במשך שנים הצליחה מערכת השיקום למתמודדי נפש להוריד את מספר המטופלים בבתי חולים פסיכיאטריים, לשלב אותם בקהילה ולעשות מהפכה של ממש. אבל שכר נמוך לעובדים ותקצוב נמוך, הובילו לקריסת המערכת דווקא בשעה שהכי צריכים אותה, לקלוט את נפגעי המלחמה
תאריך עליית הפרק לאוויר: 07/02/2024.
אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
צליל: בלב שכונת מגורים בחולון, ברחוב של בתים צמודי-קרקע, עומד בית דו-משפחתי בן שלוש קומות.
(שיחה של אנשים ברקע)
צליל: זה בית רחב-ידיים, לא ישן מאוד, גם לא מאוד חדש, אבל לא גרה בו משפחה. גרים בו 20 מבוגרים בין גיל 26 ל-61.
(שיחה ברקע - זה המטבח, זה הסלון, פה מכינים את ארוחת הצהריים כל יום, מכינים לבד, בליווי מדריך… כן, זה איציק. איציק, מה קורה?)
צליל: מי שמעבירה לי את הסיור היא כרמל. כרמל היא מתאמת טיפול בבית הזה והבית הוא הוסטל מעברי למתמודדי נפש, של עמותה שנקראת 'איכות השיקום'.
כרמל: זה אנשים שמתמודדים עם סכיזופרניה, הפרעות אישיות שונות, דיכאון, OCD.
צליל: ומה המסלול, אני מניחה, אחרי אשפוז כלשהו?
כרמל: זה לא בהכרח. כן הרבה מגיעים אחרי אשפוז, לרובם יש באמת אשפוזים ברקע, אבל יש פה גם כאלה שלא. כאלה שהגיעו למשל ממגורים אצל ההורים ורוצים להתקדם לעצמאות, או דווקא כאלה שגרו לבד ומרגישים שהם צריכים רגע תקופה של משהו יותר עוטף ותומך.
צליל: כרמל בת 29, גרה ביפו ולהוסטל הזה היא הגיעה לפני שלוש שנים בתור מדריכה. כשסיימה את התואר בעבודה סוציאלית היא התקדמה לתפקיד מתאמת. מתאמת טיפול נשמע כאילו כרמל קובעת פגישות, אבל היא ממש ממש לא. התפקיד שלה הוא לבנות תוכנית שיקום לכל מתמודד או מתמודדת וללוות את המדריכים שמבצעים את תוכנית השיקום בפועל.
כרמל: כשמישהו חדש מגיע לכאן אנחנו בונים ביחד איזשהי תוכנית שיקום של המטרות,
צליל: את והוא?
כרמל: יחד עם המדריך גם. של המטרות שהוא רוצה לקדם בתקופה הזאת. יש כאלה שיגידו - המטרה שלי היא לעבור לגור לבד אחרי זה ואז חושבים, כזה רגע יורדים לפרטים של מה זה אומר. אם זה אומר שאתה צריך לדעת לבשל באופן עצמאי, לשמור על היגיינה, על… כאילו זה מכיוון אחד. יש כאלה שיגידו - אני רוצה לעבוד בשוק החופשי או לעבוד באופן קבוע או להשלים את התואר. יש לנו אחד החבר'ה, שהוא השנה חזר ללימודים אחרי שהוא בעצם עזב בגלל המשבר הנפשי שהוא חווה.
צליל: אני מבקשת מכרמל לראות איך נראית תוכנית שיקום כזאת והיא מוציאה כמה ניירות שעליהם שאלונים וטבלאות.
כרמל: הנה, יש פה טבלה, סדר חשיבות מהתחום הכי חשוב אני מניחה, להכי פחות חשוב ואז תחומי התפקוד בהם נדרש שינוי שיפור למידה.
צליל: איזה תחומים?
כרמל: זה יכול להיות לימודים, יכול להיות עבודה, זה יכול להיות התנהלות כלכלית, יעדים שאני מציב לעצמי ואז זה נגיד לבשל לבד, אופן הביצוע וגורם מסייע. גורם מסייע זה יכול להיות המתאמת טיפול, המדריך, אם זה גורם אחר שמלווה אותו, אם זה בתחום של תעסוקה או לימודים או פנאי.
צליל: וואי, אני גם צריכה כזה בחיים שלי.
כרמל: וואי, כולנו.
(צוחקות)
צליל: אחרי שכרמל מכינה עם הדייר תוכנית שיקום, מי שמוציא את התוכנית לפועל הוא מדריך ומדריכת השיקום. יש בהוסטל כמה מדריכים כאלה, תכף נדבר עליהם. באמצע השיחה שלי עם כרמל, פתאום נשמעת אזעקה.
יש מצב שתחליטי שמישהו לא מתאים לפה?
כרמל: כן, כאילו… אוווה.
(האזעקה מוקלטת)
צליל: לממ"ד של ההוסטל נכנסים כעשרה אנשים בכל הגילאים. חלקם מתיישבים על הרצפה, חלק עומדים, קצת מדברים ומחכים שיהיה מותר לצאת. אני מסתכלת סביבי. גברים, נשים, מבוגרים, צעירים. אנשים שמנהלים בהוסטל הזה חיים כמעט עצמאיים ובקרוב הם יגורו בדירה משלהם. חלקם עובדים, אחרים לומדים, הם נוסעים לבקר את המשפחה בסופי שבוע ומארחים חברים. ובעצם, אם לא היה את הדבר הזה, הרבה מהם היו ממשיכים לאשפוז, לאשפוז כל חייהם, נכון? זאת אומרת, לפני שהיה כאלה הוסטלים, זה המטרה של ההוסטלים, שהם יהיו פה ולא בבית חולים.
כרמל: נכון, בעצם לשמר חיים בקהילה, כן.
צליל: היי, אתם ואתן על 'חיות כיס'. אני צליל אברהם. בחודשים האחרונים דיברנו פה הרבה על מערכת בריאות הנפש. המרפאות, בתי החולים הפסיכיאטריים, המחלקות הפסיכיאטריות, חדרי המיון, שכר הפסיכולוגים והמחסור בפסיכיאטרים. כל אלה שייכים למערכת הטיפול בבריאות הנפש. מערכת שהגודל שלה הוא כ-2.5 מיליארד שקל והיא צפויה לגדול עוד הרבה בשנתיים הקרובות. אבל לצד המערכת הזאת מתקיימת עוד מערכת - מערכת השיקום הפסיכיאטרי. מערכת השיקום היא עצומה. התקציב שלה הוא יותר מחצי מתקציב המערכת הטיפולית - מיליארד ו-600 מיליון שקל בשנה.
ובעוד שבכל בתי החולים הפסיכיאטריים יש 3,300 מיטות, מערכת השיקום מטפלת ב-35,000 מתמודדי נפש, שחיים בבית שלהם או בדירות שותפים עם מתמודדים אחרים, או בהוסטלים כמו זה שכרמל עובדת בו. אחרי ובזמן שמערכת הטיפול עושה מה שהיא יכולה כדי לשפר את המצב הפסיכיאטרי של המתמודדים, התפקיד של מערכת השיקום הוא לעזור להם לחיות עם ההתמודדות. למערכת הזאת יהיה בקרוב תפקיד קריטי. היא תצטרך לקלוט אלפי מתמודדים חדשים, המתמודדים של השבעה באוקטובר ולעזור להם עקב בצד אגודל להשתקם מהטראומה, או ללמוד לחיות איתה ולחזור לאט לאט לחיים שלהם. גם אותם, כמו את כל מתמודדי הנפש האחרים, אנחנו לא רוצים לראות ממלאים את בתי החולים הפסיכיאטריים, אלא מקבלים את כל העזרה שצריך כדי לחיות חיים מלאים בקהילה. אבל במצבה של מערכת השיקום כרגע, ספק אם היא תוכל לעשות את זה.
אז השבוע ב'חיות כיס' - עלייתו ונפילתו של סל שיקום. על מערכת ציבורית מתקדמת שהוקמה בשנת 2000 נגד הזרם וללא מגבלות תקציב.
אבי: בעצם נעשתה פה מהפכה חברתית הכי חשובה שקרתה בתולדותיה של מדינת ישראל.
צליל: על המקום שבו היא נמצאת אחרי 23 שנים,
ליבי: המציאות היא מציאות של מערכת שקורסת לתוך עצמה.
צליל: ועל מה יהיה ביום שאחרי המלחמה.
אבי: עכשיו מתקרבים אל המערכת הזאת כל נכי הנפש של השביעי באוקטובר ושל המלחמה.
ליבי: הם יגיעו והיא לא מוכנה לקלוט אותם.
צליל: שיקום פסיכיאטרי הוא דבר חדש למדי. לפני שלושה עשורים לא היה דבר כזה בישראל.
אבי: למעשה, אנשים היו מתאשפזים בבית חולים פסיכיאטרי ולרוב הסיכויים שלהם היו להתבגר, להזדקן ואפילו למות שם, בתוך המוסד, רחוק מכל זה.
צליל: זה אבי אורן.
אבי: היום אני משמש כיושב ראש המועצה הארצית לשיקום פסיכיאטרי בקהילה. ככה אני קורא לה, שמה הסטטוטורי הוא שיקום נכי נפש בקהילה.
צליל: אבי יסיים בקרוב את תפקידו, אבל עד אז הוא מנסה לגרום למשרד הבריאות ולמדינה בכלל, להבין שמערכת השיקום לא תוכל להכיל את מתמודדי השבעה באוקטובר במצבה הנוכחי.
אבי: מחלקת השיקום מוקמת במשרד הבריאות ב-1993, כשברקע יש קרוב ל-8,000 מיטות פסיכיאטריות, זאת אומרת אשפוז פסיכיאטרי. אלה דברים שאין להם אח ורע בעולם.
צליל: 8,000 מיטות ביחס לגודל האוכלוסייה זה המון. תכף נגיע לזה. בזמן שבישראל אלפי אנשים חיו שנים ואפילו עשורים בבתי חולים פסיכיאטריים, בעולם נשבו רוחות אחרות.
אבי: באיטליה, בשנת 1976, באיזושהו חלון הזדמנויות שראש בריאות הנפש היה נשוי לחברת פרלמנט, מגיע רופא בשם בזילה, פסיכיאטר בשם בזילה ואומר, תקשיבו בואו נעשה רפורמה כזאת שעוברת בפרלמנט, חוק 180 באיטליה, אומרת, בואו, עד תאריך נובמבר 1978 אנחנו סוגרים את כל השערים של בתי החולים הפסיכיאטריים, במקביל אנחנו פותחים מחלקות פסיכיאטריות בבתי חולים כלליים ופותחים מה שנקרא mental health community centers או מרכזים קהילתיים לבריאות הנפש ואנחנו רואים היום את המדדים וזה פשוט פלאי-פלאות. אחוז האובדנות באיטליה הוא הנמוך ביותר, הנמוך ביותר בכל העולם. למעשה כל העולם המערבי הולך אחרי זה, כי למעשה זה פינה המון משאבים לטפל בקהילה.
צליל: כל העולם המערבי ובאיחור גם ישראל, בשנת 2000 עבר בכנסת חוק שיקום נכי נפש בקהילה, שיזמה חברת הכנסת תמר גוז'נסקי ואומץ על ידי משרד הבריאות. חוק מהפכני, מתקדם, שבא לשנות את המערכת לחלוטין. זו הייתה מהפכה מבחינה רפואית וגם מבחינה חקיקתית.
ד"ר פרץ-וייסוידובסקי: שההישג הגדול שלהם, מעבר לזה, שעצם זה שהם הקימו מערכת שיקום בעצם, מערכת שיקום ממלכתית מאפס, זה שהם עשו את זה בצורה של זכויות.
צליל: זה דוקטור נדב פרץ-וייסוידובסקי מהמכללה האקדמית אשקלון. דוקטור פרץ-וייסוידובסקי חקר, יחד עם פרופסור אורי אבירם מהאוניברסיטה העברית, את תהליך החקיקה של החוק, שבעצם ייסד מערכת ציבורית חדשה של שיקום, שמבוססת על זכות חברתית חדשה, הזכות לשיקום. לפי החוק, למתמודד נפש מעל גיל 18, שיש לו לפחות 40% נכות נפשית, יש זכות לקבל שיקום פסיכיאטרי. זה מאוד לא מובן מאליו. וזה מה שהחוק אומר: אחרי שמתמודד מקבל אישור מוועדה שהוא מתאים לסל שיקום, הוא נפגש עם מתאמת טיפול, לרוב עובדת סוציאלית, שבונה איתו תוכנית שיקום. יש ארבעה סוגים של שירותים. שירותי דיור, זה יכול להיות הוסטל, כמו שכרמל עובדת בו, או קהילה תומכת, שם המתמודד שוכר דירה בעצמו, אבל הוא חלק מהקהילה של ההוסטל. הוא יכול גם לגור בדירת שותפים, או פשוט בדירה משלו, כשמדריך או מדריכת שיקום באים לעזור לו בסידורים, בקניות ובכל מה שצריך וחיי היום-יום. יש שירותים בתחום התעסוקה, אם המתמודד צריך עזרה בלכתוב קורות חיים, ללכת לראיונות, או אם הוא צריך עזרה כדי להתמיד בעבודה. יש תחום לימודים - הכשרה מקצועית, או ליווי של מדריך או חונך בהשכלה אקדמית. ויש פנאי, שזה חוגים ובילויים.
כל הדברים האלה יכולים לקרות ביחד, לפי הצורך של המתמודד או המתמודדת, עד שלושה מתוך ארבעה תחומים. פעם בחצי שנה ועדת השיקום האזורית צריכה לבדוק אם השיקום מתנהל לפי התוכנית, או שצריך לשנות משהו. אם התוכנית מתאימה ועובדת, המתמודד חי בבית, כשהוא עטוף בעזרה בכל תחומי החיים. ככה המשפחה שלו לא נושאת לבד בהתמודדות וככה אנשים לא חיים בבתי חולים. והחוק כרך את שני הדברים האלה ביחד, אחד בשני. ככל שמספר המשתקמים עלה, כך מספר המיטות בבתי החולים הפסיכיאטריים ירד. המתמודדים חזרו לקהילה.
צליל: אז אולי ניכנס קצת לאיך בכל זאת חוקקו חוק כזה מתקדם בתוך, בשנת 2000, בתקופה של קיצוץ והפרטה, זה כאילו מאוד לא מסתדר עם רוח התקופה. איך זה קרה?
ד"ר פרץ-וייסוידובסקי: מצד אחד זה נכון, זה באמת חוק מאוד סוציאל-דמוקרטי ולפעמים מאוד לא סוציאל-דמוקרטי. אבל אני חושב ששתי מילות המפתח זה בדיוק מה שאת אמרת, קיצוץ והפרטה, כי החוק הזה דה פקטו הוא קיצוץ והוא הפרטה, כמה שהוא סוציאל-דמוקרטי, שזה נשמע אבסורד. אבל החוק הזה עושה שני דברים. קודם כל, החוק הזה חוסך כסף.
צליל: זאת הסיבה הראשונה שהחוקרים מצאו לשאלה איך הצליחו לחוקק חוק כזה. הוא היה חוק חסכוני. למרות שמערכת השיקום עולה הרבה כסף, להחזיק אנשים בבתי חולים עולה הרבה יותר.
ד"ר פרץ-וייסוידובסקי: אחד היתרונות הגדולים של שיקום זה שהוא זול. להחזיק בן אדם בבית חולים פסיכיאטרי זה נורא יקר, כי בבתי חולים זה דבר יקר. הרבה הרבה יותר זול לפי החישובים שנעשו בשנת 2000, לא יודע אם הם עודכנו, יום אשפוז בקהילה עולה 20% מיום אשפוז בבית חולים.
צליל: הסיבה השנייה היא שאומנם מערכת השיקום היא מערכת סוציאלית חדשה, אבל היא כולה מופרטת.
ד"ר פרץ-וייסוידובסקי: מי שמפעיל את כל המסגרות האלה זה עמותות, או חברות למטרת רווח. משרד הבריאות משלם, אבל ההוסטל עצמו הוא מופעל על ידי עמותה, מקרה קלאסי של הפרטה. אז זה הפרטה וזה קיצוץ, אבל זה גם זכות, אז יש פה איזשהו מתח שהיוזמים של החוק ידעו לספק עליו מאוד יפה.
צליל: על התפר הזה, בין מגמות של הפרטה וקיצוץ לבין הרחבת שירותים וזכויות חברתיות, שם נולד חוק שיקום נכי נפש בקהילה. מצד אחד, זכות חברתית מאוגנת בחוק, הרחבה מסיבית של שירות חברתי ללא מגבלה תקציבית ומצד שני, חיסכון ענק למערכת הציבורית לטובת מערכת ענקית שכולה במיקור חוץ, כמעט בלי עובדי מדינה חדשים. וזה עבד.
אבי: החוק הזה בעצם שינה את המצב מהיסוד, הוא הוריד את מספר מיטות האשפוז לרמה של היום, קרוב ל-3,300 מיטות אשפוז.
צליל: זה שוב אבי אורן.
אבי: הוא חסך יותר ממיליון מיטות, ימי אשפוז בשנה ובאמת אנחנו רואים גרף מאוד מאוד מהיר של ירידה באשפוז עד בערך שנת 2013.
צליל: זה נשמע נורא בירוקרטי ומנוכר, מיטות, משתקמים, אבל עבור כל אחד מהאנשים האלה, אלה חיים שהוא קיבל בחזרה.
אבי: כאילו, צריך להבין, שהשיקום הוא בעצם, הוא מבוסס על ההנחה, שהעולם לא בנוי מהאטום, העולם בנוי מסיפורים. ולכן הוא מצליח במקומות שהמדע לא מצליח. זאת אומרת, הוא מצליח לקחת בן אדם, על ידי באמת תקווה ואמונה בו, באדם, הוא בעצם מצליח להביא אותו, מנקודה שבה הוא מאוד מאוד מאוד חסר תקווה ומיואש לגבי עתידו, הוא בעצם הופך להיות בהדרגה מישהו שמחזיר את, גם את היכולות שלו וגם אפילו עולה עליהם. וזאת נקודה מאוד מאוד מאוד חשובה. אני חושב שמערך השיקום, אני מעדיף כל מערך השיקום וההחלמה, בעצם, יצר פה מהפכה חברתית, שאולי המהפכה החברתית הכי חשובה שקרתה, אולי בתולדותיה של מדינת ישראל.
צליל: אבל בשנים האחרונות זה כבר לא עובד כל כך טוב. היום, 35 אלף מתמודדים מקבלים שירותי שיקום ממאות עמותות ברחבי הארץ. כשיש כל כך הרבה לקוחות, תמיד יהיה מגוון עצום של חוויות וסיפורים. חלק מהמתמודדים מקבלים שירות טוב מאוד. כמו שאומרת שירי דרוגן לובסנס, שעוסקת בליווי מתמודדים ומיצוי זכויות והיא גם מתמודדת בעצמה.
שירי: יש הרבה תועלת בסל שיקום. כשהוא עובד, כשהוא עובד.
צליל: אתם אולי זוכרים את שירי מפרק 275, "אין עם מי לדבר". שם היא סיפרה על הבעיות במערכת הטיפול הנפשי. היא מכירה את מערכת השיקום מכל הצדדים שלה. אחת הבעיות הגדולות שהיא רואה, היא תורים ארוכים מאוד. אחרי המתנה של חודשים לוועדה של משרד הבריאות, שמאשרת סל שיקום, המתמודד אמור לפנות לאחת העמותות או החברות כדי לקבל ממנה את השירות. ואז הוא מחכה שוב.
שירי: יש עמותות שאני מכירה שהן מאוד טובות, אבל התור המתנה אליהן הוא ארוך עד כדי ארבעה חודשים-חצי שנה. שירותים של תעסוקה נתמכת, גם עם המתנה די מרובה. שירותי חברה ופנאי, אחד מהחשובים בהם שנקרא עמיתים, שמקנה מלגה למתמודד לטובת חוגות או פעילות שהוא מבקש לבצע. ההמתנה יכולה להגיע לשנה וחצי, זה מה שהיה במקרה שלי.
צליל: לפעמים ההמתנה כל כך ארוכה, שבינתיים המצב של האדם שב ומידרדר עד שהוא מגיע לאשפוז. ולפעמים, עד שמגיע התור, כבר צריך לחדש את האישור. זה מה שקרה לאביב, שפשוט נתקעה בלימבו הזה עד שהיא התייאשה.
אביב: אני אביב בראון, אני בת 25 מהרצליה ואני מתמודדת נפש. כאילו הייתי במסגרות טיפול מדהימות, זה משהו וגם חשוב לי לציין שאני מאוד אוהבת סל שיקום. אני… (מדברת לא ברור) שירות שהוא סופר חשוב ושהוא גם מאוד בא לטובת המתמודד.
צליל: אבל לא הכול הולך חלק. אביב זכאית לסיוע בתחום הפנאי בתוכנית שנקראת 'עמיתים'. התוכנית הזו מאפשרת למתמודדת לקבל חוג מסובסד כחלק מהשיקום שלה.
אביב: באתי עם זה למתאמת הטיפול שלי, לעובדת הסוציאלית שלי והיא הגישה בקשה ל'עמיתים' לממש את האישור שקיבלתי בסל שיקום ואז נכנסתי לרשימת המתנה.
צליל: מה אמרו לך? למה רשימת המתנה?
אביב: זה היה בגלל שיש המון ביקוש ואין מספיק צוות. עד שהגעתי לתור שלי ברשימת המתנה, כבר פג תוקף האישור לסל שיקום.
צליל: למרות שאביב אסירת תודה על סל שיקום, היא רואה שהוא היה יכול לעבוד טוב יותר, אם למשל המתאמות שלה לא היו מתחלפות כל כך הרבה.
שירי: אין מספיק עובדים סוציאליים ובעצם או שמתפטרים והולכים לעבודה אחרת, או שמסיימים את ההתמחות. כאילו, שנגיד, באה סטודנטית, באה ומסיימת את ההתמחות שלה ולא נשארת בעמותה.
צליל: גם המדריכים והמדריכות מתחלפים לעיתים קרובות. שירי מספרת שהתחלופה המהירה של מדריכים גורמת לכך שהרבה מתמודדים פשוט נושרים מסל שיקום.
שירי: ידידה שלי שהיא מתמודדת, שאמרה אני נפגעתי כל כך, שאני לא רוצה שוב, אין לי כוח. לא מוכנה לנסות.
צליל: שוב להכיר, ל…?
שירי: שוב לעבור את התהליך הזה. שוב לעבור המתנה של אלוהים יודע כמה זמן לדיור המוגן. שוב ושוב ושוב.
צליל: מדריכים שעוזבים לעיתים קרובות, זו תופעה שקורית בכל ההוסטלים והפנימיות. אבל המדריכים של השיקום עוזבים אפילו יותר מכל האחרים, כי הם מרוויחים פחות מהם. 32 שקלים לשעה, כשאחרים מרוויחים בסביבות 40. תכף נסביר למה. המחסור הגדול בכוח אדם מביא לירידה בסטנדרטים.
ואלה הנתונים: על פי המועצה הלאומית לשיקום חסרים במערך השיקום 35% מהמדריכים, 30% מהעובדות הסוציאליות, 20% מהמנהלות ו-30% מנשות המטה. התוצאה, על פי המועצה, היא שלא מתקיים פיקוח על העמותות, לא מתקיימות ועדות מעקב, הוועדות שאמורות לבדוק אם תוכנית השיקום קורית בפועל, שהאיכות של ההדרכה יורדת, שלא נפתחות מסגרות חדשות. ומזהירים שם שאם המצב יימשך כך, בקרוב יקרה הדבר הכי גרוע - תופסק הקליטה של משתקמים חדשים.
אבי אורן, ראש המועצה הארצית לשיקום, מסביר שבפועל התקציב למשתקם הולך וקטן. לפי נתוני משרד הבריאות, בשנת 2020 התקציב למשתקם היא 40 אלף שקלים בשנה. היום הוא עומד על 37 אלף שקלים.
אבי: כי בעצם הגידול והיום אנחנו במצב של גידול של 7% בשנה, הוא לא תואם את הגידול הזה. וזה יכול לבוא בכמה דברים. על אף בן אדם הרי לא אומרים בוועדה "תקשיב, אתה לא זכאי". כל בן אדם שמגיע לוועדה מקבל את האישור לשירותים. העניין הוא שהיום הוא מגיע לשירותים ובשירותים אומרים לו - תראה, אתה, אנחנו רוצים לתת לך שירות אבל אין לנו את המדריך, או אין לנו את העובד הסוציאלי ובעצם הוא יוצא עם רשימות המתנה מאוד מאוד ארוכות ולאט לאט האמון במערכת הולך ויורד.
צליל: אבי מסביר, שבעצם יש פחות שיקום, יש יותר אשפוז.
אבי: אנחנו רואים שם עלייה הרבה יותר גדולה, בעצם, המדינה באיזשהו מקום נסוגה חזרה לפתרונות המוסדיים, הסגרגטיביים ושם אנחנו כן רואים עלייה. בסופו של דבר זה משחק סכום אפס.
צליל: כל זה קורה למרות שחוק השיקום משנת 2000 קבע שלמתמודד נפש יש זכות לקבל שיקום ללא מגבלת תקציב. בפועל הוא יכול לקבל מהוועדה הודעה שהוא זכאי לפנות לעמותה שתיתן לו את השירות ולקבל תשובה - אין. אתה זכאי, אבל אין לנו אפשרות לעזור לך. אז איך זה קרה?
ריבי: שמי ריבי צוק. אני אם למתמודד, באתי מעולם המשפט, הייתי שופטת ומזה כעשר שנים אני פעילה ב'עוצמה', אני היום יושבת ראש של עמותת 'עוצמה', שהיא עמותה של משפחות. כולנו בני משפחה, כולנו מתנדבים ואנחנו עוסקים בניסיון לטייב, להעצים את הזכויות ואת מעמדם גם של מתמודדי הנפש וגם של בני המשפחה שלהם.
צליל: פגשתי את ריבי בדירה שלה ברעננה, שם היא גרה יחד עם הבן שלה. עמותת 'עוצמה', שהיום היא עומדת בראשה, הייתה לפני 23 שנה יוזמת מרכזית של חוק השיקום. ישבנו ליד פינת האוכל שלה ובמשך שעה ו-40 דקות היא פרסה בפניי את התיק של סל שיקום. סיפור בן 23 שנים, רצוף מכרזים, עתירות, דיונים ונתונים על מערכת השיקום.
ריבי: עד לפני כמה שנים, כשהיינו מדברים על השיקום, הייתי מדברת על חזון, על איך צריך להתפתח, איזה שירותים חדשים חסרים, איך אפשר לעשות את השיקום טוב יותר. היום השיח הוא לנסות להציל את השיקום. אנחנו מדברים על מצוקה מאוד מאוד גדולה.
צליל: בחלק מהמקומות הבעיה היא כבר לא שהמדריכים מתחלפים מהר או שהרמה שלהם נמוכה, אלא שכבר אין מדריכים בכלל.
ריבי: בשנים קודמות, אנחנו היינו מתלוננים תלונת אמת קשה על תחלופה בלתי נסבלת, גם של העובדים המקצועיים וגם של המדריכים. עד שהם מכירים אותך, אותך זה את המתמודד, עד שנבנית איזו תוכנית, עד שנבנה מודוס ויוונדי, עד שמבינים מה רוצים לעשות ביחד, הם עוזבים. ולא מעט מתמודדים הרימו ידיים ואמרו: אני לא רוצה את שירותי השיקום האלה, עד שאני משקיע ונפתח ומכניס מישהו לחיים שלי והוא למחרת איננו. אלה כבר הצרות של אתמול. היום פשוט אין. אין.
צליל: לפני שניכנס לאיך זה קרה, או לכל המכרזים והתעריפים והעתירות, אני רוצה שתכירו גם את מתן.
מתן: הייתי מדריך בסל שיקום עד לפני שנה, בערך.
צליל: וכמה שנים עבדת בעבודה הזאת?
מתן: וואו, איבדתי ספירה, הרבה, מעל עשר שנים, בכל מסגרת אפשרית של סל שיקום כמעט.
צליל: מתן הוא בן 43, הוא גר באזור רמלה והוא צרכן נותן שירות. שזה אומר:
מתן: זה אומר, כאילו מישהו שמהניסיון האישי שלו נותן לאחרים.
צליל: בתור מדריך שיקום, מתן עבר מבית לבית. כל פעם ביקר אצל מתמודד אחר ועזר לו בדברים היום-יומיים. אבל זה מאוד קשה לעבוד בשלושה או ארבעה בתים שונים כל יום.
מתן: כי נגיד אם אתה עובד עם דיירים בודדים, אז אתה צריך כל היום, צריכים כל היום לזוז בין דיירים. שעה פה, שעה שם. שורף לך את כל היום, אין לך כוח לכלום אחר כך.
צליל: ועל הזמן של הנסיעות משלמים?
מתן: לא. לא.
צליל: ועל…
מתן: שכר נמוך.
צליל: מה השכר היה כשעזבת?
מתן: אני חושב שהמקום הכי טוב היה אולי 32 שקלים לשעה, 33 שקלים לשעה.
צליל: השכר הנמוך של מדריכי השיקום והעובדה שהם לא מקבלים כסף על הזמן שבו הם עוברים מבית לבית, הופך את העבודה הזו לעבודה הכי פחות מבוקשת גם בתוך העולם הזה, של הדרכה. כמו שיש מדריכי שיקום למתמודדי נפש, יש גם מדריכים בפנימיות לנוער בסיכון, בהוסטלים לאנשים על הקשת האוטיסטית, לבעלי מוגבלויות ועוד. הפרופיל דומה בכל המקומות. אנשים שאין להם מקצוע טיפולי, אבל הם נמשכים לתחום הזה ורוצים עבודה עם משמעות. סטודנטים וסטודנטיות הרבה פעמים לפסיכולוגיה ולעבודה סוציאלית שמחפשים עבודה זמנית. אם אתם מהאנשים שמחפשים עבודה כזאת, למה שתלכו דווקא למקום שמשלמים בו הכי מעט? את זה הבינו גם במשרד הרווחה, שם מדריכים עזבו את הפנימיות וההוסטלים אחרי כמה חודשים של עבודה. דיברנו הרבה על המחסור בכוח אדם בפנימיות בפרק השני של הסדרה 'הבית בקצה המסילה'. בכל מקרה, השנה הם הגיעו להסכמה עם האוצר ושכר המדריכים ברווחה עלה ל-40 שקלים לשעה. אבל מדריכי השיקום לא עובדים במשרד הרווחה. הם שייכים למשרד הבריאות. אז הם נשארו מאחור.
שירי: הצוותים קורסים, נקרעים ולא נותנים את מה שהם צריכים לתת. כי הם בחסר. מה המשמעות של זה? שאנשים ימצאו את עצמם יושבים המון זמן בחוסר מעש, שהמקומות לא נראים טוב, מוזנחים, מלוכלכים.
צליל: גם עליית שכר הסייעות בגנים קרצה לחלק מעובדי השיקום, כמו מתן.
מתן: עכשיו אני עובד עם ילדים בבית ספר. בחינוך רגיל, צהרון, סייע.
צליל: ומשלמים יותר? כמה משלמים אם אפשר לשאול?
מתן: 40 שקל לשעה.
צליל: מערכת השיקום מדשדשת מאחורי מערכת הרווחה בעוד עניינים. למשל, שכר העובדות הסוציאליות. ב-2016 חתמו העובדות הסוציאליות על הסכם קיבוצי והשכר שלהן עלה בכל מסגרת שבה הן עובדות, גם אם היא מסגרת מופרטת. אבל משרד האוצר טען שההסכם לא תקף לגבי עובדות סוציאליות שהן מתאמות טיפול במערך השיקום.
ליבי: ואז, מה שקרה, זה שיש לנו כאן שתי מערכות שנותנים שירותים די דומים, שתנאי השכר באחת מול השנייה, הם מאוד משמעותיים. זאת לא הסיבה היחידה, אבל זה היה אחד המשברים שהביאו למשבר כוח האדם הגדול. המערכת נכנסה מהדבר הזה לסחרור.
צליל: במשך כמה חודשים, עובדים סוציאליים במערך השיקום הרוויחו פחות מכל עובד סוציאלי אחר בארץ. וכמובן שבחודשים האלה התחילה בריחה שלהם לעבודות אחרות. אחרי כמה זמן זה תוקן והיום העובדים הסוציאליים במערך השיקום מקבלים שכר כמו במקומות אחרים. אבל…
ליבי: בעיה אחרת היא בעיה של דיווח על סכומים. כי השאלה היא, שוב, המדינה לא משלמת לעובד הסוציאלי הבודד. אז השאלה היא איך לחשב בכמה צריך להגדיל את התעריף על מנת לממן נכון את ההוצאה הנוספת הזו. עכשיו, צו ההרחבה הוא פונקציה של ותק, של הרבה משתנים אישיים. לכן צריך לעשות כאן חישובים של ממוצעים, או… צריך להגיע למספר הנכון ועל המספר הזה יש מחלוקת.
צליל: המחלוקת הזאת מתגלגלת בבתי המשפט מאז 2016, עדיין ללא החלטה הסופית. והמשמעות שלה היא…
ליבי: כשהתעריף לוקה בחסר, המערכת בסוף מתמוטטת כמו שקורה לנו היום ובשלבים יותר מוקדמים, זה תמיד בא על חשבון השירות שמסופק. אי אפשר להניח ברצינות שאת מה שהמדינה לא רוצה לשלם והמתמודדים לא יכולים לשלם, הספקים מממנים. אם יש תעריף חסר, אז במקומות שזה שכר דירה, או תשלום לפי צו הרחבה, אז הספק, אין ברירה, הוא משלם שם. זה נגרע במקור אחר. עכשיו, גם מה שקרה באמת… א', הוא צריך גם להרוויח וב', הוא בוודאי צריך להתקיים. אם אתה בונה מערך שצריך לתת שירותים הפסדיים, זה לא יתקיים.
צליל: שלושה מכרזים חדשים בתחום השיקום פורסמו לפני קרוב לעשור. ובשלושתם, עמותות של מתמודדים ובני משפחה כמו 'עוצמה' ועמותות שיקום כמו 'אנוש', עתרו נגד המכרזים ואמרו שהתעריפים שנקבעו במכרזים לא מאפשרים לתת טיפול ראוי. העתירות האלה עדיין מתגלגלות בערכאות ומאז האינפלציה עלתה והמחירים לא עודכנו. התוצאה היא שיש הוסטלים שבהם אסור לדיירים לעשות יותר מכביסה אחת בשבוע, שאין להם מזגנים בחדרים. הוסטלים רבים מוקמים בפריפריה, בשכונות מצוקה ובמבנים באיכות ירודה, כי שם העמותות והחברות מצליחות לשכור דירות. וככה הגענו לכאן.
לחוק השיקום המפואר שמבטיח זכות לשיקום לכל אחד ואחת בלי מגבלת תקציב, לתקציב מוגבל בכל זאת. אפשר להבטיח בחוק תקציב בלתי מוגבל, אבל בסוף התקציב של המסגרות מוגבל בהחלט ואם הן לא מצליחות להעסיק מספיק אנשים, אין דרך להכריח אותן לתת שירות.
ד"ר פרץ-וייסוידובסקי: אני חושב שהפרטה היא קריטית פה, כי הפרטה היא מה שבעצם מאפשר למדינה להגיד, אין הצע, כאילו אנחנו פתחנו, אם מישהו יציעו לו - שייקח, אנחנו נשלם את זה. אבל אני לא יכול לבוא למדינה ולהגיד למה לא פתחתם. אני לא יכול לבוא למדינה ולהגיד למה אין הוסטלים.
צליל: אני יכולה להגיד שתנאי המכרז לא מספיק טובים.
ד"ר פרץ-וייסוידובסקי: כן, אבל זה טיעון שהוא הרבה יותר מורכב לטעון אותו. אבל במצב האידיאלי היה שמי שמפעיל את זה זה המחלקות לשירותים חברתיים ברשות המקומית.
צליל: מערכת השיקום קפאה איפשהו באמצע העשור הקודם, אבל המציאות לא.
ליבי: עכשיו, עם השנים שעוברות, החיים הם דינמיים, גם בתחום של בריאות הנפש. יש היום מענים חדשים שנדרשים. יש יותר אנשים צעירים, יש הרבה יותר תחלואה כפולה, יש הפרעות אכילה, יש יותר מודעות לטראומה ולנפגעות טראומה מינית. הרבה פעמים יש לך מוגבלות נפשית וגם מחלה גופנית קשה או מוגבלות אחרת. היה צריך לראות כל הזמן פיתוח של שירותים ואנחנו כל הזמן מול נסיגה, ריצה אחרי הזנב, ניסיון לשמור על איזה קיים.
אביב: עכשיו מתקרבים אל המערכת הזאת כל נכי הנפש של השביעי באוקטובר בשל המלחמה. הם יגיעו. אין שאלה, הם יגיעו. היא לא מוכנה לקלוט אותם בכלל.
ליבי: הם יגיעו והיא לא מוכנה לקלוט אותם.
צליל: תקציב 2024 כולל תוספת של מיליארד וארבע מאות מיליון שקלים למערכת בריאות הנפש. שאלנו את משרד הבריאות האם חלק מהכסף הזה יופנה למערך השיקום והתשובה שקיבלנו היא שהם עדיין לא החליטו. מבחינתו של אבי אורן, אין אפשרות אחרת.
אבי: זה שהשיקום חייב תוספת התקציבית משמעותית אם הוא רוצה לחזור להיות קוסט אפקטיבי. עכשיו, כמובן שבטווח הארוך, אם אנחנו לא נשנה את המערכת, למעשה אנחנו נגרום לאנשים להפוך להיות לכרוניים. וזה הסכנה הגדולה ביותר - שהמון אזרחים שהיו עד עכשיו מתפקדים מאוד, יהפכו להיות אנשים שבעצם מתמודדים עם הפרעה כרונית. עוד דבר, במדינת ישראל, משרד הבריאות יצטרך להבין שאם המערכת הזאת נשארת אצלו, צריך לשים את היד בכיס, שזה עמוד השדרה של המערכת.
צליל: זה אמור להיות קל להוסיף כסף לסל השיקום, כי זה כסף שחוסך כסף. יותר שיקום ויותר עבודה, יותר מיסים, פחות אשפוז. ההיגיון הזה, שברור לכל אחד בלי השכלה כלכלית או טיפולית, משום מה לא תמיד עובד כשמדובר בתקציבים גדולים ובמערכות גדולות. זה גם אמור להיות קל כי יש חוק. חוק שצפה בדיוק את זה, שהתקציב יישחק והשירות יתדרדר ולכן קבע זכות לשיקום, כדי להבטיח שכל מי שזקוק לשירות הזה יקבל אותו. וכאן אנחנו חוזרים לצערי לצירוף המילים "חצר אחורית". בסופו של דבר, חוקים ותקציבים יכולים מאוד לעזור, אבל זה לא מספיק. כדי שהחוקים יתממשו בפועל, כדי שהתקציבים יגיעו לאן שהם אמורים, צריך עוד משהו, עוד מרכיב. והמרכיב הזה הוא שבריאות הנפש לא תהיה אחרונה ברשימה, הדבר שנזכרים בו כשכבר נגמר התקציב, שהיא לא תהיה החצר האחורית. כל עוד התפיסה היא שזה לא חשוב, לא הכרחי, או בעיה של אנשים אחרים, כנראה ששום חוק שבעולם לא יספיק.
האזנתם ל"חיות כיס", ההסכת הכלכלי של "כאן".
העורך שלנו הוא תומר מיכלזון, המפיקה היא ליהיא צדוק, את הסאונד עורכת רותם דויטשר, איתי במערכת "חיות כיס" שאול אמסטרדמסקי ואלון אמיצי.
אפשר להאזין לכל הפרקים של "חיות כיס" בכל היישומונים ובאתר "כאן".
אני צליל אברהם, תודה רבה שהאזנתם.
[חסות]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments