top of page

חיות כיס - כיסון חירום 04: איך לממן מלחמה

עלויות המלחמה, אם תימשך עד סוף דצמבר, עלולות להסתכם בכ-150 מיליארד שקל. איך מדינת ישראל הולכת לממן את זה, מה הסיפור של אג״ח מלחמה, ומה ישראל צריכה לעשות לפני שהיא מתחילה ללוות כסף.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 15/11/2023.

אתן מאזינות ואתם מאזינים ל'כאן הסכתים', הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

שאול: היי, אתם מאזינים לעוד 'כיסון חירום' מבית 'חיות כיס', אני שאול אמסטרדמסקי. יומיים לפני הטבח הנורא של שבעה באוקטובר, הקלטתי שיחה עם דוקטור דודו לגזיאל.

ד"ר לגזיאל: אני דודו לגזיאל, אני חבר סגל במחלקה לכלכלה באוניברסיטת בן גוריון.

שאול: השיחה שהקלטנו הייתה על הנושא המשעמם ביותר בעולם.

ד"ר לגזיאל: כן, יומיים לפני דיברנו על תשואות.

שאול: תשואות. שני אנשים מבוגרים מדברים על תשואות. זה מה שעשינו כשהעולם עוד היה נורמלי. כשחשבנו להקליט 'כיסון' שמסביר מה הסיפור עם התשואות של אגרות החוב של ממשלת ארצות הברית, ואיך ואם זה הולך להשפיע על החיים שלנו. ואני נשבע לכם, זה היה אמור להיות כיסון לא רע. דודו ואני הקלטנו את השיחה ביום חמישי, חמישה באוקטובר, ותכננתי לעבוד על הכיסון הזה בשבת. אבל זה, כמו הרבה דברים אחרים, כבר לא קרה.

חמישה וחצי שבועות חלפו מאז ועד הפעם שדודו ואני דיברנו שוב. כולנו יודעים מה קרה בינתיים. חמישה וחצי שבועות אחר כך, ישראל עדיין מתאבלת על מתיה, פצועיה עוד מחלימים, החטופים והנעדרים עוד אינם, ישראל במלחמה. אז נכון, בשבועות הראשונים של המלחמה לא חשבנו על כלכלה כמעט בכלל, אבל לצערנו המלחמה עדיין כאן, ונדמה שהיא תהיה כאן, בחיים שלנו, לעוד לא מעט זמן. ובשלב הזה גם השאלות הכלכליות הגדולות מתחילות לצוף. אז חמישה וחצי שבועות אחרי, דודו ואני דיברנו שוב. אבל הפעם על נושא אחר לגמרי. על משהו שלא חשבנו בכלל שאי פעם נדבר עליו.

ד"ר לגזיאל: נתכנסנו היום בשביל לענות על שאלה אחת בעצם - איך מממנים מלחמה?

שאול: נתחיל בהתחלה. מדינת ישראל היא לא מדינה ענייה. אם מודדים את רמת החיים בישראל ומשווים למדינות אחרות, יוצא שאנחנו מדורגים במקום השלושים, פחות או יותר. ולמי שמעדיף את זה במונחים מדויקים, תוצר לנפש במונחי כוח קנייה. רמת החיים בישראל קצת יותר גבוהה מאשר באיטליה או בספרד, וקצת יותר נמוכה מזו שבבריטניה. וזה לא רע בכלל. תקציב המדינה הוא נגזרת של הכוח, של הכלכלה שלנו. כשאנחנו עובדים ומייצרים דברים, אנחנו גם משלמים מיסים בדרך, והמיסים האלה, יחד עם עוד הרבה מיסים אחרים, זורמים כולם לקופת המדינה, ומאפשרים לממשלה לתת לנו שירותים - מביטחון ועד לאחרונת תחנות האוטובוס ביישוב שבו אתם גרים. השנה תקציב המדינה עומד על 484 מיליארד שקלים, ובשנה הבאה הוא אמור לגדול ל-514 מיליארד. ואני אומר אמור, כי שני המספרים האלה כבר לא רלוונטיים בכלל, בגלל המלחמה. פשוט רציתי לתת לכם את סדרי הגודל. תקציב המדינה הוא פלוס מינוס חצי טריליון שקל. לא מעט בכלל. אממה, כל החצי טריליון שקלים האלה הם תקציב השגרה שלנו. הם מה שהממשלה תכננה להוציא לפני שהמלחמה פרצה. בפועל, בגלל המלחמה, הממשלה תצטרך להוציא יותר כסף. הרבה יותר כסף. כמה יותר? הנה זה במספרים גסים.

קודם כל ההוצאות הצבאיות. לצבא יש שלוש עלויות עיקריות בזמן מלחמה. עלות ימי המילואים - מהרגע שצה"ל מגייס אנשי מילואים הוא משלם את השכר שלהם במקום המעסיקים. הדבר השני הוא דלק - דלק למטוסים, לטנקים וליתר כלי הרכב שמשתתפים במלחמה. ואחרון הוא ציוד ובעיקר חימוש - עלות כל הפצצות, המיירטים וכל התחמושת שצה"ל משתמש בה.

אם מסתכלים רק על עלות המילואים לבדה, מאחר שצה"ל גייס הכי הרבה אנשי מילואים שהוא גייס אי פעם, בערך 350 אלף איש, ומאחר שהשכר הממוצע במשק הוא בערך 12 אלף שקלים בחודש, יוצא שאם מכפילים את הכול, מגיעים לעלות של יותר מארבעה מיליארד שקלים בחודש. רק על אנשי המילואים. אבל זה הכסף הקטן. כי על זה צריך להוסיף בערך עשרה מיליארד שקלים של פיצויים - גם פיצויים לכל מי שהבתים או הנכסים שלהם נפגעו פיזית, מפגיעות של טילים או רקטות או מה שזה לא היה, אבל גם פיצויים עקיפים. כלומר פיצויים לעסקים על אובדן ההכנסות שלהם, על זה שהם נאלצו לשלם משכורות לעובדים שלא באו לעבודה, פיצוי לחקלאים על זה שהלכו המטעים או הגידולים, וכל סוגי הפגיעות העסקיות שאתם יכולים לחשוב עליהן.

על זה תוסיפו את הכסף למימון כל המפונים מהבתים שלהם, יותר מ-120 אלף אנשים ברחבי ישראל, גם בדרום וגם בצפון. זה לבד עולה עוד לפחות 6 מיליארד שקלים בחודש, ויש עלויות נוספות. וחוץ מזה, מהצד השני, שוק התעסוקה והכלכלה מאוד נפגעו. 20% בערך מכוח העבודה אינם עובדים, וזה לא משנה אם זה בגלל שהם במילואים, או בגלל שהם מפונים מהבתים, או בגלל שמדובר במשפחות של מילואימניקים עם ילדים קטנים, שבני הזוג לא מסוגלים לעבוד ככה. זה אומר שהפעילות הכלכלית מאטה, מה שאומר שהמדינה תקבל פחות הכנסות ממיסים, וזה מאוד מקטין את האפשרות של הממשלה לממן את המלחמה.

לפי הערכת שר האוצר עצמו, אם לוקחים את הכול כולל הכול, יוצא שעלות המלחמה בחודש הראשון שלה הגיעה בערך ל-50 מיליארד שקלים. ומאחר שכל גורמי הביטחון הבכירים, מהרמטכ"ל ועד לראש הממשלה, מדברים על מלחמה ארוכה, אז המספר הזה, 50 מיליארד שקל, צפוי מאוד לגדול. לכמה בדיוק? את זה אנחנו לא יודעים. זה תלוי בהרבה מאוד נעלמים. האם תתלקח מלחמה מלאה בצפון, או לא? האם נשיג את מטרות המלחמה בעזה במהרה, או לא? האם תתלקח מלחמה אזורית, או לא? זה פשוט מוקדם מדי בשביל הדעת.

כל ההערכות שאני שמעתי מדברות על המלחמה לפחות עד סוף דצמבר, בעצימות כזו או אחרת. אם המלחמה תימשך עד אז באותה אינטנסיביות, המשמעות תהיה עלות מצטברת של 150 מיליארד שקלים בתוך שלושה חודשים. בערך. וזה כבר הרבה מאוד כסף. זה בערך שליש מתקציב המדינה כולו. וכאן אנחנו חוזרים לשאלה שאיתה התחלנו, איך בדיוק מממנים את זה?

ד"ר לגזיאל: בגדול, זה מצחיק, כשחושבים על ממשלה, הרבה פעמים לא מבינים שגם לממשלה יש חשבונות בנק. יש חשבון בנק, יש מספר, ויש מישהו שהוא מורשה באותו חשבון, וצריך להזרים כסף לאותו חשבון. והממשלה לא יכולה לברוא כסף. זה לא, זה לא פונקציה של הממשלה.

שאול: הממשלה לא יכולה סתם ככה להדפיס כסף חדש בשביל שיהיה לה איך לממן את המלחמה. קודם כל אין לה אפשרות טכנית או חוקית לעשות את זה. מי שמדפיס כסף במדינת ישראל הוא בנק ישראל, ולא הממשלה, וחוק בנק ישראל אוסר על הבנק להדפיס כסף בשביל לממן את הגירעון של הממשלה, כלומר מצב שבו ההכנסות של הממשלה יותר קטנות מההוצאות שלה, כמו עכשיו. בנק ישראל פשוט לא יכול להדפיס לה שקלים חדשים בשביל שהיא תסגור את הפער, את הגירעון הזה. למה, וזו גם הסיבה השנייה למה זה לא יקרה - כי אם בנק ישראל יעשה את זה, המשק כולו ייקלע לאינפלציה משתוללת, כלומר למחירים שעולים ועולים ועולים, ולא נצא מזה. זה מה שהיה בתחילת שנות השמונים, לפני שחוקקו את החוק הזה. אז זה משאיר לממשלה אפשרות מרכזית אחת אחרת - שהיא בדיוק מה שדודו אמר - ללוות את הכסף. השאלה היא רק ממי, ואיך.

ד"ר לגזיאל: היסטורית, מלחמה זה אירוע יקר, בטח בישראל, אבל גם בעולם. אז הממשלה הייתה לווה את הכסף הזה מהציבור, מהציבור הרחב. היא הייתה באה ואומרת, תקשיבו, אנחנו במצב קשה, אני צריכה שתביאו לי כסף, ובצורה הזאת אנחנו נממן את המלחמה. והיסטורית קראו לדבר הזה war bonds, אג"ח מלחמה.

שאול: אג"ח מלחמה. רגע, בעצם מה ההבדל בין אג"ח מלחמה לאיגרות חוב ממשלתיות רגילות? גם בימי שגרה הממשלה לווה כסף בשביל לממן חלק מהפעילות שלה. וזה קורה משום שההכנסות של הממשלה ממיסים כמעט תמיד יותר קטנות מההוצאות שלה. כלומר, שהממשלה כמעט תמיד נמצאת בגירעון. כל עוד היא בגירעון קטן יחסית, זה בסדר. הממשלה יכולה ללוות כסף, כי היא יוצאת מנקודת הנחה שבשנה הבאה הכלכלה תצמח, מה שאומר שיהיו לה יותר הכנסות ממיסים, והיא תוכל לכסות על ההלוואות האלה. ובאמת, בימי שגרה, כל עוד הגירעון הוא לא יותר מדי גדול, זה עובד בסדר גמור.

בשביל ללוות כסף, הממשלה מנפיקה בבורסה אגרות חוב. זה אומר שהממשלה אומרת למשקיעים, כלומר לגופי הפנסיה ולכל מי שמשקיע בבורסה, תקנו ממני איגרת חוב. אני מבטיחה להחזיר לכם את הכסף שלכם בתום תקופה מסוימת, נגיד שנה, או חמש, או עשר, ולהוסיף על זה ריבית נאה. זה הדיל הרגיל, בשגרה. אבל עכשיו אנחנו כבר לא בשגרה, והממשלה צריכה ללוות הרבה יותר כסף מאשר בדרך כלל. בשביל לשים דברים בפרופורציה, בחודשים רגילים הממשלה לווה איפשהו בין 6 ל-7 מיליארד שקלים בשביל לממן את הפעילות שלה. עכשיו היא הכפילה את הקצב, ואנחנו רק בהתחלה. ואולי, בשלב מסוים, הממשלה תחליט שהיא לא מנפיקה יותר רק אגרות חוב רגילות, אלא מנפיקה גם אגרות חוב מלחמה. מה בעצם ההבדל ביניהם? אז ההבדל הוא בעיקר המיתוג.

ד"ר לגזיאל: זה מהלך שיווקי מדהים. בסוף, בזמן מלחמה, אנחנו אומרים את זה גם היום, יש התגייסות של כולם, ומתנדבים, והפטריוטיזם בשיא. אז הממשלה באה ואומרת, תקשיבו, אנחנו במצב קשה, כולנו צריכים לשנס מותניים, ריבית השוק היא כרגע גבוהה, נניח הריבית היא ב-5%. אבל, לטובת המלחמה אני מוכרת את האג"ח הזה, עטוף בהרבה פטריוטיזם, אבל בריבית יותר נמוכה.

שאול: הבנתם? אגרות חוב מלחמה הן בדיוק כמו אגרות חוב רגילות, רק שהממשלה מנצלת את המצב, ואת העובדה שכל הציבור רוצה להתגייס לטובת המאמץ המלחמתי, בשביל ללוות כסף קצת יותר בזול. אם הריבית שהממשלה הייתה משלמת על אגרות חוב ממשלתיות רגילות עומדת, נגיד, על 5%, אז באגרות חוב מלחמה היא יכולה להיות רק 3.5%. שוב, סתם בשביל הדוגמה, כשהממשלה עושה מהלך כזה, היא בעצם סומכת על הציבור שיהיה מוכן להלוות לה כסף בהנחה, בשם הפטריוטיות. שוק הון מגויס.

ד"ר לגזיאל: כמו שיש אנשים שמתגייסים ויש אנשים שעובדים במפעלים ומייצרים מטוסים וכן הלאה, מי שלא יכול לעשות את זה, או רוצה לתרום מעבר, הוא יקנה אג"ח בריבית קצת יותר נמוכה, ובכך הוא תורם למאמץ המלחמתי.

שאול: מדינת ישראל ממש לא המציאה את התרגיל השיווקי הזה. ראינו את זה קורה כבר לפני יותר מ-100 שנה, בשתי מלחמות העולם.

ד"ר לגזיאל: במלחמות העולם הראשונה קראו לזה ליברטי בונד, אג"ח חירות, ואמרו, עכשיו אנחנו צריכים להציל את העולם, אנחנו שולחים את כל הסלבריטאים שלנו לשווק לציבור האמריקאי את הליברטי בונד, והם פשוט מוכרים אותם מתחת למחיר השוק. הם אומרים, למרות שאתם כאילו מפסידים עלינו אחוז או שתיים, אבל זה למען המדינה.

שאול: אחת התמונות המפורסמות מהסיפור הזה היא של כוכב הקולנוע האמריקאי הכי מפורסם באותה תקופה, צ'רלי צ'פלין. בתמונה הזו, שזו תמונה בשחור לבן, כן, רואים את צ'רלי צ'פלין עומד עם מגפון ישן כזה של פעם בוול סטריט, כאילו באמצע סרט שלו, ממש ברחוב, והרחוב עצמו מלא עד אפס מקום בהמון, אבל המון אנשים, שבאו לשמוע אותו, ומספר להם למה הם צריכים לקנות את הליברטי בונד, זה… את אג"ח המלחמה שממשלת ארצות הברית מנפיקה, למרות שאלה איגרות חוב בריבית פחות טובה. ובמלחמת העולם השנייה זה חזר על עצמו, הפעם עם סלבס קצת אחרים.

ד"ר לגזיאל: הם גייסו את באגס באני ואת כל הוליווד בשביל לשווק וור בונדס בכדי להוריד את הריבית.

[מתוך סרטון - באגס באני]

Come on and get 'em folks, come on, step right up and get 'em

Any bonds today?

Bonds of freedom

That's what I'm selling

Any bonds today?

Scrape up the most you can

Here comes the freedom man

Asking you to buy a share of freedom today.

שאול: ואתם אולי שואלים את עצמכם - מה? הממשלה באמת ציפתה שהציבור יקנה את אגרות החוב הממותגות שלה, רק בגלל שצ'רלי צ'פלין או באגס באני ניסו לעורר אצלם את רגש הפטריוטיזם?

ד"ר לגזיאל: כן, הם קנו ב… בכמויות מדהימות, אין לנו מלחמה… מלחמת העולם השנייה, החוב האמריקאי היה סביב 50 מיליארד דולר, והוא היה צריך לתפוח במהירות. אנחנו מדברים על שלהי השפל הגדול, אבטלה נוראית, 25% אבטלה, ממשלת ארצות הברית הצליחה לגייס 185 מיליארד דולר.

שאול: או במילים אחרות, באמצעות המאמץ השיווקי-פיננסי-פטריוטי הזה, הממשל הפדרלי בארצות הברית הצליח ללוות סכום גדול פי שלושה לעומת מה שלווה קודם ולשלם על זה קצת פחות.

[מתוך סרטון - באגס באני]

Not unless you buy a share of freedom today

Any stamps?

Any bonds today?

שאול: גם בישראל המדינה השתמשה בעבר באגרות חוב מלחמה, ואז היא לא נדרשה לשום סלבס שישווקו אותם לציבור, היא פשוט הכריחה את הציבור להלוות לה את הכסף. קראו לזה מלווה חובה. בפעמיים האחרונות שזה קרה זה היה במלחמת יום כיפור, ועשור לאחר מכן, במלחמת לבנון הראשונה. קראו לזה אז מלווה שלום הגליל, והוא עבד קצת כמו מס הכנסה. ככל שההכנסה שלכם הייתה גבוהה יותר, כך המלווה שהממשלה לוותה מכם, היה גבוה יותר עד כדי 5% מההכנסה שלכם. מה שכן, בשונה ממס הכנסה, את המלווה הממשלה הייתה חייבת להחזיר. ביג טיים. היא החזירה אותו בתחילת שנות השמונים, עשור אחרי המלחמה, בתוספת ריבית ובהצמדה למדד. אבל זה היה אז. כרגע משרד האוצר עוד לא הנפיק אגרות מלחמה מיוחדות, וגם לא בטוח שהוא יעשה את זה בהמשך.

מה שהאוצר כן עשה מתחילת המלחמה, זה ללוות כסף באמצעות אגרות חוב ממשלתיות רגילות שהוא מנפיק בבורסה. מתחילת המלחמה האוצר לווה כ-30 מיליארד שקלים. חצי מזה בבורסה המקומית בישראל, כלומר, בעיקר מקרנות הפנסיה של כולנו, וחצי מהסכום בבורסות בחו"ל, כלומר, ממשקיעים זרים. הסכום הזה שווה לכל מה שהאוצר לווה בשווקים בשלושת החודשים שקדמו למלחמה. ורק התחלנו.

גם בתקופת הקורונה, הממשלה נכנסה לגירעון מאוד מאוד גדול. ההכנסות צללו כי המשק נסגר, וההוצאות זינקו כי המדינה והעולם כולו נלחמו בנגיף. גם אז הממשלה לוותה המון כסף. 200 מיליארד שקל, ליתר דיוק. והיא לא השתמשה בשום אגרות חוב מיוחדות, אלא פשוט הנפיקה אגרות חוב ממשלתיות רגילות בבורסות. גם בישראל, וגם בחו"ל. אז אם הממשלה עשתה את זה לפני שלוש שנים בסך הכול, למה שהפעם זה יהיה אחרת? אז שני דברים עיקריים מבדילים בין הקורונה לבין המלחמה. קודם כל, הקורונה הייתה אירוע עולמי. כל מדינות העולם לוו המון כסף בבת אחת בשביל להתמודד עם המגפה. והדבר השני, ב-2020 היה הרבה יותר זול ללוות כסף מאשר ב-2023. אז המחיר של הכסף, הריבית, היה קרוב לאפס. היום הריבית היא 5%. זה הרבה יותר יקר היום ללוות הרבה כסף.

האם זה אומר שהממשלה בוודאות תנפיק אגרות חוב מלחמה אם המלחמה תתארך? או שאולי תחזיר את מלווי החובה שידענו בעבר? כל תשובה בשלב הזה תהיה ניחוש בלבד. אני מניח שכל עוד עלויות המלחמה לא גבוהות מדי, וכל עוד דירוג האשראי שלנו נשאר כמו שהוא, האוצר לא ימהר לעשות את זה, למרות שזה היה חוסך לו כסף. והסיבה היא שלהנפקה של אגרות מלחמה יש גם צדדים שליליים. קודם כל, בכלל לא בטוח שהציבור יזרום עם הבקשה של הממשלה להלוות לה כסף בהנחה.

ד"ר לגזיאל: מצד שני, אתה צריך להאמין במי שמנהל את העסק. זאת אומרת, כאשר אתה רואה שבעצם האזרחים הם אלה שתורמים, והמדינה לא הכי מתפקדת בהרבה מאוד ממדים, אז לא בטוח שאתה תרצה לתת להם הנחה אם אתה חושב שזה, יהיה לזה שימוש לא ראוי.

שאול: ודבר שני, כשהממשלה מבקשת הנחה על אגרות החוב שלה, אפילו אם הציבור יתגייס וילווה לה את הכסף, המשקיעים האחרים, גם בישראל וגם בחו"ל, עלולים להבין מזה שהממשלה נמצאת במצוקה פיננסית איומה. וזה לבד עלול להדליק נורות אדומות לגבי המצב הכלכלי של ישראל והמשך גיוס החובות.

ד"ר לגזיאל: צריך להבין שזה, שזה חרב פיפיות. זאת אומרת, כשאתה עושה כזה דבר זה גם איתות מסוים. איתות של מצוקה, ובמדינת ישראל כשנסתכל על נתוני המאקרו שלה, היא לא במצב גרוע, להפך, היא במצב נהדר.

שאול: דוקטור לגזיאל צודק. המשק הישראלי נכנס למלחמה במצב כלכלי יחסי טוב, לפחות ברוב הפרמטרים. היו כמה פרמטרים פחות טובים. הגירעון היה גבוה מדי עוד לפני המלחמה, ושער הדולר היה גבוה מדי עוד לפני המלחמה. אבל אם אני שם שנייה את שני אלה בצד, נכנסנו למלחמה כשהאבטלה שלנו בשפל, כשהמשק צומח, ובעיקר כשהחובות שלנו נמוכים. וליתר דיוק, היחס בין החובות של הממשלה לבין התוצר של המשק, כלומר כל מה שהממשלה מייצרת, היחס הזה היה נמוך אם משווים את זה למדינות אחרות. לפני הקורונה, היחס בין החובות של הממשלה לתוצר עמד על קצת פחות מ-61%. לשם השוואה, בארצות הברית היחס הוא פי שניים מזה, 123%. זה אומר שהממשל האמריקאי חייב יותר ממה שכל הכלכלה האמריקאית מייצרת בשנה אחת.

היחס חוב-תוצר היחסית נמוך שלנו כאן בישראל, אומר שהממשלה תוכל ללוות לא מעט כסף בריבית יחסית סבירה, כי המשקיעים יאמינו שהיא מסוגלת להחזיר את כל ההלוואות האלה. כל אחוז מהתוצר הוא בערך 17 מיליארד שקלים. וההלוואות של 150 מיליארד שקלים הן קצת פחות מ-9 אחוזי תוצר. שזה ממש ממש הרבה. זה אומר שבסוף המלחמה, אם זו באמת תהיה העלות שלה, יחס החוב-תוצר שלנו יגדל כמעט בבת אחת מ-60 ומשהו אחוזים לאיפשהו בין 65 ל-70 אחוזים. זה אגב בדיוק מה שקרה בקורונה. אבל האמת, זה בסדר גמור.

ד"ר לגזיאל: אבל להגיע ל-67 אחוזי תוצר, יחס חוב-תוצר, זה לא כזה מפחיד ומדינת ישראל יכולה לספוג את זה, וזה דרך אגב, בדיוק לשם כך, בדיוק מהסיבה הזאת, יש לנו יחס חוב-תוצר נמוך ועתודות מט"ח מאוד גבוהות בבנק ישראל. בדיוק לאירועים מהסוג הזה.

שאול: מה שכן, לפי בנק ישראל, הממשלה צריכה להראות למשקיעים שהיא מוכנה לשלם דמי רצינות לפני שהיא רצה ללוות מהם כל כך הרבה כסף. למשל, שהיא מוכנה לעשות שינוי בסדרי העדיפויות בתוך התקציב, כלומר, לקצץ בתקציבים פחות נחוצים כרגע ולהעביר את הכסף לטובת המאמץ המלחמתי וללוות רק את היתר. זה עדיין יהיה הרבה מאוד כסף. אבל לפי נגיד בנק ישראל, אם הממשלה לא תעשה את זה, היא תעביר מסר לא טוב למשקיעים, ואז הם עלולים לדרוש מהממשלה ריבית יותר גבוהה על ההלוואות שהממשלה רוצה לקחת. כשמסתכלים על ההלוואות שהחשב הכללי לוקח בימים האלה, כבר רואים את הריבית היותר גבוהה הזו. זה לא רק עניין תיאורטי.

לפני שסיימנו את השיחה, שאלתי את דוקטור לגזיאל אם במקום ללוות את הכסף, הממשלה יכולה למסות את הציבור או את העסקים במיסים חדשים, או פשוט להעלות מיסים קיימים ולהכניס ככה עוד כסף לקופה. אז גם הוא וגם כלכלנים אחרים שדיברתי איתם, חושבים שלפחות כרגע, עדיף לא להכביד על הציבור או על העסקים במיסים נוספים, כי זה פשוט עלול לדכא עוד יותר את הפעילות הכלכלית של המשק. מה שכן, בהמשך, אחרי שהמלחמה תיגמר והממשלה תצטרך לארגן מחדש את ההוצאות שלה, כלומר כנראה להגדיל גם את הוצאות הביטחון אבל גם את ההוצאות האזרחיות, לפחות בכל מה שקשור לשיקום העוטף והמערכות האזרחיות שנפגעו, ייתכן שבשלב ההוא לא יהיה מנוס מהעלאת מיסים. אבל אנחנו עדיין לא שם, אנחנו עדיין רחוקים משם מאוד. יש לנו עדיין מלחמה לנהל ולנצח.

אתם האזנתם לעוד 'כיסון חירום' מבית 'חיות כיס'.

העורך האחראי של 'חיות כיס' הוא תומר מיכלזון, עורכת הסאונד היא רחל רפאלי.

המפיקה שלנו, שנמצאת חלק מהזמן במילואים, היא ליהי צדוק, במערכת 'חיות כיס' תמצאו גם את אלון אמיצי, גם הוא במילואים, וגם את צליל אברהם.

אני שאול אמסטרדמסקי.

תודה רבה שהאזנתם.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

10 views0 comments

Commentaires


bottom of page