חיות כיס - פרק 325: אל תאזינו לזה במהירות 1.5

רגע רגע רגע, לפני שאתם לוחצים על הכפתור של פי 1.5 - חשבתם פעם למה בעצם אתם עושים זה? חשבתם פעם מה זה עושה למוח שלכם? ומה זה עושה לחברה שלנו, ולעולם שאנחנו חיים בו? לא חשבתם? אז תעצרו רגע. ותקשיבו. לאט

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 09/07/2025.

‏[חסות]

‏קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים". "כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

‏שאול: היי, אתם ואתן על "חיות כיס", אני שאול אמסטרדמסקי.

‏[מוזיקת רקע]

‏כשאנחנו עובדים על פרק של "חיות כיס", כמו זה שאתם מאזינים לו עכשיו, אז אנחנו משתדלים לחשוב על כל פרט ופרט. לא רק על הציטוטים של המרואיינים שאנחנו מביאים לכם, לא רק על הטקסט של המגישים שאנחנו כותבים, אנחנו משתדלים להקדיש תשומת לב לעוד משהו: למנגינה של הפרק. המנגינה של הפרק היא גם הפסקול שמעצבת לנו עורכת הסאונד שלנו, רחל רפאלי, אבל גם האופן שבו אנחנו, המגישים, מגישים לכם את הטקסט. הקצב של המילים, הגוון שלהן, האופן שבו אנחנו אומרים אותן. ב"חיות כיס" אנחנו מספרים סיפורים על כלכלה במילים של בני-אדם. וכדי לעשות את זה, אנחנו צריכים לפעמים לקחת מידע מאוד מורכב, שלפעמים כולל אחוזים ומספרים, ולהנגיש לכם אותו. וכל זה בזמן שאתם עושים משהו אחר לגמרי - [נשמע רחש ברקע] נוהגים, עושים ספורט, שוטפים כלים. זה מאתגר. אז אנחנו משתמשים בכל מיני כלים. למשל, אנחנו יכולים לדבר [לאט] יותר - לאט. או לחזור על דברים, או לחזור על דברים ולחזור עליהם שוב, ולחזור עליהם שוב. פעם ופעמיים כדי שייכנסו יותר טוב לאוזן. או לפעמים להשתמש בדיאלוג בין מגישים…

‏היי צליל אברהם.

‏צליל: היי שאול אמסטרדמסקי.

‏שאול: …רק כדי לגרום לכם להיות קשובים יותר לרגע.

‏צליל: אתה חושב שזה עבד?

‏שאול: נדמה לי שכן.

‏צליל: יופי, שמחתי לעזור.

‏שאול: כל אלה ועוד כל מיני טריקים אחרים, הם חלק מהמנגינה של הפרק שאנחנו עובדים עליו. אנחנו מקדישים הרבה מאוד מחשבה ותשומת לב לכל העניינים האלה, אפילו לפאוזות שאנחנו עושים. [פאוזה] כי פודקאסט הוא קודם כל מדיום שמבוסס על צלילים. זה לא כתבת מגזין שאתם קוראים עם העיניים, ולכן הסאונד הוא שכבה בלתי נפרדת מהסיפור עצמו. כשפרקים של "חיות כיס" עולים לאוויר, אנחנו מקבלים תגובות. חלק אוהבים, חלק לא, לחלק יש רעיונות חדשים, חלק מספרים לנו על דברים שהפרק עורר בהם, שקשורים בכלל לסיפורים אחרים. וכל זה מאוד משמח אותנו, וזה אחד הדברים שאני הכי-הכי-הכי אוהב בפודקאסטים בכלל וב"חיות כיס" בפרט. זה מדיום שיוצר קרבה בין היוצרים לבין הקהל. אבל, יש דבר אחד במפגש הזה של הקהל עם הפרקים של "חיות כיס" שממש-ממש מבאס אותי. המהירות. המהירות שבה חלק מכם מאזינים לפרקים שלנו. ומתברר שאני לא לבד בבאסה שלי.

‏ניר: אני משתדל לא לחשוב על זה, אני חייב להגיד שזה מבאס אותי מאוד.

‏שאול: אם אתם מקשיבים לפודקאסטים ישראלים באופן קבוע, יש סיכוי גבוה שאתם מכירים את הקול הזה. אבל למקרה שלא…

‏ניר: אני ניר גורלי, א… יוצר פודקאסטים, עורך ב"כאן הסכתים".

‏שאול: ניר גורלי ומאיה קוסובר, יחד עם תומר מולוידזון, יוצרים את הפודקאסט הטוב ביותר בשפה העברית לטעמי, "שיר אחד". אם עוד לא יצא לכם להאזין ל"שיר אחד", אני מאוד ממליץ. בכל פרק הם מפרקים את הסיפור של אחד השירים המוכרים בשפה העברית, אבל ממש, מפרקים אותו לגורמים. [מוזיקת רקע] גורלי מאזין לפודקאסטים ויוצר פודקאסטים עוד לפני שהייתה לפודקאסטים מילה בעברית - הסכתים. ומה שהוא אוהב בפודקאסטים, זה גם מה שאני אוהב בהם.

‏ניר: אני אוהב את זה שמישהו מספר לי סיפור, באופן אינטימי, לתוך האוזן שלי. זו אינטימיות שלא קיימת לי כשאני רואה טלוויזיה, בטח שלא קיימת לי כשאני קורא ספר או עיתון, וזה איזשהו חיבור אנושי מאוד-מאוד חזק שהצורת סיפור הזו מצליחה לייצר.

‏[מוזיקה מסתיימת]

‏שאול: וכל האינטימיות הזו פשוט נעלמת, גם מבחינת גורלי וגם מבחינתי, כשאתם בוחרים להאיץ אותנו למהירות גבוהה. עכשיו, אם זו הייתה רק בעיה של שני יוצרי פודקאסטים מתוסכלים, לא הייתי טורח לעשות מזה פרק שלם של "חיות כיס" ולהלאות אתכם בשריטות שלי. אבל, הסיפור הזה של המהירות הכפולה [מושמע במהירות כפולה], הוא לא מתסכל רק אותי. אני חושב שהמהירות שבה אנחנו צורכים את התוכן שלנו, היא בעיה הרבה יותר גדולה ממה שנדמה לנו. [מוזיקת רקע] המהירות שבה אתם שומעים עכשיו את הפרק הזה, משפיעה על היכולת שלכם להבין ולעבד את מה שאני אומר.

‏פרופ' הורוביץ-קראוס: המערכת הראשונה שלנו, המהירה, היא מתודלקת כל הזמן. בסרטונים, בפודקאסטים שאנחנו, כן? חלקנו כבר איבדנו את הסבלנות להקשיב להם בקצב איטי יותר.

‏שאול: היא משפיעה גם על עולם יצירת התוכן עצמו.

‏שימי: אני חושב שב-level שבו אנשים צורכים חדשות, 1.3 זה אחלה.

‏שאול: ובאופן כללי, היא משפיעה על המוח שלנו ועל הסבלנות שלנו.

‏נירית: זה לא דפק לי את המוח.

‏שאול: אז השבוע ב"חיות כיס", סלואו פודקאסט.

‏[מושמע במהירות גבוהה] למה אנחנו כל-כך ממהרים כל הזמן? למה דחוף לנו לצרוך תוכן במהירות פי אחד וחצי או אפילו יותר מהר? מה אנחנו עושים עם כל הזמן שהתפנה לנו? והאם יש עדיין דרך חזרה? [מוזיקה מסתיימת]

‏ואם היה לכם קשה להבין את כל מה שאמרתי כאן, זה בגלל שאנחנו בעצמנו האצנו את כל המהירות של החלק הזה למהירות גבוהה יותר, כדי שלא תהיה לכם ברירה, אלא [לאט] פעם אחת - להאט.

‏[מוזיקת רקע]

‏הפרק הזה שאתם מקשיבים לו עכשיו, אני עובד עליו לדעתי קרוב לשלוש שנים. לא ברצף, אבל אני מתגלגל עם הרעיון הזה כבר תקופה מאוד-מאוד ארוכה. וכל הסיפור הזה התחיל בגלל מישהי מאוד-מאוד קרובה אליי. אשתי.

‏נירית: "מה אתה רוצה?"

‏שאול: זו אשתי נירית. אנחנו ביחד כבר 25 שנה, שזה הרבה מאוד זמן. אחרי כל-כך הרבה זמן עם מישהו, אתה מתרגל להרבה דברים שבהתחלה אולי נראו לך משונים. למשל, האופן שבו היא מכנסת את כל הזבל לתוך עצמו רק כדי לחסוך מקום בפח. כאלה דברים. אבל, בשנים האחרונות היא עושה משהו ש… וואלה, אני לא מצליח להשלים איתו או לסלוח עליו.

‏[הקלטה]

‏שאול: "באיזו מהירות את שומעת פודקאסטים?"

‏נירית: "בין 1.5 ל-1.6, אם זה ממש-ממש דיבור איטי, זה כבר הגעתי למהירות 2."

‏שאול: אשתי שומעת פודקאסטים במהירות מאוד מאוד גבוהה.

‏[הקלטה]

‏שאול: "למה את שומעת פודקאסטים כל-כך מהר?"

‏נירית: "כי הרגשתי שמדברים נורא לאט, ואז ראיתי שיש אפשרות להגביר את הקצב, וניסיתי, ובהתחלה האצתי למהירות של א… 1.2, ואז ראיתי שהיו כמה פודקאסטים יותר איטיים, שהדוברים דיברו מאוד לאט, וזה קצת עצבן אותי. ואז האצתי וראיתי שככה אני מצליחה ליהנות מההאזנה הרבה יותר. וכשאין אפשרות להאיץ, זה לפעמים ממש מקשה עליי להאזין."

‏שאול: "את שומעת 'חיות כיס'?"

‏נירית: "כן."

‏שאול: "במהירות גבוהה?"

‏נירית: [מחייכת] "כן."

‏שאול: [בטון נוזף] "את מבינה שזה חילול השם? את מבינה שאנחנו עבדנו מאוד קשה בשביל שיהיה קצב ספציפי לפרק?"

‏נירית: "ואני מרגישה את הקצב של הפרק, פשוט יותר מהר."

‏[מוזיקת רקע]

‏שאול: העבודה על פרקים של פודקאסטים נרטיביים, כלומר פודקאסטים עם סיפור מתוסרט, כמו "חיות כיס" או "שיר אחד", היא עבודה די מורכבת. עבודה על פרק מתוסרט יכולה לקחת איפשהו בין ימים ספורים לכמה חודשים טובים. לפעמים אפילו יותר מזה. אנחנו צריכים לחשוב על סיפור, וללכת לתחקר אותו, ולמצוא את המרואיינות והמרואיינים הכי טובים, ולהקליט אותם. ולפעמים גם לעשות הקלטות שטח או הקלטות השלמה. ואחר-כך לחזור למערכת, ולעבור על כל החומרים, ולמצוא בכל ראיון את החתיכות הכי-הכי-הכי טובות, ולחתוך רק אותן. החתיכות האלה נקראות "סינקים" או "אינסרטים". ואחרי שיש לנו את הסינקים הטובים, אנחנו צריכים לבנות סביבם תסריט, ולשייף אותו שוב ושוב על פני כמה טיוטות לפי הפידבקים של העורך ושל כל חברי המערכת. זה תהליך קפדני, שהמטרה שלו היא לזקק בסופו של דבר את הפרק הכי טוב שאנחנו יכולים ליצור תחת אילוצי הזמן שבהם אנחנו פועלים.

‏[מוזיקה מסתיימת]

‏ניר: וזה רק הטקסט, זה רק התסריט.

‏שאול: זה שוב ניר גורלי. הוא יודע בדיוק למה אני מתכוון כי גם העבודה על "שיר אחד" מאוד-מאוד דומה. אבל העבודה על הפרק ממש לא נגמרת אחרי שיש תסריט ואחרי שמקליטים אותו. כי לפודקאסטים מתוסרטים יש עוד שלב קריטי: עיצוב פסקול. [מוזיקת רקע] בוודאי לפודקאסט מוזיקלי כמו "שיר אחד".

‏ניר: כשזה גם עובר עריכת סאונד, אז העבודה היא כזו שכל צליל ששומעים או לא שומעים ברקע, אם זה מוזיקת רקע או אפקט, [נשמע אפקט קולי] או שֶׁקט, אפילו שקט, [מוזיקה נפסקת] זה כלי כל-כך חזק בפודקאסט נרטיבי, ועל כל שנייה של שקט, או של מוזיקה, או של אפקט, או של ראיון, או של הקלטת ארכיון, מוקדשת המון-המון מחשבה ותשומת לב, ברמה שלפעמים, אני חושב, [מצקצק בלשון] אנשים לא מודעים כמה דרפטים יש לפרק של "שיר אחד". לפעמים זה מגיע לשישה-שבעה דרפטים.

‏שאול: ואז, אחרי שכל העבודה הקשה הזו נגמרת, ואחרי שחשבנו על כל מילה ועל כל תו ועל הקצב של הפרק, ואנחנו משחררים אותו לאוויר כדי שהקהל יאזין לו, אז… [בטון מתלונן] חלק מהאנשים מקשיבים לפרק במהירות גבוהה, נגיד פי 1 ורבע או פי 1.5, או, שאלוהים יעזור לי, אפילו במהירות כפולה.

‏ניר: זכותו של כל אחד לעשות מה שהוא רוצה, כן? אבל אני פשוט מרגיש שהוא יקבל במקרה הטוב 60 או 70 אחוז מהעבודה שהיא… שרצינו שהוא יקבל. כי קצב של פודקאסט נרטיבי זה דבר מאוד-מאוד מחושב.

‏שאול: עכשיו, יכול להיות שבשלב הזה תגידו, 'רגע, רגע, גם כשאתם עושים ראיונות לפודקאסט, אתם לא מכניסים את הראיונות האלה במלואם לתוך הפרק. אתם האזנתם לראיון בדיעבד ובחרתם מהראיון קטעים, סינקים, שהם הטובים ביותר. ולפעמים אתם עורכים אפילו את הסינקים עצמם כדי שהם יישמעו יותר טוב. מה ההבדל בין זה לבין להאיץ את המהירות?' והאמת היא שזה נכון. לפעמים גם הסינקים שנכנסים לתוך הפרק לא נאמרו בדיוק באופן שבו אתם שומעים אותם. לפעמים אנחנו עורכים אותם מעט. אנחנו לא מוציאים דברים מהקשרם, חלילה, את זה אנחנו לעולם לא נעשה, אנחנו פשוט מהדקים אותם כדי לעזור למרואיין להגיע לפואנטה שלו מהר יותר וחלק יותר. למעשה, זה קרה לי אפילו עם ניר גורלי עצמו.

‏ניר: עכשיו, זו בחירה עריכתית, אם אני רוצה שהמרואיין שלי יהיה קולח או מהוסס, אם יש מאחורי הדיבור שלי מוזיקה קצבית או מוזיקה נוגה, אלו בחירות שלך כעורך.

‏שאול: את המשפט הזה, גורלי לא אמר ככה במקור. הנה, כך נשמע המקור.

‏ניר: עכשיו, זו בחירה, אממ, עריכתית, אם אני רוצה שהמרואיין שלי יהיה קולח או מהוסס, או ידבר יותר א… אממ, אממ, לא, זה אני… אני לא אגיד את זה. אם, אם המרואיין שלי הוא יותר קולח, או יותר מוהסס… נו! אם אם המרואיין שלי הוא יותר קולח או יותר מהוסס, אם יש מאחוריי, א… מאחורי הדיבור שלי מוזיקה קצבית או מוזיקה נוגה, אלו בחירות שלך כעורך.

‏שאול: וזה עוד גורלי, כן? הוא מרואיין מאוד מיומן ומאוד רהוט. אבל גם הוא - מה לעשות? - בן-אדם. יש לו ליפסוסים וגמגומים כי, כי הוא חושב תוך כדי שהוא מדבר. עכשיו, תארו לעצמכם מרואיינים שאינם מיומנים. ולכן, לטעמי עריכה היא שונה מלהאיץ את התוכן למהירות גבוהה. האצה למהירות גבוהה דורסת את המרואיין והופכת אותו לאינסטרומנט בלבד - כלי שכל תכליתו היא לספק לי מידע. ומבחינת גורלי, זה נכון לא רק לפודקאסטים מתוסרטים כמו "חיות כיס", אלא גם לפודקאסטים מהסוג של "שני חבר'ה פותחים מיקרופון". גם לאלה, הוא ואני נאזין במהירות רגילה ולא נאיץ אותם.

‏ניר: גם כשאני מאזין לשיחה בין שני אנשים, אני מאזין להם כי הם בני-אדם. אני לא מאזין להם כאיזשהו אינסטרומנט שיש לו תוכן שאני צורך, אוקיי? אם אני מאזין לשני חבר'ה שמדברים על מוזיקה, זה לא שהתוכן שהם מוציאים מהפה אני צריך לשאוב אותו אליי כמה שיותר מהר כי אין לי זמן. הבחירה שלי להקדיש לאנשים האלה זמן להאזין, זה כי הם בני-אדם ולא מכונות לייצור תוכן.

‏שאול: וזה לב הטיעון של גורלי, וגם החלק הכי מעניין בו, בעיניי. זה טיעון מוסרי. להאזין לאנשים במהירות גבוהה, זה פשוט לא מוסרי. זה לא בסדר.

‏[מוזיקה]

‏ניר: אני בוחר להאזין א… לשאול מדבר בפודקאסט, כי אני רוצה לשמוע את שאול. וברגע שאני אעביר אותך למהירות 1.5 או חס ושלום 2, אתה כבר לא תהיה שאול. אתה תהיה איזשהי מכונה שמבוססת על שאול. אבל אני רוצה לשמוע אותך.

‏[מוזיקת מתגברת ונשארת ברקע]

‏שאול: אם העניין היה מסתכם רק בזה, לא הייתי מלאֶה אתכם. בסדר, פודקאסטים. יאללה, מי ישמע, ציירתם את המונה ליזה. סיפורים על קריית הלאום בירושלים או על "וולט" או על רשת מלונות "סלינה", מה יקרה אם נשמע אותם במהירות 1.5? סבבה. אני עדיין חושב שאתם טועים ושצריך לשים אתכם בכלא, אבל זו זכותכם, ואני לא אגיד לכם באיזו מהירות לצרוך את התוכן שלכם, תתפרעו עם ה-פי 1.5 שלכם. העניין הוא שזה לא נגמר כאן. כי לא הייתי שם לב בכלל שאשתי מאזינה לפודקאסטים במהירות גבוהה, אלמלא מה שזה עשה לה. זה דפק לה את המוח.

‏נירית: "זה לא דפק לי את המוח."

‏שאול: [לוחש] זה כן דפק לה את המוח.

‏אשתי כבר לא מסוגלת לצרוך תוכן במהירות נורמלית. כל תוכן, לא רק פודקאסטים. גם וידאו, גם טקסט, והאמת, לא רק תוכן, גם בני-אדם רגילים. מדי פעם היא אומרת שהיא הייתה רוצה להאיץ את כולם למהירות 1.5 [במהירות איטית] או מהר יותר. המציאות עצמה נעשתה לה איטית מדי.

‏נירית: "ואם זה מאוד איטי אז, אז לפעמים אני צריכה ממש לעצור את עצמי לא לקפוץ לתוך הדברים שלו."

‏שאול: אשתי לא לבד בזה. במידה מסוימת, גם אתם ככה. כולנו. תראו, נניח שמישהו שלח לכם הודעה קולית בוואטסאפ [צליל של הודעת וואטסאפ]. אתם פותחים את ההודעה ומתחילים להקשיב.

‏אלון: שאול, תגיד, מתי הזה, נו, הישיבה השבוע? [ממשיך להישמע ברקע]

‏שאול: כמה שניות יעברו עד שתלחצו על הכפתור ותאיצו את המהירות של ההודעה הזאת לפי 1.5?

‏אלון: ו… [מהר] הייתי רוצה ככה לשנות את המועד של הישיבה…

‏שאול: אולי אפילו פי 2.

‏אלון: [מהר מאוד] כי אני אגיד לך, ברביעי, ברביעי יש לי את הקרמיקה, וזה פק"ל, לזה אני לא מבריז. אז חשבתי אולי אם אפשר להעביר את זה אחד… [ממשיך להישמע ברקע]

‏שאול: עכשיו, נניח שבמקום לשלוח הודעה, אמיצי היה מתקשר אליי בטלפון. [צלצול טלפון]. ונניח שהוא היה אומר לי את אותם הדברים בדיוק.

‏אלון: שאול, תגיד, מתי הזה, נו, הישיבה השבוע. [ממשיך להישמע ברקע]

‏שאול: אז האם הייתי אומר לו - אמיצי עשה טובה, יאללה, יאללה, דבר יותר מהר, יש לי מלא דברים לעשות? לא.

‏אלון: יש לי ב-10 סדנת התססה, ו… [ממשיך להישמע ברקע]

‏שאול: אנחנו היינו מנהלים שיחה נורמלית במהירות נורמלית, כמו שאתם ואני עושים פה עכשיו. [מוזיקת רקע] אתם רוצים להאיץ אותי עכשיו? [מושמע מהר] אתם רוצים שאני אדבר מהר יותר? אתם רוצים שאני אאיץ את כל המרואיינים שלי למהירות כפולה? כי אני יכול.

‏אפרת: [מושמעת מהר מאוד] "אז קוראים לי אפרת ליכטנשטט."

‏שאול: הבנתם מי זו? זו אפרת ליכטנשטט. אפרת היא חברה ירושלמית. היא אחת מבלוגריות האוכל הוותיקות בישראל, ובשנים האחרונות, מאז שהרשתות החברתיות פרחו, בעיקר אלה שמבוססות על סרטוני וידאו, היא עברה לייצר הרבה מאוד תוכן וידאו. היא גם מתפרנסת מזה.

‏אפרת: "אני מייצרת תוכן קולינרי לחברות מסחריות."

‏שאול: בשנים האחרונות אפרת מאיצה את סרטוני הווידאו שהיא יוצרת למהירות גבוהה יותר. [מוזיקת רקע] היא עושה את זה, גם כי עד לאחרונה הפלטפורמות פשוט לא נתנו להעלות סרטונים ארוכים מדי, אז היא הייתה צריכה לדחוס, אבל גם משום שככל שהרשתות נעשו יותר פופולריות, נכנסו לשוק הזה יותר יוצרי תוכן כמו אפרת. והם כולם עכשיו מנסים לעשות כסף, ולכן הם כולם מתחרים אלה באלה על אותו המשאב, משאב שנמצא במחסור - הקשב שלנו, הזמן שלנו.

‏[מוזיקה נפסקת]

‏אפרת: "טירוף מוחלט, שבר גדול ואי-אפשר להתמודד עם זה. זה הקושי הכי-הכי גדול שיש ליוצר תוכן היום - שיש יותר מדי תוכן, ויש מלחמה לא הגיונית על הקשב של הקהל."

‏[הקלטות מהרשת]

‏יוצרת תוכן א': "איך אני אוהבת מרק בצל. מי לא אוהב מרק בצל? אבל מה הבעיה עם המרק הזה? הטיגון הוא ארוך."

‏יוצר תוכן: "פעם אכלתם מרק בצל צרפתי? אבל אחד כזה אמיתי, לא עם כל השטויות והחרטאות. הוא חם, מנחם."

‏יוצרת תוכן ב': "הרשת מפוצצת באוזני המן, אבל המקור פאגוטיני - כופתאות, ריבועים קטנים."

‏יוצרת תוכן ג': "קודם כל תעשו save, כי למרות שהפיד שלכם מלא במתכונים לאוזני המן, טבעוניות ומושלמות - כאלה אין. תנסו לא למצמץ כי המתכון הזה כל-כך קל שהוא נגמר עוד לפני שהוא התחיל…"

‏אפרת: "כמה מרקים אתה יכול לראות? כמה אוזני המן אתה יכול לראות? כאילו זה, זה יותר מדי. והעיניים, כמות העיניים נשארת אותו דבר."

‏שאול: אפרת אמרה לי שהגידול בתחרות מביא לירידה בצפיות, וצפיות זה חשוב, לא רק לאגו, גם לפרנסה. [מוזיקת רקע] חישבו שוב על עצמכם שנייה, אוקיי? כשאתם יושבים בשירותים [צליל הורדת מים] או שוכבים על הספה או מחכים לאוטובוס [אוטובוס נוסע] וגוללים בפיד שלכם, כמה זמן תקדישו לסרטון חדש שעולה מולכם? ככל שאתם צעירים יותר, אתם תעיפו את הסרטון הזה מהר יותר. אמא שלי, למשל, אולי תצפה בסרטון כזה במשך 30 שניות. אולי יותר אפילו. אני אתן לזה איפשהו בין 5 ל-10 שניות. אבל הילדים שלי, או הילדים של אפרת - הצחקתם אותם.

‏אפרת: "אני לפעמים נשכבת כזה ליד הבן שלי ורואה את המהירות שהוא מעביר. הוא נותן באמת הזדמנות, כמו שאומרים בסטטיסטיקה - הוא נותן שנייה לכל סרטון לפני שהוא… אני אומרת לו לפעמים, 'שנייה, בוא נראה, זה נראה לי מעניין. תישאר איתי וזה.' לא. טק-טק-טק-טק-טק-טק."

‏שאול: זו לא הגזמה, אגב. אני התבוננתי היטב בכמה וכמה בני נוער בזמן שהם גללו בפיד שלהם. הם מעיפים סרטונים בתוך שנייה, גג שנייה וחצי. לא יותר מזה. וזה לא כל-כך נורמלי. אז מה הפלא שאפרת ויתר יוצרי התוכן מאיצים [מהר] את התוכן שלהם? הם מנסים לתפוס אנשים בשנייה, שנייה וחצי.

‏[מוזיקת רקע]

‏אפרת מצלמת את עצמה מכינה אוכל. היא הראתה לי בתוכנת העריכה שלה איך מרגיש ההבדל בין לצפות במשהו במהירות רגילה, לבין לצפות במשהו שהיא האיצה למהירות גבוהה יותר.

‏[מוזיקה מסתיימת]

‏אפרת: "אז המציאות שלנו בעצם מרגישה כמו הילוך איטי. הנה, תראה את המזיגה הזאת של הווניל."

‏שאול: וזו השורה התחתונה. [מוזיקת רקע] צפייה בתוכן או האזנה לתוכן במהירות גבוהה באופן קבוע דופקת לנו את השכל. היא גורמת לנו להרגיש שהמציאות עצמה היא בהילוך איטי. ומאחר שאתם לא יכולים לצפות יחד איתי בהדגמה של מזיגת הווניל שאפרת נתנה לי לצפות בה, תנו לי להדגים לכם את זה אחרת.

‏[מוזיקה מתגברת ומסתיימת]

‏שמעו את זה שנייה.

‏[הקלטה] [השיר "Cupid" מושמע במהירות מואצת]

“A hopeless romantic all my life

surrounded by couples all the time”

‏[השיר ממשיך להישמע ברקע]

‏שאול: זה שיר משנת 2023 בשם "Cupid". יצרה אותו להקת בנות קוריאנית בשם "Fifty Fifty ". אל תשאלו, אני חזק ב-K-Pop. אבל זה לא העניין. העניין הוא, שזו לא הגרסה המקורית של השיר הזה. זו הגרסה המואצת שלו. אגב, יש כמה גרסאות מואצות שלו, במהירויות שונות.

‏[הקלטה במהירות מואצת]

“I want more, more, more

I gave a second chance to Cupid

But now I’m left here feelin’ stupid”

‏[השיר ממשיך להישמע ברקע]

‏שאול: וזה ממש לא השיר היחידי שמישהו האיץ למהירות גבוהה יותר. בספוטיפיי יש קטגוריה שלמה שנקראת "sped up songs", ומסתבר שדור ה-Z מאוד אוהב אותם, ושחברות המוזיקה משתפות פעולה כי כמו תמיד, כסף.

‏עכשיו, אני רוצה שתשמעו את השיר הזה בקצב הנורמלי שלו.

‏[הקלטה - "Cupid" במהירות רגילה]

“A hopeless romantic all my life

surrounded by couples all the time”

‏שאול: אוקיי. אחרי ששמעתם קודם את הגרסה המואצת, נכון שעכשיו הגרסה הרגילה נשמעת ממש משונה?

‏[המשך השיר במהירות רגילה]

”Oh why, Oh why?

I’m feelin’ lonely

Oh I wish I’d find a lover that could hold me”

‏[השיר ממשיך להישמע ברקע]

‏שאול: כאילו ש… [לאט] האטתי אותה למהירות נמוכה יותר מהמהירות הרגילה. הנה שוב קטע מתוך הגרסה המהירה של השיר.

‏[הקלטה]

“I gave a second chance to Cupid

But now I’m left here feelin’ stupid”

‏[השיר ממשיך להישמע ברקע]

‏אחרי שמתרגלים לשמוע את זה מהר, איך אפשר לחזור לשמוע את זה… לאט? התשובה היא שאי-אפשר. עכשיו, תחשבו על כל התוכן שאתם צורכים. וידאו, יוטיוב, טיק טוק, אינסטה, שירים, פודקאסטים, הכל מהכל, מואץ למהירות גבוהה. מה קורה לסבלנות שלכם ולקשב שלכם למהירות הרגילה שבה פועלת המציאות?

‏פרופ' הורוביץ-קראוס: "בשנים האחרונות, ואני חושבת שככל שרמות הסטרס עולות, כמו ימינו אנו, הסבלנות שלנו גם הולכת ויורדת והקשב שלנו הולך ומתקצר, ואין לנו כל-כך סבלנות להפעיל את מערכת ה… המערכת השנייה שלנו, שהיא איטית יותר, לוקח לה זמן לעבד את המידע כדי שהיא תוציא פלט ראוי."

‏שאול: זו פרופסור ציפי הורוביץ-קראוס, היא מהטכניון. היא חוקרת מוח, בעיקר בילדים, בעיקר במה שקשור לקריאה ולהבנה של טקסט. המערכת השנייה שהיא מדברת עליה היא חלק ממערכת הקשב שלנו.

‏פרופ' הורוביץ-קראוס: "מערכת הקשב שלנו מחולקת למספר חלקים. המערכת הראשונה היא מערכת שמגיבה מהר, אוטומטית. אני שומע צלצול, אני מפנה את איברי החוש. ויש את המערכת השנייה שהיא מערכת של עיבוד איטי יותר, שבו אתה אמור גם על-ידי המערכת הזאת ללמוד מהטעויות שלך."

‏שאול: כשאנחנו מקשיבים לפודקאסט או צופים בסרטון במהירות גבוהה, בעיקר מאוד גבוהה, כמו פי 2…

‏פרופ' הורוביץ-קראוס: "המערכת הראשונה שלנו, המהירה, היא מתודלקת כל הזמן. בסרטונים, בפודקאסטים, שאנחנו, כן? חלקנו כבר איבדנו את הסבלנות להקשיב להם בקצב איטי יותר."

‏שאול: הדברים של פרופסור קראוס מעוגנים בעוד מחקרים שמצאתי על הנושא הזה, אם כי אני מודה, שעדיין אין על זה מספיק מחקרים. מה שכן, המחקרים שכבר ישנם, מראים שאנחנו אולי מסוגלים להקשיב למשהו במהירות גבוהה, אבל שיהיה לנו מאוד-מאוד קשה להבין ולהפנים את מה ששמענו או צפינו בו.

‏פרופ' הורוביץ-קראוס: "עכשיו, אם אנחנו נרצה לעשות איזשהו עיבוד עומק, זאת אומרת, זה יהיה איזשהו סרטון שאני ארצה גם לקחת ממנו איזשהו טייק או message אמיתי, ואשליך אותו על למידה אחרת שלי, אני לא יוכל לצפות בו בקצבים האלה. זאת אומרת, אני אצטרך אולי להאט את הסרטון כדי שאני אשים לב לכל הניואנסים הקטנים, ואני אפיק את מערכת ה… מה שנקרא מערכת הסקת המסקנות שלי, המערכת השנייה הזאת, תיכנס לפעולה."

‏[מוזיקת רקע]

‏שאול: נסו להיזכר באיזה סרטון יוטיוב שניסיתם ללמוד ממנו משהו ספציפי. נגיד, איך להכין קפה במקינטה, או איך לבנות משהו מעץ. סיכוי טוב שאתם האצתם את ההקדמה של הסרטון, החלק שבו היוצרים מדברים באופן כללי ומבקשים מכם לעשות subscribe וכאלה, אבל שברגע שהגעתם לחלק שבו ממש הייתם צריכים להתרכז, אז הורדתם את המהירות בחזרה למהירות הרגילה. כי שם הייתם צריכים להפנים ולעבד את המידע הזה, לא רק להקשיב לו, כדי שאחרי זה תוכלו ליישם אותו בעצמכם. וההפנמה והעיבוד של המידע נעשים במערכת הקשב השנייה שלנו, וזו מערכת שעובדת בקצב איטי יותר. ובגלל שאנחנו צורכים כל-כך הרבה מהתוכן הבידורי שלנו במהירות גבוהה, הסיפור הזה מתחיל לזלוג גם לזירה אחרת של תוכן, לחדשות.

‏[הקלטה]

‏שאול: "אתם מאיצים תוכן שאתם מעלים לרשתות?"

‏שימי: "כן."

‏שאול: זה שימי אביגד. שימי ואני עובדים יחד מתחילת דרכו של תאגיד השידור. היום שימי הוא מנהל תוכן דיגיטל של "כאן חדשות", שבשפה של בני-אדם זה אומר, שהוא אחראי על התוכן שמייצרים במיוחד לדיגיטל, כלומר, לרשתות החברתיות. מלבד זה, הוא אחראי על הפצת התוכן החדשותי ש"כאן חדשות" מייצרים ברשתות החברתיות. כלומר, הוא לוקח כתבות או חלקים מכתבות, ששודרו במהדורה או באחת מתוכניות האקטואליה בטלוויזיה או ברדיו, ועושה להם התאמה לרשתות.

‏שימי: "תוכן שנוצר לא לרשתות האלה, הוא מעצמו יש בו משהו יותר איטי. כלומר, יש זמן עכשיו כמו שאני עושה, אני מנסח דברים, אני בודק דברים, ותוכן שנוצר לרשתות ורטיקליות, והוא הרבה פעמים - אוקיי, חשבתי מראש על מה שאני עומד לעשות, לתת, להגיד - ועכשיו אני יורה את זה, כי אני מתחרה בהמון-המון תוכן אחר. אז זה לא שהתוכן הוא פחות עמוק, אלא הוא… אתה פשוט צריך להיות הרבה יותר חד, הרבה יותר מהיר, כדי שאתה תצוף מעל הכל."

‏שאול: עכשיו, התובנה הזו של שימי, היא לא חדשה והיא לא רלוונטית רק לרשתות החברתיות. גם כשאנחנו משדרים כתבת חדשות בטלוויזיה, אנחנו רוצים שהיא תהיה קצבית, כי הצופים בסופו של דבר נמצאים במרחק של לחיצה אחת על הכפתור בשלט כדי לעבור לערוץ אחר. אבל, [מוזיקת רקע] אלה פשוט לא אותם הצופים. הצופים שלנו בטלוויזיה הם מבוגרים יותר. סליחה צופים, אבל זו האמת. האנשים שצופים בחדשות בטלוויזיה הם לרוב בני 45 ומעלה. ובתכלס, הם לרוב בני 55 ומעלה. יש להם יותר קשב, יותר סבלנות, ולכן ההגשה של הכתבות והסיפורים בטלוויזיה צריכה להיות קצבית, אבל היא לא צריכה להיות על ספידים כמו שקורה ברשתות החברתיות. אבל שימי, העבודה שלו היא לקחת את התוכן הזה, את אותו התוכן, ולנסות להגיע איתו גם לקהל המאוד צעיר שלא נמצא בטלוויזיה, כי הוא כל היום ברשתות עם האגודל על הפיד. חבר'ה בני, נגיד, 12 עד 18. התחרות על הקשב שלהם הרבה יותר גבוהה. זו לא רק תחרות מול כמה ערוצי טלוויזיה אחרים בישראל, אלא מול מיליוני יוצרי תוכן מכל העולם. אמרנו קודם, הם מעיפים סרטונים תוך שנייה וחצי גג. ולכן שימי טוען, שאם אנחנו רוצים שגם חבר'ה צעירים ייחשפו לחדשות, אין לו ברירה, אלא לקחת את התוכן החדשותי שלנו ולהאיץ אותו למהירות גבוהה יותר.

‏[צליל מעבר]

‏אז הנימוק העיקרי של שימי הוא תחרות. כולם מתחרים על הקשב של הקהל, ולכן הדרך של ערוצי החדשות היא הדרך של המשפיענים ברשתות - להאיץ את התוכן, גם את התוכן החדשותי. אבל שימי הוסיף נימוק נוסף: יעילות.

‏שימי: "אם אנחנו נדע לעבד מידע יותר טוב, יותר מהר, אז אני חושב שבסוף זה יתגמל אותנו יפה. במה אני מתעסק? בוא, זה לא הרצאות בפילוסופיה, זה חדשות. אני חושב שב-level שבו אנשים צורכים חדשות, 1.3 זה אחלה, כי זה לא עכשיו נוגע במהות הקיום שלהם, זה בוא, זה עוד הרים של תוכן ומידע, שהם רק רוצים לדעת מה קרה. מה קרה הרגע, מה קרה לפני שתי דקות, מה קרה לפני חצי שעה. זהו. כאילו, בזה אנחנו מתעסקים."

‏שאול: שימי אמר לי שהוא לא מסכים לתפקיד השוטר הרע שכפיתי עליו בשיחה הזאת, ושאל אותי, למה בעצם אני כל-כך מתנגד להאצת תוכן למהירות יותר גבוהה - לא משנה עכשיו אם זה תוכן חדשותי או בידורי. אמרתי לו, שהאצת תוכן דופקת את השכל, אבל, לשימי היה טיעון נגדי. אם אנחנו עכשיו נשב ונצפה בסרטי קולנוע שאנחנו ראינו בתור ילדים, נגיד, "הגוניס" או "חזרה לעתיד", הם ייראו לנו מאוד איטיים. ואם נצפה בהם עם הילדים שלנו, להם, להם יהיה ממש קשה לצפות בזה. ואני יודע כי ניסיתי את זה עם הילדים, אפילו ב"בחזרה לעתיד", [מוזיקה מ"בחזרה לעתיד"] שזו כנראה טרילוגיית הסרטים הטובה ביותר בכל הזמנים, ואל תתווכחו איתי בכלל, אפילו הם, שלושה סרטים די איטיים, בעיקר ההתחלה של כל סרט. [מוזיקה נפסקת] חלק מהסצנות כן עומדות בקצב של היום, כן? נגיד המרדף אחרי מרטי על ה-hoverboard. אבל היתר? וואו, כמה שזה איטי. עכשיו, אנחנו צפינו בזה בתור ילדים וזה לא היה איטי. זה היה בסדר. מה שאומר, שהתרגלנו. שעם השנים פשוט התרגלנו לצפות בתוכן במהירות יותר גבוהה מבלי שנדפק לנו השכל. מה שאומר [פאוזה] שאולי שימי צודק.

‏שימי: "זה כמו בן-אדם שהגיע מאיזה תרבות נידחת לחנות טלוויזיות וכל המסכים א… רצים, ובשבילו זה כאילו אפוקליפטי, כאילו, ברמת האפילפסיה. אבל אנחנו, כשאתה נכנס לחנות כזאת, אתה לא חוטף אפילפסיה, כאילו. אתה רגיל שהעולם משדר דברים מכל כיוון אפשרי, [מוזיקה מ"בחזרה לעתיד"] ואתה למדת לנהל את הקשב שלך בצורה כזאת שזה לא יעיף אותך לכל כיוון."

‏[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]

‏שאול: הנימוק הזה של היעילות הוא גם הנימוק שלכאורה מסביר למה חברות המדיה וחברות הסטרימינג בכלל יצרו את האפשרות להאיץ את התוכן מלכתחילה. כי פעם, כשחברות כמו נטפליקס או ספוטיפיי או יוטיוב רק יצאו לדרך, לא היה להן כפתור של שינוי מהירות התוכן. אף אחד לא חשב על זה בכלל. [מוזיקה מסתיימת] אבל בהדרגה, זה התחיל לקרות. [מוזיקת רקע] ראשונה הייתה יוטיוב. ב-2010 היא הוסיפה את האפשרות לשנות את הסרטונים באתר שלה למהירויות שונות, גם גבוהות יותר וגם איטיות יותר. חמש שנים לאחר מכן, ספוטיפיי הצטרפה למירוץ המהירות בעצמה, כשהוסיפה את האפשרות להאיץ פודקאסטים. ב-2020, אפילו נטפליקס השיקה את האפשרות להאיץ את התוכן שלה אחרי לא מעט התלבטויות. היום, אם בא לכם לראות סדרה מהר יותר משום מה, אתם יכולים. המהלך הזה, אגב, לא עבר חלק. נטפליקס חטפה המון ריקושטים מצד תעשיית הקולנוע והטלוויזיה. המון יוצרים כתבו וצייצו שזה פוגע בערך האמנותי של היצירה. ואני מסכים איתם. זה לא עזר להם. האפשרות נשארה, ויש אנשים שמשתמשים בה. נגיד, אשתי. לפעמים. אבל למה? למה חברות המדיה והסטרימינג הוסיפו את הכפתור הזה מלכתחילה? מי חשב שזה יהיה רעיון טוב להאיץ את מהירות צריכת התוכן? [מוזיקה מסתיימת] לשירותי הסטרימינג והמדיה היו שני נימוקים מרכזיים. הראשון היה חופש בחירה. מי שרוצים לצפות רגיל, שיצפו רגיל. מי שממהרים, שיצפו על מהר. הנימוק השני היה יעילות. החיים קצרים, יש יותר מדי תוכן, אם ניתן לאנשים את האפשרות לצפות מהר יותר, הם יוכלו להיות יעילים יותר. לפני שנתיים, יוטיוב עצמה שחררה ניתוח של מהירויות הצפייה בתוכן בפלטפורמה שלה. מהירות הצפייה הפופולרית ביותר, אגב, היא המהירות הרגילה. מזל. זה המצב, אגב, גם בספוטיפיי. המהירות הפופולרית הבאה בתור היא פי 1.5, ואז פי 2, ורק אז פי 1 ורבע.

‏הנה המשפט שתפס אותי יותר מכל בהודעה לעיתונות של יוטיוב. [מקריא] "על ידי האצת מהירות הצפייה, משתמשי יוטיוב חסכו [לאט ובהדגשה] 900 - שנים - ביום." כך כתבה החברה. תרשו לי להתעכב שנייה על המשפט הזה. ביוטיוב ובכל הפלטפורמות יש יותר מדי תוכן, במובן זה שאם כולנו נצפה בו כל הזמן במהירות רגילה, אנחנו לעולם לא נספיק לצרוך את כולו. אבל, אם נצפה בו במהירות גבוהה, אולי נספיק לראות קצת יותר. כלומר, יעילות. האצת התוכן הופכת את העולם ליעיל יותר.

‏רק שזה בולשיט, כי גם אם נצפה בתוכן במהירות משולשת או מרובעת, אנחנו לעולם לא נספיק לצרוך את כולו. יש - בעולם - הרבה - יותר - מדי - תוכן. ורובו, אגב, נע איפשהו בין הבינוני לגרוע. לדעתי, הסיבה האמיתית שבגללה חברות הסטרימינג נתנו לנו את האפשרות להאיץ את התוכן שלהן, היא הרבה יותר פשוטה - כסף. אם נספיק לצפות במעט יותר תוכן, אנחנו נראה מעט יותר פרסומות, וכך הן ירוויחו קצת יותר כסף. זה נכון שזה רק קצת יותר, אבל כשמדובר בכמויות מאוד גדולות של תוכן, גם הקצת הזה פר כל סרטון הופך בסופו של דבר להרבה כסף.

‏[מוזיקת רקע]

‏השיר הקוריאני הזה שהשמעתי לכם קודם, Cupid, האורך הרגיל שלו הוא 2 דקות ו-54 שניות, שזה די קצר מלכתחילה. בגרסת המהירות הגבוהה שלו, השיר הזה אורך דקה ו-56 שניות. כלומר, שהאצת השיר חסכה למאזינים דקה שלמה ו-2 שניות. מה הם כבר יעשו עם הדקה ו-2 השניות האלה?

‏לאפרת ליכטנשטט, יוצרת תוכן האוכל, היה סוג של הסבר.

‏אפרת: "והרשתות החברתיות הם בעצם סוג של, אממ, מעביר זמן. כאילו, הטלפון שלנו הוא בעצם, עכשיו אנחנו רוצים שנייה לנוח מהעבודה, לבהות קצת במסך. יותר העניין של כאילו תרבות של בהייה, תרבות של לחכות, אני מחכֶה באוטובוס, אני מחכֶה לפגישה, אני מחכֶה שהמרק יהיה מוכן, אז יש לי כמה דקות."

‏שאול: העניין הוא שזה לא הסבר מלא. חשבו על זה רגע. יש לכם קצת זמן להעביר, אבל רק קצת זמן. אז אתם רוצים לוודא שתספיקו לצרוך את כל התוכן שאתם רוצים לצרוך בקצת הזמן הזה. יצרני התוכן יאיצו אותו כדי להספיק ללכוד את תשומת הלב שלכם, ואתם תאיצו את התוכן כי יש לכם FOMO שלא תספיקו לצפות בסרטון החדש של מיסטר ביסט. וכך יתחיל כדור שלג של תוכן שמאיץ את עצמו, גם מצד מי שמייצר אותו וגם מצד מי שצורך אותו, עד שנגיע למהירויות שבהן אנחנו כבר באמת לא מסוגלים להבין ולהפנים שום דבר.

‏וזה היה הרגע בשיחה שלי עם אפרת ליכטנשטט שנפל לי בו האסימון. אנחנו מספרים לעצמנו שמה שמנחה אותנו הם שיקולי יעילות וניצול מקסימלי של הזמן. אבל זה לא, זה בסך הכל הניסיון האנושי הישן לחיות חיים ארוכים יותר מאלה שניתנו לנו. פשוט עטפנו את זה בטכנולוגיה ובכל מיני הסברים קפיטליסטיים על יעילות. זה הכל.

‏אפרת: "כן, מצאתי תוכנה מגניבה שמוציאה לי את כל ה-אֶה והרווחים בכפתור אחד, אני חושבת שזה AI או משהו כזה, וזה סופר מגניב. אממ, כפתור שנקרא 'no pauses'."

‏שאול: בואו נעצור פה לרגע. כפתור שנקרא "no pauses". אתם קולטים כמה זה משוגע?

‏אפרת: "זה פשוט מוציא את כל הנשימות, מוציא את כל ה-אה וכאלה, ויש לי פשוט את עצמי ערוכה."

‏שאול: "כי אין לנו סבלנות אפילו לנשימות?"

‏אפרת: "נכון. זה יכול לחסוך אממ, א… 5% מהאורך של ה… של הדיבור שלי, ואני הרי רוצה להכניס כמה שיותר מילים על הסרטון. זאת אומרת, יש פה גם עניין של להכניס יותר מילים בפחות זמן."

‏שאול: שמתם לב למה שאפרת אמרה כאן? לא רק לשורה התחתונה שלה, לזה שהיא רוצה להספיק יותר בפחות זמן. שמתם לב לזה?

‏אפרת: "זה יכול לחסוך אממ, א… 5% מהאורך של ה… של הדיבור שלי."

‏שאול: שמתם לב? הנה, תשמעו שוב.

‏אפרת: "אממ…"

‏שאול: אתם יודעים מה זה ה-"אממ" הזה? זו המחשבה שלה. היא חשבה פה. היא התעכבה לרגע כדי לחשוב.

‏[מוזיקת רקע]

‏זמן הוא דבר מוזר. הוא יחסי, הוא אלסטי. אני תכף אהיה בן 45. עבורי, בשלב הזה, החיים עוברים מהר מדי. אני מניח שבשביל אנשים מבוגרים ממני הם עוברים אפילו מהר יותר. עבור הילדים שלי, שהם בני 12 ו-15, החיים עוברים הרבה יותר לאט. אם אני אגיד להם עכשיו, שמשהו שהם מאוד מחכים לו צפוי לקרות בעוד חצי שנה, להם זה ייראה כמו נצח. לי זה מרגיש כמו משהו שכבר צריך להזמין לו כרטיסים. אם יש משהו שהשנתיים האחרונות לימדו אותי, הוא שהחיים הם שבריריים ויכולים להיגמר בכל רגע. אני לא אשקר ואני אגיד שאני חי כל יום כאילו יומי האחרון, אבל אני בהחלט מנסה להספיק יותר לפני שהזמן שלי יאזל. ומנגד, לאחרונה שמעתי פרק בפודקאסט "Search Engine" שהתארח בו Ira Glass, היוצר של "This American Life", האיש שבמו ידיו השפיע על הסגנון של כל-כך הרבה פודקאסטים ברחבי העולם, כולל "חיות כיס". אני ממליץ לכם לחפש ולהאזין לפרק ההוא.

‏[הקלטה]

Interviewer: “Can you say your name and what you do?”

Ira Glass: “Sure. My name is Ira Glass, and I host the podcast ‘This American Life’.”

‏שאול: התוכנית של איירה גלאס, "This American Life", רצה ברציפות כבר 30 שנה. גלאס עצמו הוא כבר בן 66. הוא עושה את זה כמעט מחצית מחייו. בסוף הראיון, כשהמראיין שאל אותו אם מבחינתו התוכנית היא המורשת שלו, ה-legacy שלו, מה שהוא רוצה שיישאר אחריו, הוא נתן תשובה שהפתיעה אותי. "לא כל-כך אכפת לי מה אני אשאיר אחריי", הוא אמר, "מהסיבה הפשוטה שאני כבר לא אתקיים. זה פשוט לא משנה ברגע שאני לא קיים." [מוזיקת רקע] והתשובה הזו הפתיעה אותי, אבל היא גם גרמה לי לחשוב, איך בסופו של דבר אנחנו לא יותר מפַּרְפַּרִים? רגע פה, רגע כבר לא.

‏כשאנחנו מנסים להספיק יותר בפחות, כשאנחנו מורידים את כל הנשימות ואת כל המרווחים ומאיצים את הכל, אנחנו לא רק לא נותנים למוח שלנו מספיק זמן כדי לעבד את המידע, אנחנו גם עושים עוד משהו: אנחנו מנסים להתגבר על המוות, להתגבר על אילוצי הזמן. במקום 24 שעות ביממה, אנחנו מנסים לדחוס לתוכה 28 או 30 שעות. רק שבסופו של דבר, אחרי שנמות, זה לא ישנה שום דבר. וחוץ מזה, מרחב הזמן החדש שיצרנו יש מאין, הוא זמן על ספידים. הדרך היחידה לחיות בו היא בעוררות מטורפת, עם פחות יכולת להקשיב ולחשוב, ואולי גם פחות יכולת ליצור דברים חדשים. האם זה מה שניסינו להשיג? האם זה הניצול הכי טוב של הזמן שלנו?

‏אז בפעם הבאה כשאתם מאזינים לפרק של "חיות כיס" או לכל פודקאסט אחר, ובאים ללחוץ על הכפתור של פי 1.5, עשו לי טובה אישית ועיצרו לרגע. הקדישו רגע אחד, אחד, בודד, בשקט, בנחת, כדי לחשוב על זה. ורק אז תחליטו.

‏אתם האזנתם ל"חיות כיס", הפודקאסט הכלכלי של "כאן". באופן מוזר חשבתי על הפרק הזה בפעם הראשונה לפני כמעט שלוש שנים, אבל אז עבדתי עליו לאט, לאט, לאט. אשכרה "סלואו פודקאסט". ובסופו של דבר, הפרק הזה הוצג לראשונה בפני קהל חי בערב מיוחד של הספרייה הלאומית בירושלים בסוף חודש מרץ. ולמרבה האירוניה, שם זו הייתה גרסה מקוצרת שלו, פשוט כי לא היה לנו מספיק זמן.

‏עורך "חיות כיס" הוא יונתן כיתאין. המפיקה שלנו היא ליהיא צדוק. עורכת הסאונד שלנו בכל הפרקים, אבל בזה במיוחד, היא רחל רפאלי. סייע בהפקה עדי אפרת.

‏במערכת "חיות כיס" תמצאו גם את צליל אברהם ואת אלון אמיצי.

‏אני שאול אמסטרדמסקי, תודה רבה שהאזנתם. אם האזנתם במהירות רגילה, אז תודה כפולה ומכופלת.

‏[מוזיקה מתגברת ומסתיימת]

‏[חסות]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה