ולא היה לי את האומץ. התביישתי. אני… נוסע עד לשם, אני זוכר את הנסיעה. לקחתי חבר שלי מהקיבוץ ו… הגעתי ו… [לוקח נשימה] אמרתי "מה אתה עושה פה? מי אתה? אתה העפת אותם מהבית. הם ביקשו שלא תעשה את זה ואתה פינית אותם ו… וזה…" והרגשתי שזה לא הזמן.

מתניה: אני חשבתי שאני אגיע ביום יומיים הראשונים שהגענו לאתר הקרווילות בניצן, אז אני אפגוש, לא יודע מה, מאות אנשים שיחכו לנו שם. בקיצור, בדמיון שלי אמרתי כאילו בטח כשנחזור לארץ, כמו שרצו, אז נקבל איזה חיבוק מ… וראינו שזה לא ככה. ונכנסנו ככה לאתגרים שחיכו לנו בשנים לאחר מכן. כן, זה, זה באיזשהו אופן זה מאוד כאב, כן.

אלעד: תראו, זה כמובן לא רגע שמייצג את כל התקופה או את כולם. הייתה הרי שמחה לאידם, הייתה בעיקר אדישות, אנחנו דיברנו על זה. אבל לא יכולתי שלא לחשוב על הרגע הזה שבו ניר, המפנה, הגיע לשער יישוב המפונים ניצן עם פרח. הוא הגיע לשם במטרה לשמוע, לחבק, להתנצל, להגיד שלמרות שהוא בידיו פינה, הוא מבין את הכאב. אבל אותן תחושות אשם וקושי שהוא נשא איתו, התחושות האלה השאירו אותו בחוץ. באותו זמן, בפנים, בתוך היישוב, מתניה שפונה מהגוש, חש תסכול ואכזבה כי לא היה מי שיבוא מבחוץ, לא היה את מי שיחצה את השער, יתן לו פרח, יתן לו חיבוק ויגיד שלמרות הכל, הוא מבין, הוא מתעניין בקושי ובכאב שלו.

[מוזיקה חרישית]

שנים עברו ושניהם עברו דרך ארוכה. ניר ניצל בשנת 2016 מפיגוע קטלני שבו איבד חבר קרוב. הוא הקים את חוות רימון, ושם הוא פועל בלי הפסקה למען נוער בסיכון, למען חיילים שחוו טראומה, ולמען חיבור חלקי החברה הישראלית. שם התחיל גם מה שניר מגדיר כמסע התיקון שלו. זה מסע שנקודת התפנית שבו הגיעה בימי המהפכה המשפטית.

ניר: אני ראיתי חברים שלי שיורדים מהארץ. אני ראיתי חברים שלי שלא באים למילואים. אני ראיתי אנשים מיואשים, וגם… אני כמעט נתפסתי לייאוש. וכן, היה… בא אליי איזה חבר ואמר לי "עכשיו אתם רואים מה זה ייאוש. מה זה שלא מקשיבים, שדורסים את הדעות שלך. אולי עכשיו תוכלו להבין מה קרה לנו". אני לא חושב ש… לעולם לא נכון לתקן עוול בעוול, או אני בכלל לא מתייחס לזה בצורה פוליטית, כי אני בסוף מנהל של ארגון, ודעותיי הפוליטיות לא מעניינות, אם תמכתי או התנגדתי, זה לא מעניין. אבל ראיתי ציבור שלם שפתאום מרגיש מה זה שלא מקשיבים לדעתך, ומה זה שמטלטלים את עולמך מקצה לקצה, ועכשיו תחשוב ותדמיין מה זה שמוציאים אותך מהבית שלך, שהמדינה שלחה אותך אליו. ואולי פה, אני חושב שמפה יכול להיות השלב הבא שלנו, הקומה הבאה שלנו. שמתוך הכאבים האלה, שחווינו ב-30 שנה האחרונות, אני חושב שזה התחיל בכלל ברצח רבין, הכאבים האלה שאנחנו חווים חייבים לקחת אותנו כחברה ישראלית למקום בונה ומאחד, מקום של אמפתיה והבנה שאנחנו צריכים להיות כל אחד בשביל האחר כשהוא כואב את כאבו. צריך להקשיב, להכיל.

אלעד: מתניה המשיך מאז לקריירה בחינוך. הוא הפך למורה, והיום הוא רכז שכבה של תלמידי י"ב. הם, התלמידים הצעירים, לא יודעים דבר על ההתנתקות, כך הוא סיפר לנו. בשנים שעברו מאז ההתנתקות, מתניה המשיך להתבשל במחשבות שלו על כל מה שקרה. מצד אחד הוא זוכר היטב את הפחד, את החיים תחת איום מתמיד בעזה. מצד שני, גם היום, זה היה הבית. מצד אחד, ההתנתקות הוציאה אותו ממקום מסוכן, אבל מהצד השני, הוא חושב, אולי בכל זאת הייתה דרך אחרת להפוך את המקום הזה לבטוח.

מתניה חשב וחשב וחשב, ואצלו נקודת המפנה הגיעה בשבעה באוקטובר.

מתניה: זה גרם לי להרבה מחשבות, אני חייב להגיד. אני חושב שכמעט כל ישראלי אחרי השביעי לאוקטובר עושה חישוב מסלול מחדש מבחינה פוליטית, נקרא לזה. אבל אני עדיין חושב שהטעות היתה ב-20 שנה אחרי ההתנתקות. זאת אומרת, לא, ההתנתקות כשלעצמה, היא לא מה שיצרה את השביעי לאוקטובר. זאת אומרת, כל השנים לאחר מכן, שנתנו לחמאס להתעצם ולבנות את עצמו, והתעלמו עד לאותו לילה, זה מה שהביא בסופו של דבר את השביעי לאוקטובר. ואני, כשראיתי את התמונות מעוטף עזה בשביעי לאוקטובר, באיזשהו אופן אמרתי, "מזל שלא נשארנו שם כי זה אין לי ספק שזה היה קורה לנו הרבה יותר מוקדם מהשביעי לאוקטובר 2023, אם היינו נשארים שמה".

אני דיברתי לא מעט עם כמה חברים שגם הסכימו איתי על הנחה הזאתי שלנו, בוא נעזוב רגע את הוויכוח בעד או נגד ההתנתקות. אותנו ההתנתקות באיזשהו אופן הצילה, את חלקנו הגדול.

אלעד: עבור שניהם, ניר ומתניה, ההתנתקות הובילה לשאלות אמוניות, מחשבות על אמונה. כל אחד בדרכו. ניר הוא בן קיבוץ השומר הצעיר. וכשהחברים החיילים שלו התפללו אז סביב יישום תוכנית ההתנתקות, הוא עמד על ידם בשקט, כי הוא לא ידע להתפלל.

ניר: היום אני מרגיש שאני במעין מסע, מסע קסום, כי אני יוצא מקיבוץ להב, קיבוץ של השומר הצעיר. אני היום אדם מאמין, והיום אני במסע. אני השתתפתי באירוע שהוא משברי, באירוע שהוא קשה, באירוע שהוא טראומטי, בעיקר לצד המפונה, אבל גם לצד שלנו. ולכן זה ילך איתי עד יומי האחרון. אני כן מרגיש שהתיקון הוא לא נעשָה, הוא נעשֶה יום יום, שעה שעה. הבית מדרש שהקמנו, קיבוצניקים מהשומר הצעיר, עם אנשים מסוסיא ומעון ונטע ושומריה וסנסנה, ובאנו לחבר'ה הדתיים ואמרנו להם "אנחנו רוצים ללמוד, אנחנו רוצים להתחבר לארון הספרים היהודי". אתה יודע מה הם ענו לנו? "אנחנו רוצים ללמוד מכם". ואנחנו ביחד בסיפור הזה. ובארגון "מחברים עולמות", שהרב נתנאל ראובן משומריה ואריאל רביד מקיבוץ להב ייסדו, ואני חלק מהארגון הזה, אנחנו ממש מרגישים בסוג של ברית שלא ניתן להתיר, וקורה פה משהו גדול. אני… אז התיקון קורה יום יום שעה שעה.

אלעד: וגם מתניה. גם הוא עבר שינוי אמוני. השאלה אם הוא דתי היום או לא, נענתה בתשובה שהיא יותר מורכבת מאשר היה נותן לפני 20 שנה.

מתניה: אני חי על הרצף, לא מוגדר. אני הרבה יותר ביקורתי, אני הרבה יותר… זאת אומרת, לא… אנחנו מאוד תפסנו את גוש קטיף כאיזה כמין איזה המשך של תהליך הגאולה, מיישבים את ארץ ישראל, מתיישבים במקום, זאת אומרת, זה… זה היה הדרך כאילו שהרבנים בישיבה התיכונית שלמדתי שם הנחילו לנו. ואז כביכול ההתנתקות יצרה שבר, כי פתאום כל זה הולך לעזאזל פתאום, ומדינת ישראל מפנה אותנו. אז זאת אומרת, מבחינה… נקרא לזה תיאולוגית והכל, אז כן, התפיסה הדתית לאומית הקלאסית בהרבה מובנים, אני חושב, נשברה בהתנתקות. ושוב, היו כאלה שלקחו את זה לכיוון שהם הורידו את הכיפה, או יש כאלה ששוב הלכו את זה לכיוונים של דווקא הקצנה דתית או הולכת למחוזות שהם מתנגדים יותר לאותם רבנים מהצד האחר.

אלעד: ובכלל, אני אמרתי שחלק מהמחשבות של מתניה התבהרו. וזה קרה כי לאחרונה הוא עבר עוד אירוע מבלבל. הוא קיבל את הצו, והבין שלראשונה מאז שפונה, הוא יחזור לעזה. הפעם לא כדייר, אלא כלוחם במילואים.

מתניה: הייתי בשלושה סבבים ברצועת עזה. שני סבבים הייתי בהם במסדרון נצרים, מה שנקרא, מרכז הרצועה, והסבב האחרון הייתי ברפיח - ציר מורג, דרום הרצועה. בסבב השלישי האחרון, שחזרתי ממש לפני שבועיים, הייתי ממש באמת באזורים שהכרתי. זה באמת אזור דרום הגוש, עצמונה, רפיח ים, פאת שדה… זה היה חוויה שאני לא יכול להסביר. כאילו, היישובים לא קיימים. זה לא ש… מזהים בדיוק איפה היה כל מקום, אבל הים, החולות, הנוף, כאילו, שכל כך היה מוכר לנו, המואסי, היינו מאוד קרובים למואסי שזה היה המקום שהיינו עוברים שם קבוע בדרך לים. ופתאום אני חוזר לשם אחרי 20 שנה, זה היה חוויה מטלטלת מאוד מאוד עבורי.

אלעד: שאלנו, ברור ששאלנו. אם זה דגדג קצת להיות שם. ואם עכשיו כשישראל שוב שולטת בשטח, ברצועה, אם יש בו איזושהי מחשבה לעשות undo, לחזור, לגור שם, לבנות מחדש את בית ילדותו שפונה ונהרס.

מתניה: אני חושב שזה הדבר האחרון שמדינת ישראל צריכה לעשות היום. הדבר האחרון שאנחנו צריכים לעשות. זאת אומרת, אנחנו עדיין לא הקמנו ועדת חקירה למה שקרה בשביעי לאוקטובר, אנחנו אה… עדיין מלקקים את הפצעים, כל כך הרבה מדברים על זה שחסרים חיילים בצבא ו… ו… וגיוס חרדים ו… ו… והחטופים, כמובן. אני באיזשהו אופן כן חושב, מבחינה, נקרא לזה, עקרונית, שהצד השני צריך לשלם בשטח. זאת אומרת, שזה באמת מה שייחרט אצלו בדורות הבאים כהפסד. אבל מכאן ולהקים את גוש קטיף מחדש ולחזור לאותם מקומות, ובתוך שתי מיליון ערבים, זה, לדעתי, מהלך בעייתי מאוד שאני מקווה מאוד שהוא לא יצא לפועל. כי אחרת אנחנו הולכים להיות בסרט הזה עוד הרבה הרבה שנים, במצב חברתי הרבה יותר מורכב, ואני מקווה מאוד שלא לשם אנחנו הולכים.

[מוזיקת רקע]

ניר: אני חושב גם שאנחנו מבינים כולנו שאנחנו בשעה היסטורית עם אתגרים עצומים. גם בשעה שאנחנו באתגר כזה גדול, ובדילמות מוסריות כאלה קשות, אנחנו חייבים לנהוג באחריות. יש פה אירוע שהוא פצע פתוח, אלעד. אנחנו צריכים גם אותו להחזיק, ולהבין שזה פצע. פצע עדיין מדמם. אנשים נזרקו מביתם. זה פצע מדמם, ואני חושב שאנחנו כחברה צריכים ללמוד איך לא עושים עוד פצעים כאלה.

אלעד: בשבועות האחרונים אנחנו חזרנו אל האירוע שקרע את המדינה, ושבמידה מסוימת הקרעים שנוצרו בו לא התאחו עד היום. יש סביב ההתנתקות, באופן טבעי, עוד המון דיונים והמון שאלות, שמן הסתם אנחנו נמשיך לדון בהם, גם ב-20 השנים הבאות. זו הייתה הצלחה? או אולי כישלון? הוכחה שאסור לוותר על שטח? או תחילת מהלך שפשוט לא הושלם, מהלך שלא תוחזק כראוי? התשובות, אתם יודעים, הן תלויות בעונֶה, אבל באופן אישי המסקנה שלי היא אחרת.

מהפרק הראשון, על מהלכים של ראש הממשלה שרון. המאבק של הציונות הדתית מאז ועד היום בפרק השני. האנשים שעדיין חיים בקרווילות בפרק השלישי. וגם הסיפור של ניר ומתניה היום. תוכנית ההתנתקות היא בעיניי סיפור על החלטה שקיבלו נציגי הרוב והשפיעה על מיעוט. היא שאלה של אמפתיה וחיבור בין חלקים שונים של החברה הישראלית, כן. ההתנתקות הייתה יכולה להיות דוגמה. בחלקים מסוימים היא הייתה, לאופן שבו עובדת דמוקרטיה שמכבדת את כל חלקיה. אבל היא גם דוגמה לאיך חשדנות, חוסר אמון, כעס, עלולים להוביל אחר כך למאבקי כוח פנימיים ומעגלים של הרס עצמי. תסלחו לי על השמאלץ, אתם יודעים שאני בדרך כלל לא כזה. אבל אני לא יכול שלא לחשוב על כמה קשה זה היה להתנתק, ועדיין, כמה הרבה הרבה יותר קשה להתחבר מחדש.

[מוזיקה מתגברת מעט]

וזה היה הפרק הרביעי והאחרון של "התנתקות". פרויקט מיוחד של "אחד ביום" ו-N12. תודה לניר אמיתי ולמתניה אליקים. "התנתקות" תחכה לכם יחד עם כל הסדרות והפרויקטים המיוחדים של "אחד ביום" גם בערוץ החדש שהשקנו באפליקציות הפודקאסטים. חפשו "אחד ביום - הסדרות".

העורך שלנו הוא רום אטיק. תחקיר והפקה שירה אראל, דניאל שחר, הילה פז ועדי חצרוני, על הסאונד יובל ברוסילובסקי.

אני אלעד שמחיוף. אנחנו נהיה כאן עם "אחד ביום" מחר, כרגיל.