מחוץ לתבנית - פרק 3 - אנשים רגילים שעושים פעולות לא רגילות

הצלחה אמיתית באה רק כשלוקחים אחריות מלאה על המעשים, על הדרך, ועל החיים שלנו. בדרך שלנו, בכל רגע נתון היו לנו המון תירוצים אפשריים, והיו כל הסיבות לשקוע עמוק עמוק בתוך הכשלונות והחובות ולוותר על הכל. אבל בחרנו אחרת. בחרנו בחיים טובים יותר לנו ולילדים שלנו, ואנחנו בוחרים בזה בכל יום מחדש. לא משנה מה הנסיבות של החיים שלנו, כמה הקלפים שקיבלנו קשוחים או דלים, וכמה העולם לא הוגן - אם נתעסק בתירוצים - זה לא יקדם אותנו לשום מקום טוב יותר. אז איך בוחרים אחרת? גם כשזה נראה כאילו אין אור בקצה של שום מנהרה? איך לוקחים אחריות? מה זה אומר בכלל? ומה עושים כשלא מצליח לנו? מוותרים? האם הכל תלוי במזל או בהשגחה? האם החיים שלנו מוכתבים לפי הבית שבו גדלנו? נדבר על "איך כן?" במקום "למה לא", הפער בין תירוצים לפתרונות, ועל הכוח של החלטה אמיתית ואמיצה - להצליח, בכל תחום בחיים.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 25/12/2024.

‏משי: אם מישהו רוצה ללמוד ממני משהו, אם מישהו רוצה לקבל השראה, שישאל את השאלות הנכונות. שלא ישאל מה מכרת ובאיזה מחיר, זה לא השאלה. השאלה היא מה הוביל אותך ואיך התגברת על מכשולים ו… ובאמת מה קרה בפנים, בתוך הלב ואיך המשכת ואיך… כאילו, באמת, התעקשת. וגם כשלא הצליח לך מה עשית, ואיך ידעת לעשות את הדברים. זה השאלה.

‏[מוזיקת פתיחה]

‏ברוכים הבאים ל"מחוץ לתבנית".

‏משה: אנחנו משה ומשי, נשואים 13 שנה, הורים לחמישה, שותפים לעסק, ועדיין החברים הכי טובים.

‏משי: הכרנו בשידוך, חזרנו בשאלה, היינו על סף פשיטת רגל והיום אנחנו מנהלים חברה מצליחה ויוצרים לעצמנו מציאות אחרת לגמרי.

‏משה: עברנו דרך ארוכה שדרשה הרבה אומץ, ואנחנו כאן כדי לספר שהכול אפשרי ושאין תירוצים לחיים של פשרות.

‏משי: מזמינים אתכם לעקוב אחרינו, לדרג, לשתף ולהצטרף למסע אל מחוץ לתבנית.

‏היי, ברוכים הבאים לעוד פרק בפודקאסט שלנו, איזה כיף שבאתם, איזה כיף שאתם כאן. אנחנו הולכים לדבר בפרק הזה על משהו שבעיניי הוא נורא נורא משמעותי, כשאנחנו רוצים לעשות איזשהו תהליך או להגיע לאיזושהי תוצאה, וזה לא משנה בעיניי אם זה בכסף ובהצלחה, אם זה בזוגיות, אם זה בגידול ילדים. באמת, בכל דבר, בקריירה, בכל נושא. וזה יכול להישמע אולי טיפה מתריס לפעמים, אז אני מתנצלת מראש וזה ממש לא הכוונה שלי, אבל זה משהו שנורא חשוב לי להגיד אותו כי אני לפעמים מרגישה ש… שאנשים נורא נורא סובבים סביב התירוצים למה לא. למה זה לא יכול להיות, למה אני לא אצליח, למה אין לי סיכוי, למה אני לא טוב בזה מספיק, למה ניסיתי וזה לא עבד לי, אז כנראה שאני לא יכול לעשות את זה. ויש לנו תמיד תירוצים. לכולנו יש תמיד מלא תירוצים, אבל אני… אני רוצה לדבר היום על דווקא איך… איך למצוא את הדרך איך כן לעשות את הדברים. זה משפט שהלך איתי הרבה ואני לא זוכרת איפה שמעתי אותו, יכול להיות ששמעתי אותו יותר מפעם אחת, שאנחנו לא רוצים לחפש למה לא, אנחנו רוצים לחפש איך כן. לא משנה מה, אני תמיד רוצה לבדוק איך אני כן יכולה לעשות את זה ואיך אני כן יכולה להגיע למטרה שלי ואיך אני כן אצליח בסוף, באמת, בכל דבר שאני בוחרת ושאני רוצה להגיע אליו. אה…

‏משה: תראי, אני זוכר מקרה ספציפי, שאני ממש זוכר את הרגעים האלו שהיו בינינו, אה… עוד לפני שהצלחנו, מה שנקרא, ופה זה מחזיר אותנו לזה שהיסודות להצלחה שלנו היו קיימים עוד הרבה לפני זה, כשרצית ללמוד קונדיטוריה. אני לא זוכר איך הגעת לנושא הזה של כאילו ללמוד ב"אסטלה", אבל פתאום ביררנו… כאילו אמרת, וואי, זה חלום שלי, וזה היה נראה נורא רחוק מהמציאות. ואז אמרתי לך, "בואי נברר", כאילו… אפשר בקלות להגיד לא. כמו שאת אומרת, איך למה לא זה קל. אנחנו לא משופעים בכסף, מה הקשר עכשיו כאילו. כולם יגידו שמה שצריך לעשות עכשיו זה למצוא איזה עבודה, נכון? כאילו, סדר עם החיים, מה קשור עכשיו. ואמרנו, אוקיי, אבל למה להיות ב"לא"? בואי נבדוק מה אפשר לעשות. קודם כול נברר, להרים את השיחת טלפון לא עולה לנו כסף. אז ביררנו כמה עולה הקורס ומתי הוא קורה. וגם המחיר היה עצום בשבילנו, אבל לא אמרנו, טוב, זה לא רלוונטי. זה קל להגיד. אמרנו "בואי נראה איך עושים את זה, כאילו, בואי נחפש את הדרכים איך". אני לא זוכר בכלל איך עשינו את זה, אבל…

‏משי: מצאנו את הדרך בסוף.

‏משה: אבל זה בדיוק העניין שכאילו אתה יכול לשלול אלף רעיונות, בכל מיני תחומים, כאילו גם… זה גם מה נעשה בשישי שבת. אני יכול להגיד, לא, זה לא כי ככה וזה לא… כאילו, טוב, לא משנה. ואתה יכול שנייה להעלות את הרעיונות, תן לזה לקרות, תן להזדמנויות להגיע, תן ל… ותגיד למה כן, ותמצא את הדרכים לעשות את הדברים. ובאמת ספציפית על קורס קונדיטוריה, בסוף זה קרה, וזה הוליד אחר כך הרבה דברים מאוד מאוד משמעותיים. אבל זה… זה מתחיל איפשהו שם ברגע הזה, של היה אפשר למחוק את זה בשנייה, ולהגיד סבבה, יש לי סיבה למה לא, ויום יבוא ואני אגשים את החלום הזה. ואפשר להיות בגישה הזאת של כאילו, אוקיי, יש פה רצון, יש פה איזה רגע, יש משהו שאני רוצה, מדמיין, חושב, אני אנסה לתת לו מקום, אני אנסה לפתור את ה… לפתור את האתגר, להצליח לפתור את ה… כן, ללכת עם זה קדימה.

‏משי: כן, זה… אני חושבת שזה באמת משהו שמלווה אותנו הרבה בחיים, של למצוא, למצוא באמת איך "כן" לכל מיני דברים, גם דברים שאנחנו רוצים, גם דברים שאנחנו צריכים, גם דברים שאנחנו שואפים. ואם נתמקד באמת בנושא הזה של ההצלחה, אפילו… אפילו קשה לי לקרוא לזה עדיין הצלחה עסקית, כי עוד לא הייתי בכלל בראש של להצליח בעסק. הייתי בראש של להצליח לשרוד את ה… את הבור הכלכלי.

‏משה: לשרוד את היום ואת החודש. [צוחק]

‏משי: כן, ובאמת איך נתן גושן שר? יש "באתי לחלום אבל…" נכון? "באתי לחלום".

‏משה: "אבל איך אני עובר את היום".

‏משי: "אבל הכי בוער בי זה איך אני עובר את היום". זה משפט שכל כך נגע בי בשירים שלו בתקופה הזאת, כי פשוט הרגשתי שאני כאילו מצד אחד יש בי איזה… איזה, לא יודעת, נשמה, כאילו, איזה נפש כזאת שרוצה חופש ורוצה לצמוח ורוצה לעוף ורוצה לטרוף את העולם, ו-וואו, ואני באתי לחלום ויש לי מלא חלומות ו… לבין היי, אין לי כסף לקניות בסופר, איזה כיף. ו-וואו, אבל איזה לחלום ואיזה נעליים? אז באמת, הפער הזה הוא כאילו היה מאוד נוכח, וקודם כול הייתי צריכה בכלל למצוא פתרון לדבר הזה. והייתי בהיריון רביעי והיינו בלי עבודות ובלי הכנסות ובלי מקצוע מסודר. והיינו באמת באיזה מין רגע כזה, של לא יודעים מה לעשות עם החיים שלנו. אם מישהו במקרה שומע את הפרק הזה, out of nowhere כזה, אז באמת אולי כדאי לחזור לפרק הקודם כדי להבין את ה… את כל הקרקע לדבר הזה. אבל באמת, ככה בקצרה אני אגיד, שהיינו בחובות של מאות אלפי שקלים, שהיינו חייבים להתחיל להחזיר אותם עם איזשהו תהליך חיצוני, ועם שלושה ילדים קטנים והיריון.

‏משה: היריון.

‏משי: ובאמת חוסר בהכנסות, ומין… מין… איך לקרוא לזה, מין…

‏משה: עמדנו על סף תהום.

‏משי: חלל ריק כזה של אוקיי, בוא… בוא נעשה משהו עם עצמנו. מה עושים? מה עושים? כאילו, מין רגע כזה, אני לא יודעת בדיוק איפה הוא היה נעוץ, אבל מין רגע כזה של אוקיי, אנחנו חייבים עכשיו להצליח, בוא נראה מה עושים עם זה. וזה באמת, אני מרגישה שהוביל אותי מאוד המחשבה הזאת של "אני חייבת, אין לי ברירה אחרת, עכשיו אני מוצאת את הדרך איך לעשות את זה". ולא ידעתי לאן אני אגיע, זאת אומרת, לא ידעתי כבר אז, בוא נגיד, לפני שש שנים כבר…

‏משה: נכון.

‏משי: וואו, שש שנים.

‏משה: זה שש שנים.

‏משי: מעכשיו, לא ידעתי שאני אגיע לאיפה שאני היום, ואפילו לא, אני חושבת, לא יודעת אם העזתי לדמיין אפילו.

‏משה: לא דמיינו את זה.

‏משי: שבזמן כזה קצר גם אני אגיע להיות חברה בע"מ, ואני כאילו באמת… פער מטורף, באמת, ב-180 מעלות, אם אפשר שלוש פעמים גם, לאן שאני אגיע היום. אבל ידעתי שאני חייבת לפחות להיות בפלוס one. כאילו, ב… להכניס אפילו שקל יותר ממה שאני מוציאה, כולל הלוואות ודברים כאלה, כדי להתחיל את התהליך. כאילו, להפסיק את הירידה הזאתי לתהום ולהתחיל לעלות למעלה ולשנות את החיים, כי הבנתי ש… אני חושבת שהיה איזה גם רגע שהבנתי שדי, אני בן אדם מבוגר, אני צריכה לקחת אחריות על החיים שלי, יש לי ילדים קטנים, אני לא יכולה להמשיך לשחק את המשחק, כאילו, ולראות מה קורה. אי אפשר. וגם מה שקורה זה לא טוב, זה לא טוב. ואם אני אמשיך לתת לזה לרדת למטה, זה יהיה הרבה פחות טוב ומאוד חבל.

‏משה: זה יכול להידרדר. גם מהנקודה הזאת זה יכול להידרדר.

‏משי: זה יכול להידרדר כל כך הרבה יותר, ופשוט לא הסכמתי לזה לקרות. משהו בתוכי, אני חושבת, כאילו… כאילו כמו… הרגשתי כמו אני יוצאת למלחמה, כאילו אני… די, אני עכשיו נלחמת…

‏משה: ממש.

‏משי: כמו איזה לביאה שצריכה לשמור על הילדים שלה ולשנות את המציאות של הבית באמת מקצה לקצה בצורה שלא ידעתי. זאת אומרת, אני לא חושבת שראיתי איזושהי דוגמה לזה אפילו. לא ידעתי שזה אפשרי, אבל החלטתי שזה אפשרי. ומאותו רגע השאלה היא "איך" ולא "האם" ולא מתעסקת בכלל בכלל בתירוצים.

‏משה: אני אוהב ה… אני אוהב את הדימוי שלך של לצאת למלחמה, כי זה נראה לי מאוד משקף את המוּד התודעתי של כאילו… כשחייל בקרב, הוא לא מסתכל אחורה. הוא לא מתרץ תירוצים, זה לא… כאילו, זה מלחמה על החיים. אתה פשוט, מה שנקרא, מתאבד על זה, מילולית. ו…

‏משי: והוא צריך לעשות גם הכול. הוא צריך לעשות הכול ואז גם יותר מזה, כדי להצליח במשימה שלו, כי אם הוא לא עושה, אולי הוא מת.

‏משה: הוא גמור.

‏משי: אולי מישהו אחר מת ו… אין דבר כזה, אתה לא עוצר באמצע ואתה אומר, טוב, די.

‏משה: ואף אחד לא בא להציל אותך, כאילו, זה אתה זה שנלחם.

‏משי: כבר קשה לי, כואב לי הרגליים, די. די. לא, לא כואב לך הרגליים, אתה לא יכול. ואם כואב לך הרגליים, תתגבר. ואני חושבת שבאמת הייתי באיזה מוד כזה.

‏משה: זה המוד, את יודעת.

‏משי: ובאמת כאילו בא לי להגיד, זה כמעט לא משנה בסוף מה באמת עשיתי.

‏משה: נכון.

‏משי: כי זה לא נוגע אפילו לכל אחד. לא בא לי עכשיו שכאילו אנשים יקחו ויגידו, "אה, אוקיי, אז אני אעשה בערך כמוה ואז אני גם אצליח". זה כל כך לא העניין.

‏משה: להפך, אנחנו גם רואים אנשים שעושים דברים דומים לשלנו…

‏משי: לא לעשות.

‏משה: שזה לא מתאים להם. וכאילו אומרים, אנחנו… זה לא קשור אלינו דווקא, אבל אם לנו הצליח אולי לאחרים זה יצליח. זה לא עובד.

‏משי: זה לא, כי זה גם לא…

‏משה: מה שיותר עובד זה…

‏משי: כי זה גם לא… זה גם לא שלך וזה גם לא… אתה לא עברת את הדרך להגיע לשם, ואתה גם לא עושה באמת את מה שאני עושה. וזה משהו שאני מרגישה שהרבה פעמים מלווה אותי ובא לי להגיד את זה, כי לפעמים אנשים מסתכלים על הדרך שאני עשיתי ואומרים, "וואו, אם אני רק אעשה כמוה אני אצליח", אבל… "אני אעבוד קשה, הינה, היא עובדת קשה, אני גם אעבוד קשה. הינה, היא עשתה קורס דיגיטלי, אני גם אעשה קורס דיגיטלי, ואם הוא מוכר את זה, אני גם אמכור". זה כל כך לא זה.

‏משה: הבעיה… הבעיה כבר במשפט.

‏משי: אין לכם מושג מה אני עשיתי בדרך, איך הגעתי לזה, איך עשיתי, כמה למדתי, כמה ידע צברתי, כמה נשארתי ערה בלילה. וכל דבר, כאילו, זה מורכב מכל כך הרבה חלקים, ועברתי דרך כל כך גם ארוכה עד שהגעתי לאן שהגעתי, שאי אפשר לבוא ולהגיד, "אה, טוב, אני אעשה כמוה וזה יעבוד לי". זה לא הנושא בכלל. אם מישהו, כאילו בא לי להגיד, אם מישהו רוצה ללמוד ממני משהו, אם מישהו רוצה לקבל השראה, שישאל את השאלות הנכונות, שלא ישאל מה מכרת ובאיזה מחיר. זה לא השאלה. השאלה היא מה הוביל אותך ואיך התגברת על מכשולים ו… ובאמת מה קרה בפנים, בתוך הלב, ואיך המשכת ואיך כאילו באמת התעקשת. וגם כשלא הצליח לך, מה עשית, ואיך ידעת לעשות את הדברים. זה השאלה. לא איך לשווק.

‏משה: איך ביררת, מה עשית כשנתקעת.

‏משי: בדיוק, כי לכל אחד יש סיפור אחר, לכל אחד יש כישרונות אחרים, כל אחד צריך גם סכומי כסף אחרים, כל אחד יודע לעשות דברים אחרים, לכל אחד יש את האתגרים שלו, את הידע שלו, את הניסיון שלו…

‏משה: את הכישרונות שלו.

‏משי: את האנשים שהוא מכיר, את המקום שהוא גר. יש כל כך הרבה משתנים. והתחום שלי, שאני לפחות התחלתי איתו, זה אפייה וקונדיטוריה, כי זה משהו שלמדתי. והכי מצחיק זה שבאמת לא היה לי אפילו איזה שאיפה, וואו, לפתוח איזה עסק גדול בתחום וזה. אפילו אני זוכרת שאמרתי, "אין בעיה, אני אמצא… אני אעשה משהו בינתיים, אני אלד…" [מצחקקת]

‏משה: ואולי אחר כך אני אמצא אולי עבודה.

‏משי: "…ואז אני אמצא איזה עבודה טובה".

‏משה: במילים שלך, משי, עכשיו כשאמרת, "אני גם יעשה, אני גם יעשה כמוך, אני אראה מה את עשית". ה"אני גם" הזה, אני חושב שכבר, הינה כבר במילה השנייה אתה שומע את הכשל, כאילו. זה לא אני גם. "אני גם" שם אותי בצד. אני גם כמו מישהו, כאילו, אני אעתיק, אני אעשה דרך של מישהו אחר.

‏משי: וזה בדיוק מה שלא עבד לנו כל השנים.

‏משה: בדיוק.

‏משי: כי ניסינו לעשות משהו שאחרים, שאחרים עשו גם, שאחרים אמרו לנו, שאחרים… כל הזמן היה משהו חיצוני לנו. וברגע שהיינו אנחנו והחלטנו בעצמנו והלכנו על זה בכל הכוח, באמת משהו שהיינו מחוברים אליו ואז זה פתאום עבד. וזה לא פתאום, כאילו זה באמת, בכלל לא פתאום. אבל באמת ניגשנו לזה בצורה אחרת, בצורה של אני… אני ממש זוכרת שהיה לי כל הזמן בראש את המשפט, אני אעשה כל מה שצריך כדי שזה יעבוד. גם אם זה להישאר לילות שלמים ערה, וגם אם זה לשלם כסף שאין לי על ייעוץ והדרכה כדי לעשות את זה נכון. וגם אם זה לעשות דברים שלא נוח לי ולצאת מהתבניות של עצמי ולצאת מהמסגרות ומהקופסאות ומהאזורי נוחות. אתה יודע מה זה בשבילי היה אז לפרסם ברשתות, להצטלם, בכלל מי מצטלם? אני בחיים לא הצטלמתי. יש תקופות שלמות בחיים שלי שאין לי תמונות כי אני לא מצטלמת. ובטח שלא לדבר למצלמה ובטח שלא להתחיל להעלות דברים מהחיים שלי לאינסטגרם וכל מיני דברים כאלה. זה היה לי נורא נורא נורא קשה. ואנשים אחר כך מסתכלים, אחרי שנים, אומרים לי, "וואו, זה נראה כל כך טבעי לך".

‏משה: כן.

‏משי: "לנו זה קשה. לך זה טבעי, אז בטח שהצלחת". לא. ובכלל, כאילו בא לי שנייה, [מצחקקת] לנטרל את ה… "אה, לך יש כישרון". "אה, לך היה מזל". "וואו, יש לך סיעתא דשמיא". אני לא מזלזלת, סבבה? יכול להיות שהיה לי סיעתא דשמיא, לא נדבר על זה, לא נפתח את זה. אבל כשאומרים לי את זה, כאילו אני מרגישה שמה זה מזלזלים במאמץ שעשיתי. אין לכם מושג בכלל מה עשיתי, כמה עבדתי קשה, כמה קרעתי את עצמי, כמה ניסיון וכישלונות גם היו לי שהביאו אותי עד היום, אבל שכן אולי למדתי משם דברים או אפילו למדתי מה לא לעשות, למשל, זה גם חלק מהעניין. זה לקחת באמת ליוויים עסקיים ששילמתי עליהם, אני חושבת, מעל 100 אלף שקל במצטבר.

‏משה: עברנו בכיף.

‏משי: באמת, ולהתחיל לשלם כשלא היה לי את הכסף, אבל איכשהו להעיז להתחייב לדבר הזה כי באמת האמנתי שזה הולך לגרום לי ולעזור לי להצליח. ושאני אוכל להחזיר את זה, וזה באמת היה ממקום אחר, ולא איזה ממקום של תלות כזאת של לכסות את ההוצאות, אלא באמת לראות קדימה. וכל הזמן…

‏משה: זה ממקום של לפתור את הבעיות. אני חייב אבל להוסיף איזושהי הערה על מה שאמרת ולתת לך קרדיט חשוב, כי אמרת שאני אעשה מה שצריך, גם אם זה לא נוח לי, גם אם זה קשה, גם אם זה יציאה מאזור הנוחות. יש בך תכונה שחוזרת על עצמה בהמון דברים, שבעומק את לא מוותרת על האמת שלך ואת לא תעשי משהו שבאמת את מרגישה שהוא לא נכון. ויש הבדל מסוים, כשאת מקבלת איזושהי הנחיה ממנטור או משהו, או השראה ברשת, יש הבדל בין דברים שאת אומרת, ואני משתמש במילים שלך, של "יש דברים שאני רואה שקשה לי, שמאתגר אותי, אבל זה דברים שאני מבינה שהייתי רוצה להתפתח לשם", לבין דברים ש"אני מרגישה שזה לא נכון לי ואני לא רוצה גם לגדול להיות האחת הזאת". זאת אומרת, להצטלם למשל, זה משהו שראית אחרים מצטלמים, את יודעת שפרסום וזה, זה משהו שיכול לעזור לעסק ואין לך התנגדות עקרונית לזה, פשוט זה היה לך מאוד קשה, אז את מזהה פה את הדבר שבזה אני אתפתח. אבל יש דברים כמו פעולות שיווקיות מסוימות או טריקים שיווקיים או תיקחי את זה, לא משנה, גם מדברים אחרים.

‏משי: או סתם, פשוט לבחור מסלול מסוים שהוא כאילו ה-obvious. אה, אם עשית זה וזה, אז עכשיו כדאי לך להיות זה וזה, אבל לא.

‏משה: כן, ששם, את אומרת, "זה אני מזהה שזה לא משהו שאני רוצה, זה לא משהו שאני מאחלת לעצמי שיום אחד יהיה לי את הכישרון הזה", ושם תמיד ידעת להקשיב לעצמך.

‏משי: נכון.

‏משה: כן לשמור על ה"אני", כן? לא "אני גם", אני גם יעשה כמו שהם, או כמו שהמנטור אמר לי, אלא לדעת את הגבולות שלי, של לאן אני רוצה להתפתח, אבל בתוך זה, כן? גם אם מאתגר אותי משהו, אבל אני מבינה שזה הדרך שלי לשם, אז שם להתאמץ, שם להתאבד, כאילו. בסדר, שם לעשות הכול.

‏משי: חד משמעית. נורא חשוב לי. זה גם באמת משהו שכאילו בא לי להגיד אפילו מעבר, כי אני רואה הרבה פעמים, וגם יש לי חברות ומכרות וקולגות וכל מיני, שלצורך העניין הולכים לליווי עסקי כזה או אחר. ו-א', בכללי גם יש לי את ה… יש לי קטע עם זה שאנשים הולכים לליווי עסקי ומשליכים את עצמם כמעט, כמו איזה… "בואו, תעזרו לי, תעשו בשבילי, אני… תגידו לי מה לעשות, תעשו לי, תכתבו לי". ואני תמיד… תמיד היה לי קשה עם זה, כי כאילו אני באתי לליוויים עסקיים, באתי ללמוד ובאתי לקחת כל מה שאני יכולה משם, אבל תמיד הייתי ב… באיזה מין מוד כזה של כאילו אני… א', אני מסננת את מה שאני כן מוכנה לעשות, את מה שאני כן מאמינה בו ומה שלא. ו-ב', בסוף האחריות של העסק היא שלי. העסק הוא שלי.

‏משה: את נשארת עם העסק.

‏משי: אני זאת שצריכה לעשות את הדברים, אני צריכה ללמוד לעשות את הדברים כי אני בסוף ממשיכה מפה לבד, ואף אחד אחר לא יעשה בשבילי, אף אחד אחר לא יגיד לי גם מה נכון לי ומה לא. הוא יכול להמליץ לי, הוא יכול להציע לי, הוא יכול לתת לי מהניסיון שלו, אבל בסוף זה העסק שלי, אני מחליטה, אני עושה, אני לומדת, וחשוב לי… כאילו, אני אף פעם לא הייתי באה ו…

‏משה: נראה לי, משי, ש…

‏משי: "אוי, הם לא עשו את מה שציפיתי, זה לא הצליח".

‏משה: נראה לי, משי, ש… נראה לי שגם כשהיו מציעים לך למשל, "בואי נעשה לך כזה וכזה וכזה", את היית אומרת, "לא, אני רוצה שתלמדו אותי איך לעשות את זה והזה והזה".

‏משי: וואו.

‏משה: ואנחנו רואים את זה אצלנו וגם אצל אחרים שזה עושה מאוד הבדל, כאילו, אם למדתי את המיומנות ואני יכול לעשות את זה עכשיו הלאה לבין עשו לי ועזרו לי והתקדמתי, אבל נשארתי בעצם באותו מקום, כאילו, אין לי את הידע.

‏משי: ממש.

‏משה: ואני רוצה…

‏משי: אני זוכרת שהיועץ העסקי שלי, אולי הכי משמעותי, שנקרא יהב, שבאמת… לא יודעת איך להגדיר את זה, באמת למדתי ממנו ממש המון, והוא אחראי על חלק נכבד בהצלחה שלי ובאמת במה שהפכתי להיות, כי באמת, באמת למדתי ממנו המון, וזה… אני תמיד אזכור לו את זה. אבל באמת אני זוכרת שהייתי באה לפגישות והוא היה כבר באיזשהו שלב צוחק עליי, אומר לי, "משי, די כאילו ללמוד דברים, שנייה, בואי, אני זה". והייתי מתעקשת איתו, "אני רוצה, תלמד אותי, תסביר לי. כשאתה עכשיו בא לכתוב טקסט כזה וכזה, איך הראש שלך עובד? מה אתה חושב? איך אתה מתחיל?" והוא היה, כאילו, ממש מנסה לדלות מעצמו, כי לפעמים זה קשה להסביר את עצמך כשאתה כבר יודע לעשות דברים.

‏משה: אפילו…

‏משי: הוא ממש היה מנסה בכוח למצוא מעצמו תשובות לשאלות שלי, כי ממש הייתי באה כמו עם שיעורי בית כזה, "כן, אני באתי ללמוד, דבר איתי". אבל הייתי באה מוכוונת מטרה, ידעתי מה אני רוצה, ידעתי מה המטרה שלי וידעתי מה… כאילו, באמת… כל הזמן, כל הזמן רציתי לדעת לעשות את הדברים בעצמי ולהבין. כי בסוף, שוב, העסק הוא שלי והאחריות על החיים שלי ועל העסק שלי ועל העשייה שלי היא שלי. אז גם רציתי להגיד את זה, ש… על ליוויים עסקיים, שתמיד חשוב בעיניי לזכור שהעסק הוא שלנו ולא של אף אחד אחר, ודי לחכות שמישהו יעשה לי ומישהו יגיד לי ומישהו כאילו יעדכן אותי מה צריך לקרות בעסק. לא, אנחנו מחליטים, אנחנו באים אולי לבקש עזרה.

‏משה: אני חושב, בא לי להמחיש את זה בדימוי, כאילו, פיזי, מטאפורה כזאת, שכששני אנשים נפגשים, כאילו אני רואה שני לבבות או שני מרכזי אור מתקרבים אחד לשני. ובעל עסק שהוא לא במקום הזה של באמת לקיחת אחריות, הוא יכול לבוא למנטור וכאילו קצת לתת את הלב שלו ולהפקיד אותו אצל המנטור. שכאילו, "בוא, תיקח אותי, תנחה אותי, תעביר אותי לשלב הבא". והגישה שאת מגיעה איתה בדרך כלל זה יותר, "אני במקום שלי, גם אם אני חשה חיסרון או משהו, אני באה אליך כדי לקבל, ללמוד ממך, לקחת את הדברים והתובנות ממך ולהכניס אותם אליי, לתוך העניין שלי, אבל אני לא זזה מהסנטר. כאילו, אני… אני בעסק שלי, אני באחריות, אני עדיין בשליטה, כאילו. אני פשוט מביאה אליי עוד דברים ולא להפך, מסירה". כאילו, דווקא הליווי העסקי הוא לא מקום של להסיר מעצמי אחריות והינה איזה יופי מישהו אומר לי מה לעשות.

‏משי: כן.

‏משה: זה לא, זה יישאר ב…

‏משי: וזה נכון בעיניי להמון דברים, אפילו לא רק לעסקים, אלא פשוט כאילו…

‏משה: ממש לא לעסקים רק.

‏משי: להישאר תמיד בסנטר שלי, להישאר תמיד ב… כל הזמן גם לשאול את עצמי במה אני כן מאמינה, במה אני לא מאמינה, מה אני כן רוצה, מה אני לא מוכנה לעשות. כאילו, אבל באמת לזכור, שוב, כמו שאמרת, שיש גם את הדברים שאני בתוך תוכי יודעת שהם נכונים וטובים, אבל אני לא מעיזה, אז שם כן לקפוץ למים. אני זוכרת שלצורך העניין, נגיד, כששאלו אותי אם אני רוצה להעביר איזה הרצאה מסוימת. הדחף הפנימי שלי, לא, לא, לא, לא, מה פתאום, אני לא עולה על במות, יש לי פחד במה, אני לא מסוגלת ומה אני אגיד ואיך אני זה ובחיים לא עשיתי את זה. אבל בשנייה ששאלו אותי, אמרתי "בטח, ברור". למה? כי אני רוצה להתפתח למקום הזה, אני לא רוצה לעצור את עצמי, אני לא רוצה כל החיים להרגיש שאני לא מסוגלת לעמוד על במות ואני לא יכולה להעביר הרצאות. לא רוצה. אני רוצה להתפתח למקום הזה, ואז אני אגיד "כן" כדי להכריח את עצמי לעשות את הדבר הזה. אוקיי? אפילו שהוא כאילו לא… אבל זה כאילו לא מתאים לי, זה לא מה שאני רוצה, אבל בתוך תוכי אני כן יודעת שזה משהו שאני רוצה באמת, כי זה ההתפתחות שלי ואני מאמינה בזה. אבל גם מה שרציתי להגיד באמת זה שאני רואה אנשים שהולכים לליוויים עסקיים, לצורך העניין, או דברים כאלה, ובאמת כאילו נותנים למנטור למשל להחליט בשבילם, ואז הם מוצאים את עצמם פתאום באיזה מין מקום שהם בכלל לא רצו ולא תכננו להיות בו ולא מאמינים בו כי מישהו אמר. ואז אתה לגמרי מאבד את עצמך שם בדרך ואתה… וזה גם הרבה פעמים פשוט לא עובד, זה לא מצליח כי מישהו חשב שצריך ללכת לדבר הזה.

‏משה: שעשית כי מישהו אמר.

‏משי: מישהו חשב שאם אני עכשיו עשיתי כך וכך, אז עכשיו הצעד הבא שלי זה להיות מנטורית או להיות… לפתוח איזה קבוצה כזאת וכזאת או לעשות סדנאות. כמו שאני, כשאפיתי עוגות ומגשי אירוח וזה, אז הציפייה הטבעית מאנשים הייתה "עכשיו תעשי סדנאות". אבל לא רציתי לעשות סדנאות. או שאמרו לי, תפתחי מקום, מה זאת אומרת? תצאי למטבח חיצוני, את כל הזמן בבית, העסק גדל, יש לך הרבה יותר הזמנות, אין לך מקום בבית, תצאי למקום חיצוני. זה כאילו הכי טבעי, זה מה שכולם אמרו לי. מה זאת אומרת? ברור. עד היום שואלים אותי, "אז למה לא יצאת למטבח חיצוני?" כי אני לא רוצה, זה לא מה שאני רוצה לעשות בחיים, אני לא רוצה לפתוח קייטרינג עכשיו. אני רציתי לעשות את הדבר הזה כי רציתי לעבוד מהבית, כי רציתי להיות עם הילדים שלי, כי לא רציתי להיעלם להם לימים שלמים. לא רוצה לנהל עסק של אוכל חיצוני, להתחיל להעסיק עובדים, להתחיל להתעסק עם סחורות וכל מיני הוצאות כאלה שהם פתאום מתנפחות. לא, זה לא מה שרציתי. ועצרתי את זה וחתכתי את זה ועשיתי סוויץ' אחר לגמרי למשהו שבכלל אנשים לא הכירו ולא הבינו ולא האמינו, כי הייתי נאמנה שם ל… לרצון שלי ול… וכל הזמן להזכיר לעצמי למה אני עושה את הדברים בכלל והאם אני באמת בכיוון. האם אני באמת עושה את מה שאני רוצה או שכבר התחלתי להתבלבל.

‏משה: אני אוהב ממש את הטון במה שאת אומרת, ואני שם לב למשהו שחוזר על עצמו, שאנחנו עושים משהו ויש קול חיצוני כזה, קול של מובן מאליו, קול של ציפייה טבעית ומה הגיוני ונורמלי לעשות. גם כשמדברים על צמיחה, גם כאילו כשיש לנו עסק ורואים שאנחנו מתפתחים, יש תמיד איזשהו מסלול מובנה שמצופה שאליו נלך, שלכאורה אפשר לקנות את זה, כאילו. כן, נגדל ונלך למטבח חיצוני. כן, נגדל ונעשה סדנאות. זה נשמע מפתה, יש בזה איזשהו קלות תנועה של לעשות את הדבר הרגיל, את הדבר הטבעי. ומה שהרבה פעמים קרה איתנו זה שעשינו דברים לא רגילים. עשינו דברים, כאילו, לא לפי מה שמצפים מאיתנו ולא לפי מה שטבעי. כאילו, גם הזכרנו בפרק הקודם שהתחלנו איזשהו ליווי כלכלי. באו לקחת אותנו באיזושהי דרך והלכנו עם הליווי הכלכלי, אבל עשינו את זה לא איך שציפו מאיתנו, כי ידענו שזה לא מתאים לנו הדרך הזאת. וגם עם העסק, לקחנו, עשינו את המעשים הלא רגילים, עשינו את הדברים שגם אנחנו… אני חושב, אני יכול להעיד על עצמי שמאוד הרגשתי הרבה פעמים בתוך הראש קול שאומר, "זה לא טוב מה שאתם עושים". אנחנו עושים משהו לא נורמלי, וכאילו בביקורת עצמית, בכעס. בגם הצדקה שרגע, זה קשה, אבל זה לא נורמלי מה שאנחנו עושים. וזה ממש, זה מלחמה כזאת לא לקנות את זה שכאילו זה לא נורמלי ולהגיד, אוקיי, זה לא נורמלי, נכון, זה לא נורמלי. אנחנו עושים משהו לא נורמלי, כאילו, זה…

‏משי: זה ממש מתחבר לי למשפט…

‏משה: זה להפוך את הטון.

‏משי: זה ממש מתחבר לי למשפט שגם כן הולך איתנו. אפילו שני משפטים שהם קצת דומים. אחד זה שבשביל להגיע לתוצאות לא נורמליות צריך לעשות…

‏משה: דברים לא נורמליים.

‏משי: פעולות לא נורמליות, זאת אומרת, אי אפשר לצפות להתעשר ולהרוויח שש ספרות בחודש או שבע, לא משנה, בלי…

‏משה: בפעולות רגילות.

‏משי: מאותם פעולות שאנחנו עושים. אה, טוב, יש לי עסק ואני אשווק ואז פתאום… מה יקרה פתאום? לא יקרה פתאום. צריך לעשות דברים אחרת, צריך לעשות דברים לא רגילים, כי מי שעושה דברים רגילים מקבל את התוצאות הרגילות, זה… ככה זה עובד. אנחנו רואים את זה בעולם. אם אתה רוצה לעשות, לקבל תוצאה אחרת, אל תסתכל על האנשים ש… אוקיי, בתחום שלי, הנה, ככה הם עושים אז אני אעשה גם. ומה יקרה?

‏משה: תגיע לאותם תוצאות.

‏משי: במקרה הטוב תגיע לאותם תוצאות. במקרה הפחות טוב, אתה גם לתוצאות שלהם לא תגיע כי זה שלהם וזה לא אתה.

‏משה: נכון.

‏משי: אבל אתה צריך לעשות משהו אחר לגמרי, משהו פנומנלי לחלוטין כדי להגיע לתוצאות פנומנליות.

‏משה: אני חושב…

‏משי: ו… אני רציתי לקרוא… אני לא יודעת איך בסוף נקרא לפרק הזה, אבל היה לי חשק לקרוא לו "אנשים רגילים שעושים דברים לא רגילים", כי בסוף כולנו נולדנו תינוקות, אוקיי? אף אחד מאיתנו לא נולד עם ידע חסר תקדים, עם איזה…

‏משה: עם חוש שישי. מעבר.

‏משי: אוקיי, יש כישרונות, יש אנשים שיש להם אולי נטייה לאיזה כישרון מסוים, בסדר, אבל לכל אחד יש את הכישרונות שלו, אף אחד לא נולד נטול יכולות וכישרונות. והחוכמה היא לדעת כן למצוא אותם, כן לעלות על הדברים שאני טוב בהם או שאני אוהב, שמשמחים אותי, שכן נותנים לי את התשוקה הזאת לקום בבוקר ולעשות, ואת ההרגשה שאני עושה משהו שהוא טוב לי, שהוא נכון לי, שאני משפיע. שזה בעיניי באמת מה שאחר כך גם עוזר לנו לצמוח יותר ולהצליח יותר, זה כשאנחנו מחוברים הכי הרבה למה שאנחנו עושים ומאמינים בזה. אבל כל אחד יכול להגיע למקום הזה וכל אחד בתחום שלו וכל אחד עם הנתונים שלו. כי יש אנשים שיש להם נתונים שונים לגמרי מהנתונים שלי, בין אם זה להיות בלי ילדים או עם קצת ילדים או עם יותר ילדים. עם הורים שעוזרים או לא. עם בית או עם… איפה אתה גר, איזה יכולות יש לך, איזה ידע צברת במהלך החיים. יש אינסוף נתונים שהם משתנים מאחד לשני. אז אין איזה נוסחה קבועה של תעשה ככה וזה, ותתפוצץ לך בחיים ויהיה לך טוב. אלא השאלה היא, באמת, קודם כול לקחת את המכלול של מי אני, ובאמת ממש לשבת ולהבין עם עצמי מי אני ומה אני ובמה אני טוב ומה אני אוהב. וגם אם זה אומר שאני צריך ללמוד משהו כדי לקדם את מה שאני רוצה לעשות, אז אפשר גם ללמוד תמיד. אבל באמת להבין מה הדרך שלי ומה המטרה שלי ומה השאיפה שלי והאם אני מרגיש שיש איזושהי הלימה. זאת אומרת, אם אני, סתם לצורך הדוגמה, הכישרון שלי זה להיות קופאית בסופר, ובא לי להרוויח מיליון שקל בחודש, אז זה כנראה לא יקרה כי אין פה שום סנריו שזה קורה, אוקיי? [מצחקקת]

‏משה: מקופאית בסופר ל…

‏משי: אם אתה לא רמי לוי בעצמו, אז כנראה שזה לא יקרה.

‏משה: כן.

‏משי: אז זה כן צריך להיות איזושהי הלימה, זאת אומרת, כן צריך להיות אפשרות לתכנן איזושהי תוכנית שאתה רואה את זה קורה בסוף, את היעד שלך, את השאיפה שלך. אבל ברגע שיש לך שאיפה ויש לך את איך אתה רואה את זה קורה, אתה… כאילו, בא לי להגיד, אנחנו, אני יכולה להגיד על עצמנו, שנכנסנו לאיזה מין מצב, כאילו תודעתי כזה, של אנחנו עושים את זה, אנחנו מגיעים לשם, אנחנו מצליחים, ולא משנה מה זה ידרוש מאיתנו. אני זוכרת את עצמי נוסעת לפגישות של ליווי עסקי ושומעת מוזיקה בקולי קולות באוטו. והיה שיר שהייתי שומעת כל פעם מחדש שנקרא, נראה לי השם שלו…

‏משה: "Whatever It Takes".

‏משי: "Whatever It Takes" של Imagine Dragons. אני ממליצה בחום למי שלא מכיר. אבל זה שיר, הייתי שומעת אותו, הייתי שרה אותו בקולי קולות, הייתי בוכה אותו באוטו, הייתי כאילו עם האנרגיות של העשייה ושל הזה, וכל פעם החלטות חדשות ודברים. והייתי באמת, כאילו, הרגשתי שזה כמו איזה מנטרה כזאת של לא משנה מה, אני אעשה הכול ואני אעשה כל מה שצריך כדי להגיע למטרה שלי, ואז אני גם כל פעם יוצרת לעצמי מטרה חדשה ושאיפה חדשה. ובאמת המיינד הזה של די, כאילו, אין תירוצים. אין תירוצים, להפסיק… כי היה לי… לא יודעת איך, ספר של תירוצים הייתי יכולה לכתוב. יש אינסוף סיבות. אין לי גם גב, אין לי הורים ששומרים לי על הילדים, אין לי עוזרים, אני לא יכולה לשים, אני לא יכולה, אין לי… אין לי כלום.

‏משה: אני רוצה לתת דוגמה אמיתית תכל'ס מתחילת העסק. את התחלת למכור עוגות, את אמרת, אוקיי, בוא נעשה מה שאני יכולה, הכנת עוגת מספרים אחת, פרסמת, זה נמכר ואז היו עוד כמה הזמנות, אבל היה מאוד ברור…

‏משי: רגע, צריך להגיד, אני אמרתי לעצמי, מה אני יודעת לעשות? בדיוק עשיתי איזה עוגת מספרים קצת לפני, למדור שלי ב"פנימה" ואני זוכרת שעוד אחותי הסתכלה ואמרה, "וואי, את יודעת, זה ממש יפה, עכשיו יש ממש ביקוש לזה, אולי תמכרי". ואז כשכאילו ניסיתי לחשוב ממה אני יכולה להתפרנס, "אמרתי אולי באמת אני אמכור עוגות מספרים", זה נחמד. עושים את זה, טה, טה, טה, מרוויחים כמה מאות שקלים לעוגה. וואלה באותה תקופה כמה מאות שקלים זה היה מבחינתי כאילו באמת רווחים מטורפים, [מצחקקת] שלא יכולתי בכלל להשוות אותם למה שעשיתי לפני זה. אמרתי, "יאללה, נתחיל". עכשיו, לא היה לי כסף לקנות, כאילו, את הממתקים שמקשטים את העוגה מרוב שהיינו במצב על הפרצוף. אבל איכשהו כאילו ממש גירדתי וחסכתי מדברים אחרים, קניתי ממתקים לעוגה. הלכתי, צילמתי. הכנתי את העוגה, הכנתי עוגת 12, קישטתי אותה במה שקניתי, זה היה כאילו ממש חמוד, אמרתי אני אעשה עוגת בת מצווה ואני מפרסמת את זה. והעליתי את זה לפייסבוק ואמרתי… וגם אמרתי, איזה כיף לך, הינה עוגת… זה, כאילו זה כבר משהו שאני עושה ברגיל שלי. אה… וכאילו גרמתי לאנשים להאמין שזה… מה זה להאמין? כאילו להבין שעכשיו אני מוכרת עוגות כאלה. זהו, עוגה אחת. ואז התחילו להזמין פתאום. איזה אחת הזמינה פה ואחת הזמינה שם, לא עכשיו בהיסטריה, סולד אאוט כזה, אבל התחילו. ופתאום התחלתי להרגיש את היכולת, כאילו, שלי, להרוויח כסף מהדבר הזה. ולאט לאט זה התרחב.

‏משה: נפתח… נראה לי נפתח…

‏משי: הוספנו עוד מוצר, הוספנו עוד מארז, הוספנו עוד זה, וזה גדל משם, אבל באמת התחלתי מהשאלה הפשוטה של "ממה אני עכשיו יכולה להתחיל? במה אני טובה?" ובואו נתקדם משם.

‏משה: אני חושב שבאמת כשהתחלת למכור, אז נפתח הנתיב הזה בראש שכאילו אומר, "אוקיי, אני מסוגלת להכניס כסף, יש לי משהו בידיים". אבל מה שהתחלתי ואני אמשיך שרציתי להגיד, זה שכן הבנו שם די מהר שיש לנו איזשהו קושי עם מכירות. זאת אומרת, אוקיי, אנחנו יודעים לעשות את העוגה, יש לזה ביקוש, אבל יש הרגשה שיש פה מיומנות שחסרה. ובראש הזה של ה"אני הולכת לעשות מה שצריך כדי שזה יצליח, ואני לוקחת על זה אחריות וזה הולך לקרות", פשוט כאילו אמרת, "אוקיי, יש לי פה איזושהי בעיה, אני מרגישה שאני לא יודעת למכור, אני הולכת לפתור את זה". ופשוט מצאת לך, כאילו, את הליווי העסקי, את הבן אדם הנכון, שאמרת, "אוקיי, לה יש את האנרגיה שאני רוצה ואני אלך ללמוד את זה, מה מה שאני צריכה כדי לעלות לשלב הבא שלי". ולא היה את הכסף. לא היה את הכסף כדי לשלם על זה, ופשוט, כאילו, זה היה המיינדסט שהוביל את זה, שלמרות שאין את הכסף הזה, למרות שכאילו אני יודעת שזה הפתרון שאני צריכה עכשיו, אני מוצאת את הדרך. ומצאנו את הדרך מתחת לשולחן ומעל השולחן ומעבר לעננים, איך איכשהו לשלם את זה בעזרת מישהו, ולשלם מתוך המכירות ולחנוק את עצמנו, כי ידענו שזה הבורג שחסר בגלגלי שיניים שלנו, כדי לצמוח לדבר הבא. ואין תירוצים, חלאס. יש פה חוסר, אנחנו נלמד ונתקדם לשלב הבא. ובאמת זה מה שהיה, את לקחת את זה…

‏משי: יותר מזה, אני גם…

‏משה: והתאבדת על זה.

‏משי: אני גם התחלתי ליווי, שרוב, אם לא כל הקולגות שלי, בוא נגיד, שהיו באותה קבוצה, יצאו כל כך לא מרוצות. זאת אומרת, זה היה ממש ברמת ה… על גבול הנוכלות, אפשר להגיד, מה שקרה שם. אבל… וגם אני, זאת אומרת, לא הייתי, בוא נגיד, מרוצה ממנה ואני בחיים לא אמליץ עליה, אבל אני כן הצלחתי לקחת משם כל מה שיכולתי, כי באתי במטרה באמת ללמוד.

‏משה: זה בדיוק מה שבאתי להדגיש.

‏משי: והצלחתי לקחת משם דברים ולעבוד עם זה ולהניע את עצמי, אפילו שזה היה, באמת, הליווי הכי גרוע שהכרתי.

‏משה: כן, כי באת ממוקדת, אני חושב. ידעת מה החוסר שלך, ידעת מה את רוצה ללמוד, בשביל זה באת. באת ולמדת את זה. כאילו, אני מחזיר את זה למשל שנתתי קודם, את לא באת לתת את עצמך, קחו אותי, תלמדו אותי.

‏משי: תפתרו לי את הבעיות.

‏משה: את רצית לקבל איזה משהו, את באת ולקחת אותו. אני יודעת שיש את זה אצלה, אני אלמד ממנה את זה, וכאילו האחריות נשארה אצלך. אני חושב שזה מה שבידל אותך משאר הקולגות, כמו שאמרת. את באת ולקחת את מה שרצית ולא חיכית שיאכילו אותך בדבר, לא חיכית שיקחו אותך למקום, אלא היית, נשארת בעלת העסק, נשארת זאת שלוקחת שליטה ויוזמה ויודעת מה היא רוצה, ולכן יצאת, כאילו, נקרא לזה מרוצה, או סיפור הצלחה, כי נשארת ב-center שלך. ומה שצריך למדת והמשכת הלאה, וזה… אני חושב שזה באמת…

‏משי: חד משמעית. אני חושבת גם, גם אחר כך, כשהלכתי לעוד ליווי ולעוד זה, תמיד באמת חיפשתי את הדברים שאני באמת צריכה ללמוד. ולצד זה, באמת, כל הזמן, ואני באמת מרגישה שזה משהו שמלווה את הדרך שלנו, כל הזמן כל הזמן עשינו פעולות ש… שאי אפשר להסביר, כאילו, זה לא רגיל, זה פשוט לא רגיל. זה השקעה מטורפת, זה לקרוע את עצמנו, זה ללמוד עוד ועוד ועוד ולנסות שוב ולנסות שוב, ואם משהו לא הצליח, אז לעשות עוד משהו ולעשות את זה אחרת וללמוד ולחקור ולהבין ולנסות ולהתמקצע וללמוד. ולנסות ולהיות ערים כל הלילה ואז להיות שוב ערים כל הלילה.

‏משה: ולעשות דברים בטיימינג משוגע. את זוכרת שהתחלת את הליווי שאנחנו מדברים עליו עם תינוקת בת שבועיים?

‏משי: כן, ילדתי.

‏משה: כאילו, ברור שכל אחד אומר, "בסדר, עוד כמה שבועות אני אתאושש קצת וזה". וזה נכון, זה מוצדק, זה בסדר להגיד את זה.

‏משי: בכללית, כל העסק הזה התחלנו ממש עם תינוקת.

‏משה: כן. כל העסק הוא עם תינוקת במנשא, כאילו.

‏משי: נכון.

‏משה: לגמרי, מילולית ככה.

‏משי: ממש.

‏משה: תינוקת במנשא, ואפשר לתרץ תירוצים ואפשר להגיד, "לא מעניין אותי התירוצים, אני עושה את זה. כאילו, זה בשבילי, זה שלי, אני הולכת על זה".

‏משי: וגם אחר כך, בכל ליווי שהייתי, איכשהו תמיד הייתי כאילו המצטיינת, הסיפור הצלחה. וכאילו בא לי להגיד, זה לא במקרה. זה פשוט לא במקרה וזה לא מזל וזה לא כישרון וזה לא השגחה וזה לא שום דבר חוץ מפשוט לקחת אחריות, להחליט שאני עושה את זה ולעשות כל מה שצריך, ויותר מזה, כדי להגיע למטרה שלי. כי בסוף המטרה שלי זה אני רוצה אותה, אף אחד אחר לא צריך לדאוג לזה חוץ ממני. המטרה בסוף, ולא משנה איזה מטרה, היא שלי, אני צריכה לדאוג להגיע לשם, לא אכפת לי מה קורה מסביב, לא אכפת לי כמה… מה חושבים מסביב. זה פשוט המטרה שלי והאחריות שלי לעשות את הפעולות ולהבין מה הפעולות גם. ואם מישהו לימד אותי משהו שהוא לא עזר לי, לא אכפת לי, אז אני אעשה משהו אחר. אבל לא… כאילו, יש איזה נטייה כזאת לשקוע. טוב, די, זה לא עבד, אולי התחום הזה לא בשבילי. טוב, אולי אני לא טובה בזה, אני אקח איזה משווק, אני אעשה… אנשים כל הזמן נופלים לדבר הזה. ואני יכולה להבין את זה, זה קשה. בגלל זה… בגלל זה זה עובד. בגלל זה לא כולם בעולם מצליחים.

‏משה: לא כולם עושים את זה, זה חריג.

‏משי: כי כשאתה… אנשים שהם מצליחים בחיים, בזוגיות, בילדים, בעסקים, בלא משנה, זה אנשים שלא עשו את מה שהיה נראה ואז הם עצרו.

‏משה: שהממוצע, את מה שהרוב עושים.

‏משי: לא, הם פשוט המשיכו והמשיכו ועשו כל מה שצריך עד שהם באמת בסוף הגיעו. זה לא… ועל הצ'אנס הראשון, טאק, זה הצליח ועבד. ובאמת המחשבה הזאת של אנשים רגילים שעושים דברים לא רגילים, זה בדיוק המסר מבחינתי, כי בסוף, שוב, כולנו רגילים, אף אחד פה הוא לא מיוחד ואף אחד הוא לא שונה.

‏משה: אין לנו כוח-על.

‏משי: אלא מה ששונה זה הפעולות שלנו, זה הבחירות שלנו, זה האחריות שאנחנו לוקחים והאמונה שלנו בדרך ובעצמנו. ופשוט ללכת, כאילו סליחה על הזה, אבל ממש ראש בקיר. פשוט מצידי שיישבר הקיר, אבל אני הולכת קדימה ולא מעניין אותי מה קורה בכלל מסביבי או מלפניי. אני מסתכלת על המטרה והולכת לשם. ואני זוכרת, אולי זה יהיה כזה איזה סיפור לסיום הפרק, כי הוא מאוד סמלי בעיניי, שפגשנו איזה מישהי שקצת דיברה איתנו ואיזה יופי ואיך מצליח לכם, ניני, נַהנַה, כאילו זה כזה בא כזה בקלילות. והיא אמרה, "וואי, אני… גם אני, הלוואי שאני אצליח ככה, יש לי גם עסק דומה" כנראה, אני לא זוכרת בדיוק מה העסק שלה, אבל יש לה איזשהו עסק. ולא עובד לה, ו"וואי, איזה סיעתא דשמיא יש לכם, איזה מזל יש לכם שמצליח לכם". וזה נורא הרגיז אותי, ואמרתי, זה לא… אמרתי לה, אני חושבת, זה לא מזל וזה לא… זה עבודה קשה מאוד. מאוד. ואף אחד לא באמת רואה כי אני לא מראה. את רוב העבודה שלי ואת רוב הדברים שעשיתי ואת רוב הרקע שבאתי ממנו אני לא מראה. וזה לא חוכמה להסתכל על ההצלחה בסוף, על הנקודה הזאת בלו"ז ולראות איזה הצלחה ולהגיד, הו, איזה יופי, הצליח להם, לי לא מצליח.

‏משה: איך הצליח לה.

‏משי: ואמרתי לה, אני עבדתי נורא נורא קשה, אני עובדת עדיין נורא נורא קשה, אפילו שזה לא נראה אולי. והיא אמרה לי, לא, גם אני עובדת נורא קשה, אז מה, לי זה לא מצליח.

‏משה: ואצלי זה לא עובד.

‏משי: וכאילו, אני חושבת שעצרתי, לא המשכתי. חייכתי, כאילו, ואמרתי… אבל בתוך תוכי, כאילו, רציתי לצעוק עליה. מה? לא הבנתי, מה? את עובדת קשה וזה לא הצליח לך? אז תעבדי יותר קשה. אל תשווי לי את העבודה הקשה שלך לעבודה הקשה שלי. את אומרת… מה את באה להגיד, שהיה לי מזל? שאני, ההצלחה שלי תלויה במשהו אחר? לא. כשאני עבדתי קשה וזה לא הצליח לי, אני לא ישבתי ואמרתי למישהו, "כן, עבדתי קשה וזה לא הצליח לי". בחיים לא אמרתי דבר כזה. אני פשוט שאלתי את עצמי או ששאלתי אנשים אחרים, "איך אפשר לעשות שזה כן יצליח?" או "מה עכשיו?" או אולי לפנות לכיוון אחר? אולי ללמוד איך לעשות את זה ואת זה? ואיך אני יכולה לשפר את זה ואת זה? ואם הוצאתי קורס דיגיטלי עם איזשהו ליווי עסקי ומכרתי אותו מדהים ועשיתי השקה מטורפת, ו-וואו, ובחיים לא ראיתי סכומים כאלה ו… וכולם עכשיו מדברים עליי בתור סיפור הצלחה, אבל אז נשארתי בלי מכירות ובלי הכנסות ובלי שום עסק. ואתה עובד איתי, אז גם לך אין שום הכנסה ופתאום אין הכנסות בעסק. אז יכולתי לעצור ולהגיד, "טוב, זה לא כזה תחום טוב. בסדר, אני לא יכולה להוציא כל חודש קורס".

‏משה: זה עבד פעם אחת, אבל מי יודע?

‏משי: וגם "עד מתי אני אעשה את זה? אז זה לא טוב, בוא נעשה, בוא נחזור לעסק הקודם". לא. לא. שואלת את השאלות. ושם לא ידעו לענות לי ולא רצו לקחת אותי ל… בוא נגיד, ליווי המשך מתקדמים כזה. והם גם לא ידעו להסביר לי איך להמשיך למכור את זה. זה לא משהו שהם כנראה התמחו בו, בלהמשיך למכור את הקורס. והעצות שהם נתנו לי לא עבדו, והשיטה שהם רצו לתת לי לעשות את זה, זה לא משהו שהיה מקובל עליי. לא רציתי למכור, לצורך העניין, את הקורס הזה בוובינרים וכל פעם לעלות ללייב כדי למכור קורס של 300 שקל. לא מקובל עליי. לא, זה לא הדרך שאני רוצה לעבוד בה. לא בשביל זה הוצאתי קורס דיגיטלי, ולכן אני לא עושה את זה. אבל אני אמצא את הדרך להצליח למכור את הקורס הזה גם בשוטף ולא רק בהשקה. והלכתי ופניתי ליועץ עסקי אחר, שהוא עוד לא היה יועץ עסקי בכלל [מצחקקת], אבל ידעתי שזה משהו שהוא יודע לעשות, ידעתי שהוא מוכר קורסים דיגיטליים בשוטף ולא רק בהשקות. אמרתי לו, "בבקשה, אני מתחננת, תקבל אותי לליווי עסקי, אני רוצה ללמוד ממך איך עושים את זה". והייתי המלוּוה השנייה שלו כי בהתחלה הוא אמר לי "לא כל כך, נראה, יש זה, יש זו". בסוף הוא קיבל אותי. אחרי הוא כבר לא קיבל יותר בעצמו, הוא כבר התחיל להפעיל מנטורים, ואיכשהו נכנסתי שם במשבצת כי אני באתי עם מטרה, אני רציתי ללמוד ממישהו איך עושים משהו מסוים. ואני באתי למישהו שיודע איך עושים את הדבר הזה. ונסעתי אליו כל שבוע איזה שעה ומשהו, שעתיים, וישבתי איתו איזה ארבע שעות ושילמתי לו הרבה כסף.

‏משה: וואלה.

‏משי: כדי ללמוד איך עושים את הדבר הזה. ו-guess what, זה עבד. פתאום הבנתי וזה השתפר, ופתאום התחלתי להוציא עוד קורסים כי הוא עזר לי להבין איזה קורסים כדאי להוציא, ואיזה קורסים יכולים להימכר גם טוב אחר כך. ו… ועם הזמן הזה התפתחתי. וגם אחרי שעזבתי, כאילו, שסיימתי את הליווי איתו, אז עוד המשכתי להתפתח והמשכתי ללמוד. ואני תמיד לומדת, על כל תחום שמעניין אותי ושקשור לדרך שלי, כדי לשפר כל הזמן את התוצאות שלי ואת העשייה, ובאמת להגיע למטרות שלי. ותמיד גם יהיו לי עוד מטרות, כן? אבל אני חושבת שהקסם פה הוא לא לוותר ואף פעם לא לתת כבוד ובַּמה לתירוצים שלנו. להפך, למצוא להם תשובות. בסדר, אין לך… הינה, לי לא היה אף פעם בן משפחה שבא ועכשיו, "הו, אני אשמור לך על הילדים, בואי, אני אקח לך אותם, בואי, תביאי אותם". אין, אנחנו… אנחנו… אני ואתה 24/7 עם הילדים, חוץ מהמסגרות שתודה לאל קיימות, אחרת לא יודעת מה היינו עושים.

‏משה: שבגילאים הצעירים זה לא כזה מושלם כמו שהיום.

‏משי: נכון, נכון.

‏משה: היה הרבה יותר קשוח בעבר.

‏משי: נכון, אבל… אבל, כאילו, יכולתי להגיד לא, אבל די, אני לא יכולה, אין לי עזרה ואין לי את הכסף להשקיע ואין לי זה, אז די. ואין לי את ה… אין לי מלא דברים. אין לי מלא דברים. זאת אומרת, יש אנשים אולי שיש להם הרבה יותר, קרקע הרבה יותר נוחה ואפשרית לעשות את מה שאני עשיתי, ולא היה לי אותה, אז מה? אז מה? אז אני לא יכולה? אני יכולה, אני אמצא את הדרך, סמכו עליי. ואף אחד לא יכול להגיד לי שהוא לא יכול. וזה לא עניין של קורס דיגיטלי או לא, או משהו כזה או אחר.

‏משה: נכון.

‏משי: זה כל דבר שאתה מחליט ואתה מאמין בו…

‏משה: זה בכל תחום גם בחיים.

‏משי: אתה תמצא את הדרך להגיע לשם.

‏משה: לגמרי, אני חושב שמה שמסכם את הפרק שלנו ומה שמאחד את כל הסיפורים פה, זה הווייב הזה שעם זה פתחת, של לא להגיד "למה לא?" אלא "איך כן?". ואולי במילה רק שאתה לא תמיד צריך לדעת את התשובה ישר, אבל אתה צריך קודם כול להסכים לשאול את השאלה.

‏משי: חד משמעית.

‏משה: לך לישון עם זה בלילה, איך כן? מי יכול לדעת את התשובה?

‏משי: ואם לך אין התשובה, בדיוק.

‏משה: איפה אני אמצא את התשובה? איזה כוחות אני צריך? אבל זאת השאלה, איך כן?

‏משי: ולהמשיך לשאול אותה.

‏משה: איך כן?

‏משי: ולהמשיך לשאול אותה, את עצמך, את היקום או את אלוהים או את המנטור שלך או את השכן שלך. לא משנה מה, תמשיך לשאול עד שתגיע…

‏משה: לחקור בדרך,

‏משי: לתשובה.

‏משה: איך כן.

‏משי: אה…

‏משה: איך כן.

‏משי: גם אם זה דורש ממך לצאת מעצמך, ממש ככה.

‏משה: כן.

‏[מוזיקת סיום]

‏משה: וואו.

‏משי: זהו, וואו.

‏משה: [מצחקק] וואי וואי, איזה פרק פצצה. תודה שהייתם איתנו. ניפגש בפרק הבא.

‏משי: ביי. תודה שהקשבתם עד לכאן. אם אהבתם, שתפו לחברים, למשפחה.

‏משה: או לכל מי שיכול ליהנות מהתוכן הזה ולהצטרף למסע שלנו אל מחוץ לתבנית.

‏משי: שיהיה המשך שבוע טוב, נתראה בפרק הבא.

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה