ישראל ברייט התיישב לכתוב בלדה שתאזן את שירי החאפלה באלבום הראשון של השמחות. לתוך המנגינה זלגו באופן בלתי צפוי החיים עצמם. סיפור אהבה שלא נגמר ורגעים מהמסע שעבר מהבית שבו הוא נולד ועד לבית שבחר להקים.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 05/02/2024.
[פתיח] אתן מאזינות ואתם מאזינים ל'כאן הסכתים', הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
[מתחיל להתנגן פתיח השיר 'בדרך הביתה' של השמחות]
מאיה: בדרך הביתה זה שיר על?
ישראל: אההמ, שיר על אהבה. שיר על סיפור אהבה בין שני אנשים שקרה להם נס. הם הצליחו לצאת מאיזה בדידות אל תוך חיבור ואל בית, בסופו של דבר, כן. זה שיר על נס.
(ישראל ברייט ו'השמחות' שרים)
הנה בא עוד יום שמח
משוגע על כל הראש
אוווו הנה בא
הרגע שלנו ביחד מתחיל בריקוד
מאיה: היי. אתן ואתם על 'שיר אחד', אני מאיה קוסובר, והפעם, הסיפור מאחורי שיר שנולד מתוך צורך טכני בבלדה לאלבום הראשון של 'השמחות'. אבל לתוכו נוספו באופן בלתי צפוי החיים עצמם. המתח שבין האהבה ליצירה, החיפוש אחר מקום שאפשר לקרוא לו בית והמסע הארוך בדרך לשם, 'בדרך הביתה'.
(ישראל ברייט ו'השמחות' שרים)
אז בואי נעצור את הזמן
בדרך הביתה את אומרת בסוף עוד יהיה לנו טוב
אני אומר לך עד הבוקר הכאב הזה יחלוף
את מחשבת כמה זמן כבר הסיפור הזה ממשיך לו
לא נגמר אהההה
ישראל: אני הבן אדם שיש לו הכי הרבה את המילה 'בית' בתולדות הזמר העברי, כמובן שזו בעיה נפשית אצלי, ואין שיר שאין לי את המילה 'בית' כמעט.
מאיה: זה המוזיקאי ישראל ברייט, והעיסוק שלו במילה ובמושג 'בית' נטוע בילדות, שם הסיפור הזה מתחיל. בבית שבו הוא נולד.
ישראל: בית עצוב. אימא שלי ואבא שלי לא הסתדרו בתקופה שבה לא להסתדר ולהתגרש זה היה דבר שלא טיפלו בו, ואני זוכר את עצמי מצד אחד מאוד פעיל וזה אבל חוזר הביתה ומרגיש שאני חוזר למקום עצוב.
מאיה: ישראל נולד בחיפה, בן בכור להוריו. אימא עם שורשים ספרדיים של כמה דורות בירושלים ואבא ניצול שואה ששרד את המלחמה והגיע כילד לישראל.
ישראל: דור שני לשואה זה אחד, נרדפות, חוסר שייכות, אבא שלי אפילו עברית לא יודע טוב עד הסוף, ואימא שלי הייתה פאקינג יתומה, כי סבא ישראל,
מאיה: שעל שמו נקרא הילד,
ישראל: הוא היה מחברת חשמל, והלך לחבר את קיבוץ זה וזה לחשמל וטיפס על הזה כדי להחזיר חשמל, ובום, קיבל את הצרור ונפל, והיא הייתה בת ארבע. אז שכול ויתמות והשואה, אני בכור, אני הייתי הראשון שעליו הפילו את המטרה להוציא אותה מהבוץ, מהבדידות.
מאיה: הזיכרון המוזיקלי הראשון של ישראל, הוא מבית אחר, שמח יותר, הבית של סבתא של אימא שלו בחיפה.
ישראל: אני זוכר את עצמי רוקד על שולחן מלא בכל טוב אצל סבתא מארי ודוד יוסף קראו לבעלה השני, אזולאי, הוא היה פייטן והם שרים לי שירים בפייטנות (שר) ו"הילד הזה נברך אותו אבי ואימא". זה הסאונד שלי. המוואל הקטן הזה היהודי-מזרחי, הוא לא ערבי הוא לא זה אבל חיפאי כזה.
מאיה: בגיל חמש הילד ישראל מתחיל לנגן באקורדיון ובגיל שלוש עשרה הוא מקבל מסבתא שלו מתנה לבר מצווה - פנדר רודס, פסנתר חשמלי.
ישראל: אני חושב שאני, כמו שעמוס עוז אמר - צריך גג וסבתא, אז אני חייב הרבה לסבתא שלי. אני כתבתי שירים מהרגע הראשון שנגעתי בפסנתר, זאת אומרת, זה היה בשבילי כלי לפירוק התחושות שלי. כל המוזיקה של הילדות קשורה הייתה לאיזה מצוקה נפשית, לאיזה ערוץ ששמר על איזה גחלת פנימית שסירבה למות.
מאיה: לפני שההורים שלו נפרדו, המשפחה עברה לגור בגרמניה לשנתיים. אחריהן, הם חזרו לארץ ועברו לגור ברמת גן. ישראל נחת ישר לתוך הישראליות של הצופים ומשחקי הגוגואים אבל הרגיש קצת זר.
ישראל: ילד שלבוש במכנסי טוויד ומפולוברים כאלה, ממש לבוש שונה לגמרי מהילדים. לקח לי זמן להיכנס לזה, ומשם עברנו לרמת השרון, בדרך לרמת השרון, אמא שלי אמרה לי, אל תרצה מה שיש לילדים האחרים כי לא יהיה לנו.
מאיה: בתיכון, הוא היה תלמיד שנשלח לעתים תכופות לחדר של המנהלת, והוא היה חכם בצורה יוצאת דופן. בכיתה י' הוא כבר סיים בהצלחה את כל בחינות הבגרות.
ישראל: עזבתי בית ספר, עשיתי בגרות והייתי חופשי.
מאיה: הוא למד פסנתר אצל אילן מוכיח וחלם להיות ג'זיסט, ובינתיים המיר את החלום בשאיפה הישראלית להגיע ללהקה צבאית.
ישראל: ניסיתי להתקבל לכל מיני להקות צבאיות אבל אז רפול היה רמטכ"ל והוא ביטל את כל העניין הזה, ואני נזרקתי והפכתי לכתב צבאי ב'במחנה', ושם בכלל בא לידי ביטוי כל הצד של הכתיבת מילים.
מאיה: ובזמן שישראל היה בצבא, ההורים שלו חיפשו מחדש את הדרך שלהם.
ישראל: אבא שלי הוא ניצול שואה, ואין לו מדינה ואין לו שפה אז הוא נודד, ואז הוא הגיע ללוס אנג'לס ואימא שלי נסעה אליו בניסיון להחיות את הקשר, ואני נשארתי חייל בודד. הם חזרו היו בשוק מהמצב של הדירה, כי אז לא ידעתי מה זה לנקות. חדר אחד התמלא בג'יפה הייתי עובר חדר. היה דירה של שישה חדרים, לקח זמן עד שגמרתי את כולם.
מאיה: אחרי שהשתחרר מהצבא, הוא ארז כמה בגדים.
ישראל: לקחתי מזוודה עם מכונת כתיבה בפנים ומילון של אבן שושן, עליתי על אונייה ביום כיפור, ונסעתי בשביל לא לחזור. נסעתי לאתונה, כי אתונה היה הכי זול. אמרתי, אני אמשיך משם. בבטן האונייה פגשתי צלם גרמני, כי רק זרים עוזבים את ארץ ישראל באונייה ביום כיפור. אמר לי יש לי אוטו פה, אני נוסע לאיטליה. אמרתי לו אני בא איתך. והוא נפרד ממני בצומת פירנצה פינת מילאנו, מה שנקרא.
מאיה: הוא גילה את איטליה, טייל וגם חיפש דרך להרוויח כסף במהלך הנדודים.
ישראל: הדבר שבאמת חיבר אותי להיות מוזיקאי זה, שזה הדבר היחידי שידעתי לעשות כדי להרוויח כסף. היה לי את הריל בוק, זה ספר של סטנדרטים של ג'אז ומנגינות מסרטים. רשום לך באופן כללי הליין של המנגינה והאקורדים ואתה אמור לאלתר, ומזה התפרנסתי.
מאיה: ובזמן שישראל ניגן בפסנתר בפיאנו-בר אז באיטליה, אימא שלו בארץ דאגה לעתיד של הבן שלה.
ישראל: אמא שלי הייתה בטוחה שאני, לא יהיה לי איפה לשים את הראש כשאני אהיה גדול, והכניסה לי את העוד יותר את החרדה הזאת של בית. אמא שלי בכלל פחדה שאני אלך לאלף כיוונים של עזאזל, אז על דעת עצמה היא הרשמה אותי ללימודי פילוסופיה. היא אמרה, יחזור- יחזור לא יחזור-לא יחזור. חזרתי.
מאיה: במקביל ללימודים, ישראל כתב שירים, הקליט אותם ובתחילת שנות התשעים הוציא באופן עצמאי שני אלבומי סולו. אחד נמצא, אחד נקרא 'כל מה שמנגד' והשני 'קוף עירוני'. האלבומים נשארו בשוליים, ובינתיים, בחוג לפילוסופיה אהב את החוכמה ובעיקר שאל שאלות.
ישראל: מה זה בית? מה זה רגש? מה זה אלוהים? מה זה שפה? מה זה אמת? בעיקר, הכל מתחיל ממה זה אמת. אתה מבין שהאמת זה דבר מילולי בכלל ושבמציאות היא נמצאת בין אנשים, בתוך סיטואציה, היא לא תלויה בחלל.
מאיה: את השאלות שהתרוצצו במחשבות ובנפש שלו הוא כתב בשיר.
ישראל: (מקריא את השיר 'אדם צריך בית')
אדם צריך בית
מי שלא אז לא
איך הוא עובר,
את הלילות שלו
חרדות מלטפות את קירות הבית
מה זה בית?
מה זה בית?
המיטה, הכסא, השולחן, החלון
העולם שמסביבו
אדם צריך מישהו
לדבר איתו
איך הוא מוציא
את החום שבו
הלבד והזמן מחביאים ת'רגש
מה זה רגש?
מה זה רגש?
המגע, הליטוף, הבנה, אהבה
העולם שמסביבה
אדם צריך דרך
שתקח אותו
איך הוא הולך
לכיוון שלו
קשיים בעולם
קשיים בעולם
קשיים בעולם
ישראל: שאלות כאלה שואלים ולא עונים. זה שהיה לי אומץ לענות, זה היה צעד קדימה.
מאיה: בגיל 28, הוא כבר אחרי שני אלבומים, מוזיקאי, פילוסוף, קצת מסטול, שיוצא עם בנות אבל לא מתמסר. הוא רואה מישהי ממלצרת בסוזן דלל, ואז רואה אותה שוב בבר בשם המיד-בר, וכמה שבועות אחר כך, פוגש אותה במסיבת פורים. זה קורה על גג של בניין תל אביבי ברחוב אידלסון 3. הוא מסתכל עליה רוקדת.
ישראל: היא באמת רוקדת כמו שבר ענן. היא כל כך דקה וגמישה ואין מצב שאתה פוגש אותה ברחוב. אם אתה לא מכיר אותה אתה לעולם לא תפגוש אותה ברחוב. היא כל כך מהירה וזזה מהר בעולם ועסוקה וזה שאין סיכוי לפגוש אותה. צריך לקבוע איתה. אם לא קבעת איתה לא תראה אותה אף פעם.
מאיה: אז הוא ניגש אליה כדי לנסות לקבוע איתה.
ישראל: ואמרתי תשמעי אני מאוד התרשמתי ממה שאת רוקדת. אולי אני יכול לכתוב מוזיקה לריקודים שלך וזה וזה וזה, ואז אני קובע איתה אצלי בבית על הפנדר של סבתא שלי, ואז ניגנתי לה שניים-שלושה קטעים.
מאיה: המוזיקה כנראה שכנעה אותה לתת לו צ'אנס. נימה יעקבי הייתה אז רקדנית צעירה בת עשרים. היא וישראל הפכו לזוג.
ישראל: לא הייתי סגור בקשר הזה, זאת אומרת, היא הייתה בגעתון, בלהקת המחול הקיבוצית, אז היא לא הייתה הרבה זמן, עד שהיא כבר הייתה באה, היא הייתה מפריעה לי לכתוב שירים. אני הייתי כותב שירים ביום שישי בעשר בלילה, ואני הייתי טוטלי לחלוטין בייעוד שלי להיות בלי זוגיות ומוקדש לחלוטין לכתיבה וליצירה.
מאיה: הם גרו בדירה שכורה בנווה צדק, אבל ישראל היה בטוח שאת הבית האמיתי שלו הוא ימצא רק במוזיקה, והוא חיפש את השביל אליו.
ישראל: ישבנו ערב אחד ואמרתי - אני רוצה להקים להקה שיהיה בה את כל הטעמים של ישראל, ואני צריך דרבוקה. איפה אני אשיג דרבוקה? איפה איפה, בוא נלך ליפו. ויצאנו ליפו ומצאנו את סמי באיזה בית קוסקוס כזה, מנגן.
מאיה: סמי בדרה הצטרף, והפך לנגן הדרבוקה של הלהקה המתהווה. ישראל חיפש אקורדיוניסט ומצא את ויטלי.
ישראל: ויטלי פודולסקי, ילד רזה עם אקורדיון. מודי בראון, זכרונו לברכה, אדם יקר ואוהד שמחות גדול, קרא לו ג'ימי הנדריקס של האקורדיונים, ובצדק, כי זה הגישה שלו. הוא אוהב להופיע כמו גיטריסט. הוא גרם לי לוותר על המחשבה להביא גיטרה ללהקה.
מאיה: ישראל צירף גם את צחי הר-נבו שינגן בס.
ישראל: צחי פשוט אדם מואר, זכרונו לברכה. היה לנו חבר משותף שחזר בתשובה והם היו ככה לומדים גמרא ביחד ומעשנים, היו פותחים את הספר גמרא, הייתה קססה גדולה כזאת יפה בתוך הספר, פותחים את השיעור עם איזה כמה באנגים טובים, ונכנסים לגמרא. הוא פשוט היה הרוח החיה בלהקה. מספיק שהיה עושה קול, או קורא קריאה, בום, אתה עף למעלה.
מאיה: צחי הביא את אלעד כהן-בונן שהיה המתופף והנציג התל אביבי, ו'השמחות' היה השם שנבחר. השיר הראשון שהם עבדו עליו היה 'אדם צריך בית', וכשישראל הלחין אותו, הוא חזר לצלילים ששמע כשהיה ילד בבית של סבתא מארי, והם התחברו לבית המוזיקלי שהוא מצא בלהקה.
(שרים)
אדם צריך בית
מי שלא אז לא
מאיה: וקצת אחרי שהלהקה התחברה, נימה וישראל נפרדו.
ישראל: כל הזמן רבנו. כל הזמן הפרענו אחד לשני, ואז יכולתי לכתוב את השירים, כן, כמו להיות לבד.
(שרים)
בואי ניקח את הירח
חצי לי וחצי לך
נרשום את השמות
ולא אשכח אותך
מאיה: אחרי כמה חודשים, הם חזרו זה לזו ועברו לגור בשכונת שפירא, בבית שהיה פעם מפעל. הם היו יחד וכל אחד ואחת גם חיפש את השביל שלו, שלה. נימה טסה ללונדון ללמוד כוריאוגרפיה. ובינתיים, להקת 'השמחות' הוחתמה על חוזה לאלבום ראשון בהד ארצי ונולדו בזה אחר זה שירים חדשים.
(שרים)
היו לי פעם חברים
מהם טובים, מהם רעים
היום נשארתי עם עצמי
עובד לילה במונית
יהודה יהודה יא יהודה
יהודה יהודה יא יהודה
ישראל: בשבילי, שירים זה נס. אני לא אוהב לכתוב אותם. אני אוהב שהם נכתבים. אני אוהב שהם קורים. אני אוהב שהם נוחתים עליי. אני אוהב שהם מחטיאים אותי. אני אוהב שהם מפתיעים אותי. אני אוהב שהם מצחיקים אותי, מרגשים אותי בגלל שלא ציפיתי להם.
מאיה: וממש כך הגיחו לעולם חלק מהשירים של 'השמחות'. המוזיקה החביאה את הסיפור, ישראל זרק שורה, סמי ענה, ונוצרה מסיבה, חפלה.
ישראל: זה 'השמחות'. אתה זורק להם תק, אתה בא אחרי רבע שעה, הם מנגנים שיר אתה חושב שהם ניגנו את זה כל החיים.
מאיה: האלבום היה כמעט גמור. ישראל עבר על השירים.
ישראל: ואז עשיתי רשימה, אמרתי, וואו, חסר פה בלדה, חסר פה שיר רומנטי. נכון, זה לא היה בדיוק היה הפרה-מיס של הלהקה, הלהקה החליטה לשמוח שזה וואו, איזה החלטה מדהימה, ואז היה חסר בלדה. אמרתי, אני אלך לכתוב בלדה.
מאיה: הוא היה בבית בשפירא עם אחיו וחבר, התיישב ליד הפנדר מהבר מצווה והתחיל מהקצב.
ישראל: אמרתי, אני יעשה שש שמיניות - ת-ת-ת-תי, מן סוג של ואלס כזה.
מאיה: והוא בחר סולם.
ישראל: הלכתי על השחורים. הלכתי, היה בי במול מינור, והתחלתי לנגן את השש שמיניות הזה,
מאיה: וכך הגיעה מנגינת הפתיחה.
ישראל: לא מבין מאיפה המנגינה הזאת צצה. היא נשמעה לי נורא מוכרת תמיד.
מאיה: ואז עלה לו רעיון.
ישראל: אני לא חושב על הדברים האלה בדרך כלל, אבל פה כן חשבתי. לעבור לסולם מג'ורי בתחילת השיר כדי שיהיה לי יותר כזה אור בפנים, העצב והשמחה מעורבבים, מעורבבים, וצריך לזכור את זה. ואני מתחיל לשיר שיר על השכן, מר כספי.
מאיה: הוא פשוט זרק את המילים הראשונות שעלו לו לראש.
ישראל:
(שר)
ערב בא, יורד על מר כספי
השכנים כבר ישנים אוהוהו
מאיה: אבל היה לו ברור שהמנגינה הרומנטית לא נכתבה על השכן, ובזמן שהוא ניסה לגלות איזה סיפור מסתתר מאחורי הצלילים, הוא עלה על מטוס ללונדון כדי לבקר את נימה.
ישראל: היא הייתה הולכת לבית ספר, אני הייתי משוטט בשווקים, זה היה קובנט גרדן, יש שם מלא חנויות כאלה של דברים עתיקים וספרים וזה, שם מצאתי בחנות משומשים ספר של ויליאם בלייק.
מאיה: ויליאם בלייק, משורר, צייר ויוצר תחריטים יליד המאה ה-18, שהיה לא מוכר רוב חייו והפך אחרי מותו לאומן מוערך. ישראל פתח את הספר של בלייק, דפדף, ומצא בו ציור.
ישראל: תמונה שנקראת happy day, של איש פותח את הידיים שלו ככה לצדדים אל העולם, ומסביב כאילו כל הצבעים יוצאים מהידיים שלו.
מאיה: הוא קנה את הספר והרגיש שהוא מצא בו את מילות הפתיחה של השיר.
(שר)
הנה בא
עוד יום שמח
ישראל: כי הציור הזה קוראים לו יום שמח, והיה לי כיף כזה להכניס אופטימיות ואור. המעבר הזה כזה פותח. זה התחבר לי לתמונה הזאת.
(שר)
משוגע על כל הראש
ישראל: משוגע על כל הראש, העניין הזה של המשהו העצוב שיש בשיר, כי המשוגע פה זה לא אנחנו משתוללים וקרחנה אלא יש פה משהו אפי ודאוני, למעלה ולמטה, בתוך הרגע הזה של היום השמח. כשבאתי לנימה ואמרתי, אוקיי, יש פה אושר באמת, כי אחרת לא הייתי קם ונוסע, אבל זה אושר עם כאב מסוים, כי אנחנו לא מסתדרים.
מאיה: ישראל גילה שלציור של בלייק יש שם נוסף - the dance of Albion, ושאר המילים של השיר נחתו עליו כעבור שנה, יחד עם מטוס שהגיע מאנגליה ובתוכו ישבה נימה.
ישראל: היא חזרה מלונדון אחרי איזה שנה שלא התראינו, ובאתי לקחתי אותה מהשדה תעופה, והיה שם רגע כזה כמו ריקוד שרק שנינו כזה כאילו בתוך האולם קבלת נוסעים, והנה באת, הרגע שלנו ביחד מתחיל בריקוד, כי היא רקדנית, ואיך שהיא הופכת אותי גם קצת לרקדן.
מאיה: שני השמות של הציור - 'יום שמח' ו'הריקוד של אלביון' התחברו ברגע הזה של הפגישה המחודשת.
ישראל: משחרר, משחרר וחם בבטן כי מאז ירדו גשמים בעיקר בלונדון, עכשיו הכל בינינו, כל המילים, הגעגועים אז בואי נעצור את הזמן. זה הרגע הזה בקבלת פנים בשדה התעופה. זה כאילו ממש טיטאניק כזה, אתה עומד, מחובק, ומסביבך כל העולם חוזר מחו"ל, נוסע לחו"ל, מטוסים נוחתים, עפים, אתה לגמרי במונדה כזאת של עצמך או נמצא בתוך איזה בועה כזאת שלא משנה הזמן, לא משנה כלום, זה רגע נקי.
מאיה: ואז הם נכנסו לאוטו והתחילו לנסוע הביתה, ללופט בשפירא. ובתוך שמחת המפגש, עלו גם כל הקשיים וסימני השאלה.
ישראל: אני צריך להילחם בעצמי כדי להכניס לעצמי לכיוון שבו אני בונה קשר ובכלל נכנס ל… אני פחדתי להביא ילדים, אני הייתי בטוח שאני לא יעמוד בזה, שזה יהיה גדול עליי
(שרים)
בדרך הביתה את אומרת
בסוף עוד יהיה לנו טוב
אני אומר לך עד הבוקר
הכאב הזה יחלוף
את מחשבת כמה זמן כבר
הסיפור הזה ממשיך,
לא, לא נגמר
אהה אהה
ישראל: ואז חבר ראה אותי, ראה אותנו ביחד, ואמר לי - "ישראל, אני ראיתי אותך עם הרבה בחורות, אבל אני רציתי להגיד לך דבר אחד, זאתי באמת אוהבת אותך". וזה השפיע. זה השפיע על ההסתכלות שלי על הדבר הזה, ועד היום, זה לא נגמר כי זה גם לא סגור. זה פשוט נשאר פתוח, ואנחנו ממשיכים ללכת עם הדרך הזאת שהזמן רק הופך אותה ליותר ויותר משמעותית.
מאיה: השיר הראשון שלהקת 'השמחות' עבדה עליו היה 'אדם צריך בית', והשיר האחרון שחתם את העבודה על האלבום היה 'בדרך הביתה'.
ישראל: פתאום ויטלי התחיל לנגן את המנגינה הזאת, וזהו, יש רגעים שזהו, אתה יודע שזה הגיע לשם וזה וואו, גדל ממך.
מאיה: בשנת 1998 יצא אלבום הבכורה של 'השמחות'.
[הקלטה] שדרן: יש איזה להקת … (מילה לא ברורה) חדשה שלקחה אקורדיוניסט רוסי, דרבוקאי ערבי, בסיסט ישראלי, מתופף ילד וסולן משוגע. מה אפשר לקבל חוץ משמחה.
[הקלטה] אהוד מנור: בטקס 'נוצת הזהב' מטעם אקו"ם חולקו המון פרסים וגם פרס אחד שנקרא הפתעת השנה, ומי שזכו - 'השמחות' - יודה יודה ייה יודה זה בהחלט ההמנון של השנה.
מאיה: עשר שנים מאוחר יותר, ב-2008, הבמאי תומר היימן נסע עם בן הזוג שלו, רקדן גרמני בשם אנדראס, לסוף שבוע בקיבוץ גדות. בערב, החבר שאירח אותם אמר שהוא מצטער ושהוא צריך לעזוב אותם לכמה שעות כי -
תומר: יש ערב מקהלת קיבוץ גדות, ערב שבועות, ואנחנו שרים לחברי הקיבוץ. אמרתי לו "אנחנו באים. אני בא."
מאיה: בחדר האוכל של הקיבוץ התכנסו החברים, והמקהלה התחילה להופיע.
תומר: ואז מתחילה שם מפוחית, ואחרי זה אקורדיון, כבר משהו במלודיה תופס אותי, אני לא מכיר.
(מקהלת הקיבוץ שרה)
הנה בא
עוד יום שמח
משוגע על כל הראש
מאיה: זאת הייתה הפעם הראשונה שתומר שמע את השיר הזה, ומיד חשב לעצמו -
תומר: מי כתב את המילים האלה?
(מקהלת הקיבוץ שרה)
הרגע שלנו ביחד
מתחיל בריקוד
תומר: איך הוא נכנס ללב שלי ואיך הוא מבין שכולנו בדרך הביתה.
מאיה: באותה תקופה, הוא צילם סדרת דוקו.
תומר: הסדרה מסתכלת על אימא שלי, שמתפרקת לה המשפחה.
אמא של תומר: אני הפסדתי במערכה. ממש הפסדתי. אני רק מבהירה להם שאני מתגעגעת אליהם והם חסרים לי.
מאיה: שלושה מתוך חמשת הבנים שלה עוזבים עם המשפחות שלהם את הארץ ועוברים לגור באמריקה.
תומר: כל הרעיון שעוזבים את ישראל ואת הבית, נוגד את כל הערכים שהיא גדלה עליהם, מהורים שברחו מהמלחמה בגרמניה, מהשואה, אז מה זה הבית? הבית זה איפה שנולדת? הבית זה איפה שאתה מהגר אליו? הבית זה איפה שהילדים שלך? הבית זה איפה שההורים שלך? הבית זה איפה שהבן זוג או הבת זוג שלך? והשיר הזה היה בו משהו שכאילו הביא אותי למקום אופטימי, איזו אמונה שבסוף הדרך עוד יהיה לנו טוב.
מאיה: תומר פנה לישראל ברייט, ביקש להשתמש בשיר והציע לו גם לכתוב עוד קטעים מוזיקליים לסדרה. ישראל הסכים, והם התחילו להזמין מוזיקאים לתת פרשנות משלהם לשיר 'בדרך הביתה'.
(איתמר רוטשילד שר)
הנה בא עוד יום שמח
מאיה: זה איתמר רוטשילד וזאת הדרה לוין ארדי ששרה באנגלית. זה אנדראס, בן הזוג של תומר, ששר בגרמנית, והייתה סקיצה אחת, שברגע שתומר שמע אותה, הוא ידע שהיא תהפוך לשיר הנושא של הסדרה, שגם קיבלה את השם 'בדרך הביתה'.
(רונה קינן שרה)
בדרך הביתה את אומרת
בסוף עוד יהיה לנו טוב
אני אומר לך
עד הבוקר הכאב הזה יחלוף
תומר: אוהב מאוד את האומנות של רונה קינן, ומשהו בקול של רונה, זה קול ייחודי בשירה ובעברית.
(רונה קינן שרה)
לא, לא נגמר
מאיה: הביצוע של רונה קינן לווה בקליפ ויצא כסינגל, שהרדיו חיבק והשמיע.
תומר: בעיניי, זה גם אומר משהו נורא נורא יפה על איך רונה מביאה את הפרשנות שלה.
(רונה קינן שרה)
כי מאז ירדו גשמים
מאיה: מצאת כבר בית ששרת בדרך הביתה?
רונה: אני חושבת שזה היה יחסית בהתחלה של היחסים שלי עם שירי. הרגשתי באופן מאוד מיידי את הבית הזה איתה. התחושה שלא הייתה לי אף פעם של מין - אני שייכת לבן אדם הזה. הדרך הביתה, היא הדרך אל המקום, אל המבנה הזה הזוגי, המשפחתי, אנחנו שלושה עכשיו, אני מניחה שיש אנשים שבית ילדותם היה כזה שאיפשר להם לשאת את הבית הזה לשנים קדימה ולהתנהל איתו בעולם באיזה ביטחון, ושלי היה גם כזה אבל פה ושם גם לא, ולכן הבית החדש הזה הוא המקום שרציתי להיות בו. אהבה היא בית.
ישראל: אני מאוד רציתי משפחה כי חשבתי שזה אתגר הכי גדול שלי בחיים כיוון שהייתי כל כך deep into היצירה הזאת והחיפושים שלי עם עצמי. אמרתי - איך אני אצא מכל הדבר הזה? ונראה לי הישג חיי בתכלס שיש לי משפחה וילדים, והם כולם טוי טוי טוי בריאים והולכים, וכל אחד מוצא את הכיוון שלו. היום אני כמובן רואה את זה אחרת, אני חושב שהייתי נמהר (צוחקים) אבל זה מה שרציתי. בגלל שהיא אמרה את המילים 'בסוף עוד יהיה לנו טוב' אז בסוף נהיה לנו טוב. את מבינה? זה הכוח של המילים.
מאיה: האזנתם והאזנתן ל'שיר אחד'. אני מאיה קוסובר וערכתי את הפרק הזה יחד עם ניר גורלי ואסף רפפורט, שאחראי גם על עיצוב הסאונד והמיקס. תודה לעודד דבידוב ולדניאל שמר על עיצוב הסאונד וגם על הנגינה. בצוות 'שיר אחד' חברים גם תומר מולוידזון ואייל שינדלר. תודה לנועם פלג על התחקיר ולעומרי קפלן על הסיוע בהפקה. תודה לבילי סגל גזליוס ורונן וייס מהארכיון של 'כאן'. פרקים נוספים של 'שיר אחד' אפשר למצוא בכל אפליקציות הפודקסטים ובאתר 'כאן'. תודה על ההאזנה. ניפגש בפרקים הבאים.
(ישראל ברייט ו'השמחות' שרים)
הנה בא
עוד יום שמח
משוגע על כל הראש
הנה באת
הרגע שלנו ביחד
מתחיל בריקוד
משחרר
וחם בבטן
כי מאז ירדו גשמים
ועכשיו הכל בינינו
כל הימים הגעגועים
אז בואי נעצור את הזמן
בדרך הביתה את אומרת
בסוף עוד יהיה לנו טוב
אני אומר לך
עד הבוקר הכאב הזה יחלוף
את מחשבת כמה זמן כבר
הסיפור הזה ממשיך
לא לא נגמר
לא לא נגמר.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments