אחד ביום - ישראל במלחמה: קולות מהמילואים

מאות אלפי אזרחים עזבו את חייהם הפרטיים עם תחילת הלחימה והתגייסו למילואים. הם השאירו מאחוריהם את הבית, המשפחה והעבודה, והתייצבו בבסיסים השונים כדי למלא תפקיד הכרחי בהגנה על הבית. אז הפעם ב"אחד ביום", אנחנו עם המילואימניקיות והמילואימניקים על החזרה למדים, הקשיים, והמשמעות שהם מוצאים אחרי יותר משלושה שבועות במילואים.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 31/10/2023.

אלעד: היום יום שלישי 31 באוקטובר ואנחנו אחד ביום מבית 12N

אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום בכל יום.

עדי: שלום חברים!

אלעד: אתם יפים עם מדים משהו! אולי צריך להפוך את העניין הזה לתלבושת הרשמית של אחד ביום.

עדי: לא, מה שנקרא - לא תודה.

אלעד: מאז יום שבת הנורא גם משפחת אחד ביום מגויסת. עדי חצרוני ודניאל נודלמן שלנו מאז במילואים.

מה שלומכם?

דניאל: יש מצב שאני צריך לעצור באמצע כי יש פה חשוד.

עדי: כן אני גם רואה בדיוק את האזעקות הצפון

דניאל: יש פה מלא בומים. אני מתזמן את הכמה זמן לוקח מהרגע שהאזעקה ועד שאני שומע…

בתחלה שומעים כזה בוף ענק פה ואז אני סופר 1 2 3 ובסוף זה נהיה כזה איפה שהוא שם שם רחוק.

אלעד: איך לכם.

עדי: שאלה גדולה.

תראו אני ישנה על מזרן, עם מקלחת פעם ביומיים שלושה, זה כוננות חירום כזאת זה כל הזמן על הקשקש.

הנה עכשיו יש עוד אזעקות בצפון. מוזר. מצד שני באמת אף פעם לא היינו מוכנים יותר, זה התחושה.

דניאל: האמת שהשבוע הראשון היה הרבה יותר מאתגר מבחינה מנטלית. הכל כזה התחיל מאוד מהר והיתה אי ודאות, אבל ככל שהזמן עובר אנחנו מתרגלים קצת לשגרה המוזרה הזאת.

הקושי העיקרי הוא אישי. תינוק בבית הוא בין עשרה חודשים ופספסתי כמעט חודש כבר במצטבר מהחיים שלו.

שם זה הקושי העיקרי. וחוץ מזה בסדר מתרגלים עושים את העבודה ומרגישים כבר חיילים שוב.

שזה היה מאוד הזוי בהתחלה אבל לאט לאט זה גדל עלינו מחדש.

אלעד: שאלה הכי חשובה - כמה אתם מתגעגעים לאחד ביום?

עדי: עוד שאלה גדולה! מתגעגעים מאוד.

דניאל: מתגעגעים לפודקאסט ולכל הכיף שבא איתו.

אלעד: אז כולנו מתגעגעים אליכם וגאים בכם ודואגים לכם.

תשמרו על עצמכם ותשמרו עלינו ושנחזור לעבוד יחד בקרוב מאוד וכשאתם חוזרים ממילואים וואו אנחנו הולכים לטחון לכם את הצורה. כולנו בתאילנד ואתם אחד ביום עליכם.

דניאל: אז אני אשקול אם לחזור.

אלעד: אתה אומר מילואים עדיף.

דניאל: אנחנו רק מחכים לחזור לחיים הקודמים האמת.

אלעד: אז ביום ה 25 למלחמת אוקטובר 23 אנחנו עם המילואימניקים.

חברים אוהבים אותכם באמת כאן געגועים גדולים גדולים גדולים חיבוק גדול.

****************************************************************************************************

אלעד: שלום אביב.

אביב: אהלן אלעד מה שלומך?

אלעד: כמו כולם תודה איך אתה?

אביב: אני בסדר, סך הכל טוב אחרי 3 שבועות בשטח בכל מיני עניינים ועכשיו תפסתם אותי בחדר לידה באיזו בדיקה.

אלעד: זה בדיקה או הדבר האמיתי?

אביב: אנחנו לא יודעים יפעת לא הרגישה טוב בלילה והתאריך כבר עבר אז אמרו לנו להגיע, ועוד מעט נגלה.

אלעד: עזה משהו שאתה מבחינתך ברגע שזה קורה המילואים החברים יודעים שאתה

שם אותם לרגע בצד והולך להיות עם אשתך? או שיכול להיות מצב שבו זה קורה ואתה שם?

אביב: איזה שאלה גדולה. אני מאוד מאוד מאוד רוצה להיות בלידה של הבת שלי הבכורה.

אני מניח שבסוף ימים יגידו ואני לא יודע לאן זה הולך ואיך זה ייראה אבל המפקדים יודעים שהם צריכים להיות בכוננות וגם אני צריך להיות בכוננות בבית.

וגם הבית שלי יודע שהוא צריך להיות בכוננות ככה שכל החברות של אשתי ישנו אצלנו בשלושה שבועות האחרונים מאז שגוייסתי והיו מוכנות למקרה ש…

אלעד: אז קח אותי לרגע שבו הגיעה השיחה מהצבא, אשתך לידך בחודש תשיעי, אתה מנתק את הטלפון מסתכל עליה, ואומר לה אני צריך ללכת.

אביב: שאני אומר לה שאני צריך ללכת אז קודם כל מתחילות דמעות, לשנינו. כמובן שיפעת הכי מובן לה מאליו שאני צריך ללכת ולהיות עם החברה במחלקה. אני עושה את זה באהבה גדולה וכמובן שעם קושי גדול.

מנסים לסגור דברים ולהבין לפחות לשבוע שבועים הקרובים כי לא ידעתי לכמה זמן אני הולך ואיך נעשה ומה נעשה.

במוצא"ש כבר יפעת עדכנה את ההורים שלה ואת ההורים שלי.

ויצאתי עם חיבוק גדול ועם ברכת הדרך.

אלעד: אפשר בכלל להתרכז במשימה כשאתה כל הזמן דואג ממה שקורה בבית? אתה מוצא את עצמך מצליח לעשות הפרדה?

אביב: מאוד קשה.

אני חושב שזה השפיע עליי באופן ישיר. בטח רגעים שאומרים שעכשיו אנחנו לא נהיה זמינים ליום יומיים או לכמה שעות ופתאום זה כזה וואו … אוקיי רגע ואם ואם ואם …ומה אני עושה כאילו? איך אני…כאילו מה יפעת תעשה? ברור שזה משפיע אי אפשר להגיד שלא.

אלעד: אתה יודע מה אני מוצא בסיפור שלך שהוא מרגש אותי והוא נוגע בי?

שאתה לא אומר, כלומר אנחנו תמיד שומעים את הסיפורים או אנחנו מצפים לשמוע את הסיפורים של

הברור …ולא הייתה התלבטות, ולפני הכל והכי חשוב. אבל אתה מתאר פה רגע נורא אנושי אתה אומר אני רוצה להיות בלידה של הבת הבכורה שלי. אני מבין את החשיבות של מילואים אני במילואים אני מבין את האירוע הגדול הזה.

אבל זה כל הזמן מקונן בראש זה כל הזמן ככה כל הזמן נמצא שם.

אביב: כל הזמן. וואני באמת לכשאני מדבר אני גם ממש מתרגש.

כאילו אנחנו מדברים פה ואני דקה מהליכה לחדר לידה לדעתי, אבל אני עם מדים ונשק עליי.

כאילו אני חצוי בין שני עולמות וזה מרגיש לי כל כך …כאילו, מצד אחד לא קשור. ומצד שני כן קשור כי אנחנו גם מייצרים חיים עכשיו, שזה איזה משכיות וזה נותן הרבה הרבה כוח.

אני כאילו אומר שלמזלי ברוך השם באמת כרגע עוד רגוע באזור שלנו, אז זה נותן לי את האופציה

להיות זמין ולהיות בעזרת השם בלידה שתבוא בקרוב.

ומצד שני תמיד אני מחזיק בראש את המחשבה שחברים שלי שמה.

זאת אומרת אני לא יודע מה יהיה עוד מעט ויכול להיות שהחוסר ודאות הוא בעיקר מה שעושה את הקושי.

גם החוסר ודאות עם הלידה וגם החוסר ודאות מהלחימה.

אבל כאילו הכי אמיתי מכל הלב אני מרגיש שזה באמת כל כך חשוב להיות בלידה של הבת שלי.

אלעד: אתה מילואימניק ואני מניח שזו לא הפעם הראשונה שאתה מעורב באופן צבאי בסבב לחימה

שלנו עם עזה, כי למרות שכרגע אתה בצפון, יצא לך להיות בעבר בסיטואציה כזו?

אביב: נכון אז ב 2014 הייתי לוחם בנח"ל ובצוק איתן.

נכנסתי ללחימה משהו כמו 3 שבועות בפנים. שאני מניח שזה גם איזה משהו שהשפיע עליי סביב הסבב הזה.

אם זה כל מיני תחושות דומות, והלחץ, וההתארגנות ללחימה, והתיק. זה מחזיר אחורה. כאילו גם לזה יש קשר ישיר אני מניח.

אלעד: באיזה אופן? למה זה מחזיר אותך?

אביב: במה זה מחזיר אותי? אני לא כמו הלום קרב ולא פוסט טראומתי באיזה הגדרה אבל בסוף התחושות הן זהות. אני אמנם הייתי בסדיר, ויש משהו שאתה צעיר וסדירניק - מה שיש לך הרבה זה רוח לחימה.

אז משהו בא אולי יותר בקלות. אבל פתאום עכשיו עם משפחה, שאתה בוגר יותר, יש קושי טיפה יותר גדול להיכנס ללחימה.

והתחושות הן שונות קצת. החלק שהיה הכי קשה לי זה שפתאום אומרים שאנחנו לא נהיה זמינים עכשיו ואנחנו בלי פלאפונים, זה החזיר אותי לסיטואציה שאני ממש זוכר אותה.

שבלילה לפני הכניסה בזמנו דיברתי עם אמא שלי ואמרתי לה שאני לא אהיה כמה ימים זמין, לא זוכר בדיוק מה אמרתי. ואני זוכר את הבכי שלה בטלפון.

לכולם קשה. אני משאיר אישה שצריכה ללדת בימים הקרובים, ואחד משאיר אישה עם 4 ילדים, ואחד משאיר אימא חולה… אבל בסוף אחרי שמדברים ומעלים את זה ומציפים את התחושות האלה, אז המשימה היא ברורה. וכולם יודעים בדיוק למה אנחנו כאן.

ואני צריך להגיד שהאווירה בגדוד היא מדהימה.

אלעד: אני שואל אותך שאלה קצת קשה אולי. כל מה שאתה מתאר, הנסיבות השונות בחיים, הפרספקטיבה קצת יותר מיושבת מבוגרת, האחריות שלא הייתה כשהייתם סדירניקים.

זה הופך לדעתך את חיילי המילואים לחיילים טובים יותר? או אולי הפוך?

אביב: אני חושב שזה הופך אותנו לטובים יותר, כי בסוף כשאתה מתבגר פתאום יש מה להפסיד. ואתה מבין שיש יותר מה להפסיד, כי כשאתה בוגר יותר אז החשיבה היא שונה. ויש משפט שכל הזמן חוזר על עצמו פה בתקופה האחרונה.

אם לא נילחם עכשיו ונסיים, או שנגיע לפתרון אמיתי, בסוף זה הילדים שלנו יהיו על זה עוד כמה שנים. וכשיש איזה צורה בפנים אז אנחנו מבינים את החשיבות של זה.

אלעד: מהצד השני, שוב, אני מרשה לעצמי לשאול אותך את השאלות האלה כי אתה מאוד מחובר

לסטייט אוף מיינד הזה, ואתה מאוד פתוח עם זה אז אני אני מרשה לעצמי לשאול.

אביב: תרגיש בנוח

אלעד: זה לא מפחיד יותר? שיש פתאום מה להפסיד?

אביב: זה אכן מפחיד יותר.

אני יכול לאמר על הימים הראשונים שלי בלחימה או במילואים נקרא לזה מהרגע שהוקפצתי, השבוע הראשון היה בשבילי שבוע כל כך קשה… כאילו…לא הפסיקו לרדת לי דמעות.

זה הרבה חרדות, ופתאום אתה אומר ומה יקרה אם?…ופתאום אתה אומר אוקיי יכול להיות שאני… שאני לא אחזור?… התחושות קשות. אני יכול להגיד לך שבשבוע הזה הייתי בקשר ישיר עם אחד העובדים הסוציאליים שעובד אתי בעבודה. והוא עזר לי מאוד. גם להבין את החרדות, ולהבין מאיפה זה נובע.

ולעשות כל מיני תרגילים שמרגיעים ועוזרים.

ונוכחתי לדעת שזה ממש עזר לי. הכניס אותי לפרופורציות.

שאלתי גם את האחראית תחום טיפול אצלנו בפנימיה שגם איתה דיברתי, ואמרתי לה אולי אני משוגע בתחושות שלי? החרדה והפחד?…

ואז היא אמרה לי - אתה לא משוגע. כל תחושה היא כרגע לגיטימית. ממה שעברנו, כרגע הכל לגיטימי.

וזה אסף אותי רגע, כאילו אסף אותי חזרה.

כי הרגשתי שהייתי מאוד מפוזר בתחושות שלי. עלו המון דמיונות ודברים ותרחישים, וחוסר שינה, וחוסר תפקוד ברמה שהורדתי כמה קילו אבל אחרי שדיברתי ואחרי שאספתי את עצמי חזרה אז התחושות שלי באמת נרגעו קצת, ומשהו בי הסתדר.

אלעד: אז אני רוצה לשאול אותך עוד שאלה קשה לסיום. אני חושב שהיא קשה כי לי כהורה היא קשה.

אחרי מה שקרה ואחרי מה שראינו שקרה ומה שראינו וחווינו על בשרנו שיכול לקרות, ואת הרוע והרשע שהופנה כלפינו. להביא ילדה לעולם זה לא דבר פשוט. זה לא כמו להביא ילדה לעולם בעולם שהכרנו לפני השבעה באוקטובר.

אביב: וואו.

טוב. אתה עושה לי מערבולת בבטן. אבל אני באמת מאמין באמונה שלמה ורוצה לדעת שהעתיד יהיה טוב יותר ואני יודע שיהיה יותר טוב.

ודווקא. זה מרגיש לי, כאילו ממש סוגר לי מעגל, שדווקא הלידה של הבת שלי בשיא הלחימה בעזרת השםזה ההמשכיות שלנו. של עם ישראל, של ארץ ישראל. אנחנו כאן, זה החיים שלנו ואנחנו נתמודד עם זה. וזה שהבת שלי עכשיו עומדת להיוולד זה בשבילי מסמל להביא אור ושמחה לעולם. והחיבור הזה בין הלחימה, לאיפה שאנחנו נמצאים עכשיו והחשיבות של להיות כאן, לבין זה שאנחנו צריכים להמשיך את החיים.

הלידות לא ייעצרו, ובעזרת השם אני באמת רוצה להאמין. ואני מאמין שזה יהיה טוב יותר בהמשך. באמת.

אלעד: אני איתך אביב המון המון תודה. ושהלידה תעבור בקלות בשלום שתהיה שם בצד יפעת ושתגדלו את הילדה שלכם ואת האחים ואחיות שלה בעולם טוב יותר ובמדינה טובה יותר.

אביב: תודה רבה רבה אלעד.

אלעד: שלום מיכל.

מיכל: שלום ברכה.

אלעד: יום שבת 7 באוקטובר האירועים הנוראיים והמזוויים שקרו איפה הם תפסו אותך?

מיכל: וואו אצלנו זה התחיל באזעקה. אנחנו בירושלים, התחילה אזעקה ב 8:10. כמה דקות אחרי, שהבנו שזה לא אעזקה אחת, אז האיש שלי גלעד הדליק את הפלאפון בדק מה קורה. וממש תוך רבע שעה כבר המילה מלחמה הייתה בבית.

בתוך חצי שעה הוא כבר היה בחוץ. הוא מ"פ לוגיסטיקה, צו שמונה מאז לא ראינו אותו.

עוד לא חזר הביתה.

אז היה איזה רגע שבו נשארתי כאשת מילואימניק ובו זמנית התחלתי להבין שהפעם יש מצב שגם אני אהיה מגויסת ואז באמת זה כבר סרט אחר.

ואחד הדברים שככה במוצאי החג, חוץ מלפרק את הסוכה יחד עם הבת שלי, היה בעצם לחשוב איך אני כמו הרבה מילואימניקים שרצו שיגייסו אותם, היה למצוא את מה שצריך בשביל להתגייס.

ממש מצאתי סט מדהים אצל חברה של הבת שלי, וחגורה מאחד השכנים, ואת הכומתה שלי הוצאתי מהמחסן מלפני 20 ומשהו שנה.

והודעתי להם ביחידה שאני מוכנה. תקראו לי, תקראו לי כשאתם זקוקים לי. ואכן קראו לי ביום ראשון בלילה.

ומאז אני מפה.

אלעד: את יודעת אני שמתי לב שבעצם עד עכשיו לא אמרת מה התפקיד שלך. אני יודע שאת חדשה בו הייתה אמורה להתחיל כוננות ראשונה בשבוע של 8 באוקטובר.

אבל אמרת שקראו לך מוקדם לתפקיד החדש שלך והוא מודיעת נפגעים.

זה שלא השתמש במונח מודיעת נפגעים עד עכשיו זה מקרי?

מיכל: זה לא מקרי וזה נורא טריקי על לדבר על התפקיד הזה.

קודם כל זה נורא מלחיץ. אני לא רוצה להסתובב בעולם ושאנשים יפחדו לפגוש אותי כי כי עכשיו אני בתפקיד הזה.

וגם אני חושבת שלמען התפקיד עצמו והמשפחות שייך שהתפקיד יישאר בצללים ומצד שני המלחמה הזאת הבליטה אותו בצורה מאוד מאוד דרמטית. וקורה פה משהו שהוא אחר מהרגיל, למרות שאין דבר כזה רגיל.

וצריך רגע לחשוב על האיזון הזה של בין מה שאני עושה היום במילואים והנסיון שצברתי בשלושה שבועות האלה לבין מה שאני עושה באזרחות, שהוא הפוך לגמרי לגמרי לגמרי ממה שאני עושה עכשיו.

אני כן יכולה להגיד שאני באה לתפקיד הזה עם שליחות מאוד מאוד גדולה.

ביום השני שחזרתי הביתה אז הילדים חיכו לי, אנחנו עכשיו במצב שההורים לא בבית, בעצם הילדים מנהלים את עצמם.

ונכנסתי הביתה ברבע ל-12 בלילה והבן שלי חמוד כזה עוד מעט בן 14.

הדבר הראשון שהוא אמר לי נו הרסת למישהו את החיים? וראיתי שזה יושב עליו.

וזאת הייתה הזדמנות בשבילי גם להסביר לו וגם לעצמי שלא אני הרסתי את החיים למישהו אלא אני דווקא באה להיות עם המשפחות בזמן הכל כך כל כך קשה הזה.

וצריך אנשים שיעשו את זה. צריך אנשים טובים שיעשו את זה.

מהבחינה זאת זה גילוי מאוד מאוד מדהים להיות חלק מיחידה כל כך מיוחדת בעת הזו.

אלעד: אני יכול רק לדמיין את הסיטואציה. את חדשה. מתחילה את התפקיד לא רק מוקדם ממתוכנן לא רק בתקופת מלחמה אלא אחרי יממה שבה ישראל חוותה כמות נפגעים שלא חוותה מעולם ביום אחד.

אני מניח שאין באמת זמן לעצור ולעבד את מה שקורה אבל יוצא לך לפעמים להבין להתפרק?…

מיכל: אני חושבת שאנחנו עדיין מאוד בדואינג אני יודעת על עצמי. אני חייבת להגיד שזה לא רק התפקיד כי בעצם אני בכמה תפקידים עכשיו. אני גם בתפקיד הצבאי ואני גם בתפקיד האימהי וגם בתפקיד של אשת מילואימניק -ואני תומכת מרחוק.

יש פה המון תפקידים שאנחנו לומדים אותם ואני י חושבת שגם לומדים את המבנה של הנפש איך אנחנו מחזיקים את הכל בתקופה כזאת של אי ודאות ולאן זה הולך. ומתח מאוד גדול.

אני מרגישה כמו מותחן כזה כמו ריצ'רצ'. זאת אומרת רגע אחד עושים הכל סוגרים ונמצאים בדואינג ורגע אחד, ששוב הוא מאוד מתוכנן מבחינתי, שמשחררים את הריצ'רצ' הזה ואומרים אוקיי. בסיטואציה הזאת למשל בשבוע הראשון הלכתי, ממש הרגשתי שאני חייבת, ללכת לבית הכנסת, אני זקוקה לבית הכנסת.

ברגע שנכנסתי לבית הכנסת אחרי שבוע מאוד מאוד אינטנסיבי רק התחילו קבלת שבת ידיד נפש וכל הדמעות יצאו.

ואז נגמרה קבלת שבת, אספתי את הכל חזרה כי עכשיו אני הולכת לבית עם הילדים וצריך שולחן שבת שכולם אסופים.

וככה חוזר חלילה בכל מיני סיטואציות ואני חושבת שזה כרגע מה ששומר ושוב זאת לא חוויה ייחודית לי זה חוויה שלנו כעם, כמדינה שאנחנו צריכים עכשיו.

להחזיק איזה משהו בשביל להצליח להתמודד.

אלעד: את חושבת שיגיע היום, כלומר הוא יגיע, אבל אני תוהה אם את חושבת עליו על היום הזה שבו הריצ'ראצ' יפתח, ואת וכולנו נצא לרגע מהעשייה ומהאינטנסיביות.

ובאמת נתמודד עם כל מה שקרה, וכל מה שחווינו. זה יום שאת חושבת עליו?

מיכל: אני בטוחה שכן. מבחינתי זה היום שבו הצו 8 ייגמר, היום שבו גלעד יחזור מהמילואים, אני חושבת שזה מחיר שאנחנו משלמים היום שכשהוא יחזור אז לאסוף את הכל ביחד כן אנחנו אנחנו נהיה בזה.

נראה לי כולנו נהיה אני חושבת ברמה האישית אני רואה איך אני לומדת כל שבוע את הרגשות שלי, אני לומדת כל פעם איפה אני נמצאת.

אלעד: אמרת שמה שאת עושה באזרחות הוא ההפך. אני מנסה לחשוב מה יכול להיות ההפך ממודיעת נפגעים?

מיכל: מה שאני מתעסקת זה אני חוקרת ואקטיביסטית בתחום של מיניות בחברה הדתית והחרדית זאת אומרת בתחום הכי פריבילגי והכי של חיים בעצם שיש. אז זה מה שאני עושה בחמש עשרה שנים האחרונות ואני חושבת שזה גם מה שמאפשר, שנמצאים בצד אחד של העולם הזה אז אפשר גם לגעת בקצה האחר. כן אני חושבת שדווקא החיים הם אלה שנותנים את הכוח בתוך הסיטואציה הזאת.

אלעד: אני מקווה שתחזרי לעיסוק שלך באזרחות במהרה ושתישארי מחוסרת עבודה בכל מה שקשור למילואים.

מיכל: אמן אמן אמן.

אלעד: שגם הבן זוג שלך יחזור במהרה ובשלום יחד עם כל האחרים.

המון המון תודה.

מיכל: תודה רבה.

אלעד: וזה היה אחד ביום של N 12.

אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו אחד ביום הפודקאסט היומי.

העורך שלנו: רום עתיק

תחקיר והפקה: שירה הראל ורוני ארניב

המילואימניקים שלנו: עדי חצרוני ודני נודלמן.

על הסאונד: יאיר בשן שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו,

אני אלעד שמחיוף ואנחנו נהיה כאן גם מחר.

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה