חיות כיס - כיסון 26: השטר של ה-200
- מיכל שקד
- Jun 3
- 14 min read
האם הדרך לניצחון המוחלט על חמאס עוברת בביטול כל שטרות ה-200 שקל שנמצאים ברצועה? כדי לבחון לעומק את משמעות ההצעה הזאת, שנשקלת על ידי הממשלה, צריך לחזור לבסיס ולהבין איך נולדו שטרות הכסף, עד כמה הקיום שלהם הוא לא מובן מאליו, ומה יכול להחליף אותם במקרה הצורך
תאריך עליית הפרק לאוויר: 05/05/2025.
[חסות]
קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
פרופ' שפיצר: אם יש לך חברים שגדלו בארגנטינה או שחיו שם בזמן ההיפר-אינפלציה והמשבר הבנקאי שהיה שם לפני 20 שנה ואני חושב גם קצת עכשיו, הם יכולים לספר לך מה זה לחיות במצב כזה שבו אתה לא יכול להשתמש בכסף לשם עסקאות, ולפעמים אתה גם עובר לברטר. אבל הערך הזה לא… הוא לא רלוונטי עכשיו, זה, אנחנו לוקחים מהם את האופציה העתידית לרכוש מוצרים כאשר המצור יוסר. אבל כרגע זה לא משפיע על מגבלת המשאבים של עזה.
[מוזיקת פתיחה]
שאול: היי, אני שאול אמסטרדמסקי, ואתם ואתן על עוד "כיסון" מבית "חיות כיס". כיסונים הם הפרקים היותר קצרים ויותר אקטואלים שלנו. כי לפעמים המציאות אצלנו משתנה כל כך מהר, שעד שנכין ונקליט לכם פרק "רגיל", היא עלולה להשתנות עוד 150 מיליון פעם. אז הכנו לכם את ה"כיסון" הזה על נושא שאנחנו חושבים שהוא לא רק אקטואלי, אלא גם מעניין. ואנחנו רק מקווים שאפילו הפרק הזה לא ייצא החוצה לאט מדי. בכל אופן, האיש ששמעתם בתחילת ה"כיסון" הזה הוא פרופסור יניי שפיצר. הוא מרצה במחלקה לכלכלה ובתוכנית פכ"מ באוניברסיטה העברית.
פרופ' שפיצר: תחומי המחקר שלי זה היסטוריה כלכלית, בדגש על היסטוריה של עם ישראל, אבל גם בעיות כלליות של הגירה.
שאול: עכשיו, מה להיסטוריון כלכלי ולפרקים אקטואלים ומהירים של "חיות כיס"? ובכן, זו שאלה מעולה. והתשובה היא - שטר של 200.
[אוסף הקלטות]
שדרן 1: "אז אולי זה הסוף לשטרות ה-200 שקלים שאצלכם בארנק. אולי בקרוב תצטרכו להיפטר מהם."
שדרן 2: "עכשיו אנחנו עם ההצעה להוציא לאלתר, לבטל לאלתר את שטר ה-200 שקלים כדי לרסק כלכלית את החמאס. האמנם?"
שדרנית 3: "בימים האחרונים שר החוץ גדעון סער מסתובב ומפזר בכל מקום את הרעיון הגאוני הזה. לפי מה שהוא אומר, אם רק נבטל את שטרות ה-200 שמוחזקים על ידי חמאס במיליארדים בעזה, לטענתו, הם יישארו בלי כסף והכלכלה החמאסית תקרוס."
שאול: מאחורי ההצעה של שר החוץ גדעון סער עומדים שניים - אדם רויטר ואייל עופר. אם אתם רוצים לשמוע עוד על ההצעה שלהם, אתם מוזמנים להקשיב לפודקאסט האקטואלי של "כאן", "עוד יום", לפרק שנקרא "המזומנים של חמאס".
כשפרופסור שפיצר ישב ושמע את ההצעה של שר החוץ גדעון סער לבטל את השטרות של ה-200, או לפחות את חלקם, אלה שנמצאים בעזה, כדי לפגוע כלכלית בחמאס ולשתק אותו, כל הרעיון הזה הזכיר לו משהו. משהו שקרה בעבר. והזיכרון הזה, הוא נשען על משהו עוד יותר בסיסי.
פרופ' שפיצר: כסף זה לא מה שאנחנו בדיוק חושבים שזה. זאת אומרת, הניסיון היומיומי שיש לנו עם כסף אומר לנו ששקל זה שקל זה שקל.
שאול: אבל זה לא בדיוק ככה, ולא תמיד היה ככה.
פרופ' שפיצר: והאמת היא שכסף זה יצירה סופר מודרנית, זה לא משהו שניתן לנו בתוך הראש כשנולדנו, זה לא מהר סיני, זה יכול לבוא בהרבה מאוד דרכים.
[מעברון מוזיקלי]
שאול: אז הפעם - מה תעשה ההצעה לבטל את השטר של ה-200, ועל הדרך, מה באמת קובע את הערך של הכסף שאנחנו מחזיקים בכיס?
כדי להבין איך הגענו לזה שיש לנו שטרות בארנק, או בחשבון הבנק, וכולם חושבים שהשטרות האלה שווים בדיוק את מה שהם שווים, אנחנו צריכים לעשות את מה שאנחנו אוהבים לעשות ב"חיות כיס" - לחזור אחורנית בזמן.
פרופ' שפיצר: אני יכול להתחיל ולספר על הבנק המרכזי הראשון והבנק המרכזי השני של ארצות הברית, אבל לדעתי אנחנו נקפוץ לסוף שנות ה-30 של המאה ה-19, כשלארצות הברית אין בנק מרכזי, התושבים של ארצות הברית הם סְפָר מתפשט, הם צריכים להשתמש בכסף, והממשל כן מנפיק כסף, אבל הוא עושה את זה בצורה של מטבעות. ואנשים יודעים שלדולר יש ככה וככה ערך במונחים של זהב וככה וככה ערך במונחים של כסף, ומטבעות שאנשים משתמשים בהם הם בדרך כלל מטבעות קטנים של… בעצם הם עשויים מנחושת, אבל הם משקפים טביעה על זהב או על כסף.
שאול: אני רוצה להתעכב שנייה על הנקודה האחרונה שפרופסור שפיצר הזכיר כאן - מה זה אומר שמטבעות שהבנק המרכזי הנפיק משקפים טביעה על זהב או על כסף.
כל מוסד הבנקאות המודרני נולד מזה שאנשים היו צריכים פתרון לסוגיה של איפה ואיך להחזיק את כל הממון שלהם מבלי שישדדו אותם. אם אתם מחזיקים את הזהב ואת הכסף שלכם בבית, או שאתם מחזיקים אותם עליכם בכרכרה כשאתם מתניידים בדרכים, זו ממש פרצה שקוראת לגנב. מילולית. כך נולדו בנקים. בואו שימו אצלנו את הזהב והכסף שלכם ואנחנו נשמור עליהם.
כדי לקצר את הסיפור הזה, אותם מטבעות קדומים שהבנק המרכזי הנפיק, שיקפו כמות מסוימת של זהב או של כסף שיש לכם בכספת של הבנק. כלומר, שאם אתם תתנו למישהו אחר מטבע של קוורטר אמריקאי, אז אותו מישהו יידע שהוא יכול לקחת את המטבע הזה לבנק, ולקבל תמורתו כמות של זהב או של כסף באותו שווי. אותו הדבר עם שטרות. במקום להיסחב עם המון מטבעות, שזה כבד ולא נוח, אפשר להחזיק שטרות מנייר. במקום ארבעה מטבעות של קוורטר - שטר אחד של דולר, וכך הלאה. היום אנחנו יודעים שהשטרות שיש לנו בארנק אלה שטרות שהנפיק הבנק המרכזי של המדינה, ובמקרה שלנו כאן, בנק ישראל. אבל בתקופה שפרופסור שפיצר מדבר עליה, זה לא היה ככה.
פרופ' שפיצר: בעצם כל השטרות בשוק היו אז שטרות פרטיים. זאת אומרת, לא היה ה… מה שאנחנו קוראים לו ה-greenback, השטר הירוק הזה? זה המצאה של שנות ה-60 של המאה ה-19. מה כן יש לנו? אז נניח שאתה, שאול, יזם או איכר, או אולי פשוט מישהו שרוצה לבנות את הבית שלו, וצריך עכשיו לקחת הלוואה, כן? אז מה אתה עושה? אתה צריך אשראי ואתה הולך לבנק. ובתקופה הזאתי כמעט כל אחד היה יכול להקים בנק.
שאול: בעידן ההוא בעצם המדינה נתנה רישיונות ליזמים פרטיים לפתוח בנקים. והבנקים ההם הנפיקו שטרות. ואכן, הרבה מאוד יזמים פרטיים באמת נכנסו לשוק הזה. עכשיו, נגיד שאדם כלשהו באותם ימים היה זקוק להלוואה, כי הוא רצה לקנות סוס, או לקנות זרעים לשדה, או מחרשה, או מה שזה לא היה. אז הוא הלך לבנק, וביקש - תלווה לי כסף.
פרופ' שפיצר: הבנק היה יכול לתת לו מטבעות כסף, או מטבעות נחושת, או מטבעות זהב, אבל מה שהבנק עושה, זה בעצם לתת לו חתיכת נייר. וחתיכת הנייר הזאת היא מה שנקרא IOU, זו הבטחה לשלם למי שמגיש אותו חזרה לבנק, סכום כסף במזומנים, זאת אומרת, במטבעות של כסף או זהב. אבל השטר הזה הוא קל לנשיאה, הוא נייד, ובדרך כלל מקבלים אותו בשוק, אוקיי? אז מבחינת הבנקאי, בעצם, כל עוד השטר הזה מסתובב בשוק, זה כאילו הוא נתן הלוואה בלי ריבית. ומצד שני, הבן אדם שלקח את הלוואה, צריך לשלם לו לפי החוזה.
שאול: או במילים אחרות, הנייר הזה, שאותו אדם קיבל מהבנק, שהוא בעצם שטר כסף, מגלם בתוכו הבטחה. הבטחה שמי שמחזיק באותו שטר, אז הבנק ישלם לו את כמות הכסף שכתובה על השטר. נגיד, 200. ואז, האדם שקיבל את הנייר הזה מהבנק, הוא יכול לתת את הנייר לסוחר החיטה, או למי שמוכר לו את המחרשה, או את הסוס, ואותו סוחר, הוא ייקח את הנייר לבנק, ויקבל תמורתו את הכסף שמגיע לו. ככה התחילו שטרות הכסף הראשונים. רק שימו לב לדבר אחד מאוד מאוד מאוד חשוב - כל העסק הזה יכול לעבוד רק אם יש מספיק אמון בין כולם. כלומר, רק אם אותו סוחר שאתם רוצים לקנות ממנו משהו באמת מאמין שאותו בנק אשכרה ישלם לו את מלוא הסכום אם הוא יביא אליו את השטר.
פרופ' שפיצר: אבל בגלל שהעסק היה כל כך פרוץ, וכל אחד היה יכול להקים בנק, ואנחנו מדברים כאילו על סביבה של סְפָר ממש, זאת אומרת, תחשוב על נגיד מישיגן בשנות ה-30, מקום שכאילו עדיין יש שם אינדיאנים, הוא… רק חלק קטן ממנו מיושב, אנשים פשוט באים ליער, מבראים אותו ומקימים שם חווה, ובתוך כל הכפרים האלה כאילו צצים להם יזמים קטנים שמחליטים שהם בנקים. אז הם מנפיקים את השטרות האלה, הם כמובן הולכים לאיזשהו בית דפוס שנותן להם איזה עיצוב שנראה מכובד, הם חותמים עליו בחתימה מסולסלת, אבל מי יודע מה עומד מאחורי ההבטחה הזאת.
שאול: למרות שכל השיטה הזו מבוססת על אמון, ולמרות שאמון הוא דבר די שברירי, הסיפור הזה בגדול עבד. אולי כי היו לו הרבה מאוד תועלות - זה פשוט הרבה יותר נוח להסתובב עם שטר של נייר מאשר עם המון מטבעות, אולי כי לכולם היה אינטרס שזה יצליח, כי ככה הם היו יכולים להרוויח כסף, לא יודע. זה היה שברירי, אבל זה עבד, פחות או יותר. ובכל זאת, הייתה בעיה בסיפור הזה, והיא נובעת מזה שבאותה תקופה פעלו אלפי בנקים, ולכו תתמצאו עכשיו בכולם - מי יותר אמין, מי פחות אמין? את הבעיה הזו היה יחסית קל לפתור באמצעות כל מיני מדריכים, כלומר גופים בלתי תלויים שדירגו בנקים ונתנו להם ציון של אמינות. הבעיה השנייה, והגדולה יותר, נבעה מזה שארצות הברית היא פשוט מקום מאוד גדול.
פרופ' שפיצר: הגיאוגרפיה כאן משחקת תפקיד חשוב, כי לפעמים אלה בנקים שיש להם רק סניף אחד, והשטרות מתגלגלים, הם עוברים מעיר לעיר, לפעמים ממדינה למדינה, ועכשיו כדי לפדות אותם השטר צריך לחזור למקור המוצא שלו. אז בדרך כלל ככל שהשטר רחוק יותר מסניף הבנק שהנפיק אותו, ככה הערך שלו הוא נמוך יותר.
שאול: בשמיעה ראשונה זה די מדהים. רק בגלל שאני סוחר שפועל באזור ניו יורק, ואתה סוחר שמגיע משיקגו, למה שהשטר של ה-200 דולר שאתה תיתן לי תמורת הסחורה שאני אמכור לך, יהיה שווה פחות מ-200 דולר? 200 זה 200, לא? אבל כשמסתכלים על המפה, מבינים. המרחק בין ניו יורק לשיקגו הוא 1,200 קילומטר. קצת יותר אפילו. ברכב מודרני נסיעה כזו לוקחת 12 שעות, ברכבת קיטור של המאה ה-19 זה בטח ארך איזה יומיים. כלומר שאם אני אקח את השטרות שהביאו לי סוחרים משיקגו, ואני ארצה לקחת אותם כל הדרך מניו יורק, עד לבנק שהנפיק אותם, רק כדי לפדות אותם ולקבל תמורתם זהב או כסף, הטיול הזה עלול לעלות לי יותר מערך השטרות. ולכן, אם רציתם להשתמש בשטר שהונפק רחוק, הסוחר שהייתם נותנים לו את השטר הזה, היה מתייחס אליו כאילו הערך שלו נמוך יותר מהמספר שהיה כתוב עליו. או במילים אחרות, הייתם צריכים לשלם לו יותר. כדי לפתור את הבעיה הזו, בעיית המרחק שהשפיעה על השווי של השטרות, נוצר עוד סוג אחד של אנשי עסקים - ברוקרים, סוחרים של כסף.
פרופ' שפיצר: יכולים להיות שני סוחרים שנמצאים איפשהו על הדרך בין ניו יורק ושיקגו. יש את הסוחר שקרוב לניו יורק ויש את הסוחר שקרוב לשיקגו. הסוחר שקרוב לניו יורק, עבורו, בשוק המקומי שלו, השטרות שהונפקו בניו יורק, שווים יותר מאשר השטרות שהונפקו בשיקגו. וההפך נכון עבור הסוחר שקרוב לשיקגו. אז כדאי לשניהם להחליף את השטרות האלה, ושניהם יוצאים מורווחים מהעניין הזה.
שאול: ככה נולדו הברוקרים המקומיים. אחד של אזור ניו יורק, אחד של אזור שיקגו, וכך עוד המון ברוקרים באזורים אחרים שבהם הייתה פעילות כלכלית משמעותית. וככה, דרך הברוקרים האלה והפעילות הכלכלית שעברה דרכם, שטרות היו מונפקים על ידי בנקים מקומיים באזור אחד, מטיילים לאורך ארצות הברית במסגרת הפעילות הכלכלית, ובסופו של דבר חוזרים לבנק שהנפיק אותם דרך הברוקרים. וכאן נשאלת השאלה - מה לעזאזל הקשר של הסיפור הזה לשטרות של ה-200 ברצועת עזה? והתשובה היא, שמה שקורה עכשיו עם הכסף ברצועת עזה, זה פחות או יותר אותו הדבר.
[מעברון מוזיקלי]
לרשות הפלסטינית אין כסף משלה. אין לירה פלסטינית או דינר פלסטיני. זה סיפור מאוד ארוך, לא ניכנס עכשיו לכולו, אבל בגדול, הדבר היחידי כמעט מהסכמי אוסלו שעדיין מתפקד, זה ההסכם הכלכלי שנחתם במסגרת הסכמי אוסלו, שנקרא הסכם פריז. אחד הדברים שכתובים שם הוא שבינתיים, עד שתוקם מדינה פלסטינית, אם בכלל תוקם מתישהו, הפלסטינים ימשיכו להשתמש בשקל הישראלי, שמי שמנפיק אותו הוא בנק ישראל. שקל ישראלי, כלומר שטרות ישראליים, ביניהם גם השטר של ה-200 שקלים. ועד המלחמה, זה עבד.
רמאללה היא המרכז העסקי והפיננסי של הרשות הפלסטינית, היא התל אביב שלהם. רוב הבנקים שפועלים בשטחי הרשות ממוקמים שם. גם העזתים שפתחו חשבונות בנק, עשו את זה על פי רוב בבנק שהמטה הפלסטיני שלו נמצא פיזית ברמאללה. ועד המלחמה, אותם עזתים קיבלו כסף לחשבון שלהם, נגיד, מעבודה, או קצבאות, או ממסחר, או מה שזה לא היה, ותמורת הכסף שנמצא בחשבונות ברמאללה, אותם עזתים היו יכולים לגשת לכספומט בעזה ולמשוך ממנו שטרות. אבל…
פרופ' שפיצר: עכשיו אין יותר בנקים בעזה. הבנקים שהיו, חלקם נהרסו, אלה שנותרו הם לא מתפקדים. באיזשהו מקום קראתי שיש בנקומט אחד שנותר עובד בעזה, וגם הוא לא מתפקד. ואנשים זקוקים למזומנים.
שאול: שימו לב להבחנה שפרופסור שפיצר עושה כאן. לתושבי עזה לא רק חסר כסף, אלא גם מזומנים. כסף הוא ההון שלהם, הוא הנכסים שלהם, הוא הדבר שעל בסיסו הם יכולים לקנות דברים. מזומנים הם אמצעי התשלום שלהם. בתיאוריה, יכול להיות שיש להם המון כסף בחשבון הבנק ברמאללה, אבל אם אין להם מזומנים, והסוחר שהם רוצים לקנות ממנו אוכל לא מוכן לקבל שום אמצעי תשלום חוץ ממזומן, אז זה שיש להם המון כסף ששוכב בחשבון הבנק ברמאללה, זה לא עוזר להם.
פרופ' שפיצר: בן אדם יכול להיות לו 1,000 שקלים בחשבון הבנק ברמאללה, והוא יכול להעביר את הערך הזה לבן אדם שהוא רוכש ממנו משהו בעזה, אוקיי? זה שני אנשים שיש להם פלאפון ביד, יש להם חיבור לאינטרנט, הם יכולים להעביר כסף בחשבון אחד לשני. אבל הם לא יכולים להפוך את הרכוש הזה, שכרגע הוא לא נגיש, שזה פיקדון בחשבון בנק בגדה המערבית, למזומנים בעזה, שזה מה שהם באמת צריכים כדי לרכוש דברים.
שאול: אז מה עושים? בדיוק כמו שבימי הבנקאות הראשונים בארצות הברית התפתחה שיטת מסחר בכסף, אותם ברוקרים שהזכרנו שהיו לוקחים שטרות שהונפקו רחוק, ומשלמים עבורם סכום פחות ממלא? אז משהו דומה מתחיל לקרות בעזה.
פרופ' שפיצר: עכשיו, יש עדיין מזומנים, ואנשים מוכנים לתת לך את המזומנים תמורת העברה בנקאית. אבל זה לא יהיה ביחס של אחד לאחד, וזה גם לא יהיה בעמלה שמוכרת לנו של… לא יודע, אחוז או שני אחוז, כשאנחנו הולכים לבנקומט שלא שייך לבנק. אלא הדיסקאונט הוא בסדר גודל של יותר מ-25 אחוז, ועכשיו גם קראתי אולי אפילו יותר מ-30 אחוז. זאת אומרת, אם אתה רוצה לקבל כסף בעזה, מזומן, אתה יכול לתת לבן אדם שיספק לך את המזומנים האלה 1,000 שקלים, ולקבל בתמורה 720 שקלים במזומן.
שאול: זה עובד ככה, כי כרגע השקלים שנמצאים בחשבונות או בפקדונות ברמאללה, הם לא באמת עוזרים לי כדי לקנות שקית קמח מהסוחר בעזה. הוא רוצה שטר, ולכן הוא, או איזה ברוקר מקומי, יהיה מוכן לתת לי שטרות מזומן תמורת כסף שאני אעביר לו בהעברה בנקאית. פשוט פחות. ובדוגמה של פרופסור שפיצר, על כל 1,000 שקלים שאני אעביר לו מהחשבון שלי לחשבון שלו, הוא ייתן לי במזומן רק 720 שקלים, שזה מרגיש כמו חתיכת עמלה, נכון? בפועל זה פחות מזה. כי אותו ברוקר מקומי שהעברתי לו 1,000 שקלים לחשבון? הוא עצמו צריך לקנות את המזומן שהוא מוכר לי. כלומר, שגם הוא צריך לעשות העברות בנקאיות למישהו. על כל 1,000 שקלים שהוא יעביר, הוא יקבל בערך 760 שקלים. המרווח, אותם 40 שקלים, זו העמלה שלו. ואלה פחות או יותר המספרים.
פרופ' שפיצר: זה מעיד לנו שמערך הבנקאות בעזה לא מתפקד היטב, אבל זה גם מעיד לנו שבעצם השקל ברמאללה התנתק מהשקל בעזה, אוקיי? שער החליפין בין שני מטבעות שהם כאילו אותו מטבע.
שאול: או במילים אחרות, זה אומר שכבר היום יש על עזה מצור מזומנים די אפקטיבי. וכאן אנחנו חוזרים להצעה שהתחלנו איתה, ההצעה לבטל את השטר של ה-200. דה-פקטו, בגלל המלחמה, המסחר בעזה כבר נפגע, והכסף העזתי כבר שווה פחות מאשר הכסף ברמאללה וביהודה ושומרון. כלומר שהפגיעה הכלכלית כבר קרתה. נשאלת השאלה, מה יקרה אם ישראל פשוט תכריז יום אחד בבוקר שזהו, היא מבטלת את השטר של ה-200?
פרופ' שפיצר: כנראה שהשקלים של עזה פשוט יאבדו את הערך שלהם.
שאול: אבל, כמו שפרופסור שפיצר אמר בהתחלה, כסף זה דבר לא אינטואיטיבי. זה דבר שמתפתח באמצעות דינמיקה משלו, ולכן ייתכן שיקרו גם דברים אחרים.
פרופ' שפיצר: תיאורטית יכול להיות מצב מעניין שבו הכסף הזה יישאר, ישתמשו בו, הוא יהיה סוג של fiat money, זאת אומרת כסף שלא מגובה על ידי שום דבר, ופשוט בגלל שקשה לזייף אותו והוא נדיר, אז עדיין יהיה לו ערך.
שאול: קצת כמו שטרות של מונופול, שפתאום יום אחד הופכים להיות הכסף האמיתי. ועדיין, למרות שבתיאוריה האפשרות הזאת קיימת, פרופסור שפיצר העריך שהיא לא תקרה. למה? כי גם אם השטרות עצמם יבוטלו, ולכאורה למזומנים האלה כבר לא יהיה שום ערך, לכסף של העזתים שנמצא בחשבונות הבנק שלהם ברמאללה עדיין יש ערך, פשוט ערך עתידי. ולכן מסחר בשטרות של מונופול בזמן שיש כסף אמיתי שמחכה בחשבונות בנק לא נגישים הוא אפשרות די קלושה. מה יותר סביר שיקרה?
פרופ' שפיצר: נניח שיש לנו איזשהו מטה קסם, ואנחנו יכולים בבת אחת להוציא מהשוק את כל השטרות של עזה. אנחנו לא יודעים כמה באמת יש שמה, ההערכות שראיתי מדברות על משהו כמו 3 מיליארד שקלים, והמשמעות של ביטול של הע… של השטרות האלה, זה כמעט אותו דבר כמו לאסוף את הכסף הזה, לשים אותו במזוודות, ולהחזיר אותו למרתפים של בנק ישראל. שאם כל הכסף הזה היה בידיים של חמאס, זו הייתה תוצאה טובה. עכשיו, ברור שחלק גדול מהכסף הזה, אם לא רובו המכריע, נמצא בידיים של האזרחים, ובעצם זאת תהיה פגיעה לא סלקטיבית. זו אולי דעה לא פופולרית, אבל אני חושב שלפגוע באזרחים זה לא צריכה להיות מטרה לכשעצמה. אנחנו רוצים, כאשר אנחנו מפעילים פעולות כנגד עזה, אני הייתי מעדיף שהן יהיו ממוקדות בשלטון חמאס וביכולות שלו, ולא עבור האזרחים עצמם. זה דבר שקשה לנו מאוד לדמיין אותו, אבל כלכלה ללא מזומנים זה פשוט עולם שבו אנחנו כל הזמן טרודים באיך לבצע את העסקאות הכי בסיסיות שיש. זה לקחת את האנשים ולהפוך את החיים שלהם לעוד יותר קשים. זאת אומרת, באותה מידה אנחנו יכולים לפזר עליהם צפרדעים או כינים. זה פשוט אחת ממכות מצרים.
שאול: עכשיו, כמו שפרופסור שפיצר אמר, יכול להיות שזו היום דעה לא פופולרית בישראל. כלומר, שיש ישראלים שמבחינתם זה נזק אגבי. אם זו הדרך לפגוע אנושות בחמאס, אז כן, שאנשים בעזה יחזרו לסחר חליפין וישברו את הראש איך הם חיים את החיים בלי אמצעי תשלום. כי וואלה, מה לעשות, לנצח במלחמה הזאת זה חשוב לנו יותר. אולי. העניין הוא שביטול השטרות של ה-200 ככה בבת אחת, זה יגבה מחיר גם מאיתנו, הישראלים.
יוזמי ההצעה מדברים על זה שאפשר לבטל רק את השטרות שנמצאים בעזה, כלומר סדרות מסוימות של שטרות. אבל האמת היא שמרגע ששטרות מונפקים, אף אחד לא עוקב אחריהם. אף אחד לא יודע בדיוק איפה הם נמצאים. מאוד יכול להיות שחלק גדול מהשטרות שנכנסו בזמנו לעזה כבר מזמן יצאו בחזרה לישראל, כי יש מסחר בין ישראל לעזה. לפחות היה מסחר. והיו פועלים פלסטינים שיצאו מעזה לישראל, או עברו מעזה ליהודה ושומרון, ומשם הכסף עבר לישראל. וזה אומר שאתם, וסבא וסבתא שלכם, והילדים שלכם, בכל פעם שהם יקבלו שטר של 200, הם יצטרכו לנסות להבין בעצמם אם זה שטר מבוטל או לא. וזה לא משהו שהם יעשו.
יוזמי ההצעה אומרים שגם את זה אפשר לפתור בקלות באמצעים טכנולוגיים, נגיד עם איזו אפליקציה שמאפשרת לבדוק. אבל גם זה לא בטוח שיעבוד. כאילו, היום בישראל יש אפליקציות של תחבורה ציבורית שהשימוש בהן יותר משתלם מאשר להשתמש בכרטיס פיזי של רב קו. ועדיין רוב האנשים משתמשים ברב קו. אז בהצלחה עם זה.
אפשר לעשות משהו אחר, להחליף את כל השטרות של ה-200 לשטרות חדשים של 200, נגיד בצבע אחר, עם פרצוף אחר של מישהו אחר על השטר. אבל גם הפרוצדורה של החלפת השטרות, היא עצמה תהיה כאב ראש שיסרבל את החיים של הציבור הישראלי, לפחות לתקופה מסוימת.
פרופ' שפיצר: ויש עוד דבר. בזה שהממשלה, אם באמת ההצעה הזאת תצא לפועל, בזה שהממשלה מבקשת מבנק ישראל לבצע פעולה כזאתי, שהיא פעולה שאין לה מטרה מוניטרית, אלא היא בעצם סוג של פעילה… פעולה לוחַמְתית, לוחְמַתית, זה הופך את בנק ישראל לכלי בידי הרשות המבצעת. היו דברים כאלה מעולם, והנפקה של שטרות הייתה הרבה פעמים חלק מהכלים של כוחות כובשים להנחיל את הריבונות שלהם. אם תחפש, אתה תמצא שבעקבות הכיבוש השני של עזה, בשנת 1967, ישראל הנפיקה שטרות עזתים, עם… יש עליהם ציורים יפים של גמלים, הם נראים כמו שטרות לגיטימיים לגמרי. זאת אומרת, ישראל השתמשה בכלים המוניטריים האלה כדי לאפשר את המטרות של הכיבוש והשלטון של ה… השלטון ברצועה. אבל זה לא עושה רושם טוב, זה שעכשיו יודעים בכל העולם שבנק ישראל הוא כלי בידי ממשלת ישראל. אני לא יודע עד כמה זה יפגע במוניטין של בנק ישראל, קשה להעריך. אבל לא הייתי נוגע, אוקיי? מוניטין של בנק מרכזי זה דבר שלוקח עשרות שנים לייצר ולבסס ולבצר, ואפשר להרוס אותו בדקות.
שאול: אבל אפילו אם הטיעון הזה לא משכנע אתכם ותגידו, בסדר, אז נפגע במוניטין הבינלאומי של בנק ישראל, העיקר שנצליח להכריע את חמאס, השאלה האמיתית היא, האם ביטול המזומנים באמת יכריע את חמאס וימוטט את הכלכלה החמאסית?
פרופ' שפיצר: לא, אין קשר. זה לא ישפיע בכלל על כמות המשאבים שנמצאים בעזה. כמות המשאבים שנמצאים בעזה זה מה שהם מייצרים ומה שנכנס אליהם. זה פשוט יטרטר אותם. זאת אומרת כדי לבצע עסקאות, זאת אומרת, הם… הם יעברו לעשות עסקאות בברטר, הם ישתמשו באפליקציות, הם ישתמשו באשראי קהילתי, בעזרה הדדית, ופשוט חיי היום-יום שלהם יהיו קשים יותר.
שאול: או במילים אחרות, אם ממשלת ישראל תבטל את הערך של השטרות שבידי העזתים, או ליתר דיוק, רק חלק מהשטרות, כי יש להם גם שטרות אחרים, נגיד של 100 שקל, זה בכל מקרה לא יבטל את הערך של הנכסים שלהם. אם מישהו מוכר קמח, אז לקמח יש ערך פנימי - אפשר לאפות איתו לחם. זה שעכשיו יצטרכו לשבור את הראש יותר על איך משלמים עבור הקמח, זה בהחלט יסבך את החיים בעזה, אבל זה לא יבטל את הערך של הקמח עצמו. המשכורות ימשיכו להיכנס לחשבונות הבנק של העזתים, ברמאללה, והם יצטרכו למצוא דרכים חדשות ויצירתיות איך לתרגם את הערך של מה שיש להם בחשבון למסחר עצמו. אבל הם יעשו את זה, וזהו.
[מעברון מוזיקלי]
וזו לדעתי גם השורה התחתונה. הסיפור הזה של ביטול השטר של ה-200, כאילו מדובר בצעד כלכלי שהוא על גבול הקסם, קסם שימוטט את חמאס, ואיך לא חשבנו עליו עד עכשיו - הוא פשוט לא כזה. הוא מתעלם לחלוטין מהפסיכולוגיה וההיסטוריה של הכסף ושל המסחר, ושל השימוש באמצעי תשלום ושל מזומן. אנשים צריכים לסחור אלה עם אלה, והם ימשיכו לסחור אלה עם אלה, בין אם נבטל להם את ה-200 או לא. ומעבר לזה, יש פה כל כך הרבה קשיים טכניים, ומחיר כל כך כבד, שגם אנחנו בישראל נצטרך לשלם, לא משנה אם באופן ישיר בחיי היום-יום שלנו, או באופן עקיף, דרך הפגיעה במוניטין של בנק ישראל, שספק גדול אם זה הצעד שכדאי כרגע להוציא לפועל, אם זה הצעד שיביא לנו את הניצחון המוחלט.
אתם האזנתם לעוד "כיסון" מבית "חיות כיס". עורך "חיות כיס" הוא יונתן כיתאין, המפיקה שלנו היא ליהיא צדוק, עורכת הסאונד שלנו היא רחל רפאלי, את הסאונד לפרק הזה ערכה חן עוז. במערכת "חיות כיס" גם צליל אברהם ואלון אמיצי.
אני שאול אמסטרדמסקי. תודה רבה שהאזנתם.
[חסות]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments