חיות כיס - פרק 326: טוויסט בעלילה

במשרד התרבות החליטו לשנות את הדרך שבה מתקצבים סרטים בישראל, ולתת עדיפות לסרטים מסחריים. מה זה עומד לעשות לקולנוע המקומי, מי יחליט אילו יוצרים יהנו מהכסף שהמדינה מקצה לתעשייה הזאת, ואיך כל זה קשור שוב לימין ושמאל, קואליציה ואופוזיציה?

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 16/07/2025.

‏[חסות]

‏קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקסטים של תאגיד השידור הישראלי.

‏אלון: היי, אני אלון אמיצי ואתם על "חיות כיס".

‏[הקלטה מהסרט "צ'רלי וחצי"]

‏יפה: "מה זה, ששון? עוד הפעם אתה מתעסק עם ילדים?"

‏ששון: "מי מתעסק? זה מיקו."

‏[הקלטה מהסרט "סאלח שבתי"]

‏פרידה: "אדוני היקר, אנחנו חיים במאה ה-20."

‏סאלח: "אני חי במעברה, גברת."

‏פרידה: "המאה ה-20 זה לא מקום בשביל לגור בו."

‏סאלח: "גם מעברה לא."

‏[הקלטה מהסרט "גבעת חלפון אינה עונה"]

‏מח"ט: "זרוק רימון. תפעיל רימון, דגנרט."

‏סרג'יו: "על מי?"

‏מח"ט: "זרוק אותו. על המצרים."

‏סרג'יו: "על המצרים? על המצרים. תחי מדינת ישראל!"

‏אלון: הקולנוע הישראלי נמצא בימים אלה בנקודת מפנה. בשנה האחרונה יצאה לדרך הרפורמה החדשה של משרד התרבות בתקצוב הקולנוע. בגלל הזמן שלוקח להפיק סרט, במיוחד בארץ, אנחנו נתחיל לראות את ההשפעה של הרפורמה הזו רק בשנים הקרובות. אבל היא די דרמטית. מה על הפרק? מצד אחד, חדשות טובות. תקציב הקולנוע עלה מ-100 מיליון ל-130 מיליון שקלים. מצד שני, הקריטריונים למימון סרט הולכים להשתנות. וזה יכול להיות או חדשות מעולות או חדשות נוראיות, תלוי מי אתם. מה שבטוח, בארץ ישראל, אם הסרט שלך לא מקבל מימון מהמדינה, הוא כנראה לא יופק לעולם.

‏אז השבוע ב"חיות כיס"… תנו לי כזה מוזיקה וקריין.

‏קריין: [מוזיקה דרמטית] "חיות כיס", הסרט. [קול דרמטי] בעולם שבו הקולנוע הישראלי מתקיים בעיקר מתמיכה ממשלתית.

‏ילנה: בסוף זה כסף שהוא כסף ציבורי. זה כסף של משלמי המיסים.

‏קריין: [קול דרמטי] רפורמה אחת תשנה את כללי המשחק.

‏ילנה: לא האמנו שבסוף, בתקופה כזו של מלחמה ושל קיצוצים, שאנחנו נצליח להביא תוספת של 30 מיליון שקלים, שזה כשליש מסך התקציב של הקולנוע, לא באמת האמנו.

‏קריין: [קול דרמטי] אבל לא כולם יהיו מרוצים.

‏אסף: הדרישה של השר היה שהסרטים יהיו מסחריים, ורק כמות מכירת הכרטיסים תקבע בעצם את התמיכה של המדינה.

‏קריין: [קול דרמטי] האם הקריאה להכניס גיוון לתעשיית הקולנוע היא בסך הכול מסווה להשתקת ביקורת?

‏אסף: אני חושב שלצפות מיוצרים שהם לא יהיו ביקורתיים בכלל, זה, זה ציפייה… זה לא יקרה.

‏קריין: [קול דרמטי] או שאולי היא תיתן קול חדש למי שהרגישו עד כה מושתקים.

‏יוחאי: אין הגשות של יוצרים מזרחיים, אין הגשות של יוצרים מהפריפריה, אין הגשות של יוצרים ימניים.

‏קריין: [קול דרמטי] והאם גם הסיפור הזה, כמו כל דבר אחר במדינה הזו, מסתכם בסוף בעוד מאבק בין ימין ושמאל?

‏[מוזיקה דרמטית]

‏אלון: בניגוד למוזיקה הישראלית, שברובה מתקיימת מכסף פרטי, כשרוב ההכנסות מגיעות מהופעות, השמעות וחסויות, תעשיית הקולנוע הישראלית מוחזקת ברובה על ידי מימון ציבורי. אמנם יש חריגים שמשקיעים בסרטים בשוק הפרטי, אבל זה מה שהם, חריגים. אז למה בעצם התעשייה הזו לא יכולה להתקיים בלי מימון ממשלתי?

‏בואו נתחיל מלמה לעשות סרט זה דבר כל כך יקר. הרי אנחנו ב-2025, אפשר לצלם סרטים אפילו עם הטלפון. אז כדי למצוא את מי שיענה לי על השאלות האלה, הגעתי למשרדים של חברת ההפקות "נורמה" בתל אביב. בתוך חדר העריכה, מוקף בהמון פוסטרים של סרטים ישראלים מוכרים שהחברה יצרה, ישבתי עם אסף אמיר, מי שמכהן גם כיושב ראש איגוד המפיקים וגם כיושב ראש האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה.

‏אסף: למדתי קולנוע בארצות הברית, חזרתי לישראל, עבדתי שנים על סטים, בהפקות, בתפקידים רבים ומרובים, והקמתי את "נורמה הפקות", ועשינו מאז לא מעט סרטים, הראשון שבהם זה "עפולה אקספרס", זה הסרט הראשון שלי.

‏אלון: מאז אסף הפיק המון סרטים מאוד מוכרים ומוצלחים, כמו "כנפיים שבורות", "לעבור את הקיר" ועוד. אז הוא יודע דבר או שניים על כמה עולה לעשות סרט בארץ ישראל.

‏אסף: זה מורכב, זה מורכב. מצד אחד אנחנו עושים, נגיד… נגיד פיצ'ר בסביבות השלושה, ארבעה מיליון שקלים, כן? זה נחשב בישראל לפיצ'ר לא קטן. אוקיי? זה לא סרט דל תקציב אצלנו.

‏אלון: פיצ'ר זה הכינוי בתעשיית הסרטים לסרט באורך מלא.

‏אסף: כאשר אנחנו לוקחים את התקציבים האלה ועוברים איתם לאירופה, או לארצות הברית, אנשים לא מאמינים שאנחנו עושים בכל כך מעט כסף סרטים. הם לא מאמינים שאנחנו מסוגלים לעשות במיליון יורו סרט. הם לא עושים סרטים בפחות משלושה, ארבעה. מהבחינה הזאת, בלי ספק אנחנו עובדים מאוד בזול, אבל המקום בישראל הוא יקר. יוקר המחיה בישראל ידוע וברור.

‏אלון: אוקיי, אז זה יכול להסביר למה סרטים כל כך יקרים. אבל למה ההשקעה הזו כל כך לא משתלמת? למה חוץ מהמדינה אין כמעט אף אחד שרוצה להשקיע בה? כלומר, גם סרט שובר קופות של הוליווד הוא יקר, הוא עולה נגיד 200 מיליון דולר, אבל זה בסדר, כי אחר כך הוא יכול להניב הכנסות של מיליארד דולר. ברור שכאן המספרים בשני הכיוונים הם קטנים יותר, אבל למה בעצם שגם בישראל לא יהיו משקיעים פרטיים שישימו על סרט סכום מסוים, מתוך ציפייה שההכנסות שלו יהיו גבוהות יותר?

‏אסף: אז קודם כל אנחנו דוברים עברית, ועברית זה לשפה שאחוז מאוד קטן מהעולם דובר, ולכן יותר קשה למכור סרטים מתורגמים לעולם. זה נכון לכל המדינות שאינן דוברות אנגלית. אני הפקתי וגם הפצתי סרטים שהצליחו גם בקהל והם היו רווחיים, וגם נמכרו לכל העולם. אבל צריך לזכור ש… וזה נכון לא רק לישראל, אלא בכל העולם, שעדיין אחוז קטן מהסרטים שנעשים הם ממש מצליחים. זה נכון דרך אגב גם לי, לא כל הסרטים שעשיתי הצליחו. המדינה החליטה בשלב מסוים, שהיא רוצה לתמוך בתרבות מקומית. ברור שאם היא לא הייתה מחליטה, אז לא היה קיים קולנוע ישראלי.

‏אלון: אז אם אנחנו רוצים שיהיה כאן קולנוע ישראלי דובר עברית, אין לנו מנוס אלא שהמדינה תממן אותו. אבל הטריק במימון של המדינה הוא תמיד כזה - אם המדינה מממנת, אז המדינה היא הבוס. היא הבמאי שמעל הבמאי. היא יכולה לאפשר לך חופש פעולה מוחלט, או שהיא יכולה להגביל כל צעד שלך. היא יכולה להגדיל את התקציב או להקטין את התקציב. במשך המון שנים הייתה פחות או יותר עבודה הרמונית בין תעשיית הקולנוע בארץ לבין שרי התרבות השונים. אולי כמה מחלוקות פה ושם. אבל אז הגיעה מירי רגב, ובין 2015 ל-2020 חזינו בהתנגשות חזיתית בין שני הצדדים. כזאת שלא דומה לשום דבר שהכרנו.

‏[הקלטה] מירי רגב: [על רקע צעקות מהקהל] "האם אנשי הקרנות, כמו גם אנשי האקדמיה לקולנוע, אומנם מייצגים קשת נרחבת של דעות חברתיות, או אלו אותם אנשים שמייצגים את אותה הגמוניה ואת אותו מעגל חברתי מצומצם, שחבריו מבצעים ריחוק מציבורים שלמים בחברה הישראלית?"

‏אלון: השרה רגב תקפה סרטים ישראלים ביקורתיים, כאלו שהעלו לה ניחוח שמאלני, כמו "ימים נוראים" ו"פוקסטרוט", וממש התעמתה עם היוצרים על במת פרסי האקדמיה, מה שגרם לכך שבאופן חסר תקדים, שרת התרבות לא הוזמנה לטקסים הבאים. כאשר השר הנוכחי, מיקי זוהר, נכנס לתפקיד, אחרי שהליכוד בילה תקופה קצרה באופוזיציה, הרבה אנשים ציפו לשידור חוזר של כהונת רגב.

‏ילנה: שמי ילנה פרלמן, אני ראש מטה תחום התרבות של השר מיקי זוהר במשרד התרבות, ולפני שנתיים וחצי זכינו להיכנס למשרד שהוא בעיניי המשרד הכי חשוב והכי מעניין מבין כל משרדי הממשלה.

‏אלון: מהר מאוד לאחר כניסת השר זוהר לתפקיד, הוא ומשרדו החליטו שנדרשת רפורמה בכל שיטת תקצוב הקולנוע הישראלי.

‏ילנה: ובעצם התחלנו קודם כל ללמוד את התחום, להבין איך הדברים עובדים, מי נגד מי. זה תחום שיש בו המון המון שחקנים, והשוני גם, בתחום הזה משאר התחומים, שבעצם מדובר בתעשייה. אנחנו לא קוראים לתמיכות של עולם התיאטרון "תעשיית התיאטרון", או למשל תחום המחול, אנחנו לא נקרא לו '"תעשיית המחול". הקולנוע הוא תעשייה, ולכן השר האמין שצריך להתייחס לתחום של התמיכות הללו כתעשייה, ולהסתכל איך אנחנו יכולים לגרום לתעשייה הזו לשגשג.

‏אלון: והרפורמה בהחלט חרטה על דגלה את המטרה להפיק יותר סרטים עם פוטנציאל מסחרי. והשאלה הזו, קולנוע מסחרי או אומנותי, זו שאלה שמלווה את הקולנוע הישראלי במשך המון שנים, אולי אפילו מהרגע הראשון. קצת לאחר קום המדינה, חוקק חוק תמיכה בקולנוע הישראלי. אבל ההיקף שלו היה יחסית נמוך, והקולנוע שהוא עודד היה יותר כמו הכלאה בין תיעודי לחומר שיווקי עבור המדינה החדשה. עם השנים התפתחה בישראל תעשיית קולנוע עצמאית למטרות רווח, שהולידה חלק מהקלאסיקות שאנחנו מכירים כיום, מ"גבעת חלפון", ל"אסקימו לימון", ל"להקה". אבל מה שהוביל את ישראל לתור הזהב הקולנועי שלה היה חוק הקולנוע ב-1999, שקבע לראשונה שהמדינה תממן סרטים ישראלים בסכום של כמה עשרות מיליונים.

‏אסף: וזה התחיל בזה שבעצם ניתן סכום שבזמנו לדעתי היה משהו כמו 67 מיליון שקלים, לתחום הקולנוע.

‏אלון: זה שוב אסף אמיר, יושב ראש האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה.

‏אסף: אני זוכר שאמרו לנו במשרד האוצר שהסכום הוא כל כך קטן שהוא טעות סטטיסטית בתקציב, שאף אחד בכלל לא יכול להבחין בסכום הכל כך קטן הזה.

‏אלון: מה שאולי היה חריגה סטטיסטית עבור תקציב המדינה, היה עבור יוצרים ישראלים קופה חסרת תקדים, וכזו שלא רק הוקדשה למציאת שובר הקופות הבא. הכסף הזה הלך גם לסרטים מאתגרים, אומנותיים, ביקורתיים. החופש היצירתי הוא זה ששלט. ככה הגענו לסרטים כמו "סוף העולם שמאלה", "ביקור התזמורת", לרצף הלא ייאמן מ-2008 עד 2012, בו כמעט כל שנה היה מועמד סרט ישראלי לאוסקר, דוגמת "בופור" או "ואלס עם באשיר". אבל על כל להיט שובר קופות מועמד לאוסקר, היו עוד עשרות סרטים ישראלים בשנה שהציבור הרחב לא כל כך הכיר או רצה לראות. אלו סרטים שהמבקרים אהבו, ולפעמים גם הפסטיבלים, וללא ספק היה בהם ערך, אבל הקהל לא היה שם. בשנים האחרונות נראה שאנחנו אחרי השיא ההוא של שני העשורים הקודמים. בעוד שעדיין יוצאים פה סרטים מדהימים, ההתלהבות הגדולה מהשגשוג החדש של הקולנוע הישראלי כבר לא בשיאה. וכשאבק הכוכבים שוכך, המבטים הביקורתיים מופנים לכל אותם סרטים שמקבלים מיליוני שקלים מכספי המדינה, אבל לא מושכים קהל.

‏אסף: הרפורמה הזאת התחילה בהתנגשות חזיתית כמעט בין השר והמשרד לבין ארגוני היוצרים למיניהם.

‏[הקלטה]

‏לירן עצמור: "הכל פוליטי!"

‏שר התרבות והספורט, מיקי זוהר: "בסדר."

‏לירן עצמור: "כמו שהיה כל פוליטי כל הזמן."

‏שר התרבות והספורט, מיקי זוהר: "שמענו אותך, שמענו."

‏לירן עצמור: "זה בדיחה! אתה עושה מאיתנו צחוק."

‏שר התרבות והספורט, מיקי זוהר: "שמענו, שמענו."

‏לירן עצמור: "אתה מורח אותנו. אתה רוצה להיות מירי במעשים. מי אתה בסך הכל?"

‏אלון: זו הקלטה מדיון שנערך בוועדת החינוך והתרבות של הכנסת על הרפורמה במימון הקולנוע.

‏אסף: הדרישה של השר היה שהסרטים יהיו מסחריים, ורק כמות מכירת הכרטיסים תקבע בעצם את התמיכה של המדינה. העמדה שלנו הייתה שסרטים מאוד מצליחים לא דורשים סובסידיה, בעצם, אין צורך לתמוך בדברים שאין צורך לתמוך בהם, כי הם רווחיים גם ככה.

‏ילנה: אם אנחנו מסתכלים על הטבלאות של תוצאות של ההקרנות של הסרטים הישראליים בקולנוע מדי שנה, אנחנו רואים, לצערי הרב, אני אומרת את זה באמת בצער הרב, שיש סרטים שעושים כ-1,000, 2,000 צפיות בסך הכול.

‏אלון: זו שוב ילנה פרלמן, ראש המטה של מיקי זוהר, שר התרבות והספורט.

‏ילנה: וכל סרט הוא סרט חשוב והוא סוג של אמירה של היוצרים שלנו, אבל בסוף זה כסף שהוא כסף ציבורי. זה כסף של משלמי המיסים, וכשר יש לך אחריות על חלוקה נכונה של הסכום הזה, שהוא, צריך להודות, לא סכום גבוה מידי, ויש לנו אחריות לחלק את הכסף הזה בקפידה.

‏אלון: אז איך באמת הכסף הזה מחולק? משרד התרבות לא מממן ישירות סרטים. הוא מעביר כסף לקרנות קולנוע ואלו מחליטות, כל אחת לפי שיקוליה והייעוד שלה, איזה סרטים לממן. בישראל יש חמש קרנות קולנוע ארציות ועוד שש קרנות מקומיות, ומטרת הקרנות המקומיות זה לעודד את היצירה באזורים מסוימים, כמו הנגב, הערבה והשומרון. לקרנות יש פחות או יותר שיקול דעת עצמאי בבחירת הסרטים שהן רוצות לממן, אבל כל אחת מהן מקבלת את רוב התקציב שלה ממשרד התרבות. הרפורמה החדשה מתמקדת באיך העוגה הגדולה מחולקת. היא בעצם יוצרת תחרות בין הקרנות על פי קריטריונים שהיא קבעה, שביניהם ייצוג של קבוצות מיעוט, צילום בפריפריה, וגם, כמובן, גולת הכותרת, כמות הקהל.

‏ילנה: בעצם הם מתחרות אחת מול השנייה בנקודות שהם אוספות, ולפי זה הם מקבלות תקצוב. יש אחוזים מסוימים שמוקצים לכל סוג של קרן. יש לנו קרנות שהם קרנות ארציות, שהם קרנות יותר גדולות. יש לנו קרנות אזוריות, וכל קרן מתחרה בעיקר מול הקרן שהיא דומה לה, שהיא נמצאת איתה באותה קטגוריה, ובסך הכל התקציב, שהוא 130 מיליון, מתחלק גם בין הקרנות וגם יש עוד תחומים שבהם המשרד מתקצב את תחום הקולנוע, שזה סינמטקים, שזה פסטיבלים, וכולי.

‏אלון: כדי להבין מה כל כך מרעיש ברפורמה הזאת, צריך להבין איך נולד סרט ישראלי. בהוליווד זה קורה כשבמאי כמו סקורסזה, הולך ונפגש עם מפיק מאולפן גדול שיש לו כסף, והוא מציע לו את הסרט, והמפיק אומר - "sounds great" ו"אתה במאי אגדה, אז יאללה, בוא נעשה את זה". פה זה עובד קצת אחרת. רוב הסרטים בארץ נולדים כהגשה אנונימית לקרן.

‏אסף: אתה מגיש תסריט, תסריט או רעיון מבושל ומוכן לסרט תיעודי, הוא עובר תהליך של מיון על ידי אנשי מקצוע בדרך כלל, מה שקרוי לקטורים. מתוך לצורך העניין 200 תסריטים שמוגשים במועד מסוים, אז עולים, פחות או יותר, 20 תסריטים לפרזנטציה. השלב הראשוני הוא אנונימי, כלומר לא יודעים מי כתב את התסריט עדיין, ומי הולך להפיק אותו, ומי הולך לביים אותו. בשלב הפרזנטציה זה כבר מן הסתם ברור שהדבר הזה, החומה הזאת נופלת. ומתוך ה-20 בדרך כלל מאושרים שלושה, ארבעה סרטים במועד. אז קודם כל הסיכוי הוא מאוד מאוד נמוך, לא נמוך אבל… אבל… אבל לא קל לקבל מימון. בשלב הזה אתה חותם על הסכם הפקה, ואתה איתו הולך ומנסה לגייס כספים נוספים כדי להשלים, כי אתה לא יכול לעשות בישראל סרט רק מכספים של הקרנות. אתה חייב להביא, לגייס לפחות 20% מבחוץ.

‏אלון: התהליך הזה, שבו מספר לקטורים בוחרים איזה סרט יופק ואיזה לא, הוביל לא מעט אנשים, ומירי רגב ביניהם, לטעון שמדובר בקליקה, באליטה של יוצרים מאותה קבוצה סוציו-אקונומית, מאותו מגזר, שנותנים אחד לשני תקציבים לקולנוע ומדירים כל מי שלא כמוהם.

‏[הקלטה] מירי רגב: "הערב אני אומרת בצורה ברורה - הקולנוע הישראלי לא יהיה מועדון סגור!" [מחיאות כפיים]

‏[מוזיקת מעבר]

‏יוחאי: אז לי קוראים יוחאי חדד, אני קולנוען דוקומנטרי ומשורר. נשוי לאביגיל, אבא לחמישה, וגר באבנת שבצפון ים המלח.

‏אלון: יוחאי רצה להיות קולנוען מאז שהוא היה ילד קטן.

‏יוחאי: יש איזה… גם איזה רגע מכונן מבחינתי, בסדרה "החשיפה לצפון", איזה אחת הדמויות בשם אד, מצלמת סרט דוקומנטרי. הייתי אז ילד בכיתה ה', ו', ואמרתי "כזה אני רוצה לעשות כשאני אהיה גדול". אחרי הצבא אני למדתי מחשבת ישראל, ובזמן הזה עבדתי בתחקירנות. עברתי מעמדת התחקירן לעמדת במאי, זה היה לי מאוד מאוד חזק. אני מאוד מאוד אוהב את העבודה הצילומית, אני מאוד אוהב את ימי הצילום. אני אוהב את החיבור הזה בין סיפור לבין לנסות לראות איך עושים את המימד הוויזואלי כמה שיותר יפה, מדויק.

‏אלון: אחרי שיוחאי למד ב"סם שפיגל", הוא החל רשמית את הקריירה שלו כבמאי קולנוע. לאורך השנים הוא הגיש עשרות הצעות לקרנות, מתוכן רק שתיים התקבלו, וגם אלו היו בתחילת הקריירה שלו. עם השנים, יוחאי הרגיש שהשיטה הזו לא עובדת לטובתו.

‏יוחאי: מהר מאוד מנהלי קרנות הבינו שהדרך לשרוד, הדרך לשגשג, זה על ידי זכייה בפסטיבלים. מה שקרה כתוצאה מזה, זה שנוצר גן סגור. כשהגשתי לקרן כלשהי, אם אני יוצר מהפריפריה ואני לא הייתי לקטור, לא עבדתי בתוך המערכת, אני בעצם אני לא יודע איך איך נראית הצעה זוכה. כן? זאת אומרת, אני מגיש משהו, רוב האנשים, שוב, 95% מהאנשים יקבלו תשובה שלילית. אם אני קיבלתי את התשובה השלילית, הרבה פעמים היא תהיה מאוד לקונית. נוצר גן סגור של אנשים שהם מגישים שנה אחת, שנה אחרת הם יהיו הלקטורים, שנה אחרת הם יהיו אלה שבפסטיבלים מקבלים את הסרטים וכולי וכולי.

‏אלון: יוחאי חושב שהסיפור הוא פחות פוליטי ויותר סוציולוגי.

‏יוחאי: הרבה פעמים לוקחים את ה… את העניין הזה של של תמיכה בקרנות, שמאל, ימין וכולי וכולי. אני לא מאמין בזה. אני מאמין בזה שאנשים עם… ברגע שהם אמורים לתת תמיכה בסרט, הם יתנו תמיכה בסרט שהם יכולים להבין אותו, יכולים להבין את עולם הערכים שמאחוריו. אני לא צריך להפלות לרעה מישהו; מספיק שאני אעדיף מישהו שהוא כמוני, כן? הרבה מאוד יוצרים התרעמו על זה, יוצרים מזרחיים, יוצרים מהפריפריה, יוצרים ימניים, אמרו "אין לנו סיכוי". נכון שכל הזמן רק מתי-מעט מתקבלים, אבל מי שמתקבל, תסתכלו, הוא חתך סוציולוגי מאוד מאוד מסוים.

‏אלון: אחד ממהלכי הדגל של מירי רגב בכהונתה כשרת התרבות היה שינוי שיטת הלקטורים. במקום שמנהלי קרנות ימנו לקטורים לפי ראות עיניהם, והם יבחנו את הבקשות השונות ויחליטו מה ראוי להפוך לסרט, רגב שינתה את השיטה. הוקם מאגר לקטורים ממשלתי, וכל קרן שמקבלת תמיכה ממשרד התרבות חויבה לבחור לקטורים אך ורק מהמאגר הזה. החוק גם חייב את הקרנות לתת ללקטורים יותר כוח. הם כבר לא רק המליצו, אלא ממש יכלו לפסול בעצמם סרטים, גם אם מי שעומד בראש הקרן מת להפיק אותם. המטרה הייתה שבמקום מועדון החברים, במרכאות, שהיה קיים עד אז, כל קולנוען באשר הוא, לא משנה מה השקפת העולם שלו, או נניח מאיזה מוצא הוא, יוכל להיות לקטור. אבל חלק מפתיחת המועדון הייתה גם הורדת רף הכניסה.

‏אסף: בעצם מאז שחוקק בחוק, על ידי מירי רגב, מאגר הלקטורים, הדבר נפתח ונפרץ, ובעצם אנשים פחות מקצועיים נכנסו למאגר. מספיק שהם בוגרי בית ספר לקולנוע, הם אלה שהחליטו על התסריטים. לא הרבה אנשים יודעים לקרוא תסריט, שזה הבלו-פרינט בעצם, זה התוכנית המקדמית של סרט, שיכולים לקרוא תסריט ולהבין את הפוטנציאל ולאן זה הולך. לא כל אחד יכול לעשות את זה. בשנים הראשונות של חוג הקולנוע, אני הופעתי תמיד מול אנשים מאוד מקצועיים. בשנים האחרונות אני יושב מול אנשים שברובם לא עשו סרט מעולם, והם אין להם את הכלים לנתח ולדעת מה הפוטנציאל של תסריט, וזה הופך את זה ל… לבזבוז כסף לא קטן בעיניי.

‏אלון: מה שאולי מפתיע כאן, הוא שאפשר היה לצפות שהגישה של השר הנוכחי מיקי זוהר לעניין הלקטורים תהיה דומה לזאת של רגב. אבל האמת היא שלאחר התחלה מאוד רעועה, מערכת היחסים בין משרד התרבות של מיקי זוהר לבין יוצרי הקולנוע החלה להשתפר. הם עדיין לא הפכו לחברים הכי טובים, אבל יש נושאים שהם מסכימים עליהם. והנושא הזה של הלקטורים הוא העיקרי מביניהם.

‏ילנה: השיטה הנוכחית של הלקטורה היא חוקקה על ידי השרה הקודמת הקודמת, השרה מירי רגב, והיו לה הרבה כוונות טובות, אני מניחה, אבל השיטה הזו לא הוכיחה את עצמה. בעצם היא רצתה שיהיה ייצוג לכלל אזרחי ישראל בתוך הלקטורים, ולצערנו הרב, אחרי שעשינו תחקיר ומחקר יסודי על הנושא הזה, שילמנו לחברה חיצונית שתבדוק את היעילות של השיטה הנוכחית, נוכחנו לדעת שהמטרה הראשונית אינה מתמלאת. השר מאמין שאנחנו צריכים לתת את הכוח להחליט באיזה סרטים הקרנות משקיעות, לקרנות עצמן. בעצם להפוך את ה… מנהלי הקרן, למעין מנכ"לים של, אפשר להגיד, חברות פרטיות, חברות ציבוריות, שיש להם אחריות על הכסף שהם מקבלות מטעם הציבור הישראלי, והאחריות שלהם זה לבחור את הסרטים בעצמן.

‏[מוזיקת מעבר]

‏אלון: אז כחלק מהרפורמה, משרד התרבות החליט לבטל את שיטת הלקטורים, ובקרוב החוק שיבטל את השיטה הזו יעבור קריאה שנייה ושלישית בכנסת. שמצד אחד זה מעולה עבור הרף המקצועי והיכולת של קרנות להחליט בעצמן איזה סרטים הן רוצות לממן, אבל מה יהיה עם הגיוון? ובכן, לסוגיה הזאת כן הגיע איזשהו פתרון, ממקום לא צפוי.

‏יוחאי: הרבה מאוד הגשות באמת לא התקבלו ואז… ואז פתחו את "קרן שומרון". ו"קרן שומרון" זה הקרן שהיא רלוונטית אליי. אני גר בצפון ים המלח, במקום שהוא מעבר לקו הירוק. וזה היה שינוי מאוד מאוד משמעותי מבחינתי.

‏אלון: "קרן שומרון" הוקמה ב-2019, ומאז היא צמחה בקצב מאוד מהיר. היא עוף שונה, לא רק מבין הקרנות האזוריות, אלא מבין כלל קרנות הקולנוע. יושב ראש הקרן הוא יוסי דגן, איש עם שאיפות פוליטיות, שהוא גם חבר במרכז הליכוד ומכהן גם כראש המועצה האזורית שומרון. מבחר הסרטים של הקרן כולל גם את "קרב אוויר", סרט אקשן בסגנון טופ גאן ישראלי, גם את הסרט הקומי המצליח "ההילולה", וגם למשל את הסרט "ידיים מלאות", שזה סרט דוקו על בעיות פוריות בקרב נשים דתיות ביהודה ושומרון. ובעיני לא מעט יוצרים מהתעשייה, הקרן הזאת מבטאת קצת את איך שהשלטון הנוכחי רוצה שיראה הקולנוע הישראלי - יותר פטריוטי, פחות ביקורתי, ועם הרבה יותר ייצוג להתנחלויות ולציונות הדתית. הסנטימנט הזה הוביל למכתב חרם שעליו חתומים 140 יוצרים ישראלים, וביניהם שמות כמו ארי פולמן, שירה גפן ונדב לפיד. במכתב נטען שהקרן איננה פלורליסטית והיא חלק ממנגנון האפרטהייד בשטחים. בין היתר, בגלל שעל אף שהיא קרן אזורית של אזור השומרון, היא לא תתמוך ביוצרים פלסטינים שגרים שם.

‏[פונה לילנה] נגיד אם למשל עכשיו מגיע קול שהוא לא תואם את הקו האידיאולוגי של "קרן שומרון", למשל קול שמאלני או יוצר ערבי שרוצה לעשות סרט, הם יתמכו גם בו, כלומר זה קרן ככל הקרנות, פשוט היא ממוקדת בשומרון?

‏ילנה: כן, חד משמעית.

‏אלון: או שמדובר בקרן שהיא פשוט אידיאולוגית?

‏ילנה: לא, זה קרן ככל הקרנות שהיא ממוקמת בשומרון. לפי מבחן התמיכה של הקולנוע, יש קריטריונים שכל קרן אזורית צריכה לעמוד בקריטריונים הללו. למשל מספר ימי צילום באותו אזור, למשל העסקה על הסט של אנשים שגרים באותו אזור, ולכן אם יש יוצר שהוא מחזיק בדעות פוליטיות מהצד השמאלי של המפה, או יוצר ערבי, והוא מוכן לעמוד בקריטריונים הללו, כמובן שהוא מוזמן להגיש.

‏אלון: יוצר ערבי אכן יכול להגיש לקרן אם הוא אזרח ישראלי, אבל הערבים תושבי השומרון אינם אזרחים. עם זאת, למען ההוגנות, פלסטינים תושבי השטחים אינם יכולים להגיש גם לאף קרן אחרת, בדיוק מאותה סיבה. עבור יוחאי, "קרן שומרון" הייתה הבית שהוא חיפש לאורך כל הקריירה שלו.

‏יוחאי: אני חושב שיש תחושה הרבה יותר, נקרא לזה קהילתית. דבר ראשון, אתה, אתה מרגיש שאתה לא לבד, כן? זאת אומרת, אתה מרגיש שאתה באמת חלק מגוף יוצר. זאת אומרת, מתחיל להיות שמה איזה… איזה התנהלות ולא המתנה ל… אוקיי, שמישהו רק יבוא ויציל אותי בזה שהוא יבחר בסרט שלי, אלא באמת מתחיל, התחיל להיווצר שמה אקוסיסטם. זה דבר ראשון. אני יכול להגיד שסורבתי הרבה פעמים ב"קרן שומרון", אבל לא כי… לא, לא הייתה לי תחושת דחייה, כן? אני מבין, אוקיי, זה לא מספיק טוב, אני אגיש. יותר מזה, גם בפרויקטים שכן עשיתי, אני פתאום מבין שהכול זה עליי. נגמרו התירוצים. אין איזה מישהו שהוא לא אני שיושב בעבודת לקטורה ופעם אחרי פעם פשוט לא יקבל את הרעיון שלי, אלא עכשיו חובת ההוכחה היא עליי.

‏אלון: משרד התרבות מאוד מרוצה מהפעילות של "קרן שומרון".

‏[הקלטה מהסרט "ההילולה"]

‏גידי: "אנחנו בדרך להילולה. למה? כי סבא שנפטר אמר שאם לא ניסע לרב שנפטר, מישהו ייפטר. את קולטת את האבסורד?"

‏אלון: ב-2023 יצא הסרט "ההילולה", ומכר יותר מ-600,000 כרטיסים, שזה כפול ממה שמכר הסרט זוכה פרס האופיר של אותה שנה, "שבע ברכות".

‏בפרמיירה שנערכה בפדואל שבשומרון, השר זוהר עלה לנאום.

‏[הקלטה] מיקי זוהר: "כמה התקציב של "קרן שומרון" היה בשנה האחרונה? אני מתחייב לכם שלפחות כפול מזה יהיה בשנת 2024. לפחות כפול מזה. אם לא יותר. ולא רק לכם. לכל קרנות הקולנוע האזוריות, בנגב, בגליל, בפריפריה, אנחנו נתקצב את זה בכפול כדי שיהיו שם סרטים, ולא רק באזור מסוים בארץ."

‏אלון: הבטיח וגם קיים. התקציב של "קרן שומרון" ב-2025 הוא 9 מיליון שקלים, שזה כפול מהתקציב בשנה הקודמת. יוחאי טוען שלמרות הצמיחה של "קרן שומרון", המחלוקת הפוליטית בתוך קהילת יוצרי הקולנוע עדיין מהווה מכשול עבורה.

‏יוחאי: יש יוצרים מסוימים, זאת אומרת, שיצרו מעין איזה חרם, כתוב, לא כתוב, כן מוכרז, לא מוכרז, זה לא משנה. יש בעיה לסרטים של "קרן שומרון" להתקבל לגופי שידור בישראל ולפסטיבלים, וגם לתמיכה בקרנות נוספות, זאת אומרת להשלמות. ובמסגרת הבדיקה שאנחנו עשינו, ראינו באחת הקרנות ש-20% מהלקטורים הם חתומים על החרם כנגד "קרן שומרון". אז הם לא יגידו את זה, הם ימצאו פשוט מספיק סיבות למה לא, אתה מבין?

‏אסף: יש מתיחות. ברור שיש מתיחות. "קרן שומרון" היא קרן שונה מיתר הקרנות. היא נמצאת מעבר לקו הירוק. חלק מהיוצרים, ואף אחד לא מכחיש את זה, הם בצד השמאלי של המפה. יש הרבה שעובדים עם "קרן שומרון". יש כאלה שלא רוצים לעבוד עם "קרן שומרון". אבל אין בזה שום חדש. בישראל זה לא הדבר היחיד שמפריד בינינו.

‏אלון: אם נשים רגע בצד את המחלוקת הפוליטית, אני תוהה אם באמת מדובר בפתרון לטווח ארוך. כלומר, אם אכן היה כאן מועדון סגור של, איך שלא תקראו להם, שמאלנים, אשכנזים, חילונים, תל אביבים, שעשו קולנוע, והקרן הגיעה כדי לתת גיוון קולות, האם באמת נקבל גיוון קולות גם לאורך זמן? או שמא הקהילה החדשה שנוצרה, של יוצרים ימניים, מזרחיים, דתיים לאומיים, מתנחלים, איך שלא תחליטו לסווג אותם, היא פשוט תהפוך לקליקה החדשה. לאליטה. וגם היא, לאורך הזמן, תתבצר בתוך עצמה, וכאשר יגיעו יוצרים חדשים, או כאלו שאינם חלק מהקבוצה הזאת, היא תדיר אותם כמו שהם הודרו בעצמם בעבר.

‏יוחאי: זה יכול לקרות. זה יכול לקרות כמו שזה קרה בכל קרן. אבל שוב, אני באמת בעד שינוי, תחלופה, בכל הקרנות. כן, שכל הזמן תהיה התחדשות.

‏[מוזיקת מעבר]

‏אלון: בעוד שמשרד התרבות של זוהר ביחסים הרבה יותר טובים עם הקולנוענים מזה של רגב, עדיין ניכר שיש סרטים ישראלים שהם לא רק לא לטעמם של אנשי המשרד, אלא הם גם ממש מתנגדים אליהם. הדוגמה הכי בולטת לכך היא הסרט שזכה השנה בפרס האוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר - "אין ארץ אחרת".

‏[הקלטה]

Samuel L. Jackson: “And the Oscar goes to ‘No Other Land’.”

‏אלון: הסרט תיעד את מאבקן של משפחות פלסטיניות בדרום הר חברון נגד הרשויות המנסות לפנות אותם. להגיד שהסרט ביקורתי כלפי ישראל זה אנדרסטייטמנט. השר זוהר הוציא מכתב ובו הוא קרא לסינמטקים ומוסדות תרבות לא להקרין את הסרט.

‏[פונה לילנה] אני יוצא מכאן בהנחה שלא הייתם קשורים לקמפיין של "אין ארץ אחרת".

‏ילנה: כמובן שלא, ולשמחתנו זה גם סרט שהוא לגמרי עצמאי שלא נתמך בידי אף קרן ישראלית.

‏אלון: אם יהיה איזשהו סרט ביקורתי כלפי ישראל ושכן נתמך על ידי קרן ישראלית, אתם גם תתמכו בקמפיין שלו לאוסקר?

‏ילנה: שוב, תלוי למה אנחנו קוראים סרט ביקורתי כלפי ישראל. אם אנחנו נראה סרט שמדבר על איזשהו מחדל צבאי שהיה ועשו על זה סרט והעובדות נכונות, למה לא? אנחנו לא באים לעשות צנזורה על אירועים שקרו, אתה לא יכול לשנות את ההיסטוריה.

‏אלון: הסרט "אין ארץ אחרת" מומן על ידי קרנות ואולפנים ממדינות זרות, כמו נורבגיה וגרמניה. בעצם המימון הזר הזה הוא לא כזה חריג לסרט ישראלי. מה שכן חריג כאן, זה שמימון הסרט נשען אך ורק על קרנות זרות באופן בלעדי. במהלך השנים, ובמיוחד בעשור האחרון, הרבה מאוד סרטים ישראלים הסתמכו על השקעות של קרנות זרות במגוון סרטים, גם כאלו שלא עסקו בסכסוך. ב-20 השנה האחרונות, מה שנקרא תור הזהב של הקולנוע הישראלי, גרמניה וצרפת השקיעו ב-400 סרטים ישראלים.

‏אז לכאורה, אם יש קולנוען ישראלי שרואה את הרפורמה החדשה, וחושב שהסרט שלו לא יקבל כסף כי הוא יותר מדי ביקורתי, או אפילו יותר מדי מוזר ולא פונה למיינסטרים, אז אפשר להגיד לו "פשוט תלך לכסף הפרטי, לך לקרנות הזרות". אבל זה לא באמת ככה. קודם כל, ואני אגע בזה ממש במשפט, כסף פרטי אמיתי לקולנוע יש בעיקר אצל אדם אחד - משה אדרי, הבעלים של סינמה סיטי ו-NMC יונייטד, ומי שמימן שוברי קופות כמו "לשחרר את שולי". וזה לא שהוא נמנע מסרטים פוליטיים, יכול להיות שהוא יממן לכם את הסרט, אבל כנראה שיש יותר סיכוי לשכנע אותו להשקיע במשהו עם פוטנציאל מסחרי. ובנוגע לקרנות הזרות, הן אכן הכניסו המון כסף לקולנוע הישראלי במהלך השנים, אבל בשנתיים האחרונות, מאז שבעה באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל, הרבה יוצרים ישראלים מרגישים שאותן קרנות כבר לא מעוניינות להשקיע בארץ. יש אפילו הקוראים לזה חרם שקט.

‏אסף: יש יותר ויותר קושי להשיג כספים מחו"ל. יש יותר ויותר קושי להתקבל לפסטיבלים בחו"ל. ישראל הופכת להיות פחות ופחות מקובלת בין העמים. זה לא פוסח על הקולנוע. זה לא חדש לגמרי, תמיד הייתה נטייה כזאת או אחרת להגיע לפסטיבל ולא תמיד כולם קיבלו אותנו בברכה, והתמודדתי עם זה בעצמי לא פעם. אבל בשנה האחרונה, הרצון של מדינות לעשות איתנו שיתופים ולהזמין אותנו לפסטיבלים הולך ויורד.

‏אלון: קיבלתם דחיות של "אנחנו לא רוצים לשתף פעולה עם ישראל כרגע"?

‏אסף: לא, אנשים הם יותר מתוחכמים.

‏אלון: אז כאשר מסתכלים על עתיד הקולנוע הישראלי, איך הוא יראה? האם אחרי הרפורמה מנהלי הקרנות יאלצו לבחור לממן בעיקר סרטים מסחריים, שמתעסקים יותר בפאן מאשר בביקורת, כדי שלא יתנו להם פחות כסף בשנה הבאה? ואם זה מה שיהיה, מה יעשה מי שירצה לאתגר או לעשות משהו שונה?

‏אסף: אני חושב שעדיין הרבה מאוד ישראלים רוצים לספר את הסיפור הישראלי, וזה לא סרט מסחרי. בסופו של דבר הם רוצים לספר את הסיפור שלנו, ואנחנו לא… לעשות סרטים שהאמריקאים יודעים לעשות כל כך הרבה יותר טוב מאיתנו, כנראה שלא נעשה.

‏אלון: ומה שמדאיג אותי, יותר מאשר האם הסרטים פה יתחנפו יותר או פחות לקהל, זו השאלה, האם בעצם, במקום לפתוח את המועדון הסגור של יוצרי הקולנוע בארץ לקולות יותר מגוונים, מה שקורה כאן בסוף זה פשוט יצירת מועדון סגור חדש, והפעם כזה של ימנים או של ציונים דתיים, או איך שלא תקראו לקבוצה הזאת שהקואליציה הנוכחית מייצגת אותה. האם בסוף העיסוק ביצירת תרבות קולנוע בארץ יסתכם רק במשוך בחבל בין ימין ושמאל, והמטרה העיקרית בכל סרט שיופק כאן תהיה יותר לבטא את הערכים של הקבוצה ופחות פשוט ליצור סרט טוב?

‏השנים האחרונות לוו במאבק כזה גדול, כמעט בכל תחום של החיים שלנו כאן - על למי תהיה את הפלטפורמה? למי תהיה זכות דיבור בארץ ישראל? שנדמה שכבר אין התחשבות במה הם יאמרו ומי יקשיב.

‏יוחאי: יש לנו כזה עולם עשיר. בסוף, בסופו של דבר, איך שלי התחושה, זה שבאמת הרבה פעמים העיסוק הוא כל הזמן הפוליטי, פוליטי, פוליטי. סרטים פוליטיים, במרכאות "שמאלנים" היו משנים משהו במציאות, אז כנראה שלא היינו במציאות הפוליטית כפי שאנחנו חיים בה עכשיו. ואני חושב שזה אחד הדברים, הרעות החולות של הקולנוע הישראלי, שאני מאוד מקווה שזה ישתנה. זה באמת להבין שיש פה מגוון, יש פה מגוון של אנשים, מגוון של אמונות, מגוון של ערכים, בסדר? עושר.

‏קריין: [בקול דרמטי] אתן האזנתן ואתם האזנתם ל"חיות כיס", ההסכת הכלכלי של "כאן". העורך שלנו הוא יונתן כיתאין, המפיקה שלנו היא ליהיא צדוק. עורכת הסאונד היא רחל רפאלי. סייע בהפקה עדי אפרת. תודה מיוחדת ליואב יפת ולשי עזרא. במערכת "חיות כיס" תמצאו גם את צליל אברהם ושאול אמסטרדמסקי. כל הפרקים שלנו זמינים…

‏אלון: תודה, תודה רבה. אני אמשיך מפה. כל הפרקים שלנו זמינים להאזנה בכל יישומוני ההסכתים. אני אלון אמיצי. תודה לכם שהאזנתם.

‏[חסות]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה