שיר אחד - ואלס להגנת הצומח | לייב בבית אבי חי #1

בהשראת נסיעה לפריז והחוק להגנה על פרחי הבר כתבה נעמי שמר את שיר ה-Me Too העברי הראשון. חלק ראשון מתוך מופע שהוקלט מול קהל לכבוד יום האישה 2022

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 04/04/2022.

[חסות]

קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

[מחיאות כפיים, קהל מריע]

[מוזיקת רקע, רצף הקלטות]

שושנה דמארי: "גלגולי הדרך שלי, ושלי בפרט, היו קשים מאוד עד שהגעתי למה שהגעתי ועד שהשגתי את מה שהשגתי. ליצור דרך משלי, קו משלי ושירים משלי."

[צליל מעבר]

מרגלית צנעני: "אני לא הלכתי בתלם, אני היה לי על כל דבר מה להגיד, אז אמהות מפחדות מילדות כאלה."

[צליל מעבר]

יסמין מועלם: "אף אחד לא יודע איך עושים את זה נכון, ואם יש מישהו שאת יכולה להקשיב לו זה רק את. 'הֵיי-הֵיי, יש לך את זה, תירגעי. הכל בך, הכל קיים'."

[צליל מעבר]

גלי עטרי: "בכל סיפור שאני שומעת על מישהי שבאה ואומרת, 'השיר הזה חיזק אותי בזמן המחלה שלי, בזמן המשבר שלי', זה התמורה העיקרית של הנתינה שהצלחתי לגרום למישהו, לתת לו כוח. יש בזה משהו עוצמתי."

[צליל מעבר]

נטע ברזילי: "אני מרגישה שזה לכל בריון אפשרי שיש בחיים שלנו. אנשים בעולם מרגישים שהם יכולים פשוט לדרוך עלינו."

[צליל מעבר]

קרן פלס: "ותמיד כשהייתי בוכה או נשברת, ואני רכה מאוד, מאוד-מאוד, אני כל פעם מזכירה לעצמי שאני גם tough motherfucker. אני אגן על עצמי, אני אכתוב שיר מפחד משתק. והשיר הזה יהיה איתי תמיד, וגם - לא רק זה - טוב לי."

[מחיאות כפיים, קהל מריע]

[מוזיקה מתגברת ונעצרת]

ניר: היי, אני ניר גורלי.

מאיה: ואני מאיה קוסובר.

ניר: ואתם צופים…

מאיה: ומאזינות…

ניר: ל"שיר אחד" לייב.

מאיה: וּוּהוּוּוּ [מחיאות כפיים, קהל מריע] שמוקדש הפעם ליום האישה, חודש הנשים 2022, ואנחנו מאוד-מאוד מתרגשות להיות כאן.

ניר: הערב הזה הוא שיתוף פעולה בין "כאן הסכתים" ל"בית אבי חי" שמארח אותנו.

מאיה: אז שלום למי שנמצאות ונמצאים איתנו כאן באולם.

ניר: שלום גם למי שצופות וצופים בנו בבית בזום.

מאיה: ודרישת שלום לעתיד, לכל מי שמאזינות ומאזינים לנו בפרק המוקלט של הפודקאסט.

ניר: זו הפעם השנייה שאנחנו עומדים כאן, מאיה ואני, על הבמה במסגרת "שיר אחד".

מאיה: בפעם הקודמת סיפרנו סיפורים מאחורי הקלעים, ועל הדרך השחלנו פרק קצר שנשאר על רצפת חדר העריכה.

ניר: והפעם - חידוש.

מאיה: [מכריזה] חידוש!

ניר: כל המופע הזה יורכב מסיפורים חדשים שהקלטנו וערכנו במיוחד.

מאיה: שלושה סיפורים מאחורי שלושה שירים של יוצרות וזמרות מהחשובות והמשפיעות שפעלו, וחלקן עדיין פועלות כאן.

ניר: את הערב ילוו דניאל רובין ומאיה בלזיצמן, שיבצעו את השירים.

מאיה: מור סיון… [מחיאות כפיים, קהל מריע] כן, כן, אפשר. מור סיון שילווה אותנו כאן על הבמה…

ניר: ואסף רפפורט שערך את הקולות שנשמע כאן הערב. [מחיאות כפיים, קהל מריע]

מאיה: והקול שאנחנו נפתח איתו פותח גם את אחד מפרקי העבר שלנו, כך שאולי הוא יישמע לכם ולכן קצת מוכר.

[הקלטה] נעמי שמר: "אני נורא אוהבת ביוגרפיות, וביוגרפיה של שיר היא דבר מרתק, מכיוון שפעמים אין-ספור השיר מקדים את ההתרחשות, משתלב בה, ואחר-כך הולך לדרכו, עם מטענים נוספים."

מאיה: אז זאת, כמובן, נעמי שמר [מוזיקת רקע], והמשפט הזה נכון לא רק לשיר "ירושלים של זהב". הוא יכול לסכם או להיות הפרומו לכל מה שאנחנו מנסות ומנסים לעשות בפודקאסט הזה, "שיר אחד": לגלות על מה השיר נכתב ובאיזה הקשר - אישי, חברתי, פוליטי - ואז לנסות לתפוס עוד קצת מהגלגולים שעברו עליו אחרי שהוא כבר הפך להיות של כולנו.

ניר: ואת המשפט הזה נעמי אמרה בדרכים שונות על הרבה שירים שלה, גם על השיר הבא. פרק ראשון, אותו תספר מאיה קוסובר, "ואלס להגנת הצומח".

[קטע מ"ואלס להגנת הצומח" בביצוע להקת הנח"ל]

"כבר פורחים נרקיסים בשמורות הטבע

מרבדים נפרשים בשפלת החוף

כלנית וכרכום, אלף גון וצבע

והחוק שאומר - כאן אסור לקטוף!"

[השיר נעצר בחדות]

מאיה: אז ככה. הסיפור הזה מתחיל שלוש שנים לפני "ירושלים של זהב", אבל גם הפתיחה הזאת אולי תישמע לכם קצת מוכרת.

ללי: "אני ללי, שמר, הבת של נעמי שמר. כבר סבתא לנכדה, אבל עדיין הילדה של נעמי שמר. זאת אני."

מאיה: אז ללי היא מרואיינת החלומות, והיא גם הפכה לחברה, והיא יושבת ממש כאן בקהל [מחיאות כפיים], ובכל מקרה, בתחילת שנות ה-60 היא ואמא שלה, נעמי, חיו כמו שתי צועניות.

[הקלטה] נעמי שמר: "היינו צוות, ללי ואני. צוות א… [צוחקת] זמרות נודדות."

מאיה: קצת בוהמייניות. נעמי עובדת המון, אבל הן חיות מהיד לפה.

ללי: "היא כבר למדה לבקש כסף. היא לא יודעת לשמור על הכסף."

מאיה: אמא וילדה שעוברות מדירה אחת לדירה אחרת בתל אביב. לפעמים דירות שכורות, לפעמים דירות של חברים. ברמה המקצועית נעמי פורחת, אבל החיים האישיים [מצקצקת] די בבלגן. זה היה אחרי שהיא ובעלה, גדעון שמר, נפרדו.

ללי: "היא קראה לתקופה הזאת 'תקופה בין הבעלים'. אמא שלי התייחסה בשעשוע גם לדברים מאוד קשים. זאת לא הייתה תקופה קלה בכלל."

מאיה: אבל ב-1964 יש תפנית בעלילה. נעמי מחליטה לשים סוף לחיים הלא יציבים, לקחת את הכסף שהרוויחה מהשירים שלה, ולהשקיע אותו בצורה חכמה. וככה נעמי בעצמה אמרה.

[הקלטה] נעמי שמר: "והנה, ראיתי יום אחד מודעה בעיתון שמוכרים דירה ברחוב סוקולוב. אמרתי, 'אני אקח את כל חסכונותיי ואני אתבסס'."

מאיה: אז היא קנתה את הדירה. וממש באותה התקופה השיקו בארץ את האונייה "שלום". אוניית נוסעים מפוארת של חברת "צים" שיש בה [בהתלהבות] אולם קולנוע, בריכות שחייה, מסעדה ומועדון לילה. היא הייתה הדבר הכי נוצץ שאפשר לדמיין.

ללי: "והיה צריך לכתוב שיר לכבוד ההשקה. חיים חפר כתב את המילים, אמא שלי את המנגינה."

מאיה: השיר נקרא "שלום על הגלים", ושרו אותו "שלישיית גשר הירקון" - אריק איינשטיין, בני אמדורסקי ויהורם גאון.

[קטע מ"שלום על הגלים" בביצוע "שלישיית גשר הירקון"]

"לא אכפת לי לשוט כך שנתיים,

מול שקיעות של כחול ואדום.

ספינתי המולכת על מים,

קו האופק נושא לך שלום.

שלום."

ואולי משהו במילים האלה של חיים חפר פגש את ציפור הדרור שהייתה בנעמי, כי…

ללי: "תוך כדי כתיבת ה-ואלס הזה, היא התחרטה על הדירה והחליטה ש'מה פתאום דירה עכשיו?'"

[הקלטה] [מוזיקת רקע] נעמי שמר: "אמרתי, מה פתאום אני קונה דירה? אני עוד לא יודעת מי יהיה בעלי הבא. ועוד לא ראיתי את פריז. מה פתאום?"

מאיה: אז היא ביטלה את רכישת הדירה.

[הקלטה] נעמי שמר: "לקחתי את חסכונותיי בחזרה, לא לפני שסחבתי את המוכר, שלא ננקוב בשמו, לבית המשפט, ואכן, נסעתי לפריז."

ללי: "למה היא נסעה לפריז? היא נסעה לפריז. [ללי ומאיה צוחקות] למה? ובכן…"

מאיה: האמת היא שזה פשוט לא היה מתוכנן. היא קיבלה מחברת "צים" בתמורה ללחן היפה שהיא כתבה, כרטיס הלוך-חזור להפלגה לניו יורק. בדרך, האונייה עצרה במרסיי, נעמי ירדה, נסעה לפריז, וחשבה להישאר שם קצת. בזמן הזה ללי, שהייתה אז בת שמונה, נשארה בארץ עם אבא שלה ושתי סבתות דואגות ועוטפות: אחת צמודה אליה בתל אביב, והשנייה באה לבקר מקיבוץ כנרת.

קצת אחרי שנעמי התמקמה בפריז, היא מיהרה לכתוב לשותף שלה ליצירת השיר, שבמקרה הביא אותה לעיר האורות, מכתב. המכתב הגיע, וחיים חפר קרא בו.

[נגינת גיטרה]

[מקריאה] "עסקה נאה עשינו, אין מה לדבר. האונייה - ארמון, והנסיעה - גן עדן, והמטבח - כשר. ובסך הכל, מומלץ ביותר. תקום ותארוז ותיסע מהר. אתה שואל איך פריז? פריז יפה. ואיך הכתובת? הכתובת על המעטפה. ואיך המצב? המצב הוא קומי. וזה טוב בשביל החרוז. שלכם ברצינות, נעמי." [הקהל צוחק]

שבועיים עוברים, נעמי כבר ממש-ממש מאוהבת בפריז, אבל נורא מתגעגעת לבת שלה, ללי.

ללי: "ויש בפריז קהילה נורא נחמדה של ישראלים, אז למה לא להביא את הילדה? היא תלמד בבית-ספר הישראלי בפריז. מה הבעיה? הופכת את העולם. חוץ-לארץ היה אז מקום עוד יותר רחוק מהיום. צריך לסדר דרכון, צריך לעשות, וזה. הצליחה. הגעתי לפריז לבד אליה."

מאיה: זה היה יום שלג, ונעמי, בגעגועים ובהתרגשות גדולה, אספה את ללי עם מעיל ומגפיים חדשים שקנתה לה. הן גרו בחדר קטן בפנסיון.

[הקלטה] נעמי שמר: "כזה מימים עברו, מאוד רומנטי, מאוד מסוגנן."

[מוזיקה נפסקת]

מאיה: ואפשר לומר שנעמי השקיעה מחדש את הכסף.

[הקלטה] נעמי שמר: "אז אפשר היה, עם החסכונות האלה, להתקיים כמה וכמה חודשים. וזהו, ללי הלכה לבית-ספר ישראלי, ואני שוטטתי ברחובות וקצת למדתי צרפתית, ו…"

ללי: "אני זוכרת את זה מאוד לטובה, את התקופה הזאת. אבל היא בהחלט, כשמסתכלים מהצד, זה לא בדיוק חיים נורמליים של אמא ובת. [מוזיקת רקע] אם יש דבר כזה, נורמלי."

[הקלטה] נעמי שמר: "והחושים עבדו שעות נוספות, והרחתי, נשמתי, קראתי, התבוננתי בעיניים גדולות בכל דבר, ולא היו לי שום יומרות ושום שאיפות מקצועיות. אני רציתי רק לקבל, לא רציתי לתת שום דבר."

מאיה: ובאמת בתקופה ההיא נעמי כתבה רק שני שירים. האחד נקרא "לכבודך", והשני, "העיר באפור", שנכתב על פריז.

[קטע מ"העיר באפור" בביצוע שלישיית גשר הירקון]

"…אם תרצי שאראה לך את העיר באפור."

שני השירים נשלחו משם לשלישיית גשר הירקון. אבל חוץ מזה, כלום. כוננות ספיגה. רק חיים יפים ותרבות.

[הקלטה] נעמי שמר: "רצתי לקונצרטים של שנסונים, שמעתי את ז'ורז' ברסאנס בפעם הראשונה, שמעתי את הקומפניון דה לה שנסון, שמעתי את ברברה."

מאיה: והיא שמעה גם את "לה פרר ז'אק", או בעברית, רביעיית "האחים ז'אק".

[קטע מתוך השיר "Barbara" בביצוע "Les Frères Jacques"]

בקיץ, כשהחסכונות נגמרו, ללי ונעמי חזרו לתל אביב.

ללי: "לא היה איפה לגור, כרגיל, אז גרנו באיזה דירה שמישהו נסע והשאיר ברחוב הירקון. אמא שלי חזרה מפריז מלאת מרץ ועזוז."

מאיה: ממש כמו שהיא חלמה. נעמי הייתה ספוגה ברוח התרבות הצרפתית. ואז היא מקבלת שתי החלטות. הראשונה - להלחין שירי משוררים ומשוררות, כי התרבות הצרפתית הוכיחה לה שהלחן משאיר את המילים בחיים. וההחלטה השנייה - להקים להקה שתשיר בהרמוניות נפלאות גם את שירי המשוררים והמשוררות שהיא תלחין, וגם פזמונים שלה. אז בהפקה משותפת עם "תיאטרון העונות" שהקימו יוסי בנאי, ניסים אלוני ועוד פרנקופילים מכובדים, ובהשראת "האחים ז'אק" הצרפתים, נעמי מייסדת את הגרסה הנשית והישראלית - "רביעיית האחיות שמר": רותי ביקל, דליה אורן, דינה מנחם ואומנה גולדשטיין. הן היו להקת הבנות הראשונה של הזמר העברי.

ד"ר זעירא: "והיא התחילה עם חזרות והשקיעו בזה המון כסף."

מאיה: זה ד"ר מוטי זעירא, שכתב את הביוגרפיה של נעמי שמר.

ד"ר זעירא: "הבנות לא עמדו בזה, והיא לפעמים לא עמדה בזה, זאת אומרת, הם השקיעו, לפי דעתי, תשעה חודשים של חזרות…"

מאיה: הן הביאו מדריכה קולית וכוריאוגרפית. יוסי בנאי הגיע לביים, ואחר-כך גם ניסים אלוני, והשקיעו עוד ועוד זמן וכסף.

ללי: "לי זה היה קשה מנשוא, הבית כל הזמן היה תפוס בדבר הזה. אני הלכתי לבית-ספר, חזרתי מבית-ספר, הם היו שם כמעט אולי 24/7. אני זוכרת עבודה אינטנסיבית."

מאיה: נעמי הלחינה להם שירים של רחל המשוררת [נגינת גיטרה], והתחילה לחשוב גם על שירים חדשים משלה.

השנה היא 1965, ובכל העיתונים בארץ מתנוססות מודעות של קמפיין רציני. המטרה שלו היא לקדם מודעות לחוק חדש שמגן על פרחי הבר, ומגדיר מיהם אותם פרחים מוגנים. את החוק הזה יזמו עוזי פז ופעילי סביבה נוספים, ומי שהציע אותו היה חבר הכנסת והסופר ס. יזהר. בנאום שלו הוא אמר כך, ואת הטקסט הזה יקרא ירון לונדון.

[מוזיקת רקע]

ירון: [מקריא] "רבים יותר מדי בינינו אשר לא די בעיניהם לשוב מטיולם בפרח או בשניים–שלושה, ותאוותם לא תנוח עד שימלקו ויתלשו מלוא חופניים ומלוא זרועות, ועמוסי נובלים ונובלות, חנוקים באגרוף יחזרו לביתם; ומי לא ראה את המטיילים היקרים הללו, במשפחות וביחידים, בהטילם שללם המעיק עד בואם למקומם, אלומות אלומות של בזוזים ומתים. ובמיטב ימי החורף, וביפות שבשבתות תוכלו לראות מחזות השמדה כאלה, לקיטה זו בחטפנות ובתאווה, והשלכה זו בעייפות ובלא איכפת עוד כלום."

[מוזיקה מסתיימת]

מאיה: הקמפיין הזה השפיע על נעמי, והיא התיישבה לכתוב.

[הקלטה] נעמי שמר: "אני לא מדפיסה, לא במחשב, ולא במכונת כתיבה, זה הכל רק ביד מוכרח להיות. אני, אין לי אמון בגלגלים ובכפתורים. אני לא טובה בזה."

מאיה: אז בכתב ידה המעוגל נבראו השורות האלה, ו"האחיות שמר" שרו בהרמוניה קולית עם נבל ברקע.

[קטע מ"ואלס להגנת הצומח" בביצוע "האחיות שמר"]

"כבר פורחים נרקיסים בשמורות הטבע

מרבדים נפרשים בשפלת החוף

כלנית וכרכום, אלף גון וצבע

והחוק שאומר - כאן אסור לקטוף!"

[הקלטה]

יצחק שמעוני: "האם את חברה באגודה להגנת הטבע?" [קהל צוחק]

נעמי שמר: "אני לא, בעלי כן."

מאיה: זה קטע מתוך ראיון של נעמי שמר אצל יצחק שמעוני.

[המשך הקלטה]

יצחק שמעוני: "זה אני שואל מפני שיש לנו כאן שיר שנקרא 'ואלס להגנת הצומח'."

נעמי שמר: "כן, אז זאתי הטעות הנפוצה, באמת. זה לא לפי הזמנתו של אברהם יופה, כמו שזה נראה ממבט ראשון." [קהל צוחק]

מאיה: אברהם יופה היה מי שהחליף את עוזי פז בראשות שמורות הטבע והמשיך לקדם את החוק.

[המשך הקלטה]

נעמי שמר: "מי שמעניין אותי בשיר הזה זה בעצם לא הצומח אלא החי. ליתר דיוק, זה תמיד שיעשע אותי לראות פלקטים גדולים של פרחי בר מוגנים, מוגנים - שימו לב לניקוד - ועל יד זה, באותו עיתון, כרוניקה על מעשים מגונים - שימו לב לניקוד. ותמיד הקונטרסט הזה בין הנערות הבלתי מוגנות ו… [צוחקת, קהל צוחק] הפרחים המוגנים מאוד, ככה, קרא לי להגיב עליו. ו… וזהו השיר."

[קטע מ"ואלס להגנת הצומח" בביצוע "האחיות שמר"]

"רק עליי אין החוק משגיח

רק עליי איש אינו שומר

לו היו לי עלי גביע

אז היה מצבי אחר."

מאיה: עכשיו, העניין הוא כזה: נעמי שמר התראיינה אצל יצחק שמעוני בשנת 1970. אבל ב-65', כש"האחיות שמר" עמדו לשיר אותו בפעם הראשונה, לאף אחד לא עברה בראש המחשבה שהשיר מדבר על נשים, ולא על הצומח. מאחורי הקלעים כל השירים כבר מוכנים, תמה תקופת החזרות המפרכת, ו"האחיות שמר" עולות למופע טרום-בכורה שנקרא - "איפה הגברים?"

ללי: "התכוננו והתאמצו והתאמצו והתאמצו, וסידרו להם את השיער ואת התלבושות ואת הכל, והם שרות ומשקיעות וכולם, ועם הנבל והכל, וזה נגמר בשקט. [צוחקת קלות] אף אחד לא אומר שום דבר. כל מי שהיה שם קם והולך הביתה."

ד"ר זעירא: "הן אמרו, 'אי-אפשר לאכול את זה, זה לא יעבוד, הדבר הזה'."

ללי: "ליבה נשבר. היה ברור שכל ההשקעה הזאת, העצומה, הולכת לפח. לא יהיה מזה כלום. יש גם איזה ביקורת אחת או שתיים - קטילה [צוחקת]. קטילה. אני זוכרת שאחד הדברים שירדו עליהם, זה שהם עדינות מדי. עכשיו, אמא שלי אומרת, 'אני עדינה?'"

מאיה: ל"אחיות שמר" היו רק כמה הופעות בודדות והקלטות ברדיו, אבל תכלס, זה לא ממש תפס.

ללי: "לימים, אמא קראה לזה 'הכישלון המפואר' או 'הכישלון המפואר ביותר'. היו כמה."

[הקלטה] נעמי שמר: "אני חושבת שאי-אפשר בלי כישלונות אחדים. וזה מפליא עד כמה כישלון והצלחה זה שני דברים כל-כך דומים, זה שני צדדים של אותו המטבע. יכול להיות שזה בנאלי להגיד, אבל זה כל-כך נכון. אתה צריך בשבילם אפילו את אותו סוג של חיסון."

מאיה: אבל מסתבר שגם מה שמוגדר ככישלון יכול לגעת לפחות בלב אחד.

חוה: "אני זוכרת גם ערב אחד נפלא שחזרתי כחיילת בחופשה, ואני יושבת בבית נגלר, ואני רואה מופע של 'האחיות שמר'", ואני מתפוצצת מקנאה."

מאיה: אותה חיילת צעירה היא חוה אלברשטיין.

חוה: "אני אומרת, 'מתי אזכה שיכתבו לי שירים כאלה?'"

מאיה: לימים, נעמי שמר כתבה גם לה. ולצד הכישלון המהדהד של "האחיות שמר", הייתה הצלחה מסחררת והיא: החוק לשמירה על ערכי טבע מוגנים, שעבר בכנסת ברוב קולות והוטמע גם בגנים ובבתי-הספר. האמת היא, שלחוק הזה הייתה גם השפעה נוספת על הכתיבה של נעמי שמר. בשיר "הטיול הקטן", שהיא כתבה כמה שנים לפני כן [ברקע נשמע השיר מנוגן בגיטרה] כתוב במקור: [מקריאה]

"באנו בשורה אל הכרם

רוח סערה ונשבר ענף

שמה בין תילי חפרפרת

אלף רקפות כל אחד קטף."

ואחרי שהחוק עבר, היא שינתה ל… [מקריאה]

"באנו בשורה אל הכרם

רוח סערה וענף נשבר

שמה בין תילי חפרפרת

אלף רקפות כל אחד ספר."

אבל בעניין "ואלס להגנת הצומח", נעמי הסתגלנית ולמודת הניסיון, פשוט לא הסכימה שהגורל שלו יהיה להיקבר תחת הכישלון של "האחיות שמר".

ללי: "ואמא שלי לא נתנה לשירים האבודים האלה לדמם בשטח, היא, צריך… זה פצועים שצריך להוציא אותם, לחלץ אותם מהשטח. לא משאירים אותם שם מאחור."

מאיה: אז כשבשנת 66' הגיע אליה יאיר רוזנבלום, המלחין והמעבד של להקת הנח"ל, וביקש ממנה שיר, היא שלפה את "ואלס להגנת הצומח" וקיוותה להעניק לו חיים חדשים.

ללי: "ובאמת יאיר רוזנבלום הפך אותו למשהו אחר ממה ש'האחיות שמר' עשו. 'האחיות שמר' ייצגו באמת את מה שהיא ראתה בעיני רוחה - נשים עדינות, פגיעות, ככה הן נשמעו, עם הנֶבל הזה, ועובדה שזה לא צלח. הוא לקח ועיבד את זה."

["ואלס להגנת הצומח" בביצוע להקת הנח"ל]

"רק עליי אין החוק משגיח

רק עליי איש אינו שומר

לו היו לי עלי גביע

אז היה מצבי אחר."

[הקלטה]

יאיר רוזנבלום: "מספיק, מספיק, מספיק."

נעמי שמר: "חשבתי על זה לגמרי אחרת, אני רציתי אותה ככה בלגאטו ומאוד דק, כמו פרימדונה של אופרטה אוסטרו-הונגרית. [שרה בטון גבוה] פ-רה-רה-רה-רה-רה. שיהיה קונטרסט עם הגברים. אבל הם מצייצים שם איפשהו למעלה והיא שרה למטה ב-בס. להפך שזה יהיה."

יאיר רוזנבלום: "אופראי…"

נעמי שמר: "ואם את כזאת תוקפנית אז את בטח יודעת גם להגן על עצמך. אז לא, helpless. לגמרי [שרה בקול דק] ט-רה-רה-רה. שבאמת יצטרך מישהו לשמור עליה…"

יאיר רוזנבלום: "קחי את זה הרבה יותר לגאטו, הרבה יותר…"

נעמי שמר: "אברהם יופה, מישהו ככה…" [אנשים צוחקים]

[ההקלטה ממשיכה ברקע]

מאיה: והווידאו המפורסם הזה, שבו כולם מעירים לירדנה ארזי, יצר איזו טעות נפוצה. כי במקור, בלהקת הנח"ל, שני מחזורים קודם לכן, הייתה לשיר סולנית אחרת.

["ואלס להגנת הצומח" בביצוע "להקת הנח"ל" עם הסולנית שולה חן]

"אז אני לפעמים חושבת

כי היה זה אולי רצוי

לו הייתי נרקיס או רקפת

או אפילו איזה בן חצב מצוי."

שולה: "הגעתי לאיזה הופעה, אז מישהי אומרת לי, 'מה את שרה את השיר של ירדנה?' אמרתי, 'יש לה מספיק, זה השיר שלי'." [הקהל צוחק]

מאיה: זאת שולה חן. ומי שהעניקו לה את הסולו היו יאיר רוזנבלום ודני ליטאי, שראינו בווידאו ממש לפני רגע.

שולה: "הם היו עריצים." [צוחקת]

מאיה: "בואי נדבר על זה רגע."

שולה: "הם שניהם נפטרו. תראי, הם היו קשים, הם היו קשים, הם יכלו להעליב. אני זוכרת את עצמי לילה שלם בוכה. אני לא אגיד לך שהסרט הוא אחד לאחד, אבל קרוב. הם לא היו קלים. מאוד לא."

מאיה: "ותגידי רגע, כשהיית חיילת וקיבלת את השיר הזה לידייך?"

שולה: "לא ידעתי שזה על זה, אם זאת שאלתך."

מאיה: "זאת שאלתי."

שולה: "ממש לא. תראי, לא דיברו על הדבר הזה. לא היה "Me Too", זה דברים שצצו לאחרונה. אז עשיתי חיבור, אבל א… כן ידעת על כל מיני קצינים אז, היו… עשו, ואלופים ורבי-אלופים…"

ד"ר זעירא: "ישראל של שנות ה-60, לפני ששת הימים ואחרי ששת הימים, זה כאילו גם השוביניזם בעוצמתו, גם הערצת הצבא ברמה מטורפת, זאת אומרת, היחסים של הגברים המפקדים עם הבנות הפקידות והמשרתות אותן, זה שיא התקופה."

ללי: "היא הייתה עדה, כנראה, לכל מיני הטרדות כאלה. לא רק קראה עליהם בעיתון כמו שהיא אמרה. כולנו הכרנו את זה איכשהו מתישהו. אבל זה באמת הקדים את זמנו."

מאיה: "כילדה, אבל, הבנת על מה השיר הזה?"

ללי: "ממש לא. לא. אני חושבת שקודם כל מה שמגיע לאוזן, גם אמא שלי אמרה את זה הרבה פעמים, זה המנגינה [נגינת גיטרה ברקע]. היא מטשטשת, כיף לשיר אותה, ומאחורי זה מתחבא משהו. יש משהו."

ד"ר זעירא: "תראי, היא הייתה סוג של א… אמנית הסוואה."

ללי: "יש שם שורה של פרחים שאפשר ללמוד את השמות שלהם [צוחקת קלות] דרך השיר, זה מאוד חינוכי."

שולה: "היו מצלצלים אליי כל - שנה: 'שולה, ט"ו בשבט, בואי לשיר.' ואמרתי, 'כן, זה על ט"ו, על עצים, ועל זה', אבל לא יכולתי להגיד, והופעתי עם זה בתור שיר ט"ו בשבט."

מאיה: השיר של נעמי שמר בצבעי ההסוואה שלו ובזעקה השקטה, לא רק שהקדים את זמנו, אלא חשף ותיעד את היחס לנשים. 34 שנים מפרידות בין חוק ערכי הטבע המוגנים לחוק למניעת הטרדה מינית, שנחקק רק ב-1998. אפשר לומר ש"ואלס להגנת הצומח" היה בעצם שיר ה-"Me Too" העברי הראשון, עוד לפני שקראו לזה ככה. הוא נכתב על ידי אישה, יוצרת, שבמובנים רבים הקדימה את זמנה, לא רק ביצירה ובחופש לכתוב את כל אשר על ליבה, אלא גם באופן שבו היא חיה, בעצמאות כלכלית, בנסיעות לפריז, עם הבת הקטנה שלה ועם חלומות לעתיד.

ללי: "תראי, כששאלו אותה על פמיניזם, אז היא אמרה שאין לה דגל, היא פשוט חיה ככה. זה ממש זרם ממנה באופן טבעי. אלה היו חייה."

[נגינת הגיטרה מתגברת, מחיאות כפיים, הקהל מריע]

[מאיה בלזיצמן ודניאל רובין מבצעות על הבמה את "ואלס להגנת הצומח"]

"כבר פורחים נרקיסים בשמורות הטבע

מרבדים נפרשים בשפלת החוף

כלנית וכרכום, אלף גון וצבע

והחוק שאומר - כאן אסור לקטוף!

רק עליי אין החוק משגיח

רק עליי איש אינו שומר

לו היו לי עלי גביע

אז היה מצבי אחר.

ציפורים נדירות כבר דוגרות בסלע

אילנות נדירים נשמרים לחוד

איילות נבהלות מסתכלות בשלט

בו כתוב בפירוש שאסור לצוד!

רק עליי עוד לא שמו שלט

מסביב אין לי כל גדר

לו הייתי, נאמר, איילת

אז היה מצבי אחר!

אדוני, היזהר, אל תיגע באיריס!

צבעוני ההרים הוא מחוץ לתחום!

כל גבעה נישאה בשולי העיר היא

שטח בר מגודר ואזור רשום!

אז אני לפעמים חושבת

כי היה זה אולי רצוי

לו הייתי נרקיס או רקפת

או אפילו איזה בן חצב מצוי

הסתכלו מה שקורה לי בדרך:

כל אחד עובר, חוטף, קוטף, קולע לו זר

לו הייתי חיה או פרח

אז היה מצבי אחר!"

[מחיאות כפיים, הקהל מריע ושורק]

מאיה: [מכריזה בהתלהבות] מאיה בלזיצמן ודניאל רובין.

[מחיאות כפיים וקריאות מהקהל]

[חסות]