חיות כיס - פרק 321: עבדו עלינו

כבר עשורים שמבטיחים לנו שההתקדמות הטכנולוגית תוביל לכך שנעבוד פחות. אבל הטכנולוגיה דוהרת קדימה, ואנחנו נשארים במקום עם שבוע עבודה של כ-40 שעות. אז למה זה קורה? יכול להיות שאלה בכלל אנחנו שאשמים? והאם הפעם, בזכות ה-AI, זה באמת עומד להשתנות?

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 21/05/2025.

‏[חסות]

‏קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

‏שאול: שלום, צליל אברהם.

‏צליל: שלום, שאול אמסטרדמסקי. מה שלומך?

‏שאול: שלומי נהדר.

‏[מוזיקת רקע]

‏צליל: נהדר? שאול, אתה שיכור?

‏שאול: צליל, גם שלומך תכף יהיה נהדר, את יודעת? כי אני הולך להשמיע לך משהו, שישנה לך את החיים.

‏צליל: מה, המציאו התרעה של עשר דקות לפני שנופל טיל מתימן?

‏שאול: הא! יותר טוב מזה. תקשיבי.

‏דובר AI: "זה חלום ממש ישן. כמעט מאה שנה מדברים על זה שהטכנולוגיה תשחרר אותנו, שנעבוד פחות."

‏דוברת AI: "לגמרי. קיינס, הכלכלן המפורסם, דיבר ב-1930 על חמישה עשר שעות שבועיות עד… עד 2030, זה עוד מעט!"

‏דובר AI: "כן."

‏צליל: מה זה? מי אלה?

‏שאול: תכירי, אלה המחליפים שלנו.

‏צליל: המחליפים שלנו מדברים בחיתוך דיבור מוזר ואומרים "חמישה עשר שעות שבועיות"?

‏שאול: בואי, כולנו עשינו טעויות בימים הראשונים בעבודה. וכשאני אומר ימים, אני מתכוון לשנתיים. אבל ברצינות, אלה לא אנשים אמיתיים, אלה קולות מסונתזים שיצר שירות "NotebookLM", שזה שירות הבינה המלאכותית של גוגל, אחד מהם בכל אופן. מזינים לו קובץ, או כמה קבצים, זה יכול להיות דו"ח, או מחקר, או המון מחקרים, ותוך כמה דקות, ממש כמה דקות, הוא יוצר פודקאסט - דיאלוג בין שני מגישים על המידע שהאכלת אותו. ועכשיו, הוא התחיל ליצור את הפודקאסט הזה גם בעברית, ממש בימים האחרונים.

‏צליל: חמש עשרה ימים, ככה.

‏שאול: צליל, אל תהיי קטנונית.

‏צליל: אוקיי, ואלה חדשות טובות בעיניך?

‏שאול: בוודאי!

‏צליל: [בציניות] האם אתה יודע מהי קצבת האבטלה המקסימלית בישראל?

‏שאול: כן, וזה די מעט, אבל אני לא מתכוון להיות מובטל. אני הולך לתת לחבר'ה האלה לעשות את העבודה שלי, וללכת במקום זה לעשות משהו שבאמת בא לי לעשות. למשל…

‏צליל: לפתוח בית קפה.

‏שאול: [מכריז] לפתוח בית קפה! תחשבי על זה - אם הרובוטים יכולים לעשות בכמה דקות את מה שלנו לוקח כמה ימים, למה שלא נעבוד פחות?

‏צליל: ועל זה בדיוק יהיה הפרק שלנו היום.

‏שאול: צליל, זה משפט שמתאים ל-AI לכתוב.

‏צליל: בבקשה, שתכתוב. [מוזיקת רקע] או במילים אחרות, אם הטכנולוגיה עושה יותר ויותר מהמשימות שלנו, למה אנחנו עדיין עובדים 40 שעות בשבוע? למה שלא נעבוד הרבה פחות?

‏שאול: אז השבוע ב"חיות כיס", למה אנחנו עדיין עובדים כל-כך הרבה?

‏צליל: האם זו באמת שאלה כלכלית או שזה עניין פסיכולוגי?

‏שאול: והאם… לא, בעצם חכי.

‏דובר AI: "האם המהפכה הזאת של הבינה המלאכותית, ה-AI, היא זאת שסוף-סוף תשנה את התמונה? אנחנו נבחן יחד כל מיני ניתוחים, מחקרים שמנסים להבין למה בעצם ההבטחות ההן אממ, נשארו קצת על הנייר?"

‏[מוזיקה מתגברת ונפסקת בחדות]

‏שאול: הזכרנו קודם את התחזית המפורסמת של ג'ון מיינרד קיינס, אחד הכלכלנים החשובים אי-פעם. קיינס חזה ב-1930 שעד 2030, שזה בגדול עוד מעט, נוכל לעבוד רק שלוש שעות ביום. ומאז היו עוד הרבה תחזיות מהסוג הזה.

‏צליל: ב-1965, למשל, ועדת משנה של הסנאט בארצות הברית צפתה שעד שנת 2000 שבוע העבודה יעמוד על 14 שעות שבועיות, עם שבעה שבועות חופשה בשנה.

‏שאול: ובסך הכל, מאחורי כל התחזיות האלה היה רציונל אחד מאוד נכון: ככל שהטכנולוגיה מתקדמת אנחנו יכולים לייצר את אותו דבר בפחות זמן, ולכן אין סיבה שנעבוד כל-כך הרבה. אפשר להשיג את אותו הכסף ואת אותה רמת חיים [לאט] בכמה - שעות - עבודה.

‏צליל: החלק הראשון של התחזית היה מדויק. במאה השנים האחרונות פריון העבודה בארצות הברית גדל פי עשרה. בישראל הוא עלה מאז שנות ה-80 פי 4.4. זה אומר, שאם ניקח שני אנשים שעשו את אותה עבודה כמונו לפני 40 שנה…

‏דובר AI: [ברקע נשמע קול של סרט הקלטה ישן] "שלום רב, אתם מאזינים ל"חיות כיס", התוכנית הכלכלית של קול ישראל."

‏דוברת AI: [במבטא זר, ברקע קול של סרט הקלטה ישן] "והערב נדבר על תוכנית הייצוא."

‏צליל: מה זה היה?

‏שאול: אה, זה אני עשיתי את זה ב-AI.

‏צליל: אוקיי, אז אנחנו עושים את העבודה ששני אלה עשו ברבע מהזמן שלקח להם לעשות אותה. אבל…

‏שאול: אנחנו לא עובדים רבע מהזמן שהם עבדו.

‏צליל: ממש לא. שבוע העבודה כן במגמה של התקצרות, אבל היא כל-כך איטית. יש מדינות באירופה שעובדים בהן 39, 38, 35 שעות, שזה נחמד, אבל זה ממש לא 15 שעות, ולא קרוב.

‏שאול: ובישראל ירדנו משבוע עבודה של 45 שעות בשבוע בשנות ה-80, לשבוע עבודה של 42 שעות היום במגזר הפרטי, ו-40 במגזר הציבורי, אבל בואו, לרדת שלוש שעות ב-40 שנה זה… איך אני אגיד את זה? זה ממש לאט.

‏צליל: איך זה בעצם יכול להיות? איך זה שיש לנו בינה מלאכותית שיודעת לעשות פודקאסט, אבל כולנו חוזרים הביתה רק בערב, מתים מעייפות ונזרקים על הספה עם הסמארטפון? האמת שלא כל-כך ידעתי אפילו מאיפה להתחיל לחפש תשובה לשאלה הזאת. את מי אני אמורה לשאול למה עובדים 40 שעות בשבוע? היסטוריון? כלכלן? את משרד האוצר? אז אתה יודע מה עשיתי.

‏שאול: התקשרת לצימרינג? [צליל מהמהמת]

‏ד"ר צימרינג: "קוראים לי אסף ואני כלכלן."

‏צליל: דוקטור אסף צימרינג הוא הכלכלן שמסביר הכי יפה שאנחנו מכירים, והוא גם הכי נחמד. הוא אמר שאני לא הראשונה שחושבת על השאלה הזאת וגם שיש למדע הכלכלה הסבר.

‏ד"ר צימרינג: "כדי להבין אותו קודם כל צריך להגדיר משהו שכלכלנים קוראים לו 'מוצר נורמלי'."

‏שאול: מוצר נורמלי הוא מוצר שככל שיש לנו יותר כסף, אנחנו רוצים לצרוך ממנו יותר. למשל, קפה חד-זני בעיבוד טבעי בקלייה בהירה טחון למקינטה.

‏צליל: סתם לצורך הדוגמה.

‏ד"ר צימרינג: "קוראים לזה 'מוצר נורמלי' כדי להבחין את זה ממה שנקרא 'מוצר נחות', שאלה מוצרים שככל שאתה יותר עשיר, אתה רוצה לצרוך פחות מהם. והדוגמאות שאנשים אוהבים לתת בהקשר הזה, זה למשל נסיעה באוטובוס. ככל שאתה יותר עשיר, אתה פחות נוסע באוטובוס ויותר נוסע במכונית משלך."

‏שאול: יש לי כל-כך הרבה מה להגיד על האמירה האיומה הזו שלו. תחבורה ציבורית זה לא מוצר לעניים ואסור שהיא תיתפס בתור מוצר לעניים, אבל זה יהיה פרק אחר לגמרי, אז אני אסתפק בזה.

‏צליל: המוצר הנורמלי שהוא לב העניין בסיפור שלנו היום הוא - פנאי. ככל שיש לנו יותר כסף, אנחנו רוצים לצרוך יותר פנאי.

‏ד"ר צימרינג: "המשכורת שלנו לשעה, היום, בדיוק בגלל שאנחנו יכולים לייצר יותר, בדיוק בגלל שיש יותר טכנולוגיה ויותר מכונות, כל עובד מסוגל לייצר הרבה יותר, ובדיוק בגלל זה השכר לכל שעת עבודה ולכל יום עבודה הוא הרבה יותר גבוה. אז לעבוד יום פחות זה אולי דבר שאנחנו רוצים יותר, כי אנחנו יותר עשירים אז אנחנו רוצים יותר פנאי, אבל זה גם עולה לנו יותר כסף, אנחנו מוותרים על יותר שכר."

‏צליל: כלומר, אם את איזה עורכת-דין או רופאה מהשורה הראשונה שכל שעת ייעוץ שלה שווה 2,000 שקל, אז את כנראה מאוד עשירה ולא זקוקה ל-2,000 שקל האלה של התור של יום חמישי בעשר בלילה, נכון? אבל מצד שני, זאת רק עוד שעה אחת, את תקבלי עליה 2,000 שקל.

‏ד"ר צימרינג: "אני חושב שהרבה אנשים לא לגמרי מרוצים מההסבר הזה, בייחוד כשאני מסתכל על הרבה אנשים מסביבי, שאני מכיר, שעובדים מאוד-מאוד קשה. הם אפילו על עצמם, הם לא מבינים למה הם עובדים כל-כך קשה."

‏צליל: אם ההסבר הזה היה נכון, אז לפחות חלק מהאנשים היו בוחרים לעבוד פחות, לא? אבל זה לא המצב. כמעט אף אחד מאיתנו לא עובד פחות. כמעט אף אחד מאיתנו לא קם בחמישי בבוקר ומודיע לבוס ש… "שומע? כבר עשיתי מספיק כסף השבוע, אז היום אני נשאר בבית." בין היתר כי זה לא רעיון כל-כך טוב להראות למעסיקים שלכם שאתם לא בעניין של לעבוד.

‏שאול: האמת, צליל, אני כבר די הרבה זמן רציתי להגיד לך שזה שאת עושה כל הזמן פרקים ב"חיות כיס" על "למה אנחנו עובדים כל-כך הרבה", ו"למה מכריחים אותנו לעבוד מהמשרד" ו"למה שבוע העבודה לא מתקצר ל-15 שעות", את יודעת שזה כנראה לא ישפר את הסיכוי שלך לקבל קידום, נכון?

‏צליל: כנראה שלא, אבל יש עוד עניין. לרובנו, ובעיקר לאנשים שמרוויחים הרבה כסף לשעה, אין באמת אפשרות לבחור כמה שעות לעבוד.

‏ד"ר צימרינג: "למה אנחנו לא רואים יותר מעסיקים שמציעים, 'אוקיי, תעבוד רק 20 שעות', 'תעבוד רק 15'. תהיה מהנדס, תהיה עורך דין, תהיה כל העבודות בסטטוס הגבוה שדורשות הון אנושי גבוה, ואם אתה רוצה רק 20 שעות… אנחנו כמעט לא רואים עבודות כאלה בשוק. אז למה?"

‏צליל: האמת היא שהצעות כאלה הן כל-כך נדירות, שאפשר לומר שמעסיקים לא באמת מציעים לעובדים הכי מוכשרים והכי טובים שלהם לעבוד תמורת, נניח, 500 שקל לשעה אחת. הם מציעים להם לעבוד 40 שעות ויותר בשבוע, כשעל כל שעה הם יקבלו 500 שקל, אבל העובד צריך להתחייב לכל החבילה.

‏שאול: אבל למה בעצם?

‏צליל: נדמה לי, שאם זו לא החלטה של העובדים, צריך לחפש את התשובה אצל המעסיקים. מעסיקים לא רוצים להעסיק אנשים במשרות חלקיות כי אז מי שיבוא הם אנשים שרוצים לעבוד במשרות חלקיות.

‏ד"ר צימרינג: "אז סוג אחד של הסברים הוא שהמעסיק לא חייב שאתה תעבוד 40 שעות או 50 שעות בשבוע בשביל השעות, אלא כי זה מהווה איתות לאיזה מין סוג בן-אדם אתה. והמעסיק רוצה את סוג האנשים שמוכן לעבוד 40 ו-50 ואולי יותר שעות בשבוע. כי אלה אנשים יותר מסורים לעבודה, כי אלה אנשים שלא יתפטרו יום אחד, כי אלה אנשים שבאים עם תשוקה עזה להצליח."

‏צליל: מעסיקים רוצים עובדים זמינים 24/7. הם אומרים שהמשרה היא 40 שעות, אבל זה בעצם קוד ל"אנחנו רוצים שתהיו זמינים בכל זמן הערוּת שלכם".

‏שאול: הם גם מחתימים עובדים על חוזי העסקה גלובליים, שאומרים שהעובדים מקבלים את אותה המשכורת, לא משנה כמה שעות הם עובדים, ואז משתלם להם להעסיק אותם עוד ועוד ועוד, כי עוד שעת עבודה לא עולה להם כלום.

‏צליל: ואם העובדים מסיימים את העבודה שלהם אחרי שעתיים או שלוש, זה לא שהמנהלים ישחררו אותם הביתה, הם ימצאו להם משימות נוספות לעשות בזמן הזה, בין היתר כי המנהלים רוצים להראות למנהלים שלהם ולבעלים ולמשקיעים, שהם כל הזמן מנסים להגדיל את הרווח של החברה.

‏שאול: ומאחר שאנחנו פועלים בעולם תחרותי, אם יש בשוק טכנולוגיה שחוסכת זמן לעובדות ולעובדים, אז גם המתחרים של החברה שלכם יכולים לקנות את הטכנולוגיה הזאת. ואז אם החברה שלכם תשלח את העובדים הביתה מוקדם והחברה המתחרה תנצל את הזמן שהתפנה, כתוצאה משימוש בטכנולוגיה, כדי לגרום להם לעבוד עוד ולייצר עוד, אז כנראה שהחברה שלכם תפסיד בתחרות.

‏צליל: אריק שמידט, מנכ"ל גוגל לשעבר, אמר בשנה שעברה שגוגל הפסידה במירוץ הבינה המלאכותית ל-Open AI כי…

‏[הקלטה]

Eric Schmidt: “Google decided that work-life balance and going home early and working from home was more important than winning.”

‏שאול: היא החליטה שה-work-life balance - ללכת מוקדם ולעבוד מהבית, כל זה יותר חשוב מאשר לנצח.

‏[מוזיקת רקע]

‏צליל: בעצם, כל זה דרך אחרת להגיד שהעבודה שלנו כן נעשית יעילה יותר. ההתקדמות הטכנולוגית כן חוסכת לנו שעות עבודה, אבל החיסכון הזה לא בהכרח מגיע לעובדים, רובו נשאר אצל המעסיקים. הם בוחרים לשמור את שעות העבודה שנחסכו, אצלם. ואם הטכנולוגיה מייתרת חלק מהעבודה, הם מעדיפים לא לקצר לעובדים את יום העבודה ולתת להם את אותו כסף. למה שהם יעשו את זה? עדיף לפטר חלק מהם ולהשאיר את השאר בתור עובדים במשרה מלאה. זה מגדיל את שורת הרווח.

‏שאול: זה שההתקדמות הטכנולוגית מייצרת צמיחה, זה לא חדש. גם זה שהגידול בצמיחה לא מתחלק שווה בשווה בין המעסיקים לעובדים, גם זה לא חדש. אבל, אם זה היה תלוי במעסיקים, היינו בעולם אחר לגמרי. מעסיקים היו מעדיפים שלא יהיה בכלל שכר מינימום, וששבוע העבודה אולי יהיה 50 שעות, ושאפשר יהיה להעסיק ילדים מגיל שמונה ושעובדים לא יקבלו שכר כשהם בימי חופש מהעבודה. ככה זה היה פעם. אז מה? המעסיקים לא מחליטים לבד, יש כוחות שוק, יש דרישות של עובדים, יש ארגוני עובדים, יש חוקי עבודה. אז למה כל אלה לא דורשים ששבוע העבודה יתקצר בהתאם להתקדמות הטכנולוגית ושנעבוד פחות ונקבל את אותו הכסף?

‏צליל: תראה, ארגוני העובדים עברו מזמן את תור הזהב שלהם, בטח בארצות הברית, אבל גם בישראל. הם לא מסוגלים היום לדרוש דרישה כזאת. הם נלחמים בפיטורים, בקיצוצי שכר, ולא ממש מגיעים לדרוש דרישות חדשות. אבל המחוקק כן יכול לקדם מדיניות כזאת.

‏שאול: האמת היא שהמחוקקים לא מאוד מתעניינים בפנאי שלנו, גם הממשלה לא. העמדה של משרד האוצר לאורך שנים היא שאם מקצרים את שבוע העבודה, אז צריך לעשות את זה בהדרגה, לאט, כל פעם בשעה אחת או בשעתיים מקסימום, וגם זה רק בהסכמה עם המעסיקים. וכרגע המעסיקים לא מסכימים.

‏צליל: בקיצור, נראה שאנחנו תקועים. הטכנולוגיה מתקדמת ויכולה לעשות במקומנו הרבה מהמטלות שלנו, אבל כל החברה שלנו בנויה סביב שבוע עבודה של 40 שעות. זה deadlock שאף אחד לא יודע איך לצאת ממנו ומי אמור לעשות את זה.

‏שאול: ולמרות זאת, יש אנשים שבטוחים שבקרוב זה ישתנה ושהפעם זה עומד להיות אחרת.

‏דובר AI: "אוקיי, אז אלו פחות או יותר המחסומים שנתקלנו בהם עד היום - כלכליים, חברתיים, פוליטיים. אבל עכשיו כולם מדברים על ה-AI. האם הפעם זה, זה באמת אחרת?"

‏דוברת AI: "זו שאלת מיליון הדולר. באמת, מה שונה הפעם?"

‏[מוזיקת מעבר שנשארת ברקע]

‏שאול: צליל, איך הרגשת כששמעת את שני החברים שלנו מהפודקאסט האוטומטי של גוגל עושים את העבודה שלנו?

‏צליל: משועשעת.

‏שאול: רק משועשעת? לא הרגשת - מוזר? לא הרגשת - קצת מבוהלת?

‏צליל: לא. הבינה המלאכותית של גוגל עושה עבודה מרשימה ב-לייצר משהו שנשמע כמו שיחה בין שני אנשים. באנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב מאשר בעברית, אבל סביר להניח שהפער הזה ייסגר בקרוב. אבל, הם ממש לא מנהלים את השיחה הזאת על סמך מידע שהם לומדים בעצמם מהאינטרנט. הם עושים את זה לפי המידע שאנחנו מזינים להם - מחקרים, דוחות, ראיונות. את העבודה הזאת הם לא עושים במקומנו.

‏שאול: אולי הגיע הזמן שנספר למאזינים איזה מידע הזנו להם.

‏[מוזיקת רקע]

‏צליל: אז בגלל שרצינו לדעת איך ייצא פודקאסט שמבוסס רק על בינה מלאכותית, הזנו להם מידע ממודל בינה מלאכותית אחר, כלי של ChatGPT שנקרא "Deep Research". לפני כל פרק של "חיות כיס" אנחנו כמובן עושים תחקיר, אנחנו קוראים כל חומר שאנחנו מוצאים על השאלה שבפרק, מחקרים אקדמיים, דוחות של ועדות שחקרו את הנושא ושל גופים ממשלתיים ומכוני מחקר, צופים בהרצאות של חוקרים וקוראים כתבות קודמות. אחרי שאנחנו דוחסים במוח שלנו טוב-טוב את כל המידע שהצלחנו למצוא על הנושא של הפרק, אנחנו מקבלים איזשהו מושג על מה הסיפור והולכים לראיין את המומחים הכי גדולים שמצאנו. התחקיר הזה יכול לקחת יום שלם ואפילו כמה ימים, בין היתר כי תוך כדי העבודה על הפרק תמיד מגלים עוד מידע רלוונטי.

‏שאול: ואת כל זה ChatGPT עשה בשבילך ב…?

‏צליל: משהו כמו עשר דקות.

‏[מוזיקה נפסקת בחדות]

‏שאול: אוקיי, מבחינתי אפשר לכבות את האור וללכת מכאן ישר ללשכת התעסוקה.

‏צליל: שנייה, חכה, עוד אין סיבה לחפש עבודה אחרת. קודם כל, אני ביקשתי מהצ'אט באופן מאוד מפורט וספציפי את מה שאני מחפשת: דוגמאות היסטוריות לתחזיות לקיצור שבוע העבודה, הסברים למה התחזיות האלה התבדו מתחומים שונים, כלכלה, פסיכולוגיה, ממשל ועוד. ביקשתי חלק נוסף עם מחקרים על השפעת הבינה המלאכותית על שוק העבודה ותיאוריות של כלכלנים. אמרתי לו גם איזה כלכלנים ספציפיים מעניינים אותי. ביקשתי שיעדיף מקורות אקדמיים ושיכניס אזכור של המקור לכל עובדה שהוא מציין. הוא הוציא דו"ח יסודי, מפורט, כתוב באופן קריא מאוד, עשה אינטגרציה בין מקורות, ואז…

‏שאול: ואז הייתה לך קצת בחילה, כי את הבנת שאת כורתת את הענף שאנחנו בעצמנו יושבים עליו?

‏צליל: קצת. הסתכלתי על הדבר הזה בתדהמה מסוימת, כי ראיתי את המחשב עושה את מה שלקח לי כמה ימים לעשות. והוא עשה עבודה טובה.

‏שאול: ולא ידעת אם לשמוח שהוא עזר לך או להתחיל לחשוב על הסבה מקצועית.

‏צליל: אף אחד לא יודע, וזאת נקודה מאוד חשובה. האם היכולות של בינה מלאכותית יגרמו לכך שהיא תעזור לנו ונוכל לעבוד פחות, שזה נחמד מאוד, או לכך שהיא תחליף אותנו ולא תהיה לנו עבודה בכלל? שזה הרבה פחות נעים. זאת שאלת מפתח והרבה מאוד אנשים מנסים להבין מה עומד לקרות - האם אנשים יעבדו פחות וינוחו יותר או שהם יאבדו את העבודה שלהם לגמרי? אחד מהאנשים האלה הוא פרופסור גיל אפשטיין.

‏פרופ' אפשטיין: "אני גיל אפשטיין."

‏צליל: גיל אפשטיין הוא פרופסור לכלכלה באוניברסיטת בר אילן. הוא גם חוקר במרכז טאוב, שם הוא אחראי על תחום שוק העבודה והוא מגדיר את עצמו מומחה לכלכלת עבודה וגם…

‏פרופ' אפשטיין: "ואוהב לחקור דברים מעניינים."

‏שאול: אני מת על הגדרת העבודה הזו. גם אנחנו אוהבים לחקור דברים מעניינים.

‏צליל: לגמרי, ואולי עכשיו גם יהיה לנו יותר זמן פנוי לעשות את זה, הודות לבינה המלאכותית.

‏פרופ' אפשטיין: "אבל הנקודה היא כזאת, ראינו שבינה מלאכותית יכולה לעזור לעובד, לגרום לו להיות הרבה יותר יעיל. מצד שני זה יכול גם להחליף עובדים."

‏צליל: כולנו יודעים שאחת לכמה זמן יש טכנולוגיה חדשה שמחליפה עובדים. הדוגמאות הקבועות הן מוכרי הקרח, נהגי הכרכרות או הכספרית בבנק - מקצועות שהוחלפו לגמרי על-ידי מכונה והאנשים שעשו אותם נשארו ללא פרנסה. אבל זה לא תמיד עובד ככה. ברוב המקרים, טכנולוגיה לא מייתרת לגמרי משרות שלמות, אלא רק משימות ספציפיות. למשל, בינה מלאכותית עדיין לא יכולה להחליף אותי, היא לא מראיינת במקומי אנשים, אבל היא מתמללת בשבילי ראיונות. מסתבר שהיא יכולה גם לעשות בשבילי חלק מהתחקיר, אבל אני הייתי צריכה לעשות תחקיר בעצמי כדי שאדע להסביר לה בדיוק מה אני רוצה. וזה ככה בעוד מקצועות. עורך-דין, למשל.

‏שאול: בינה מלאכותית לא יכולה להחליף אותו, אבל היא יכולה לקרוא עבורו פסקי-דין, לחפש קורלציות, תקדימים, לעזור לו להסיק מסקנות. ואם הוא לא מספיק ערני אז היא גם יכולה להמציא חוקים, כמו שקרה בישראל בשבוע שעבר, כשעורך-דין במשטרה הגיש לבית-המשפט כתב טענות שמבוסס על חוק שלא קיים. סיפור אמיתי.

‏צליל: מה שנכון לעורכי-דין נכון גם למעצבים ולרופאים ולמנהלים ולאדריכלים. בינה מלאכותית משלימה חלק מהמשימות שלהם במקומם, רק שזה לא הופך אותם למיותרים, אלא להפך.

‏שאול: זה הופך אותם לעובדים יותר פרודוקטיביים.

‏צליל: בדיוק. המדע הזה, של את מי הבינה המלאכותית תשלים ואת מי היא תחליף, זה אחד הנושאים שהכי קשה לחקור אותם ולכתוב עליהם כי הוא משתנה כל כך מהר, ממש תוך כדי שהחוקרים עובדים. למשל, עד לפני כמה שנים חשבו שבינה מלאכותית לא תוכל לנהוג, לתת אבחנה רפואית או לזהות ציפור.

‏שאול: והיום היא עושה את כל הדברים האלה.

‏צליל: אז גיל אפשטיין והשותפים שלו למחקר במרכז טאוב, מיכאל דבאוי, יונתן וינטר, אבי וייס ואפרת בכר-נתנאל רצו לבדוק איך זה נראה בשוק העבודה שלנו. כמה המשרות בשוק העבודה בישראל הם כאלה שמחשב יכול להחליף לגמרי, וכמה משרות הם כאלה שהמחשב יכול רק להשלים ולייעל?

‏פרופ' אפשטיין: "אז מה שאנחנו עשינו, לקחנו כל בן-אדם, כל עובד, וחילקנו אותו לתתי-תפקידים שהוא עושה, וראינו איפה התפקידים האלה חשופים לבינה מלאכותית, או שיחליף אותו או ש… יעשה את זה במקומו, או שזה יעזור לו. ובנינו את כל התפקידים, את העבודות של האנשים, על ידי תת-תת-גורמים ורצינו לראות עד כמה הדברים האלה, הבינה המלאכותית נוגעת בהם."

‏צליל: אתה רוצה לנחש מי הכי בסיכון? כלומר, מי בעלי המקצוע שהמחשב יכול להחליף חלק גדול מהמטלות שלהם?

‏[צליל דרמטי של תופים]

‏שאול: יוצרי פודקאסטים כלכליים?

‏צליל: אתה יכול לנשום לרווחה.

‏פרופ' אפשטיין: "רואה חשבון, נניח."

‏צליל: "אוקיי."

‏פרופ' אפשטיין: "רואה חשבון, הרבה מהדברים זה דברים מאוד טכניים, שמה שיכול לעשות, המערכת יכולה לעשות את זה."

‏[מוזיקת רקע]

‏שאול: רואי חשבון? תראי, נראה לי שהאנושות בגדול יכולה להסתדר בלעדיהם.

‏פרופ' אפשטיין: "אז הרבה מהעבודה של רואי החשבון, לא כולה, זה דברים טכניים שהם צריכים לעשות, ולכן את זה יכול להחליף באמת המכונה, הבינה המלאכותית שתעשה את זה במקומו. ואז האנשים האלה, לא יהיה להם עבודה ואז השאלה, עוד פעם, האם הם יהיו מובטלים או ילכו לעשות דברים אחרים?"

‏צליל: "אז לרואה חשבון הזה אתה נותן דירוג לפי עד כמה הוא בסכנה לאבד את העבודה שלו?"

‏פרופ' אפשטיין: "נכון. אז הוא…"

‏צליל: "ומה הדירוג שלו?"

‏פרופ' אפשטיין: "הוא… הרואה חשבון יצא בדירוג מאוד גבוה. רואה חשבון…"

‏צליל: "מאוד גבוה…?"

‏פרופ' אפשטיין: "מאוד גבוה."

‏צליל: "…שלא יהיה צורך ברואי חשבון?"

‏פרופ' אפשטיין: "נכון."

‏צליל: חוץ מרואי החשבון, אפשטיין ועמיתיו מצביעים גם על מתרגמים ומתורגמנים כמי שבינה מלאכותית יכולה להחליף חלק גדול מהמשימות שלהם, וגם אנשי שירות לקוחות, בעיקר כאלה שהתפקיד שלהם הוא לספק מידע, ועובדי מזכירות. אלה מקצועות שכבר הולכים ומצטמצמים.

‏שאול: ומי אלה שהבינה המלאכותית לא יכולה להחליף אותם, רק לעזור להם?

‏צליל: זה הפתיע אותי.

‏[הקלטה]

‏צליל: "למשל, כתוב פה מורים בבתי-ספר יסודיים."

‏פרופ' אפשטיין: "נכון."

‏צליל: "מה זה יכול לעשות במקומם?"

‏פרופ' אפשטיין: "אז הבינה המלאכותית יכולה מאוד-מאוד להשלים את המורים. יעלו את הספרים, את החומרים, יתנו שאלות לסטודנטים, לתלמידים."

‏צליל: "מה, לכתוב דפי עבודה…?"

‏פרופ' אפשטיין: "לכתוב דפי עבודה, לבדוק עבודות."

‏צליל: אף אחד לא מתאר לעצמו שאפשר לוותר לגמרי על מורים בבתי-ספר יסודיים. אבל יש כל-כך הרבה מטלות של מורים שהן לא היחסים עם התלמידים, כאלה שבינה מלאכותית יכולה להחליף. הם יוכלו להיות סופר-מורים. הדבר הזה שנקרא השלמתיות גבוהה קיים גם בהייטק, בבריאות, בניהול ובמסחר.

‏שאול: אז אנחנו מדברים על עולם שבו הטכנולוגיה הופכת חלק מהעובדים למיותרים, חלק מהם לעובדים סופר-פרודוקטיביים, סופר-יעילים, שיכולים עם המיומנויות שיש להם היום להפיק הרבה יותר בעזרת בינה מלאכותית, מה שנשמע לי כמו מתכון להגדלת פערים או ליצירה של פערים חברתיים חדשים.

‏צליל: נכון. גם אפשטיין ועמיתיו למחקר וגם מחקרים אחרים בארץ ובעולם מוצאים כבר היום מִתאם. מי שיש לו השכלה גבוהה, רמת מיומנויות גבוהה ומגיע מרקע סוציו-אקונומי גבוה יותר, סביר יותר שהבינה המלאכותית רק תשלים אותו ולא תחליף אותו. רואי החשבון הם היוצאים מן הכלל.

‏פרופ' אפשטיין: "אז אחוזי הבעלי תואר ראשון שעובדים במקצועות עם תחלופה גבוהה, זה בערך 16 אחוז. אנשים עם השכלה תיכונית זה 30 אחוז. אז בגדול, ככל שההשכלה יורדת, יש לי סיכוי לתחלופה גבוהה יותר."

‏צליל: צריך לזכור שיש הרבה מקצועות שלא נכנסים לחלוקה הזאת, שהם דווקא עבודות פיזיות. בינה מלאכותית יכולה לעשות את העבודה של מוקדנית בשירות לקוחות, אבל לא להחליף חיתול או להעביר דירה.

‏שאול: זה באמת מאוד מטריד, אבל האמת, שכל זה כבר קרה בעבר. מדי פעם מקצועות נעלמים כי יש התקדמות טכנולוגית שמחליפה אותם, זה קורה מאז המהפכה התעשייתית בערך. למשל, היום יש הרבה פחות שענים וסנדלרים. אבל מבחינה חברתית, ברמת המקרו, זו לא באמת בעיה. זה נובע מתפיסה לא נכונה שיש לנו, כאילו יש כמות סופית של מקומות עבודה בעולם, ואז יכול לבוא מישהו, נגיד רובוט או מהגרים ממדינה אחרת, ולתפוס לנו את כל מקומות העבודה האלה. זה נקרא The Lump of Labor Fallacy, ויש לזה שם ממש מעצבן בעברית. במילים של בני-אדם זה אומר, "מיתוס כמות העבודה", והוא עתיק בערך כמו העבודה עצמה. זה פשוט לא נכון, אפשר לייצר עוד מקומות עבודה.

‏צליל: כן. אז תשמע את זה.

‏[הקלטה]

Professor Daniel Susskind: “Now the problem is the lump of labor fallacy is itself a fallacy, and I call this the lump of labor fallacy fallacy.”

‏צליל: זה פרופ' דניאל ססקינד, [כך במקור] הוא כלכלן מאוניברסיטת אוקספורד וחוקר בינה מלאכותית, עבודה וחברה. והוא אומר שמיתוס כמות העבודה הוא מיתוס בפני עצמו, מיתוס-מיתוס כמות העבודה. בספר שלו, "עולם ללא עבודה", שיצא גם בעברית בהוצאת "עם עובד", הוא מתאר בדיוק את מה שאמרת עכשיו. לאורך שנים טכנולוגיה חדשה הגיעה, הפכה חלק מהעובדים למיותרים, אבל לא את כולם. ובסופו של דבר, הודות לחידושים הטכנולוגיים, הכלכלה צמחה, היה יותר כסף במשק והביקוש לעוד ועוד סחורות ושירותים גדל. כך שבסך הכל נוצרו יותר מקומות עבודה ולא פחות.

‏שאול: נו, בדיוק. כבר ראינו את כל זה קורה שוב, ושוב, ושוב, ושוב. כלכלנים ומומחים אחרים מזהירים שהטכנולוגיה החדשה תייתר עבודות ויהיו המוני מובטלים, ואז בסוף זה מסתדר איכשהו.

‏צליל: אז זהו, ש-ססקינד מתייחס גם לזה. הוא אומר, הפעם זו טעות, כי הפעם…

‏[הקלטה]

Professor Daniel Susskind: “But as machines become more capable, it's likely that they'll take on the extra lump of work themselves.”

‏צליל: ככל שמכונות יכולות לבצע יותר ויותר משימות, כך גדל הסיכוי שהן אלה שיעשו את העבודה הנוספת שתיווצר.

‏שאול: כלומר, שהפעם, הפעם זה באמת. הפעם הכלכלה כולה אמנם תגדל, העוגה תגדל, אבל לראשונה בהיסטוריה, ייתכן שהמשמעות של יותר צמיחה לא תהיה עוד מקומות עבודה לבני-אדם, אלא עוד מקומות עבודה למכונות, מכונות אחרות.

‏צליל: בדיוק. ססקינד משער שנראה אבטלה של בין 15 ל-25 אחוזים בשני העשורים הבאים. הוא מתאר את זה כהקצנה של אי-השוויון הקיים. חלק מהאנשים, שהיום מרוויחים מעט, יישארו בלי עבודה בכלל.

‏שאול: תגידי, הוא כותב משהו על מגישי פודקאסטים כלכליים?

‏צליל: אתה קצת לחוץ על זה, שאול.

‏שאול: מה הפלא? אני עוד מעט בן 45, זה קונה לי חברוּת בכל מיני קבוצות סיכון, גם להפוך למובטל.

‏צליל: אז לא, הוא לא מדבר על מגישי פודקאסטים כלכליים, אבל הוא כן מעלה סיבות לכך שימשיכו להעסיק בני-אדם גם בתפקידים שמחשב או רובוט יכולים לבצע.

‏[מוזיקת רקע]

‏שאול: אבל אם אני מבין נכון את מה שאת אומרת, תמונת המצב הכללית שלו היא די פסימית, כן? כלומר, שהבינה המלאכותית תחליף עובדים רבים, ולא באמצעות קיצור שבוע העבודה, אלא פשוט על-ידי עלייה באבטלה ויצירה של פערים חברתיים ותסיסה חברתית. כאלה.

‏צליל: כן. הוא חושב שהבינה המלאכותית לא תקצר לכולנו את שבוע העבודה, אלא תהפוך נתח גדול מהעובדים למובטלים. אבל יש עוד אפשרות.

‏שאול: יותר טובה?

‏צליל: כן, בערך, כי האם בינה מלאכותית תחליף אותנו? זאת בעצם לא רק שאלה טכנולוגית, זאת לא רק שאלה כלכלית. זאת שאלה חברתית ופוליטית.

‏[מוזיקה מתגברת]

Professor Daron Acemoglu: “When you automate things, what you're doing is that you're taking tasks away from humans.”

‏צליל: זה פרופ' דארון אסמוגלו [כך במקור] מ-MIT.

‏שאול: חתן טרי של פרס נובל לכלכלה ואחד הכלכלנים המשפיעים והפעילים ביותר בעולם, בטח ביחס לזה שאף אחד לא סגור על איך הוגים את שם המשפחה שלו.

‏צליל: כן. את הפרס נובל שלו הוא קיבל על העבודה שלו שנוגעת להשפעה של מוסדות מדיניים על התפתחות כלכלית, חפשו את פרק 301 של "חיות כיס". אבל תתפלא לשמוע, שאול, שהוא עוסק גם ב-AI.

‏שאול: ברור, ומה הוא אומר?

‏צליל: אסמוגלו אומר שבינה מלאכותית, כמו שהיא נראית כרגע, הולכת לכיוון של להחליף עובדים, להעלות את אי-השוויון ואפילו לפגוע בדמוקרטיה. אבל…

‏[הקלטה]

Professor Daron Acemoglu: “There is nothing natural about these business models and AI ideology, meaning that they weren't laws of nature. We could have come up with different ways of monetizing them, different ways of making money, different ways of organizing the market structure, and different sets of priorities in these instances.”

‏שאול: הדרך שבה בינה מלאכותית מתפתחת היא לא כוח טבע, אסמוגלו אומר. אנחנו מדברים על מה עומד לקרות, כאילו שאנחנו מדברים על מזג האוויר. אבל האם בינה מלאכותית תחליף עובדים, או שהיא רק תהפוך אותנו ליעילים יותר ונוכל לקצר את שבוע העבודה? - זו לא גזירת גורל, זו החלטה, החלטה שבני-אדם יכולים לקבל.

‏[מוזיקת רקע]

‏צליל: איך אני אוהבת שהוא אופטימי.

‏שאול: ותמיד, ככה, בא עם חזון.

‏צליל: וערכים.

‏שאול: אז מה אנחנו, בני-האדם, יכולים לעשות כדי שהבינה המלאכותית תשפר את החיים שלנו, ולא תהפוך חלק מהאנשים לעשירים וחלק למובטלים מתוסכלים?

‏צליל: לאסמוגלו יש שורה של הצעות. למשל, לעודד פיתוח של מודלים שמשלימים משימות ולא מחליפים מקצועות שלמים, לעשות את זה באמצעות רגולציה ומענקי מחקר. אפשר להטיל מיסים על מכונות שמחליפות בן-אדם, ככה שכלל החברה תרוויח מזה ולא רק כמה חברות גדולות. אפשר להקים כמו מן "מאיץ חלקיקים של בינה מלאכותית", תשתית ציבורית, כדי שסטארטאפים קטנים יוכלו להמציא המצאות שמשרתות עסקים קטנים וקבוצות מיעוט. בגדול, הוא מציע חזון חיובי ל-AI.

‏שאול: חיובי זה טוב. זה חיובי, אני אוהב חיובי. בואי נחשוב חיובי, צליל. אנחנו לא צריכים לפחד מזה שגוגל יעשו במקומנו פרקים של "חיות כיס". הנה, נתנו להם את כל החומר הרלוונטי לפרק והם יצרו לנו פרק ויש בו אפילו חלק מהרעיונות שאנחנו בעצמנו חשבנו עליהם, אבל הוא יצא, איך אני אגיד את זה? קצת משעמם, קצת סחי. שזה טוב, כי אנחנו… אנחנו לא סחים, אנחנו גזעיים. רק אנשים גזעיים אומרים - "גזעיים". ואת הגזעיות הזאת אי-אפשר לחקות, הא-הא!

‏צליל: אסמוגלו גם מציין משהו מעניין. הוא אומר שכשנותנים לבינה מלאכותית לעבוד רק על סמך טקסטים שהיא עצמה יצרה, הביצועים שלה הולכים ויורדים. כלומר, אנחנו בני-האדם זקוקים לבינה המלאכותית…

‏שאול: אבל, גם היא זקוקה לנו.

‏צליל: כן.

‏שאול: רומנטי.

‏[מוזיקה]

‏צליל: האמת היא שיש עוד הסבר, עוד תשובה אחת אחרונה לשאלה למה אנחנו עדיין עובדים כל-כך הרבה, למרות ההתקדמות הטכנולוגית. והתשובה הזאת היא לא כלכלית ולא פוליטית, היא יותר פסיכולוגית.

‏ד"ר צימרינג: "זה מה שהגויים קוראים, או מה שבאנגלית מכונה "Keeping up with the Joneses", בתרגום חופשי לעברית, להישאר באותה רמת חיים, לפחות כמו השכנים."

‏צליל: זה שוב דוקטור אסף צימרינג.

‏ד"ר צימרינג: "זה נחמד שהיום, עם חצי משרה או אפילו שליש משרה, אני יכול לחיות ברמת חיים הרבה יותר גבוהה מ… אפילו אנשים במעמד בינוני-גבוה ב-1930. אבל לא ככה אני חושב על זה, ולא ככה אנשים חושבים על זה. אנשים חושבים על רמת החיים שלהם ושופטים אותה, אם היא מרגישה להם רמת חיים גבוהה או נמוכה, לפי מה שהם רואים סביבם."

‏שאול: אם נחזור לחזון של קיינס, הוא אמר ש-15 שעות עבודה שבועיות יספיקו לאדם לכל הצרכים שלו, אבל לכל הצרכים שקיינס הצליח לדמיין בשנת 1930, תקופה שבה בני-אדם כיבסו את הבגדים שלהם ביד.

‏צליל: יכול להיות שהייתי יכולה לעבוד היום בשליש משרה ולחיות ברמת החיים שחיו בה בשנות ה-30. אבל אפילו אם נלך לרמת החיים שחיינו בה בשנות ה-90, אני הייתי ילדה, גרתי עם ההורים שלי בדירה בקומה שלישית בלי מעלית, בלי מזגן. גם באוטו לא היה מזגן. לא נסענו לחו"ל אף פעם.

‏שאול: גם אצלנו. אני גדלתי בשנות ה-80 בפתח תקווה, המסעדה הכי מפוארת הייתה קפולסקי, קנינו ספרים רק בשבוע הספר, חיינו בדירת שלושה חדרים, היה לנו מכשיר טלפון עם חוגה, הטלוויזיה הייתה בשחור-לבן. בכיתה ג' קנו לי מחשב XT עם מסך ירוק. מתישהו, הרבה יותר מאוחר, הגיע האינטרנט, אבל גם זה רק שעה בשבוע על הקו של הטלפון.

‏צליל: זה נשמע נורא מוזר כשאנחנו מתארים את זה ככה, אבל זה לא היה איזה מצב של מחסור. אלה היו חיים רגילים לגמרי של מעמד הביניים, זה היה אחלה.

‏שאול: אבל אם היינו חיים ככה היום, זה כן היה קצת מוזר. כלומר, כנראה שהיינו יכולים לממן לעצמנו את רמת החיים של שנות ה-80 או ה-90 עם שליש מהשכר שלנו היום, אבל לא את הדירה שאנחנו גרים בה. נכנסתי ל"מדלן" ובדקתי. בפברואר האחרון מישהו מכר דירת שלושה חדרים באותו בניין שאני גדלתי בו בתור ילד בפתח תקווה. הוא מכר אותה ב-2 מיליון שקלים.

‏ד"ר צימרינג: "חלק גדול מהצריכה שלך אתה יכול להתאים…"

‏צליל: "אתה יכול, כן, אבל…"

‏ד"ר צימרינג: "גם ברמת המחירים הנוכחית. עם שליש משרה אתה תחייה יותר טוב מאשר ב-1930. בית - לא. פשוט אין כל-כך בתים שאתה יכול לקנות שהם שליש מהמחיר. ואם כן, אז הם, הם לא נראים טוב כמו בתים של בן-אדם עם הכנסה טיפוסית ל-1930."

‏צליל: וזה המצב של רוב האנשים. רוב האנשים הם לא הרופאה שמחליטה לעבוד עוד שעה בשביל עוד 2,000 שקל. הם עובדים בכל הזמן שהם יכולים כדי להתקיים ברמת חיים מינימלית, נגיד שבוע שלם בשביל 2,000 שקל. זה משהו שקיינס לא צפה, כנראה. אבל יש דרך לפתור את העניין עם הבתים ויש דרך לפתור גם את הרצון שלנו לחיות ברמת החיים של כל מי שמסביב. כל מה שצריך לקרות זה [לאט] שכולנו - נחליט - לעשות את זה - ביחד.

‏ד"ר צימרינג: "אם יכולנו להחליט, בואו עכשיו כולם ביחד, גם אני וגם השכנים, נעבוד 30 שעות בשבוע, רמת החיים היא עדיין מאוד גבוהה, בטח יחסית ל-לפני 50 שנה. וגם, אני לא מקנא בשכנים שלי שיש להם רמת חיים הרבה יותר גבוהה, כי כולנו עברנו לעבוד 30 שעות. אז כולנו יותר שמחים, אין את האפקט הזה של מרוץ עכברים, שכל אחד מנסה להרוויח כמו השכנים שלו."

‏[מוזיקת רקע]

‏צליל: כל מה שצריך לעשות כדי לצאת מהמרוץ הוא שכולנו נחליט ביחד, או שמישהו יחליט עלינו ביחד, שאנחנו הולכים לעבוד פחות. והאמת שזה כבר קרה. ממש לא מזמן.

‏ד"ר צימרינג: "את זוכרת שהיו חיים לפני הקורונה. כשהתחלנו לעבוד מהבית, הייתה תקופה שאפילו בעבודה שלי, שעובדים בה המון שעות, פתאום לאנשים היה יותר זמן פנוי. הציפיות עוד לא כל-כך התאימו את עצמן, ונחסכו איזה שעה וחצי ביום, אם אתה כולל את הזמן של להתקלח-ולהתגלח-ולהתלבש-וליסוע-והאוטובוס איחר, וכל זה. התפנו שעה וחצי ביום. ואני זוכר ממש את השיחות בחודשים הראשונים, איך החיים שלנו יותר טובים. אני מבשל ארוחת ערב, לא רק טייק-אאוט סיני."

‏צליל: אני ממש זוכרת את זה, למרות שזה כבר נראה רחוק. מה עשינו עם כל הזמן שהתפנה לנו?

‏שאול: לחם מחמצת.

‏צליל: ייחורים.

‏שאול: ערכות יצירה.

‏צליל: יוגה?

‏ד"ר צימרינג: "ותוך כמה חודשים, אני ממש זוכר, ראיתי את זה קורה, איך הזמן שהתפנה לא נשאר ב'אני מבשל עכשיו ארוחת ערב למשפחה', אלא אנשים עבדו יותר שעות. לרגע, פתאום לאנשים היה יותר זמן, ומהר מאוד הזמן הזה הפך להיות יותר עבודה. למה הם והמעסיקים לא אמרו, 'בוא נישאר פה, לא רוצה יותר כסף, לא רוצה לעבוד יותר שעות?'"

‏צליל: [שאול נאנח] למה אתה נאנח?

‏שאול: כי זו לדעתי התשובה הכי טובה לתעלומה הזו, למה אנחנו לא עובדים פחות שעות, למרות שההתקדמות הטכנולוגית אפשרה לנו כבר מזמן לעשות את זה.

‏צליל: מה התשובה?

‏שאול: כי אנחנו לא רוצים. [מוזיקת רקע] או אם נסתכל על זה בדרך אחרת, כי אנחנו רוצים לעבוד. כלומר, כן, אני מסכים שזה גם זה שהמעסיקים לא רוצים לוותר לנו על שעות עבודה וזה גם זה שאנחנו רוצים עוד דברים חדשים, ולעלות ברמת החיים, וכל הדברים האחרים שאמרנו בפרק הזה. אבל בסוף, עם כל הבינה המלאכותית וכל הטררם, בסוף אנשים פשוט רוצים לעבוד, להיות בעבודה. זה נותן להם חברה, זה נותן להם תחושת ערך עצמי ועוד הרבה דברים אחרים שהם לא יקבלו רק מלהיות בפנאי.

‏צליל: אני מאוד נהניתי לעשות את הפרק הזה ואני חושבת שעבודה זה דבר חשוב ומשמעותי ומהנה עבור חלק מהאנשים שהם בני מזל שתהיה להם עבודה כזאת, ולא כולם הם כאלה. וגם שכל הדברים החיוביים שאתה שואב מהעבודה, כולם, לא צריך לעבוד עשר שעות ביום כדי ליהנות מהם. אתה יכול לקבל אותם גם מיום עבודה של חמש שעות. אבל האמת, כבר לא נראה לי שזה עומד לקרות בקרוב. לפחות לא עבור רובנו. נראה שהעולם עדיין לא מוכן לזה.

‏דוברת AI: "בדיוק, זאת הנקודה המכרעת, טכנולוגיה רק פותחת אפשרות, היא לא מכתיבה תוצאה חברתית. קיצור שבוע העבודה דורש בחירה, בחירה חברתית."

‏דובר AI: "כלומר, צריך מדיניות ממשלתית, הסכמי עבודה חדשים, שינוי בנורמות החברתיות."

‏דוברת AI: "לגמרי."

‏[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]

‏צליל: האזנתם ל"חיות כיס", הפודקאסט הכלכלי והאנושי - בינתיים - של "כאן". הפרק הזה מבוסס על פרק לייב קצר יותר שהעלינו ב"חיות כיס" במסגרת פסטיבל "מגדלור" בספרייה הלאומית בירושלים.

‏שאול: כל הפרקים שלנו זמינים עבורכם בכל אפליקציית פודקאסטים. אם תרצו לשמוע את הפרק המלא של הפודקאסט האוטומטי חסר הנשמה שהבינה המלאכותית של גוגל יצרה על הנושא הזה, שבע דקות מזמנכם, אנחנו נשים לכם לינק בהערות של הפרק.

‏צליל: עורך "חיות כיס" - בינתיים - הוא יונתן כיתאין. המפיקה שלנו - בינתיים - היא ליהיא צדוק.

‏שאול: עורכת הסאונד שלנו היא רחל רפאלי. בצוות "חיות כיס" תמצאו גם את אלון אמיצי. תודה ליובל וילף על הסיוע בהפקה. תודה גם ל-ChatGPT על הסיוע בתחקיר.

‏תודה רבה, צליל אברהם, את חסרת תחליף.

‏צליל: תודה, שאול אמסטרדמסקי.

‏שאול: בינתיים.

‏צליל: ותודה רבה לכם שהאזנתם. אם לא אתם, באמת לא היינו כאן.

‏[מוזיקה מתגברת ומסתיימת]

‏[חסות]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה