איך מפצים את מי שאיבד את ביתו במלחמה, מאיפה מגיע הכסף והאם הוא עלול להיגמר, ומה קורה כשפקידי המדינה והחוק פוגשים את האנשים בשטח ואת המציאות. יום אחד עם אנשי "מס רכוש" שממפים את הבתים שנהרסו בצפון
תאריך עליית הפרק לאוויר: 15/01/2025.
[חסות]
קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
אלון: היי, אחרי הרבה זמן, אני אלון אמיצי ואתם על "חיות כיס".
[הקלטה]
יורם: "זה המקום."
אלון: "כל הפירוק פה זה כתוצאה מהפגיעה או…?"
יורם: "לא נגענו בכלום. חוץ מלנקות פה את ה… זה, את כל הברזלים שנפלו."
אלון: "זה שם כל מה שאני רואה?"
יורם: "כן, בואו אני אראה לכם, אני אראה לכם גם את הטיל."
אלון: "את הטיל עצמו?"
יורם: "כן."
אלון: בבוקר יום חמישי, 26 בדצמבר, בסוף השנה שעברה, יצאו אנשי מס רכוש לסיור שטח בתוך מה שעד לא מזמן היה שטח מלחמה - הגליל העליון. אנחנו מתחילים במועצה האזורית מבואות החרמון. מי שאתם שומעים הוא מנכ"ל המועצה, יורם מכלוף, שמראה לי את הפגיעה בבריכה השיקומית במרכז ההידרותרפי.
[הקלטה]
יורם: "לא לעמוד במקומות האלה, שכן, אפשר להיפצע."
אלון: "כן, שלא ייפול לך משהו על הראש."
אלון: החלל הענק עדיין נראה כאוטי כמו ביום הפגיעה, בעשרה באוגוסט. האולם הראשי מלא בהריסות, הבריכה החצי-אולימפית ריקה ממים ומלאה בשברי גג. קיר הזכוכית שהפריד בין הבריכה הגדולה לבריכה הקטנה, הטיפולית, התנפץ לחלוטין, וכעת הרצפה בין שתי הבריכות מרוצפת שברי זכוכית.
[הקלטה]
יורם: "תסתכל כאן."
אלון: "כן."
יורם: "אתה רואה? אתה רואה את הצינור של הטיל?"
אלון: "רגע, תראה לי."
יורם: "רגע, אני אסביר לך. אתה רואה את האגד? את האגד?"
אלון: "כן."
יורם: "באמצע?"
אלון: "אה, אוקיי, הוא סוג של נתקע שם."
יורם: "בדיוק. בדיוק, כן."
אלון: "וואלה."
יורם: "כן."
אלון: ממש בלב תקרת הכיפה שמעל הבריכה, תקוע מעין זביל ארוך וחלוד, שארית של הטיל ששוגר מלבנון.
[הקלטה]
אלון: "אז בעצם הטיל פגע מלמעלה, ומההדף הוא ניפץ פה את כל הזכוכיות."
יורם: "בדיוק."
אלון: "ומה, כל הפאנלים פה של התקרה נפלו?"
יורם: "הכול, הכול פה נפל, והכול פה למעשה… גם בהסכמות של מס רכוש, עם המהנדס שהגיע אלינו, הנהדר והמקסים, אנחנו מחליפים פשוט הכול."
אלון: מס רכוש זה בעצם השם הנפוץ לעובדי קרן הפיצויים של מדינת ישראל, קרן שהמקור התקציבי שלה הוא מס רכישה, שפעם קראו לו מס רכוש והשם פשוט נדבק. נרחיב על כך בהמשך. בכל מקרה, היחידה הזו של קרן הפיצויים נמצאת תחת רשות המיסים, ועיקר העבודה שלה הוא להעריך את הנזקים במקומות שנפגעו ממלחמה או פעולות איבה, ללוות את הבנייה מחדש, וכמובן, הכי חשוב, לפתוח את הארנק, ולשלם לבעלי הבתים והעסקים את הכסף שמגיע להם.
[הקלטה] מימון: "הדרישה שלנו והבקשה שלנו מהאזרחים, שדבר ראשון להרחיק גורם מסכן. זאת אומרת שאם יש איזה משהו תלוי, כמו שיש פה מעל הראש שלך, אוקיי? שיטפלו בו וכמה שיותר מהר ויורידו אותו."
אלון: זה מימון עזמי מקרן הפיצויים. הוא סגן מנהל המוקד של אזור טבריה, הגליל המזרחי והגולן. כן, אומרים מִימּוּן ולא מַיְמוֹן, אבל אתם תשמעו את רוב האנשים קוראים לו מַיְמוֹן היום, זה חלק מהחיים. מימון הוא זה שעומד בראש הצוות היום. הם פועלים מתחילת המלחמה ברוב יישובי הצפון, אבל עד כה נבצר מהם להגיע להרבה מהיישובים שהוכרזו שטח צבאי סגור.
[הקלטה] מימון: "מזכיר, החתימה ש… על הסכם הפסקת האש הייתה תחילת דצמבר, תחילת החודש הזה. וזה מה שפתח את שער היישובים, זה מה שקיבלנו מפיקוד צפון פה, את ההיתר להיכנס כבר לתחילת היישובים. נוצר לנו פקק לא קטן של הרבה מאוד נזקים והרבה מאוד יישובים, במשך שנה שלמה, שרק עכשיו מתאפשר לנו לבוא ולהתחיל לעבוד פיזית כדי לשקם אותם."
אלון: בזמן שלפני הפסקת האש, אנשי מס רכוש עשו את כל מה שהיה ניתן לעשות מרחוק, כולל אומדני נזק באמצעות תצלומים ומתן מקדמות לניזוקים, אבל כעת הגיע השלב המכריע - הבנייה מחדש של הצפון. אז השבוע ב"חיות כיס" - איך שמים תג מחיר על בית שהושמד? מאיפה כל הכסף הזה מגיע, והאם יש מצב שהוא ייגמר? ומה קורה כשעובד מדינה פשוט צריך להגיד לבן אדם שביתו נחרב, שזה כל מה שמגיע לו.
ממבואות החרמון המשכנו לאביבים.
[הקלטה של שיחה בחדר]
תושב אביבים: "אתה מאיפה הגעת, מפה או מפה?"
אלון: "מפה."
תושב אביבים: "ראית כמה אנחנו קרובים ללבנון, או לא ראית?"
אלון: להגיד שמושב אביבים קרוב ללבנון זה אנדרסטייטמנט. בעולם אידיאלי, אביבים ומרון א-ראס היו השכנים הכי טובים. בפועל, הכפר הלבנוני נמצא במעלה ההר מאביבים, ומהווה עמדה שולטת. משם ניתן לירות בקלות כל סוג של תחמושת, מירי צלפים, לנ"ט, לרקטות, ממש לעבר הבתים והתושבים שבמושב.
[הקלטה של שיחה בחדר]
שמעון: "ברוך הבא, שלום."
מימון: "שלום."
שמעון: "נעים מאוד, שמעון. מה שלומך? נעים מאוד."
דובר בחדר: "מה זה? כולם שמעון פה."
דובר נוסף בחדר: "שמעון, מה שלומך?"
שמעון: "בואו, בבקשה."
דובר בחדר: "והגברת, דרך אגב, הגברת, אילנית."
שמעון: "יש לנו הרבה, יש 12 שמעון באביבים."
מימון: "כן? מה שלומך?"
שמעון: "טוב, לנקות לא ניקינו כמו שצריך."
אילנית: "בסדר."
אלון: לשמעון ואילנית מאביבים יש בית פרטי עם שתי קומות, מרפסת, וחצר אחורית מלאת כל טוב, כולל סל ששמעון התקין בעצמו עבור הילדים. הבית לא הוחרב כליל, רחוק מכך. הוא עדיין עומד, ואפילו נראה לא רע יחסית לבית שספג פגיעה ישירה של טיל.
[הקלטה]
מימון: "קודם כל, נעים להכיר, נדמה לי פעם ראשונה שאנחנו נפגשים."
אילנית: "כן, נעים מאוד."
מימון: "אני סגן המנהל של המוקד בטבריה שאחראי על כל הפיצויים של כל הנזקים בגליל מזרחי וברמת הגולן. זה אביטל, הוא נציג של הדוברות של רשות המיסים."
אלון: "אלון אמיצי מ"כאן" תאגיד השידור."
אילנית: "מה?"
אלון: "אני מ"כאן" תאגיד השידור, אני פשוט מסתכל על…"
אילנית: "אה, התאגיד."
מימון: "אלון, אלון, אלון."
אילנית: "אה, אוקיי."
מימון: "ואת יניב אתם מכירים."
אילנית: "כן, כן."
מימון: "באנו לשמוע אותכם מספרים על מה שקרה לכם, זה הכול."
אילנית: "כן, הפגיעה היא פגיעה רצינית. כאילו, אני חשבתי שאותו יום שחטפנו את המכה, אמרו, כאילו, קיבל מכה, אבל לא כזאת רצינית, כאילו. שמעון, יש לך את זה, נכון? חודש שביעי, נראה לי."
שמעון: "יש את התמונות, שבאותו יום זה פגע, טיל בבית. מהשער… השכן מלמעלה צילם את הכול, הנה."
אלון: שמעון מראה לי סרטון בו ניתן לראות את השריפה שפרצה באותו יום כתוצאה מהפגיעה.
[הקלטה של הסרטון] השכן: "שמעון, אתה רואה? עכשיו כל… הכול עולה באש. האש ממשיכה לכיוון כל הקטע הזה, הבית של קונטסה, והלאה. הבנת, אחי?"
אלון: מצידו השמאלי החיצוני של הבית אפשר לראות את הפגיעה בבירור.
[הקלטה]
שמעון: "פגע בתקרה, החליק והמשיך. הבנת, כאילו, זה פגע בתקרה…"
מימון: "ואז החליק בגג."
שמעון: "התפוצץ, אבל הזביל החליק ככה והמשיך ופגע … זה כאן, ואז רץ למטה וגרם לשריפה."
אלון: שמעון ואילנית הוציאו הרבה כסף על הבית מתוך כוונה שישרת אותם שנים קדימה, ופתאום, ביום אחד, לאחר שכבר פונו והתמודדו עם מציאות לא פשוטה גם ככה, הם קיבלו תיק חדש. עכשיו הם גם נאלצים להתמודד עם הסיפור המורכב של תביעת נזקים. הפגיעה בבית שלהם היא יחסית לא חמורה, אבל יש לה כמה השלכות, ועל כל אחת מהן מס רכוש מפצה בנפרד. דבר ראשון - הנזק הישיר. זה ממש החור בגג והנזק לקיר מהפגיעה של הטיל. המהנדס והשמאי שבצוות רואים במו עיניהם את הפגיעה ונותנים הערכה כמה יעלה לשקם את האזורים שנפגעו, ולהחזירם למצבם הקודם. משם, שמעון ואילנית יכולים לבחור אם הם רוצים לבצע את התהליך הזה עם קבלן שמס רכוש יצמיד להם או עם קבלן שהם יבחרו בעצמם. אם יבחרו לעשות בעצמם, הקבלן יגיע, ייתן הערכת מחיר משלו, שבתקווה תהיה דומה מספיק להערכת המחיר של מס רכוש, ואם במס רכוש מאשרים את הצעת המחיר, הם נותנים לשמעון ואילנית מקדמה של אחוז מסוים משווי השיפוץ. ואז הקבלן מתחיל לעבוד ונותן קבלות תוך כדי, ואלו עוברות למס רכוש. עכשיו, כל השתלשלות האירועים הזאת, זה מה שקורה כשהכול רץ חלק. אבל זה לא המזל של כולם.
[הקלטה]
שמעון: "מה שהכי גרוע היום במצב של המדינה שלנו, שאנשים מנצלים עכשיו את המצב הזה, שאנשים רוצים להגיד, הנה, אתה מקבל כסף, בוא אני אקרע לך את הצורה עד הסוף."
יניב: "בא אליו קונסטרוקטור, שביקש ממנו סכום גם גבוה, ומילא גבוה, הוא רצה ממנו מראש את הכסף."
אלון: זה יניב לסקר, מהנדס מטעם משרד המהנדסים ירון אופיר, שעובד מטעם מס רכוש בהערכת הנזקים.
[הקלטה] יניב: "הרים לי טלפון, אמר לי - 'מה קורה?' אמרתי לו - 'תעצור. אין כזה דבר, אנחנו לא משלמים לאף אחד כסף מראש. אנחנו מקסימום נותנים לו 5% מקדמה, אבל זה גם אחרי שאני מאשר את ההצעת מחיר'. הוא חזר אליו, 'לא, מה פתאום? אני רוצה ל…' אמרתי לו - 'תקשיב, אם ככה הוא מתנהג, אני לא מאשר אותו, תמצא מישהו אחר'."
אלון: זאת באמת יכולה להיות פרצה שקוראת לגנב, וגם עם זה נדרשים להתמודד כעת במס רכוש. שלא יובן לא נכון, אין ולו שמץ של ספק שהמדינה צריכה לפצות את בעלי הבתים והעסקים ולשקם את האזורים שנפגעו. וכדי לעשות את זה היא צריכה לפתוח את פנקס הצ'קים ולהתחיל להוציא כסף. אבל כשזה קורה, יש גורמים שיכולים להסתכל על זה ולהרגיש ש… הנה, החגיגה התחילה. אז איך אפשר לדעת מי מגזים ומי באמת משקף עלות אמיתית? כי העלות הזו באמת עלתה בזמן המלחמה, גם בגלל מחסור בעובדים, וגם בגלל הסיכון שנדרש בלעבוד באזורים מטווחים. את השאלה הזאת הפניתי לאמיר דהן, מנהל קרן הפיצויים של מס רכוש.
[הקלטה]
אמיר: "תראה, בסוף יש מחירי שוק. יש מחירונים מקובלים ויש מחירי שוק. תוך כדי הלחימה אנחנו מבינים גם שקבלן שרוצה לבוא, אפילו אם זה לא יישוב מפונה באזור הצפון, הוא עדיין מפחד להגיע לשם, ואנחנו יודעים שהמחירים טיפה יותר גבוהים."
אלון: "כלומר, יש איזושהי פרמיית סיכון."
אמיר: "אנחנו לא עובדים רק לפי המחירון, ואומרים, הנה, זה מחירון דקל או מחירונים אחרים, וזה המחיר. אנחנו גם מבינים את השוק עצמו."
אלון: מחירון דקל הוא מחירון מתעדכן של קבוצת חברות הבנייה והתשתיות "דקל". הוא נחשב למחירון המקובל בענף הבנייה. כשנותנים הצעת מחיר, לרוב מתבססים עליו.
[הקלטה] אמיר: "אז השמאים שלנו מונחים לעבוד לפי מחירי השוק המקובלים. יש עדיין קבלנים שהם סבירים והם הגיוניים. יש כאלה שהם מאוד מגזימים גם. אז אנחנו מנסים למצוא את דרך המלך, ובמקרה שזה מוגזם לגמרי, אז אנחנו נכניס את הקבלן שלנו, שיתקן לך את הבית. לא חייב שתביא קבלן בעצמך."
אלון: אז שמעון ואילנית בסוף הביאו קבלן אחר, ויניב המהנדס אישר אותו. אבל כמו שאמרנו, הנזק לא מסתיים בזה. הרובד הבא הוא הנזק המשני. הטיל יצר חור בגג של הבית שלהם. הפגיעה הייתה לפני כמה חודשים, ועכשיו אנחנו כבר בחורף. אז מימון ויניב אישרו להם אטימה וכיסוי הגג בברזנט כדי לנסות למנוע הדרדרות נוספת, אבל הבית כבר ספג בינתיים נזק מהגשמים.
[הקלטה] שמעון: "כל המים, אתה רואה, יורדים, אותו דבר גם פה, גם בפינה. גם אם תסתכל פה, במקלחת…"
אלון: גם הנזק הזה מקבל הערכה על ידי מס רכוש ופיצוי למען שיפוץ בהתאם. והרובד השלישי של מס רכוש, ששמעון ואילנית וכמעט כל מי שהבית שלו נפגע צריך להתעסק בו, הוא הפיצוי על התכולה של הבית. עכשיו אני רוצה שתעצרו שנייה ותחשבו - כמה עלה כל מה שבבית שלכם? ואני מתכוון להכול - הארונות, המיטות, המקלחת, הטלוויזיה, הגיטרה שבבוידם, הכול. ובכן, גם התכולה של הבית מבוטחת על ידי המדינה במסגרת קרן הפיצויים של מס רכוש, אבל לפיצוי הזה יש תקרה. כלומר, לא משנה מה היה לך בבית, יש סכום גג שלא תקבל יותר ממנו.
[הקלטה]
אילנית: "לא, רק 22,000 שקל על הפנים."
שמעון: "מה זה?"
אילנית: "על התכולה. זה מה שנותנים לנו."
אלון: באותו יום אילנית ושמעון מגלים שהפיצוי שהם יקבלו על התכולה של הבית שלהם יהיה רק קצת יותר מ-20,000 שקל, שזה הרבה פחות מסכום המקסימום שניתן לתת, שזה עד 90,000 שקל לזוג עם תוספת של עד 8,000 שקלים לכל ילד.
[הקלטה]
מימון: "נתנו 2,000 שקל כמעט פינוי וניקוי."
אילנית: "אוקיי."
מימון: "נתנו מצעים - 2,500 שקל, נתנו נזק ספה, כוננית, שידה - 7,000 שקל, נתנו טלוויזיות. תקשיבי, הטלוויזיות, הם היו טלוויזיות קטנות של מג ושל מסימו, אוקיי?"
אילנית: "אוקיי."
מימון: "32 אינץ'. אז נתנו…"
אילנית: "אחת 50 הייתה."
מימון: "אחת 50 ואחת 34."
אילנית: "נו."
מימון: "נתנו עוד ריהוט גינה, שולחן, ספה - 4,000 שקל, ורסיסים, להליכון, מכשיר ריצה, נזק והדף, 3,500 שקל. עכשיו תקשיבי, הנזקים…"
אילנית: "ואיפה התמי 4? שתי תמי 4? כל אחד עולה 3,000 ומשהו שקל."
מימון: "תמי 4, יש פה. 7,300 שקל מופיע פה, תמי 4."
אילנית: "אז על מה, כאילו, מה זה פה נזק מרסיסים, מה זה?"
מימון: "תקשיבי שנייה משהו שאני צריך שתביני. יש לך רכב שנת 2020, הוא נפגע, הלך טוטלוס, משלמים לך לפי שווי הרכב של 2020."
אילנית: "אוקיי."
מימון: "לא משלמים לפי רכב חדש 2020."
אילנית: "הבנתי, אין בעיה."
מימון: "עכשיו שנייה. עכשיו, זה ההערכה שלנו."
אילנית: "אוקיי."
מימון: "וזה. עכשיו, גם פה, את לא חייבת להסכים איתנו. את יכולה להגיד לי - עלה לי יותר, זה החשבוניות, זה זה זה."
אילנית: "אין לי חשבוניות מפני שאני…"
מימון: "נגיד, נגיד, את לא… זה מה שכרגע השמאי החליט."
אילנית: "אוקיי."
מימון: "אם פספסנו, אם חסר משהו, אם זה, וואלה, הטלפון שלי אצלך, אצל בעלך, אצל כולם, דברי איתי, תגידי לי - מימון, שכחתם אחד, שתיים, שלוש, נשלם."
אילנית: "הבנתי."
אלון: אתם יכולים לדמיין לעצמכם שכששמעון ואילנית קנו את כל הדברים האלה, הם לא חשבו, "כדאי לשמור קבלות, כי יום אחד טיל של חיזבאללה ישמיד הכול ונצטרך להוכיח מול פקידי מס בדיוק איזה מוצרים היו לנו בבית". אומנם הפקידים של מס רכוש לא באים בכוונה להקשות על אף אחד, אבל אנשים פרטיים לרוב נתפסים לא מוכנים בסיטואציה הזו. ומעבר לעניין הבירוקרטי, יש משהו פשוט מזעזע רגשית בעובדה שאתה נאלץ עכשיו לעמוד בבית ההרוס שלך, ולבקש כסף מפקידי הממשלה עבור שיקום החיים שלך.
עבור רוב האנשים שהבתים והעסקים שלהם נפגעו, עובדי מס רכוש הם הפרצוף של המדינה. לא משטרה, לא צבא, לא חברי כנסת, מס רכוש הם הכתובת היחידה עבורם. היחידים שיגיעו לשטח וילוו אותם עד השיקום. וזה הופך את העבודה שלהם לקצת יותר מורכבת. מדובר בסוף בעובדים מתחומי המס וההנדסה, אבל המקרים שהם נתקלים בהם דרושים בנוסף סט כישורים אחר לחלוטין.
[הקלטה] אילנית: "להגיד לך את האמת? מאוד קשה לחזור לפה. מאוד. כאילו, אני… הבית הוא שלי, כאילו, אני רוצה לחזור הביתה. אבל לא פשוט. [בוכה] לא פשוט כי אתה יודע, כאילו, לא יודעת מה יהיה עוד עשר שנים, עוד 15 שנה, לא יודעת מה, כאילו הילדים שלך, הנכדים שלך, כאילו, הפחד הוא פנימי כאילו. עזוב את הבית, לא מעניין אותי הבית, שיישרף הבית. לא מעניין אותי. אבל הפחד, כאילו, את כל לילה שמה את הראש על הכרית ואת אומרת - אני אחזור לפה? לא יחזור לפה. אבל איפה אני אגור? איפה אני אלך? לאן אני אלך? מה, אני אתחיל מאפס?"
אלון: אילנית ושמעון סיפרו על הקשיים שלהם. על הילדים שהתרגלו לחיי העיר הגדולה בזמן הפינוי, ועכשיו כבר לא ששים לחזור למושב. על חוסר היציבות, על הפחד, על החיים הצפופים במלון ביחד. השיח המקצועי על פיצויים ונזק הנדסי פסק, כדי לתת לשניהם לאוורר את כל מה שישב עליהם במהלך הזמן הזה.
[הקלטה] מימון: "בכל מפגש עם כל אזרח שנפגע, אנחנו מגיעים מתוך… מוכנים להקשיב ולשמוע, וגם ראית את זה היום בעצמך עם חלק מהתושבים. העובדים מתודרכים על זה כמעט כל יום בבוקר, שקודם כל אנחנו אוזן קשבת לתושבים. חלק מהכעס וחלק מהתסכול לפעמים נפרק ויוצא על הצוותים שלנו בשטח ועל העובדים שלנו. בגלל זה הצוותים שלנו בנויים בדרך כלל מאיש ותיק, עם ניסיון, עם ידע, שיודע קצת יותר להכיל את העניין."
אלון: בצוות שיצא באותו יום מי שהיה אחראי על הפן האנושי היה ללא ספק מימון. אגב זה באמת מִימּוּן ולא מַיְמוֹן כפי שכולם קוראים לו. ואני אגיד לכם שאני באמת לא מקנא בו. הוא היה צריך לעמוד שם מול אנשים שאיבדו כל כך הרבה, ולפעמים רק לספוג ולהקשיב לכל הדברים שהם היו רוצים להגיד לחיזבאללה, לרמטכ"ל, לראש הממשלה, ולעוד מיליון ואחד גורמים, לו מישהו מהם היה אי פעם מגיע להריסות בתיהם.
[הקלטה]
מימון: "שמעון!"
שמעון: "כן, אני בא."
מימון: "תודה רבה, אנחנו ממשיכים."
שמעון: "אתם ממשיכים?"
מימון: "כן. תודה רבה."
אלון: אביבים בסוף דצמבר שקטה להחריד. אין פיצוצים, אין צרורות או אף קול לחימה. אבל המקום עדיין נראה כמו שדה קרב. חצי מהבתים מחוררים והמחצית השנייה בתהליך בנייה מחדש. קשה לדעת מתי המושב יחזור להיראות רגיל, כמו פעם. אבל במרחק 250 קילומטר דרומה משם, יש מי שיכולים לתת לתושבי הצפון הצצה לעתיד.
[הקלטה]
הילה: "תשמע, עברה… עבר זמן, כאילו, החלון הזה לדוגמה, התנפץ, אתה רואה שכאילו הוא חדש עם הכיתוב?"
אלון: "כן."
הילה: "אתה רואה, יש מלא סימני תיקון, אתה רואה שמה?"
אלון: "איפה?"
הילה: "אתה רואה? זה תיקונים כבר, כאילו, עשינו… זה. אתה לא רואה פה?"
אלון: "אה, כן, אני רואה, כן."
הילה פנלון היא חקלאית ממושב נתיב העשרה בעוטף עזה.
[הקלטה] הילה: "הרקטה הראשונה שנחתה בשטח מדינת ישראל, נפלה, סליחה על הדיוק, ב-9 באפריל 2001, בשטחים החקלאיים בנתיב העשרה, במשק שלי. מי שהיה שמה רבש"ץ, שרץ לרקטה הזו, והצטלם איתה והתפרסם איתה בכל העיתונים, היה חברי היקר והאהוב גיל תעסה, זכרונו לברכה, אותו אבא מסור ויקר שקפץ על הרימון כדי להציל את שני הילדים שלו במיגונית, ושהבן שלו גם נרצח בחוף זיקים. אני זוכרת עד היום את התמונה שלו בעיתון, עם הרקטה הראשונה ההיא."
אלון: נתיב העשרה נראה כרגע ההפך המוחלט מאביבים. מנסיעה תמימה ברחוב אי אפשר לזהות כמעט זכר לנזק שהמושב ספג, גם מהמתקפה הרצחנית בשבעה באוקטובר, וגם מהשימוש שצה"ל עשה בו לאחר מכן, כנתיב כניסה לעזה בתמרון הקרקעי.
[הקלטה] הילה: "עד עכשיו יש בתים שהם שרופים ולא קיימים, פשוט פינו את ההריסות, אז אתה לא רואה את ההריסות, אבל אתה גם לא רואה בית. בנתיב העשרה יש גם בתים שהם מיועדים להריסה, והם הרוסים לחלוטין מבפנים, אבל מבחוץ אתה לא רואה את זה."
אלון: הילה, כמו הרבה מתושבי עוטף עזה, מנהלת מערכת יחסים מורכבת וארוכת שנים עם מס רכוש.
[הקלטה] הילה: "קודם כל, נתחיל מזה שככל שהנזק יותר קטן, יותר קל לקבל עליו פיצוי. ככל שהנזק יותר משמעותי, יותר קשה למצות את מלוא הזכויות שלך בפיצוי, זה דבר אחד."
אלון: החלון שנפגע, הקיר שנסדק, אלה אף פעם לא היו הבעיות העיקריות של הילה, ולמעשה היא מציינת לטובה את התהליך במקרים הפשוטים האלה. האתגר האמיתי מגיע שזה נוגע למשק שלה.
[הקלטה] הילה: "אם אתה מגדל ירקות, אתה צריך להדלות אותם."
אלון: הדליה זה סוג של פעולת עיצוב גידולים למטרות חקלאיות.
[הקלטה] הילה: "אם אתה מפספס את זמן ההדליה, הם נשברים. כיוון שלא עבדת שבועיים, לדוגמה, גם שילמת לעובדים שלך את השבועיים האלו, וגם לא הגעת לעבודה לבצע את העבודה, אז צמחים נפלו ונשברו, ולא ריססת, אז זה חטף יותר מחלות והיית צריך לרדוף אחר כך."
אלון: וזה בדיוק מה שקרה להילה באחד מהסבבים הרבים שהיכו את עוטף עזה ב-20 השנים האחרונות. לאחר שהסבב נגמר, היא פנתה למס רכוש כדי שיפצו אותה על אובדן ההכנסה, ומול הילה עמדו שתי אופציות - המסלול הירוק או המסלול האדום. המסלול הירוק הוא מסלול פיצויים שנחשב יחסית "קל" במרכאות, ולא מצריך הרבה עבודה קשה של תיעוד והוכחות מצד הניזוק. מה שקורה זה שמס רכוש קובעים איזשהו קריטריון, למשל, כל חקלאי שנמצא במרחק של עד 40 קילומטר מהגבול מקבל פיצוי בגובה X שקלים עבור כל דונם של גידול חקלאי. ואז כל מה שאתה צריך לעשות זה להראות שאתה עומד בקריטריונים, כלומר, איפה אתה גר וכמה דונם אתה מגדל. הוכחת את זה והכסף עובר אוטומטית, כפי שהוגדר בקריטריונים. הקאץ' הוא שאם לדעתך אובדן ההכנסה שלך גדול ממה שמס רכוש קבעו באותם קריטריונים, אז אין לך כל כך מה לעשות. אם אתה רוצה פיצוי יותר מדויק והולם, אתה צריך ללכת למסלול האדום. שם אין תקרת פיצוי, אבל שם גם ההליך הוא הרבה יותר מסובך. באותו סבב, הילה העריכה את הנזק שלה בכ-120 אלף שקלים, שזה הרבה יותר ממה שהוצע לה. אבל היא לא רצתה תהליך ארוך ומסורבל, שבמהלכו היא לא תקבל אף שקל עד שהיא תוכיח את הטענה שלה, אז היא העדיפה להתפשר וללכת על המסלול הירוק.
[הקלטה] הילה: "ואז התקשר אליי מישהו ממס רכוש, ואמר לי - 'אני יושב עכשיו על התיק שלך, ואני רואה שהנזק שלך לפי המסלול ירוק, רשמת 70 אלף שקל'. אמרתי לו 'נכון, זה מאוד פשוט. אתם קבעתם כמה משלמים לדונם, ולי יש X דונמים שאפשר לבוא לבדוק, הם קיימים בשטח, הם לא המצאה שלי, את הסכום לדונם אתם קבעתם, אז זה מגיע ל-70 אלף שקל, וזו התביעה שלי'. אז הוא אמר לי - 'אני מציע לך 2,500 שקלים'. אמרתי לו - '2,500 שקלים על הנזק של כמעט שבועיים בלי עבודה?' הוא אומר לי - 'כן'. והוא אמר לי, בזמנו - 'אם תקחי עורך דין גם את זה אני לא אציע לך'."
אלון: הילה מתארת מקרה אחר מקרה שבו היא נאלצה להתפשר על פיצויים נמוכים, ולהשקיע את כספה שלה בשיקום, במקום שהמדינה תעשה את זה.
[הקלטה] הילה: "בכל פעם אתה חייב להוסיף את הכסף שלך, כדי שתוכל לחזור לשיקום שלך, בין אם זה הבית, בין אם זה הרכוש, בין אם זה הנזק העקיף של העבודה. אז אם לוקחים אירוע אחד, אז אתה אומר - אוקיי, כאילו זה אירוע אחד, אנשים יסתדרו, אבל כשזה אירוע אחרי אירוע, אחרי אירוע, אחרי אירוע, וכשהשביעי באוקטובר היה אירוע כל כך מרכזי, אצלי נפגע גם הרכב, וגם הבית, וגם המשק, וגם הרכב של הבן, וגם עגלה של ציוד של העבודה, וגם וגם וגם וגם, אז אם אתה רק צריך להוסיף, 10%, 20%, 30%, 40%, 50%, בסוף אתה מממן את הדבר הזה. ויש איזה נקודה שאתה גם לא יכול יותר לממן את זה, וגם לא רוצה יותר לממן את זה."
אלון: אז שאלתי את אמיר דהן, מנהל קרן הפיצויים, על אי-ההסכמות שמתעוררות סביב הערכות הנזק שהם נותנים. ויש לא מעט מקרים כאלה.
[הקלטה] אמיר: "אנחנו יכולים להגיד, אוקיי, אתה הגשת תביעה על 100 אלף שקל, ואנחנו חושבים שהנזק הוא 30 אלף, לשלם לך 30, מפה אתה יכול ללכת לבית משפט, לתבוע אותנו על ההפרשים. כמו כל דבר שקורה בשוק הפרטי, שיש נזק ביטוחי. לא תמיד חברת הביטוח משלמת לך את מה שאתה חושב שיש לך נזק בבית, ואתה מגיע איתה לבתי משפט, ואני שמח שאין לנו הרבה תיקים בבתי משפט, ואנחנו מצליחים להגיע ברוב התיקים לפשרות, אבל עדיין, תמיד יש חילוקי דעות, בסוף אנחנו בני אדם, תמיד יש גם תביעות מוגזמות, ויש גם טעויות אצלנו, בעלי המקצוע, בשביל זה הכשרנו גם עובדים אצלנו כשמאים שמפקחים על השמאים החיצוניים, אבל לא תמיד הכול 100%."
אלון: והאמת שהילה באיזשהו מקום מסכימה עם אמיר.
[הקלטה] הילה: "לא תמיד כל המפגשים עם מס רכוש היו מפגשים שליליים, זה אני חייבת להגיד בכנות. היו פעמים שאתה יוצא מתוסכל עד העצם, ויש פעמים שאתה רואה שיש נכונות לעזור. ולפעמים אתה פוגש בן אדם שהמטרה שלו היא לשלם לך כמה שפחות."
אלון: הילה היא באמת פייטרית, והיא גם חקלאית, ומנהלת עסק, אבל לא כולם הילה. ואומנם, אמיר צודק, כל אחד יכול לערער ולתבוע, אם הוא מרגיש שהפיצוי שהוא קיבל לא ראוי. אבל לכמה אנשים יש את הידע, היכולת, ואפילו בהינתן כל מה שקרה, את הכוחות הנפשיים להיאבק על הכסף שמגיע להם? תחשבו על עצמכם לרגע - הייתם הולכים נגד המערכת, או פשוט לוקחים את הסכום שמציעים לכם, גם אם הוא חסר?
יש טיעון שחוזר אצל אנשים שמרגישים מאוכזבים מהפיצויים במס רכוש. הם מרגישים שהיד כבדה על הארנק, שיש רצון לחסוך עליהם כסף. אז אולי עכשיו הגיע הזמן לשאול - מאיפה בעצם כל הכסף הזה מגיע? ובכן, על אף שאמרנו את המילים "מס רכוש" אלף פעם בפרק הזה, חשוב לדייק שהמס עצמו ממנו מגיעים כל הכספים לקרן הפיצויים, הוא מס הרכישה. כלומר, כל פעם שמישהו קונה דירה או כל סוג של נדל"ן, הוא משלם מס. ולרוב חלק מהמס הזה, לא הכול, הולך לקרן. השאר הולך לממשלה כדי לעשות את כל מיליון הדברים הנהדרים שהיא עושה עם כספי המיסים שלנו. בזמני שגרה, שיעור המס שהולך לקרן הפיצויים הוא 25%. וככה, ערב המלחמה, הצטברו להם בקרן 17 מיליארד שקלים. אלא שאחרי השבעה באוקטובר, מהר מאוד כולם הבינו שהסכום הזה לא הולך להספיק. יש לזה גם תקדימים מההיסטוריה. כבר במלחמת המפרץ הראשונה קרן הפיצויים נכנסה לגירעון ונזקקה לסיוע מהמדינה. וזה קרה שוב אחרי לבנון השנייה, ב-2006. אבל במלחמה הזאת, סדרי הגודל הם אחרים לגמרי. במהלך שנת המלחמה הראשונה, הקרן הוציאה כ-20 מיליארד שקל. ואז הוחלט להזרים אליה עוד כסף בדרך הבאה. במקום שרק 25% ממס הרכישה יופנו לקרן, האוצר העלה את אחוז ההפרשה ל-80%, מה שהוביל לכך שבסוף דצמבר 2024, למרות ההוצאות הגדולות שהביאה איתה המלחמה, לקרן הייתה יתרה, כלומר הייתה בפלוס של כ-7 מיליארד שקלים. ועכשיו, בשנת 2025, באוצר החליטו להעלות את אחוז ההפרשה לקרן ל-100%. כלומר כל מס הרכישה שמשלמים רוכשי הדירות, הולך ישירות לקרן הפיצויים.
[הקלטה]
אלון: "יש איזושהי השפעה לכך שהכסף הולך ומצטמצם, זה משפיע על הפיצויים?"
אמיר: "לא משפיע, כי קודם כל, לפי הערכתנו, מה שיש היום בקרן אמור להספיק. אז ההערכה שלנו שבנזק העקיף יהיה לנו עוד 4 מיליארד שקלים בערך לשלם, ובנזק הישיר עוד 2 מיליארד. אז הסכום כבר קיים היום בקופה, אז אנחנו לא רואים בעיה של גירעון בקרן. אם היה בעיה היו מוצאים דרכים להגדיל את היתרות בקרן. אנחנו לא רואים בעיה עם הנושא הזה, וזה כמובן לא משפיע עלינו. מה שמגיע לבעל העסק, מה שמגיע לאזרח הפרטי, זה מה שהוא צריך לקבל. אם תהיה בעיה בקרן זה כבר משהו אחר. העובדים בשטח, זה לא אמור לעניין אותם."
אלון: כלומר שלפי אמיר, אף אחד מהעובדים שמנתחים את הנזק לא קיבל הנחייה להתחשב בכמות הכסף שנשארה בקרן, ולפי זה לקבוע את הפיצוי. אפשר לתהות אבל - מה יקרה אם חס וחלילה היקף הנזק יתרחב, אבל יתרחב ממש. כלומר אם נתמודד נגיד עם תקיפה מסיבית מאיראן או מתימן, או אם חיזבאללה יפרו את הפסקת האש וניגרר לעוד סבב בצפון? מהו רף הנזק שמעליו כבר לא יהיה אפשר כלכלית באמת לפצות את כולם? אני באמת מקווה שלעולם לא נצטרך לגלות.
בחזרה לאביבים. נתנאל עבד במשק שלו ליד הבית באותו יום שהטיל פגע.
[הקלטה] נתנאל: "במקרה הזה של הפגיעה הזאתי, אני ניצלתי, זה פספס אותי בדקה וחצי. הגעתי למחסן, לקחתי ציוד, ירדתי למטה, איך שהגעתי למטה, שמעתי את השריקה של הנ"ט, אני כבר מכיר את זה מלפני. עשר שניות, שמונה, עשר שניות, משהו כזה, כבר הייתה פגיעה, והפגיעה הייתה פה, אני ראיתי אותה מהשטח שמה."
אלון: נתנאל גר עם המשפחה ליד משק הקיווי שהוא מנהל. במשק גרים גם ההורים שלו ואחותו, שלושתם סיעודיים. הוא כרגע גם בתהליך מול מס רכוש של שיקום ובנייה מחדש, אבל עבור נתנאל, החזרה הביתה היא לא כזו ודאית ומובנת מאליה.
[הקלטה] נתנאל: "כשבוע לפני השביעי באוקטובר, אני פגשתי אותם על הגדר, פה, בנקודה הזאת, ראיתי אותם יורדים מההר. השתהיתי קצת, כדי להבין מי הם, מה הם. הייתי עם הילד שלי הקטן, הוא היה בן שנתיים, אתה רואה? הם לא באו לחקור פרחים."
אלון: נתנאל מראה לי בטלפון שלו תמונות של לוחמי חיזבאללה חמושים ורעולי פנים, עומדים ממש כ-200 מטר מאיפה שאנחנו עומדים באותו רגע.
[הקלטה]
נתנאל: "הדבר הזה גם דווח וטופל והועבר הלאה, לא קרה עם זה כלום אחר כך. וזה לא היה משהו שהיינו צריכים לראות בכלל, כאילו, אם אני חי פה 39 שנה ואני צריך לבוא ולדעת שהם מסתובבים על הגדר, אני לא יכול לחזור לכאן."
אלון: "בסוף כרגע אתם עובדים על לשפץ את הבית הנוכחי, את הבית הקיים, ולהחזיר אותו למה שהוא היה, אז כן, יש פה איזושהי תוכנית להישאר פה."
נתנאל: "זה הכול תלוי איך תסתיים המלחמה. נגמרה המלחמה? כשתיגמר המלחמה, ונראה איך היא תיגמר, אז נדע לקבל החלטה. כי אם מחר בבוקר המלחמה נגמרת והם חוזרים אל הגדר, אני לא יודע אם יש למישהו, סליחה על הביטוי, את הביצים לבוא ולחיות פה."
אלון: שאלה - מה באמת קורה אם מישהו לא רוצה לבנות מחדש את הבית שלו? ואני לא צריך באמת לפרט לכם את הסיבות. לא חסרות סיבות לאדם לא לרצות לחזור לבית שלו, לא בעוטף עזה, לא בגליל ולא בגולן.
אז הנה ההבדל בין הסוג של ביטוח מלחמה הזה לביטוח רגיל. כאן אין לך יכולת רק לקבל פיצוי כספי עבור הנזק שלך ולהמשיך הלאה. הפיצוי מותנה בבנייה מחדש. וזה לא משנה גם אם זה מחסן חקלאי שנהרס, ואתה בכלל רוצה לעזוב את התחום ולעבור לתחום אחר. או שתבנה את אותו מחסן בדיוק, או שתיפרד מכל סיכוי לקבל איזשהו פיצוי על הכסף שאיבדת עליו.
[הקלטה] אמיר: "הגישה היא לא להשאיר מבנים הרוסים. בוא נחשוב לרגע אחד, שעכשיו היו מבנים בחיפה, בתל אביב, באשקלון, בכל מקום, שהרוסים, והבן אדם היה מקבל את הכסף ומחליט להשאיר את זה הרוס. חלק מהחוסן שלנו הוא לא רק חוסן כלכלי, הוא גם חוסן פסיכולוגי. שאנחנו כמדינה מחזירים את הנכסים ומגיעים מחר כתבים, ורואים איך שיקמנו את כל מטולה, או את כל קרית שמונה, ואין בניינים הרוסים יותר, זה חוסן של המדינה שהיא מחזירה את המצב לקדמותו. החוק שלנו גם אומר את זה, אנחנו לא חברת ביטוח רגילה. גם בחברת ביטוח, דרך אגב, אם אתה לא משקם אתה מקבל סכום הרבה יותר קטן. אז יש היגיון שאנחנו כמדינה נרצה, שמצד אחד גם בתים פרטיים ישקמו אותם ולא ישאירו אותם הרוסים, וגם עסקים. המטרה היא שהעסק יחזור לעבוד והכלכלה תחזור, לא להשאיר את העסקים הרוסים ומחוררים ופגועים."
אלון: קרן הפיצויים של מס רכוש היא דבר די ייחודי לישראל. לרוב ממשלות של מדינות לא מבטחות את הבתים של התושבים שלהן מפני מלחמות, והדבר הזה הוא לא בדיוק סתם לוקסוס שהמדינה מציעה, הוא גם תוצאה של המצב הביטחוני פה, וגם בסוף משרת מטרת-על. כמו שאמיר אמר - זה חשוב שהשכנים יראו שהבית שלך שופץ, זה חשוב שהתקשורת תראה שהבית שלך שופץ והוא כבר לא הרוס. ברוב המקרים, האינטרס של המדינה והאזרח מתלכדים, אבל לפעמים יכול לקרות מצב שבו הבית שלך עומד שוב, אבל אתה כבר לא רוצה לגור בו.
[הקלטה] הילה: "כשנכנסת לפה, אליי הביתה, רצית לראות את הנזק, אין לי נזק להראות לך, אני שיקמתי."
אלון: זאת שוב הילה פנלון, חקלאית מנתיב העשרה.
[הקלטה] הילה: "ואדם שמקבל החלטה לשקם את הבית שלו, לא יראו מבחוץ שזה מה שקרה. יש לנו פה שני בתים אחד מול השני בנתיב העשרה, בשניהם נכנסו מחבלים וחירבו את הבית, עם רימונים, עם ירי, עם לבנות חבלה. בית אחד, המשפחה שיקמה אותו לחלוטין, שיפצה אותו מהיסוד וכבר חזרה לגור בבית, משפחה של חקלאים, למרות שאיבדו את אם המשפחה, למרות שהילדות נפצעו ועד היום נמצאות בטיפולים, והבית שממול זה בית שעדיין חרב לחלוטין ועוד לא התחילו לשפץ אותו. זה עניין של האופי של המשפחה שנמצאת שמה, עד כמה היא מסוגלת נפשית וכלכלית לקדם עכשיו את הדבר הזה שנקרא שיקום החיים שלך."
אלון: לפני שנסיים, אני רוצה לספר לכם על הבית של שמעון אחר מאביבים, שמעון בטיטו.
[הקלטה]
שמעון בטיטו: "נעים מאוד, שלום. בוא, בוא."
מימון: "אתה גר פה?"
שמעון בטיטו: "אני עכשיו לא גר פה. זה מה שנשאר לי מהבית."
אלון: הבית של שמעון היה המקרה הכי קשה שראינו באותו יום. הוא נשרף כליל. כעת אפשר רק לדמיין את הצבע שהיה פעם על הקירות. הכול נהיה פשוט אפור ושחור. מבחוץ, היחידה החיצונית של המזגן מתנדנדת מכמה חוטים על צד הבית, ממש שנייה מליפול, הנדנדה שבחצר כבר מעלה חלודה, שוממת מאז הפגיעה באוגוסט האחרון. גם השארית של הטיל, הצינור, כבר החלידה לחלוטין, קשה אפילו להבחין בה מרוב שהתמזגה עם הקרקע. במזל, הירי לעבר הבית של שמעון באוגוסט 2024 לא פגע באף אחד מיושבי הבית, שכבר התפנו.
[הקלטה] שמעון: "תסתכל מימון, תסתכל את הבית בימים היפים. הנה הבריכה, הנה הגינה, חדרים, זה הסלון, הנה הכול. זה אני לא, אני לא יכול לראות את התמונות האלה." [בוכה]
אלון: אני פשוט לא יודע מה אומרים לבן אדם שעומד בשאריות של מה שפעם היה הבית שלו ומתחיל לבכות. מימון ויניב כבר רגילים. אני מבין שזה כבר לא באמת ביקור מקצועי, זה ניחום אבלים.
[הקלטה] שמעון: [בוכה] "לא נשאר כלום, כלום לא נשאר. מה שנשאר לי זה להרים עיניים לבורא עולם ושהאנשים הנחמדים האלה יעזרו לי לשקם את הבית שלי, לבנות אותו מחדש. כמו שאמרתי לכם, אני נולדתי פה ואני אמות פה. אז אני מבקש ממכם, יניב, מימון, שתמשיכו להוביל אותי."
אלון: מימון ויניב, כל אחד בתורו לוקח את שמעון לשיחה ארוכה שבה הם מנסים להבטיח לו שהכול יהיה בסדר, ושהם עובדים 24/7 כדי לשקם את הבית שלו. הוא מחכה לבדיקות מעבדה כדי לדעת אם יש אישור להרוס הכול ולבנות מחדש. שמעון כבר לא בוטח ביסודות של הבית לאחר הפגיעה הזו. הפחד הגדול שלו הוא שהנזק שנגרם יוביל לכך שגם אחרי שיפוץ, הבית יקרוס על יושביו. כמה שמימון ויניב מנסים לעודד אותו, בסוף זו החלטה מקצועית, שאפילו כבר לא נמצאת יותר בידיהם. כשאנחנו עוזבים את הבית של שמעון, יותר מכל דבר אחר, כולנו מותשים רגשית. וזה רק אחרי יום אחד, בו קיבלתי הצצה לשגרה שרצופה בהתמודדות עם אסונות אישיים של מאות אלפי בני אדם. הבתים הנוספים בדרך החוצה מהמושב מזכירים לנו שהדרך לשיקום הצפון עוד ארוכה ורצופה אי ודאות. גם כשהבית האחרון באביבים יעמוד, יהיו אלו כמו שמעון, שירצו לחזור לשם ברגע הראשון שיתאפשר, ויהי מה, ויהיו אנשים כמו נתנאל, שלא ירגישו בנוח להחזיר את המשפחות שלהם, כל עוד הם לא מרגישים באמת בטוחים שחיזבאללה לא על הגדרות. 250 קילומטר משם, תושבי העוטף מתמודדים עם עוד מבצע בצפון הרצועה, במלחמה שעוד לא נגמרה, עם אויב שעדיין לא בטוח שלא ישוב גם הוא לגדר. באותו בוקר, כשהתחלנו את הסיור בבריכה ההרוסה במבואות החרמון, מימון הסביר לי שהסיבה שהם לא נכנסו לחלק מהיישובים בצפון לפני הפסקת האש, היא שלפעמים הם היו מגיעים לבית, נותנים הערכת נזק, ושבוע לאחר מכן הוא היה חוטף עוד פגיעה, לפעמים כזו שהיא אפילו יותר חמורה, ואז זה הכול היה מיותר. אז אני חושב שכשתושבי הצפון, וגם תושבי העוטף, עושים את חשבון הנפש שלהם ומחליטים האם לחזור או לא, השאלה העיקרית שעומדת בפניהם היא כזו - האם הפעם זה השיקום האחרון?
אתם האזנתם ל"חיות כיס". העורך שלנו הוא יונתן כיתאין, עורכת הסאונד היא רחל רפאלי, המפיקה שלנו היא ליהיא צדוק. אני רוצה גם להודות למתמחה שלנו, עמית ויסוצקי, על הסיוע. במערכת "חיות כיס" תמצאו גם את צליל אברהם ושאול אמסטרדמסקי. אנחנו חזרנו מהפגרה הקצרה שלנו, ואנחנו נהיה איתכם כרגיל גם בשבוע הבא. אני אלון אמיצי, ואני רוצה להודות לכם שהאזנתם.
[חסות]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comentarios